יום ראשון, 24 ביולי 2011

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?



הנה שאלה מעניינת - האם מחאת הדיור, בת"א, פוליטית או לאו?

נגיד שלא. אזי, רבותיי היקרים, נשאלת השאלה - מדוע לא לוקחת מר"צ (ביחד עם הקרן החדשה לישראל, העבודה וקדימה) - שמתהדרת בסמלה על מרבית האוהלים - את פעיליה ונוסעת להקים גם אוהלים באיתמר, בעלי, רמת מגרון ועוד שלל יישובים שמשוועים לדיור בר-השגה?

האם הדבר לא ברור לכל בר-דעת, שהבעיה העיקרית בכל הנוגע לדיור (ועד כמה שזה נשמע "מפתיע", ראש הממשלה בהחלט מודע לזה - והוא אכן פועל לביצוע רפורמה במנהל מקרקעי ישראל עוד הרבה לפני כל הגימיק התקשורתי של האוהלים) היא בעיה של היצע-ביקוש.
ביקוש, כאמור, יש ויש. היצע - אין ואין.
הפשרת קרקעות ביהודה ושומרון, לא רק שתיצור תנופת בנייה אדירה ודיור בר-השגה, אלא תייצר מקומות תעסוקה, תחבורה, תשתיות וכבישים, מרכזי רפואה חדשים, תרבות, ספורט ומרכזי חינוך.
האבטלה תצומצם, אנשים רבים יכולו לעבור לאיזור היפהפה (חצי שעה מת"א ועל פקקים אין מה לדבר. בנוסף, בעוד כמה שנים תהיה רכבת שתחבר את אריאל לת"א דרך ראש העין), הממשלה תעודד הקמת מוקדי תרבות, חינוך וספורט לשכונות החדשות.

דבר נוסף וחשוב - צריך לזכור שבניגוד למה שהתקשורת מפרסמת, לא כל היישובים מיושבים ע"י חובשי כיפה סרוגה, או חרדים-לאומיים. ישנם יישובים מסוימים של חילוניים ביו"ש.

ופה בהחלט ישנו צדק בביקורת על ראש הממשלה (בניגוד לביקורת הלא מוצדקת של מחאת ת"א).
למרות שחשוב לזכור שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא יכול ,כרגע, להיכנע ללחץ האמריקני (בסופו של דבר הכל מתנקז ליחסים בינלאומיים. הכל מתגמד. נתניהו צריך אותם כאמור בהצבעה בספטמבר, ובנייה ב"שטחים" תהווה יריקה בפרצוף לממשל האמריקני ולמדינות אירופה שהבטיחו להתנגד בהצבעה), הוא היה חייב לבצע מהלכים כאלה בתחילת הקדנציה ועל כך הביקורת מוצדקת.
נכון, שוב, צריך לזכור שהייתה הקפאה של שנה בתחילת כהונתו כרצון טוב להמשך המשא ומתן עם הפלסטינאים (כדי להראות שאפילו אחרי כל זה הם לא מעוניינים בשלום. מהלך חכם, בכך אין ספק), אבל מה עם כל החודשים האחרים?
למה לא להתחיל במלוא התנופה עד שהפלסטינאים יגבשו הצהרת כוונות לאו"ם?
מדובר בזלזול בבוחרים שלו ולא רק - מדובר, גם, בפגיעה עצומה בתחום הנד"לן.

ולא רק ביו"ש עסקינן, אלא גם בשטחי הנגב. וגם בשטחים אלו עולת טענות קשות לראש הממשלה, נתניהו, שיזם רפורמה בנגב בכל הקשור לפזורות הבדואיות ועצר אותה ברגע האחרון.
אם אכן הרפורמה הייתה יוצאת לדרך במתכונתה האחרונה, זה היה הסוף של הנגב. למזלינו זה נמנע ברגע האחרון וכעת מגבשים במשרד ראש הממשלה תכנית חדשה.
על ראש הממשלה לזרז את תהליך העברת הבסיסים הצבאיים מהמרכז לנגב, לעיר הב"דאים, ובכך, סוף סוף, הנגב יפותח כפי שמגיע לו. יווצרו יישובים חדשים, נגישות לתחבורה ביחד עם הקמת מסילות הרכבת החדשה), תשתיות, תעסוקה, חינוך, עבודה ועוד תחומים שרק ירוויחו מהמהלך.

על כן, בהחלט עולה תמיהה רבתי, כשהפעילים בת"א טוענים שהמחאה אינה פוליטית כלל (למרות מימון של הקרן החדשה לישראל וכרזות אישיות כנגד ראש הממשלה.) ומצד שני לא מוכנים לגעת בבעיה האמיתית של תחום הנד"לן - סירוב חוזר ונשנה להפשרת קרקעות בשטחי יו"ש במטרה לאפשר דיור בר-השגה.

השאלה - ישנה. תשובה? ברוטשילד הפתרונים.

יום שלישי, 12 ביולי 2011

חוק החרם: מימוש הדמוקרטיה המתגוננת


חוק החרם, שאושר אמש בקריאה ראשונה, מחזיר את השפיות למדינת ישראל ומפרק באיבחה אחת את בעלות השמאל על הדמוקרטיה.

מדובר בצעד נוסף בחזרה לשפיות המדינה היהודית-דמוקרטית, שמעגן בתוכו את מהות הדמוקרטיה ושמירה על ביטחונה וחוסנה של מדינת ישראל.
הממשלה הנוכחית, בראשות בנימין נתניהו, ממשיכה בתיקון העוולות שנעשו בעבר ומביטה קדימה בגאווה יהודית-ציונית-דמוקרטית.

החוק מאפשר מקרה קלאסי של דמוקרטיה מתגוננת. מתגוננת מפני דיעות זדוניות, אנרכיסטיות, שטניות. רובן תמימות, זה נכון, אך הדבר אינו מכשיר תעמולות אנטי יהודיות וציוניות.

אין שום מדינה בעולם שמתירה חרם תרבותי, אקדמי וצרכני על חלק מהאוכלוסייה, שטח מסוים או על מגזר מסוים, שכן מדובר בטירוף הדעת ופגיעה בדמוקרטיה.

מבלי להתייחס לעובדה שיהודה ושומרון אינם שטחים כבושים (קצת היסטוריה וחוק בינלאומי לא יזיק לאף אחד), האם זה בסדר שבשם הדמוקרטיה, אזרחים מסוימים במדינה מסוימת לא ייהנו מתרבות, רווחה, חינוך וכלכלה משגשגת? האם בעצם השימוש הציני בשם הדמוקרטיה, ניתן לבצע פעילות אלימה, אגרסיבית וגסה כמו חרם על אוכלוסיה שלמה ושטח שלם?
חוק דומה לחוק החרם יש בארה"ב, בבריטניה ובצרפת. בארה"ב, למי שכח, מתאזרחים מחויבים להישבע אמונים למדינה.

רק פה, במדינתינו "הנאורה", חוקים דומים נחשבים לסוג של "פאשיזם", "פגיעה בדמוקרטיה", "הפרת זכויות אדם" ועוד כהנה וכהנה פליטות פה מביכות וחסרות בסיס והיגיון מצד הקשת השמאלית.

דווקא משעשע היה לשמוע אמש את אותם האנשים שהזדעקו ונחרדו מהחוק הנהדר הזה, שמטרתו לשמור על מהות הדמוקרטיה ועל זכויות האדם הבסיסיות.
ומי היו אותם האנשים, אם לא אלו, שכביכול, שומרים על הדמוקרטיה באומץ לב וטוענים לבעלותה?

ועד כמה זה מגוחך, אתם שואלים? הנה לקט.

ח"כ זהבה גלאון, מ"מר"צ", האשימה את הקואליציה וממשלת נתניהו כי הן החליטו לנהל מלחמה נגד המשטר הדמוקרטי בישראל - לא פחות.
"איך בדיוק אתם רוצים שאנשים יביעו את המחאה שלהם?", שאלה התמימה ביגון שאולה, "אני מתנגדת לחרם כולל על מדינת ישראל, לחרם אקדמי, כלכלי ותרבותי, אבל עדיין אני חושבת שחרם אזרחי הוא כלי לגיטימי. הוא כלי במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים".

ובכן, כן - אותה גברת שמאמצת לחיקה את הדמוקרטיה בכל הזדמנות ובכל הפגנה אנטי יהודית ואנטי ציונית, אותה אחת שמתהדרת בדאגה לזכויות האדם וכביכול נושאת את נס הדגל של דאגה לפרט, מתהפכת כעת וזועקת כנשוך נחש.

זכויות אדם - בהחלט, אבל, עד שזה מגיע לאוכלוסייה מסוימת. יש קו אדום, הרי לא כל בני האדם שווים. זה לא ברור לכם?
יש זכויות ויש זכויות. איפה ואיפה. מי שחושב כמונו, יש לדאוג לו ולשמר את זכויותיו, מי שלא - לדאוג למגר אותו ולמרר את חייו.

לפני כמה שבועות יזמה גלאון הצעת משלה, הקוראת לסמן מוצרים (אתם קוראים נכון) שיצאו מההתיישבויות ונמכרות בתוך הקו הירוק. מין קונטרה כביכול לחוק החרם. שימו לב לדבריה:
"מוצרי ההתנחלויות הם חלק מכלכלת כיבוש עניפה. חובת סימון המוצרים תאפשר לצרכנים בישראל להיאבק נגד מי שמבקש להגן על הכיבוש. סימון המוצרים לא יאפשר לטשטש את האבחנה בין ישראל שבגבולות הקו הירוק לבין השטחים הכבושים".

ובכן, אני אומר - למה להסתפק בחוק כל כך צנוע? מדוע לעצור כאן ועכשיו? לדמוקרטיה גבולות אינסוף וחבל לא לנצל זאת.
תאסוף נא חברת הכנסת גלאון את חבריה למפלגת הצדק הסוציאלית, החברתית והשוויונית וביחד עם ארגוני זכויות אדם יגיעו להתיישבויות ושם יחלקו טלאי צהוב לכל מתיישב.
כך, לא רק מוצרי ההתיישבויות ייבחנו לפני צאתם אל השוק, אלא גם המתיישבים עצמם.

גם ח"כ שלמה מולה, מ"קדימה", שרגיל להצביע נגד הצעות מהימין, לא שכח לטמון ידו בצלחת והזכיר כי רבים מחברי הכנסת נתנו לגיטימציה לציבור שהחרים את הקוטג' בצורה לא-אלימה, ולכן הביע תמיהה על כך שכעת הם אומרים שחרם על ההתנחלויות הוא דבר פסול: "אנחנו כשוחרי דמוקרטיה צריכים לאפשר להם למחות בצורה לא-אלימה".

או שחחבר הכנסת ה"אידיאליסט" מולה, לא הבין את ועל מה התבססה מחאת קוטג', או שאינו בקיא בחוק שהוצע ולמרות זאת דיבר בגנותו - תהא התשובה אשר תהא, בשני המקרים מדובר בחומרה רבה ובזילות מקצועו של הח"כ.

די היה בהצצה קטנה להצעת החוק בכדי להבין שאין קשר, ולו דמיוני ביותר, בין מחאת הקוטג' לבין חרם צרכנים על אוכלוסיה שלמה במדינת ישראל:
"בחוק זה, 'חרם על מדינת ישראל' – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה (!), שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".

זה כל כך לא ברור שחרם צרכנים כלכלי גרידא, על תאגיד או חברה עסקית שונה באופן מהותי מפגיעה בזכויות אדם, פגיעה בדמוקרטיה ובאוכלוסיה ושטח?
האם ח"כ מולה עד כדי כך תמים?

השוואתו של ח"כ מולה כל כך אומללה ומלאת בורות, עד כי אפשר לתהות האם נעשתה בציניות.
אלא שכשמכירים את פועלו של מולה ואת התנגדותו לכל חוק שפוי שיוזם מי מהקשת הימנית בפוליטיקה (כנראה בהוראה ישירה של הציפורה הנחמדת), מבינים שהמצב אכן עגום וכי לא מדובר בבדיחות הדעת.

החרה החזיק אחריו, ח"כ המהולל, הד"ר הנכבד, אחמד טיבי.
טיבי, כנראה כמי שלא מצא מה להגיד, החליט לתקוף, אישית, על דוכן המליאה, את יו"ר הקואליציה ויוזם החוק, ח"כ זאב אלקין, במקום להתמקד בגופו של נושא.
"למה יו"ר הקואליציה חשב על ההחלטה הזאת?", שאל בקול רם, "מה מניע ח"כ להביא חוק חרם? יכול להיות שכשהיה תלמיד בבית הספר החרימו אותו והוא היה ילד כאפות. הרביצו לו מכות".

לא נגענו.

ובכל זאת, ראוי להיזכר בביקורו של מי שממתג את עצמו כ"שופר" הדמוקרטיה, טיבי, בלוב, תוך שהוא מנשק את ידו של אחד מגדולי הרודנים שידעה ההיסטוריה, מועמר קדאפי או בביקוריו במדינות אויב שידועות, כמובן, בשמירה על זכויות אדם וקידוש הדמוקרטיה.
או בהצעת חוק שהעלה לא מזמן, אודות חוק הכנבה.

טיבי, הציע אז כי "יישללו תקציבים מעמותות וארגונים המכחישים את 'אסון הנכבה' וזאת מתוך הכרה באסון הלאומי שפקד את הילידים הפלסטינים, תושבי הארץ". הוא הוסיף כי "חוק זה נועד לאסור פעולות שיש בהן משום הכחשה של אסון זה, במטרה להכיר בסבלו וכאבו של האחר, לרבות מיעוט לאומי".

מי שקורא ליום העצמאות של מדינת ישראל אסון ומעודד חזרת ערביי ארץ ישראל, שברחו בזמן מלחמה, לתוך תחומה "הירוק" של מדינת ישראל ולמישור החוף, אינו ראוי להתייחסות אובייקטיבית באשר להתנגדותו לחוק החרם.

והנה, אחד אחרי השני, אמתלה אחר אמתלה, כל התחלואים והחולי של השמאל הישראלי מתגלים במערומיהם. השימוש הציני בדמוקרטיה, התביעה לבעלותה, הכיסוי של "אבירי זכויות האדם", שופר חופש הביטוי והלפיד הנאור - כל אלו מתפוצצים כעת בפרצופה של החברה הישראלית ומפזרים רפש, שנאת חינם, הלקאה עצמית וביבים על מדינה שלמה ובכך מכתימים את שמה הטוב ואת הדמוקרטיה שעל פיה היא מחויבת.

חבורה של אופורטוניסטים שכל מעייניהם לאנטי ישראליות, ציוניות ואפילו יהודיות, כל מאווייהם בהלקאה עצמית, זריעת שנאה וסיוע לאויב וכל עתידם - לא מפתיע - לוט בערפל.
אלא שהאבסורד הוא, שאם אותם האנשים נופלים, אנחנו נופלים ביחד איתם.

בסופו של דבר, נרצה או לא - כולנו בתוך אותה סירה מנייר ומסביב אוקיינוס גועש ושוצף. השמאל חייב להתעורר ולהבין שאם לא יעזור בהוצאת המים מהסירה, סופה של הסירה לטבוע למצולות.

ומה קורה בפועל? עייניכם הרואות. לא די בזאת שהוא לא עוזר בהוצאת המים מהסירה, הוא אף גוזר חלקים ממנה. גוזר וגוזר וגוזר.. והכרישים מסביב לא יכולים כבר לחכות לרגע הזה.

קורס צלילה כבר לקחתם?

יום שבת, 9 ביולי 2011

דרום סודן כהזדמנות מדינית עבור ישראל



הקמת המדינה החדשה בדרום סודן פותחת חלון הזדמנויות דרמטי עבור הממשלה הישראלית - החזרת הפליטים והמסתננים הביתה. התירוצים הסתיימו.


היום זה קרה. סודן התפצלה באופן רשמי לחצי - הצפון החזק והמוסלמי אל מול הדרום הנוצרי והשבטי הנחשל. לאחר שנים של אוטונומיה לדרום, הפרת הסכם, רצח עם ושוב פעם אוטונומיה לדרום, הגיעו הצדדים להסכם היסטורי ודרום סודן הוכרזה היום כמדינה ה-193 בעולם.


כתבה מקיפה שלי בנושא תתפרסם בימים הקרובים. לעת עתה, במאמר זה אני רוצה לדון באפשרות המדינית-ביטחונית-כלכלית של מדינת ישראל ובהזדמנות המצוינת שהקמת המדינה החדשה באפריקה מעניקה לה.בשנת 2010 נרשם גידול של 300% לעומת שנת 2009. בשנת 2010 הסתננו לישראל 14 אלף איש מאפריקה, עלייה של 9,000 מסתננים לעומת 2009. בחודש מרץ האחרון, לבדו, חדרו דרך גבול מצרים מאפריקה לישראל 800 מסתננים. מתחילת 2011 לבדה, הוצפה מדינת ישראל ב-2500 מסתננים נוספים.המסתננים מאריתריאה אינם מבקשי מקלט ואינם פליטים.
בקרטל "פעילי זכויות האדם" פעילים עורכי דין, מרצים מהאקדמיה, עיתונאים ואנשי ציבור, ואני שואל את עצמי, מה מסתתר מאחורי פעילותם. האם הם מחפשי צדק? למי? האם הם באמת חושבים שיוכלו להגן על כל מיליוני החלכאים והנדכאים ברחבי העולם ובעיקר באזורי אפריקה, המזרח התיכון ואסיה? האם הם רוצים להכניס את כולם לתוככי ישראל הקטנה והצפופה? מה בדיוק מתרוצץ במוחם? האין הם מבינים שכל מהגר זר הנכנס לישראל דוחק הצדה עוד יוצא אתיופיה או בדווי בישראל הזקוקים גם הם נואשות לסיוע? מה קרה לשמירת החוק שהם כה אוהבים לגונן עליה, לפחות בכל הנוגע למאחזים, לחוות של יהודים בדרום ועוד? היכן נעלם הכלל "עניי עירך קודמים"?
מבחינה ביטחונית הם עלולים לשמש כמודיעים או כפעילים של מדינות עוינות או של ארגוני טרור. מבחינה חברתית הם מביאים לצפיפות ולפשיעה ומן הצד הרפואי, ההגירה האפריקאית מפיצה שחפת, איידס ומחלות זיהומיות אחרות.

משמעות הכרזת המדינה בדרום סודן היא ש-4,000 מבקשי המקלט שנמלטו לישראל כבר לא יהיו פליטים, ויהיה אפשר להחזירם חזרה לארצם, מה שכמעט לא נעשה עד עתה.
התירוצים הסתיימו. על הממשלה לפעול כעת ולהכות על הברזל בעודו חם. יש להעניק סל הטבות בסיסי לפליטים ומסתננים הסודנים ולהטיס אותם במבצע ממשלתי לדרום סודן. יש לפעול ללא דיחוי שכן כעת יש חלון הזדמנויות שעתיד להיסגר בהמשך.
אלא שחלון ההזדמנויות מציב בפני מדינת ישראל הזדמנות לרפורמה כללית ולא רק התמקדות במסתננים הסודנים.

הנתונים בממשלה, מבחינת ההסתננות הכללית מאפריקה (לא רק סודנים), יותר ממדאיגים.
קצב הזרימה של מסתננים ממצרים לתוך הארץ כרגע הוא בממוצע 40 עד 50 אנשים בלילה, מספר שישראל, כמובן, אינה יכולה לקלוט. ע"פ ארגון זכויות האדם "אמנסטי", בשנת 2011, שוהים בישראל בסה"כ כ-35,000 פליטים ומבקשי מקלט. חלק גדול הגיעו מדרפור ומדרום סודן, אך הרוב הגיע מאריתריאה (החל משנת 2009 הם רוב המסתננים).
מדינת ישראל מקיימת קשרים דיפלומטיים פעילים עם אריתריאה. בעוד שאת הפליטים מסודן, ישראל לא יכלה להחזיר עד כה, מכיוון שסודן נחשבה מדינת אויב (דרום סודן כבר הצהירה כי תקיים קשרים דיפלומטים עם ישראל), הרי את הפליטים האריתראים, המדינה בהחלט יכולה להחזיר בחזרה למדינתם. אך היא לא עשתה זאת עד כה. וזו הטעות הגדולה.

בכדי להבין את גודל המחדל והשערורייה, די היה לשמוע את השגריר האריתראי בחודש ינואר השנה, בראיון שנתן ל-YNET. הדברים שהוא אמר לא ניתנים לתפיסה.
בזמן שממשלת ישראל מתחבטת בשאלה מה לעשות עם המסתננים האפריקנים ששוטפים את המדינה, מסתבר שלאריתריאה אין ספק שמדובר ב"אורחים שהוזמנו על-ידי ישראל" - והמדינה הישראלית היא שאשמה בתופעה.

שגריר המדינה האפריקנית אמר באותו ראיון כי כבר ב-2006 ישראל הייתה צריכה לשלוח הביתה את המסתנן הראשון, וכי ארצו לא תסכים לקבל אזרחים שיגורשו מישראל בניגוד לרצונם.
"בהתחלה ביקשנו שיחזרו", סיפר השגריר, טֶסְפָמָרִיָם טֶקֶסְטֶה דֶּבָּס, "אבל עכשיו זה הפך למסה, פשוט מסה של אנשים, 17-18 אלף איש. הפתרון היה מאוד פשוט בהתחלה, בסוף 2006, את הראשון שהגיע היה צריך לשלוח חזרה לאריתריאה". אבל עכשיו, לדבריו, כבר "מאוחר מדי".
"אנחנו רואים בהם אורחים שהוזמנו על-ידי ישראל", הוא אמר, "בעצם העובדה שבחרתם לא לגרשם מההתחלה, נוצרה תופעה הולכת וגוברת של אריתריאים נוספים שמעוניינים לשפר את איכות חייהם ולהגיע לישראל".

לא יאומן כי יסופר. אתם לא טועים - צריך לקרוא פעמיים בשביל להבין את גודל השערורייה והמחדל.
חשוב להבין כי לתופעת ההסתננות מאפריקה יש סיכונים רבים, לא רק ברמת הדמוגרפיה, אלא גם ברמות החברתיות-כלכליות והביטחוניות, וזאת מכמה נימוקים.
מבחינה כלכלית, המסתננים תופסים את מקומם של עובדי הכפיים החלשים, וגורמים לאובדן מקומות עבודתם או לירידה בשכרם. כפי שניתן לראות, העובדות הן שהמסתננים מכבידים על מערכות הבריאות, הכלכלה, הרווחה, הביטחון והחינוך. מדינת ישראל לעולם לא תוכל להעלות את רמת החיים של השכבות החלשות ולהקטין פערים, אם תמשיך לקבל כל הזמן לתוכה עוד ועוד מסתננים.

כאמור, הכרזת המדינה בדרום סודן מחייבת את מדינת ישראל לבצע רפורמה מקיפה בכל הקשור לפליטים ולמסתננים. כבר כעת יש להיכנס לדיונים עם הממשלה הדרום סודנית בנוגע לחזרתם של הפליטים. מדינת ישראל תוכל להעניק חבילת סיוע בסיסית וראשונית אשר תסייע לפליטים להתמקם בחזרה בסודן ותשתמש במטוסים ישראלים על מנת לבצע את משימת ההחזרה.
בכל הנוגע לאריתראים, המדינה חייבת לכנס ישיבת חירום עם נציגים מהממשלה אריתראית ולהודיע חד משמעית שהיא לא מכונה להישאר עם אותם מבקשי עבודה וכאלו שעדיין לא נכנסים וצובאים על גבולה הדרומי בכדי להיכנס.

לסיום, הנה קטע ממאמר (מבוא: "פליטי דארפור", "מהגרי עבודה" ו"קרטל ארגוני הזכויות") שכתב פרופסור ארנון סופר, ראש מחקר של המכללה ביטחון לאומי, בשנת 2009:

"אולי זה נובע מבורות נוראה לגבי הנעשה בחברה הישראלית, מחוסר הבנה של הדמוגרפי של ישראל ושל כושר הנשיאה של ישראל. בורות בכל הנוגע לממדי ההגירה הבלתי חוקית כיום ברחבי העולם ובעיקר לניסיונות הנואשים של מיליונים לחדור לאירופה, בעוד זו סוגרת שעריה ומטביעה אלפים, מגרשת מאות ואלפים ומחזיקה אלפי אלפים במחנות מעצר בעייתיים. אירופה עושה זאת מחשש פן תוצף במיליוני מהגרים העלולים לשנות את אופיה הנוצרי-דמוקרטי.
ככל שאני לומד להכיר את העומדים מאחורי "קרטל ארגוני הזכויות", כך מתחזקת מסקנתי כי אכן בורות היא בעייתם העיקרית (ראו מאמרי, "מה בין משפטנים לדמוגרפיה ולקיומה של ישראל", סופר 9002). ייתכן כי חלקם לפחות הם אותם פוסט-ציונים החפצים בחיסולה של ישראל היהודית-ציונית, וכי כל עשייה בכיוון זה לגיטימית בעיניהם.
כמובן, ייתכן שמאחורי מתק השפתיים ותשפוכת המילים עומדים שיקולים כלכליים ציניים, כמו הצורך במימון הארגונים הצדקניים, או להבדיל, אינטרסים סמויים מהציבור הרחב, כגון הגדלת ההכנסות של חברות התעסוקה לזרים (עניין זה מחייב בירור נוקב, אך אין הוא מענינו של מסמך זה). מכל מקום, ישראל נמנית עם המדינות הראשונות בעולם בהיקפי תעסוקת זרים, במקום השלישי אחרי אוסטריה וגרמניה."

יום שני, 4 ביולי 2011

תורכיה בצומת דרכים - ציר הרשע או המערב?


תורכיה 2011.

לאחר הבחירות האחרונות, בהם נבחר שוב, ראש הממשלה, רג'פ טאיפ-ארדואן, ובעיצומו של "אביב העמים" הערבי, לתורכים כבר אין ברירה. עליה לבחור לאיזה כיוון היא הולכת - ציר הרשע בחסות איראן, סוריה (בנתיים) והחמאס, או שמא התקרבות למערב הנאור?

תורכיה בצומת דרכים


השינוי המהותי בתורכיה החל בשנת 2002 – עת ארדואן נבחר לראשונה לראשות הממשלה.
הצבעתה של תורכיה במועצת הביטחון נגד הטלת הסנקציות על איראן, יחסיה הקרובים עם חמאס וסוריה, וכן התנהלותה מול ישראל במהלך השנתיים האחרונות, עוררו ביקורת ישירה ומרומזת בקרב מדינות אירופה המפותחות.

הידוק הקשרים עם איראן, למשל, ייצר עד כה יותר קשיים למדיניות החוץ התורכית מאשר הישגים. החיבוק בין ארדואן לאחמדינג'אד אולי הוסיף לרה"מ התורכי תמיכה בחוגים עממיים בארצו ובעולם הערבי (מה שמכונה "הרחוב"), אולם הוא הזיק לו תדמיתית ומהותית בקרב האליטות בתורכיה, מול המשטרים הערביים הפרו-מערביים, ולא פחות מכך - הגביר את החיכוך בינו לבין ארה"ב ואירופה.

וכאן מדובר במרכיב סגנוני ובמרכיב מהותי:
מבחינת הסגנון, ספק אם מדיניות שקטה של הגברת הסחר ושיתופי הפעולה הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות, היו כשלעצמם מעוררים התנגדות של ממש, אך הביקורים ההדדים והחום המופגן שבין רה"מ התורכי לבין הנשיא האיראני השנוי במחלוקת הם שיצרו את הרושם הלא נוח בתורכיה ובמערב.

במהות, עלתה, כמובן, שאלת התגרענות הצבאית האיראנית, שתורכיה אומנם מצהירה שאינה מעוניינת בה, אך בפועל כשלה ביוזמת התיווך המשותפת לה ולברזיל בניסיון למנוע הטלת סנקציות משמעותיות על טהרן.

גם ההתקרבות המשמעותית בין תורכיה לסוריה, קרי: פתיחת הגבולות והידוק הקשרים הכלכליים והמדיניים עם דמשק נראית, אמנם, כהישג עבור העם התורכי, אך מצד שני, ראיה זו עומדת בניגוד לחששות במערב ובישראל כי תורכיה דווקא מצטרפת לקבוצת המדינות הקיצונית המונהגת ע"י איראן, וכי התקרבות זו תקשה על ההתמודדות מול הקבוצה והארגונים החוסים בצילה.

כשלון מאמצי התיווך של תורכיה בין ישראל לסוריה הוא אחת התוצאות של מדיניותה האזורית ומצביע על חוסר המיומנות של ממשלת ה-AKP (וארדואן עצמו) בסוגיות הסבוכות של המזה"ת.

בנאום שנשא בדצמבר 2010, אמר ארדואן כי ההתקרבות למזרח מחזקת את היחסים של תורכיה עם המערב, כשם שההתקרבות הטורקית לצפון מחזקת את יחסי תורכיה עם הדרום. כלומר, ההוספה של הנדבך המזרחי לא צריכה לפגוע ביחסים עם המערב.
נאום זה של ארדואן, שופך אור על מדיניות החוץ התורכית.

שני עיקריה של תפיסת ארדואן ושר החוץ שלו, אחמט דבוטאולו (פרופסור ליחסיים בין-לאומיים בהכשרתו) הם 'עומק אסטרטגי' ומדיניות של "אפס צרות".
לפי התפיסה הזו, תורכיה צריכה ויכולה להרשות לעצמה לשחק בכל המעגלים האזוריים: הבלקני, הקווקזי, המרכז אסייני, המזרח תיכוני והאירופי, ובכל אחד מהמעגלים הללו, תורכיה צריכה לכוון ל"אפס צרות" מבחינתה, כדי לחזק את מעמדה האיזורי והבינלאומי, כשחקן אזורי וגלובלי אקטיבי, מפייס ומתווך.

עד כה, הגישה הזו השיגה הישגים מרשימים, כגון ההסכם עם ארמניה, השיפור הדרמטי ביחסים עם סוריה, והיחסים ההדוקים עם איראן.
יומיים אחרי שארדואן התחבק עם אחמדינג'אד בטהרן, הוא נסע לוושינגטון והתחבק עם הנשיא אובאמה. זו כמעט המחשה סימבולית למדיניות החוץ הטורקית החדשה.

אך לאחרונה, בעקבות תמיכה במשט הטרור התורכי לרצועת עזה, ההתרחקות מגוש היורו, ההתקרבות לאיראן וסוריה ואי-שיתוף פעולה במועצת האו"ם לצד המדינות האירופאיות, העולם מתחיל לאבד יותר ויותר את סבלנותו.

כתבה מורחבת על מסמכי ויקיליקס שהתפרסמה ב"דר שפיגל" הגרמני (2010), מתארת מה חושבים האמריקאים על ארדואן.
במסמכים נכתב שארדואן ויועציו, בהם שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטאולו, ניחנים בידע דיפלומטי מועט ביותר מעבר למה שנדרש להם כדי להסתדר במסדרונות השלטון באנקרה.
לפי אחד המסמכים, ארדואן בודד עצמו ואינו נמצא בקשר עם הקבינט וסיעות הפרלמנט הטורקי. לדברי האמריקנים, ארדואן בודד עצמו עד כדי כך שהוא ממעט בקריאת עיתונים ומתמקד רק בקריאתם של עיתונים אסלמיסטיים. "מעולם לא הייתה לא נקודת מבט מציאותית על העולם", נכתב במסמך.

ה"דר שפיגל" פרסם עוד כי לפי המסמכים, ארדואן "הקיף עצמו בטבעת ברזל של יועצים מתרפסים". בין אותם היועצים, כאמור, נמצא דבוטאולו, אותו מכנים האמריקנים "מסוכן באופן יוצא דופן". דבוטאולו מתואר כאיש קיצוני הדוגל בגישה ניאו-עות'מאנית.

תורכיה וארדואן - אנטי ישראליות או משחקי אגו?


בעוד שהכמאליסטים ראו בישראל מדינה אשר דומה להם אידאולוגית, ארדואן אף פעם לא ראה בישראל מדינה הקרובה אליו אידאולוגית – הוא הרבה יותר קרוב לפלסטינים, ובעיקר לחמאס.

יחסה של ממשלת ארדואן לישראל ניגזר ישירות ממדיניות החוץ שגיבש שר החוץ, דבוטאולו, והוא נובע הן ממדיניות ה"אפס בעיות" והן מן המיצוב המחודש האזורי והגלובלי של "תורכיה החדשה" - חזרתה של האימפריה העות'מנית.

לאורך כל תקופת ארדואן, תורכיה לקחה את היחסים הבילטרליים והצמידה אותם לסכסוך הישראלי-ערבי.
ב-2005 היחסים השתפרו בגלל ההתנתקות, ב-2007 בגלל התיווך התורכי בנושא הסורי, וב-2009 הייתה התמוטטות בגלל הפסקת שיחות השלום וההתקפה בעזה, עד לכדי מצב שכיום אפשר להגדיר את היחסים, ברמה המדינית, כגרועים.

רוב הסיבות להשתלחות בישראל היו ניסיון להביא למצב שבו ישראל תחדש את תהליך השלום ותקל על הלחץ על הרצועה. יתכן שישנו גם תסכול על כך שטורקיה נדחקת בהדרגה מתוך התיווך במשא ומתן עם הסורים והפלסטינים.

המוטיבציה העיקרית של ארדואן הייתה המדיניות הישראלית.
כבר במרס - אפריל 2004, ביקר ארדואן בחריפות את חיסולם של השייח' אחמד יאסין ועבד אלעזיז רנתיסי וכינה את המעשים "טרור בידי מדינה".

כמו כן, מבצע "עופרת יצוקה" הביא לגל ביקורת קשה שגרר אחריו שינוי מהותי ביחס לישראל, כאשר רה"מ ארדואן מוביל קו פרו - פלסטיני הומניטרי מחד גיסא, ומבטא הזדהות פוליטית - אידאולוגית עם חמאס, מאידך גיסא.

ההסלמה הרטורית ושטף ההתבטאויות החריפות נגד ישראל ומדיניותה הגיעו לשיא בעקבות העימות הישיר בין שתי המדינות בפרשת משט הטרור לעזה.
משט פעילי טרור לעזה בהנחייתו ובעידודו של ראש הממשלת התורכי, חשף טפח נוסף בכיוון האנטי-ישראלי שנעשה בחסותו של ראש ממשלת תורכיה.

גם דרישתו וקריאתו לעולם לחקור את ישראל בנוגע לגרעין המצוי ברשותה, בדומה לדיון בנושא פרויקט הגרעין האיראני, לא מוסיפה ליחסי שתי המדינות.

תורכיה, כך מסתמן, חותרת בהתמדה לקראת עימות חזיתי עם ישראל - במודע או שלא.

מצד שני, דימויה של ישראל בקרב חוגי אליטות רחבים בתורכיה היה ועודנו, למרות אירועי השנתיים האחרונות, דימוי עוצמתי ומעורר הערכה. ההערכה לעוצמתה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית של ישראל חוצה קבוצות בחברה התורכית: בקרב האליטות היא מתקבלת כחלק מהישגיה של ישראל המתקדמת והמפותחת, והחיבור של תורכיה איתה נתפש כחלק מזהותה העצמית של תורכיה כמדינה מתקדמת, דמוקרטית ופרו-מערבית.

בקרב השכבות העממיות, הדימוי הזה הינו הרתעתי בעיקרו, והוא מלווה בהסתייגות, בביקורת קשה, ואף בעוינות, אולם אין בו זלזול או התנשאות, אלא חשש ואף יראה. ישראל ניראת כבעלת ברית קרובה של ארה"ב ומדינות מערב אירופה החשובות, ומערכת היחסים איתה נתפשת לא רק כשיוויונית, אלא אף כמניבה תועלות רבות לתורכיה ומחזקת את עוצמתה.

בנוסף, ישנם מומחים ישראלים המנסים לצבוע את ארדואן בצבעים אנטישמיים, אולם הדבר מצריך יותר מסתם השערות.
כששומעים את ראשי הקהילה היהודית באיסטנבול שעבדו מולו לאורך כל התקופה שכיהן כראש עריית איסטנבול (וכראש עיריית איסטנבול הוא עבד עם הקהילה היהודית הרבה, משום שרוב יהדות טורקיה מתגוררת באיסטנבול), הם מאוד מערכים אותו.

כעת, עם היבחרו מחדש של ארדואן, נוכל לדעת טוב יותר מה תהיה גישתו של ראש הממשלה התורכי.
חיצי הביקורת שהופנה לעבר ישראל במערכת הבחירות, לצורכי פנים, כבר עשו את עבודתם וכעת ארדואן מחפש שקט פוליטי, תעשייתי ומדיני.

יכול מאוד להיות שחיצי הביקורת יישכחו בתקופה הקרובה, אך האם ארדואן ימשיך בסופו של דבר את הקו הניצי עם ישראל, או שהכעס והזעם שהופנה לעבר ישראל היו רק חלק ממערכת הבחירות התורכית ועלבונו האישי של ארדואן מיחסי ישראל אליו (יום אחרי שראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט חזר מפגישה עימו, ישראל יצאה למבצע "עופרת יצוקה")?
את זה עוד נראה בהמשך.

תורכיה לאן - דמוקרטיה משגשגת או חזרה למשטר איסלאמיסטי?


ראש-ממשלת תורכיה, ארדואן, מחשיב את תורכיה למנהיגת העולם המוסלמי, בדומה לאימפריה העות'מאנית של המאה ה-19.

ארדואן שואף להדמות לסולטן האימפריה העות'ומאנית, מהמט השני, כובש קונסטנטינופול. לערבים מאידך, אין כיום מנהיגות ואחמדינג'אד, לא רק שאינו ערבי, רחמנא לצלן - אף אינו סוני. המנהיג האירני - שיעי מהווה סכנה אימיננטית למדינות המפרץ בראש ובראשונה, והערבים הסונים כידוע אינם חפצים בחזרת המאהדי או בתחיית הח'ליפות הפאטימית.

נג'מטין ארבקאן, מי שהיה ראש הממשלה האיסלאמי הראשון של תורכיה, נחשב למורה הרוחני של רג'פ טאיפ ארדואן,

ארבקאן (מהנדס בהכשרתו), כידוע, נכנס לפוליטיקה ב-1969 והקים את תנועת "ההשקפה הלאומית", אשר התנגדה להתקרבות למערב ואף הביעה מדי פעם איבה ליהודים ולישראל.
אולם שלטונו של ארבקאן נמשך שנה אחת בלבד. ניסיונו לאפשר לנשים מוסלמיות ללבוש כסות איסלאמית בעבודה ולארגן את שעות העבודה כדי שיתאימו לצום הרמדאן הרגיזו את הגנרלים, וב-28 בפברואר 1997 אילץ הצבא את ראש הממשלה להתפטר.

בית הדין החוקתי הוציא את מפלגת הרווחה מחוץ לחוק בשל ערעור החילוניות במדינה ואסר על ארבקאן להשתתף בפעילות פוליטית.

בעקבות פירוקה של מפלגת הרווחה הוקמה מפלגת הצדק והפיתוח, שהורכבה מנאמניו ובהם ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן והנשיא עבדוללה גול.
"אנחנו תמיד נזכור אותו בהערכה בתור מורה ומנהיג", אמר ארדואן, שהצטרף לתנועתו של ארבקאן כבר בגיל 15.

דאגה נוספת היא, שבתקופה האחרונה ישנם סימנים שהפרנויה של ארדואן מהכמאליסטים מובילה לתוצאות מדאיגות בתחום הגבלת חופש העיתונות.
הסימנים הראשונים המדאיגים הם רדיפת התקשורת שמבקרת אותו, כמו הקנס המטריד שהוטל על קבוצת דואן.

אמנם לא ניתן לדעת האם המניעים הם פוליטיים בלבד או שיש אמת מאחורי הטענות כלפי קבוצת דואן, אולם אפשר לשמוע דברים מדאיגים מאוד מעיתונאים צעירים – שבתקופת חייהם, מעולם לא היה מצב כפי שישנו עכשיו – שמאזינים להם, שמאיימים עליהם, שמערכות העיתונים לוחצות עליהם לא לבקר את ארדואן. מדבר בהחלט בדברים מדאיגים.

ההצלחה של ארדואן ומפלגתו לזכות במספר רב יותר של קולות בבחירות האחרונות, מאשר בבחירות הקודמות, וכן סקר דעת הקהל האחרון של מכון Pew המעיד על כך שהציבור התורכי אופטימי ביחס לעתידה של תורכיה, מצביעים על כך שלמעשה היו הבחירות הנוכחיות הצבעת אמון בראש ממשלת תורכיה, רג'פ טייפ ארדואן.

התורכים סומכים עליו שיוכל להמשיך לקדם את כלכלתה של תורכיה, לפתח את התשתיות בה, ואף למגינת חלק אבל לשמחת רבים- לאפשר יותר מקום לדת בחיי היומיום ובפוליטיקה התורכית. גם רבים מאלו שהצביעו עבור מפלגות האופוזיציה בסתר ליבם מרוצים מכך שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה ושהיציבות השלטונית בתורכיה תישמר. ההצבעה בעד מפלגות אופוזיציה הייתה עבור רבים לא ניסיון להפיל את ארדואן, כי אם לרסן את כוחו.

אולם, אם מסתכלים על התוצאות יותר לעומק, מתבררת עם זאת האכזבה המסוימת של מפלגת הצדק והפיתוח מהישגיה בבחירות, כיוון שעל אף העלייה באחוזי הצבעה עבורה, חל צמצום במספר המושבים בפרלמנט שלהן זכתה מפלגה זו (מ-331 מושבים מתוך 550 בבחירות 2007 ל-326 מושבים בבחירות הנוכחיות), זאת בגלל אופי שיטת הבחירות בתורכיה.

מפלגת העם הרפובליקאית זכתה ב-135 מושבים, המפלגה הלאומית ב-53 מושבים ומועמדים עצמאיים (כמעט כולם נציגי הכורדים) זכו ב-36 מושבים. פירוש הדבר שמפלגת הצדק והפיתוח תצטרך לשתף פעולה לפחות עם אחת ממפלגות האופוזיציה אם ברצונה להביא לחוקה חדשה, כפי שהבטיחה במסע הבחירות.

בהיעדר תמיכה של שני שליש, אין הפרלמנט יכול לאשר בעצמו חוקה חדשה ואילו על מנת להביא הצעה כזו למשאל עם דרושים לפחות 330 קולות.
ארדואן, כידוע, מעוניין מאוד לקדם שינוי חוקתי, כיוון שעניינים תקנוניים מכתיבים שזוהי כנראה הקדנציה האחרונה בה יוכל לכהן כראש ממשלה.

הבחירות בתורכיה התמקדו בעיקר בענייני פנים, אך נראה שהעת הנוכחית תציב בפני הממשלה החדשה אתגרים בתחום החוץ.
המהפכות בעולם הערבי עומדות בניגוד גמור, לפחות בטווח הקצר, לחזון התורכי של קידום יציבות במזרח התיכון לשם שגשוג כלכלי. המהפכות והשפעותיהן האזוריות יביאו בהכרח לתקופה של ארגון מחדש, שמטיבה היא תקופה רגישה שבה קיים סיכוי רב יותר לאלימות, שעלולה גם להיות מלווה בהאטה כלכלית.

"האביב הערבי" שכבר הביא לערעור מעמדם של כמה משטרים במזרח התיכון, ובפרט הערעור על משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה (ארדואן כבר הספיק לנגח את הנשיא הסורי ואחיו) מעמידים את תורכיה במצב לא נוח. התורכים חוששים מאוד ממצב של חוסר יציבות מתמשך בסוריה ומבעיית פליטים שהולכת וגדלה.

מצד שני, דווקא המהפכות בעולם הערבי, הם שעשויים לגרום לארדואן להבין את הלך הרוח ברחוב הערבי בצורה טובה ורחבה יותר.
מבחינתו ומבחינת תורכיה, זו הזדמנות פז, הזדמנות מצוינת, לחזור לחיק המדינות האירופאיות המתקדמות ולנסות להחזיר לתורכיה, לפחות מבחינת מדיניות החוץ, את היוקרה והזוהר שאפפו אותה בעבר הלא רחוק ולמתג אותה מחדש כמדינה דמוקרטית, חילונית ומשגשגת ולא כחליפות איסלאמית מתוכננת.

על ארדואן לבחור כעת - חבירה לציר הרשע או חזרה לחיק מדינות אירופה הנאורות.



יום חמישי, 30 ביוני 2011

הקולות של פיראוס

מצב השווקים הפיננסיים ביוון מזכיר את האגדה על הרקולס. אחת המשימות שהוטלה על הגיבור המיתולוגי היתה לנקות את הרפתות של אאוגיאס מזבל של 3,000 פרות, אחרי שלושים שנה בהן הן לא נוקו. לצורך כך, חיבר הרקולס שני נהרות ששטפו את האורוות לחלוטין. והנה, גם באתונה של היום מקווים לזרם של אירו שלא יותיר שאריות מהזבל הנוכחי.

אלא שהדרך עוד ארוכה וקשה. ובינתיים מתגודדים אלפי יוונים ברחובות ונאבקים מול כוחות המשטרה בדם, יזע ודמעות (בעיקר מהעשן של הגז המדמיע).
מרכז אתונה נראה כשדה קרב. המפגינים האלימים לא הפסיקו ליידות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המשטרה, תוך שהם מאיימים לפלוש לפרלמנט. מנגד, השתמשה ברימוני גז מדמיע וכיסתה את העיר בעננה כבדה.

יוון כמרקחה


ההפסד בקרב על אירוח משחקי 1996 לאטלנטה והבחירה בסידני כמארחת משחקי 2000, הניעו את היוונים לבצע שורה של מעשי "התאבדות" כלכלית.
הוועד האולימפי הבינלאומי חשש להעניק ליוונים את האירוח, בשל חוסר בתשתיות בעיר הזקוקה למודרניזציה.

וכך, בכדי לזכות סוף סוף באירוח שהובטח לתושבים, הסכימה הממשלה היוונית לשורה של הבטחות וערובות לקראתם, כולל התחייבויות כלכליות אדירות.
תשתיות התיירות בעיר שעוצבו באמצע המאה ה-19, עברו הסבה למאה ה-21, כעשרים ושניים אולמות ואצטדיונים נבנו ושופצו כדי שיתאימו לדרישות ההתאחדויות הבינלאומיות, הוקם נמל תעופה חדש באתונה ובנוסף, נבנתה רכבת תת קרקעית בעיר.

העלויות הרשמיות והמדווחות - בסביבות 15 מיליארד דולר, שמומנו, כמובן, באמצעות הלוואות.
העלות האמיתית כלל לא ידועה. גם לא ליוונים עצמם.
נכון, ליוון לא היו חובות רבים לפני כן, אבל מאז 1999, כפי שציין כלכלן הספורט האמריקני הידוע, ויקטור מאת'יסון, ירדה מצבת החובות. אלא שפתאום, ב-2004, היא זינקה שוב למעלה בערך של 7.5 אחוז מהתמ"ג - כשעלות המשחקים היא כ-5% מהתמ"ג.

בגלל אתרי הבנייה הענקיים וקשיי התחבורה לא הגיעו תיירים ליוון בשנה שלפני המשחקים, וגם התחזית לעלייה בתיירות לאחריהם התבדתה, הסביר מאת'יסון. במקביל התפרסם שסימנס, למשל, שיחדה בעשרות מיליוני אירו פקידי ממשל יווניים, כדי לקבל את תקציב מערכת הביטחון למשחקים.

גם מאז הסתיימו המשחקים האולימפיים, הם ממשיכים לעלות לא מעט כסף.
עלות אחזקת המתקנים מגיעה לכחצי מיליארד דולר. 21 מהם נטושים וסגורים. הקומפלקס האולימפי בפאלירו ביי משמש היום כמגרש חניה, כמזבלה וכמתחם מגורים לצוענים.
מאז המשחקים לא קרה כלום וגם אין תכניות קונקרטיות לשימוש במתקנים. הממשלה מסבסדת את התחזוקה, אבל ארגוני ספורט לא משתמשים במתקנים.

ואולם, המשחקים האולימפיים הם לא הבעיות היחידות של היוונים ולא הכתובת היחידה לקטסטרופה הכלכלית שהגיעה לפתחם.
ארבעת הרכיבים שהופכים את החוב של יוון לבעייתי הם שחיתות שלטונית, התחמקות מתשלום מס, ביורוקרטיה ואי־יציבות שלטונית.

אף שהבחירות האחרונות ביוון נסבו בעיקר על הנושא הכלכלי, לשלטון לא היה מספיק כוח פוליטי גדול דיו לבצע את הרפורמות המקיפות שנדרשו בכדי לצמצם את ההוצאות בצורה משמעותית.

סיבה נוספת לכך שכלכלתה של יוון נמצאת בקריסה, היא הכלכלה השחורה, ה"כלכלה הלא רשמית" שפעלה במקביל לכלכלה המדווחת לספרים. ליוון הכלכלה השחורה הגבוהה ביותר באירופה (28.6% לעומת 8.8% בשוויץ ובארה"ב). כך מספרים לנו נתוני ה-OECD.

עוד סיבה שיכולה לשפוך אור על המצב הנוכחי ביוון היא מדיניותו של ראש הממשלה הנוכחי, ג'ורג' פפנדראו.
אביו המפורסם של רוה"מ הנוכחי היה אנדראס פפאנדריאו. פפאנדריאו היה נביא הסוציאליזם ביוון.
אחד הדברים הראשונים שעשה אביו עם זכייתו הראשונה של PASOK בבחירות בשנות ה -80 היה הלאמת כל החברות שהפריטה הממשלה הקודמת. הוא גם זכור היטב ביוון בשל שפע הסקנדלים ושערוריות השוחד הכלכליות בהן הואשם בארצו.

אגב, את יחסו לישראל ניתן לסכם במילה אחת: איבה. פפאנדריאו היה אנטי אמריקאי ואנטי גוש המערב. ממשלתו הזמינה את אש"ף לפתוח שגרירות בבירה היוונית עוד לפני שכוננה יחסים מלאים עם ישראל. רק ממשלת הימין בראשות ה-ND תיקנה את העוול ושדרגה את היחסים עם ישראל באמצע שנות ה-80.

פפנדראו הבן המשיך בקו הסוציאלי של אביו (הלאמת חברות שהפריט קודמו. גיל הפרישה המוצע ביוון הוא 51). קו שמחזיר את יוון אחורה, במקום לקחת אותה קדימה אל העתיד ולחזק אותה בגוש האירו.

הדעות ברחוב היווני נחרצות, הן על הממשלה והן על היוונים עצמם. הן מבטאות באופן מובהק את המשבר הזה. ניתן לשמוע סיפורים על תרבות צריכה מוגזמת, ממשלה מושחתת ומנופחת (ביוון יש בערך מיליון עובדי ממשלה; האוכלוסייה כולה מונה 11 מיליון) ועל משכורות נמוכות במדינה יקרה מאוד.

"כולנו חיים פה בגן עדן של טיפשים", טוענים. "דור של צעירים שהרוויחו 700 יורו בחודש, ברוטו, במקרה הטוב, נסעו במרצדסים, גרים אצל ההורים, ומחזיקים בשלושה כרטיסי אשראי ועוד מקווים שהכל יהיה בסדר''.

בשנת 2009 הורידה סוכנות הדירוג פיץ' את דירוג האשראי של יוון לרמה של BBB+, הנמוך ביותר בגוש מדינות אירו. פיץ' הודיעה על המהלך יום אחד בלבד לאחר שסוכנות הדירוג S&P החלה אף היא לעקוב מקרוב אחר התנהלות איגרות החוב של המדינה האירופית.

הודעת סוכנויות הדירוג כי יורידו ליוון את דירוג החוב החיצוני, גם אם לא נעשתה בהשראת בריסל, הרי שהיא שולחת מבריסל מסר מאיים הדורש מיוון לרסן את גובה ההוצאה הציבורית ובמיוחד את דרישות השכר של הסקטור הציבורי.

בתגובה לכך התייצב שר האוצר היווני ג'ורג' פפקונסטנטינו מול מצלמות התקשורת, והצהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי המערכת הפיננסית ביוון יציבה וכי אין סיכוי שהמדינה תשמוט את חובותיה או תבקש סיוע מהאיחוד האירופי.

לאחריו, חזר ראש הממשלה ג'ורג' פפנדריאו והדגיש את המסר של שר האוצר: "יוון אינה נמצאת בסכנת חדלות פירעון, ואיני רואה אפשרות שנעזוב את גוש אירו", אמר. "אנחנו לא מכחישים את הבעיות שלנו, אלא מתמודדים עמן. לא נבקש מתנות או הקלות. נעמוד במחויבות שלנו".

זה היה אז. על פי הערכות עדכניות של הנציבות האירופית, החוב היווני יעלה השנה (2011) ל-157.7% מהתוצר, ויזנק ל-166.1% ב-2012 - מעל לרמות של 150.2% ו-156%, בהתאמה, בהערכות קודמות. הגירעון התקציבי יטפס ל-9.5% מהתמ"ג השנה.

ההשלכות של הפחתת הדירוג על המערכת הפיננסית של יוון מקשות על הבנקים היווניים לגייס הון טרי מהבנק המרכזי האירופי, אשר בתמורה למתן אשראי לבנקים היווניים משעבד את איגרות החוב הממשלתיות. כיום מוכן הבנק המרכזי האירופי לקבל איגרות חוב שמדורגות ־BBB ומעלה, זאת לאחר שהגמיש את תנאיו בגלל המשבר העולמי. בקרוב עתיד לחזור הבנק המרכזי האירופי למדיניות הקשוחה יותר שבה נהג טרום המשבר - שעבוד איגרות חוב המדורגות ־A ומעלה.
להורדת הדירוג השלכה נוספת, והיא זינוק בתשואות על האג"ח הממשלתיות.

לפני כשנה, כזכור, קיבלה יוון חבילת סיוע מטעם האיחוד האירופאי בסך 110 מיליון אירו. כעת, יוון מבקשת סיוע נוסף, בסך 65 מיליארד אירו. לא רק שהיא לא עמדה בהתחייבויות הפחתת הגירעון, היא הגדילה את הסיכון לאי החזרת החובות בהיקף של 327 מיליארד אירו. כ-150% מהתל"ג העצמי שלה.

האיחוד האירופאי התנה את סל הסיוע החדש בקיצוץ רוחבי ומאסיבי בכלכלת יוון. השבוע, כל שמענו, ראש הממשלה היווני הצליח להעביר את מדיניות הצנע החדשה בפרלמנט שכוללת בין היתר: מס סולידריות, העלאת מע"מ במסעדות, הטלת מס עושר, הורדת שכר במגזר הציבורי, פיטורים נרחבים, העלאת גיל הפנסיה ל-65, קיצוץ בתקציבי הממשלה והפרטות נכסים - מה שכמובן הבעיר עוד יותר את השטח ביוון ושלח עוד כמה אלפים להתפרע ברחובות.

קבוצת כלכלנים אחרת, טוענת שמה שהביא את יוון מלכתחילה למצבה העגום היום, היא בכלל הצטרפותה לאיחוד האירופאי.

כניסתה של יוון לגוש היורו ב־2001 לוותה בהרבה התנגדויות, ויש הטוענים שממשלת יוון עשתה אז לא מעט מניפולציות של הנתונים הסטטיסטיים (כדוגמת הגירעון התקציבי) כדי להתקבל לגוש היורו בהתאם לאמנת מאסטריכט.

גם נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, טען: "יוון נכנסה לאיחוד האירופי עם חובות ואבטלה גדולים, ולכן אין פלא שהיא על סף קריסה. היא כבר לא שם של מדינה, אלא של תופעה כלכלית שאליה משתייכות גם ספרד ופורטוגל ואירלנד. הבעיה עם יוון היא הסיכון להדבקות מדינות אחרות."

מצד שני, תאוריית הקונספירציה - איך לא - חוגגת.
התיאוריה היא, שמשבר החובות היווני לא היה בא לעולם אלמלא הוא השתלב במגמת - על אירופית חשובה אפילו יותר: שובו של הרייך הגרמני. לא כמובן של הרייך השלישי הנאצי, אלא הרייך מהסוג שאוטו ביסמרק בנה באירופה לפני 140 שנה. ה"פאקס גרמניקה", ה"שלום" הגרמני ביבשת, שבו הוכפף הכול לאינטרס הגרמני.

לפי התיאוריה הזו, מרחב האירו נולד, מלכתחילה, קודם כל כדי לאפשר לגרמנים "לשאוב" את הכספים של אירופה למימון האיחוד עם מזרח גרמניה. ההוכחה, לכאורה, היא משבר הליש"ט הבריטית ב-1992 שנבע מהריבית העדיפה של המארק הגרמני.

בגרמניה עצמה מתנהל כעת דיון על תפקידה במשבר החובות. מדינאים כמו הקנצלרים לשעבר הלמוט קוהל וגרהרד שרודר מזהירים את הקנצלרית הנוכחית, אנגלה מרקל, שיוון לא תוכל לעמוד בתנאי הצנע שנכפו עליה, ושהמחשבה שהיא תוכל אי פעם לפרוע את חובותיה אינה אלא אשליה במקרה הטוב והעמדת פנים במקרה הסביר.

אבל מרקל נשארת בשלה, בין היתר, כך הם טוענים, מפני שהיא חניכת האסכולה המזרח גרמנית הנוקשה.

הטענה גורסת שיוון נכנסה בתרמית לאיחוד האירופי, בשל העובדה שלאיחוד האירופי היה אינטרס שהיא אכן תצטרף, אפילו שכלכלתה אינה חזקה.
הקונספירציה טוענת למעשה שגרמניה וצרפת האביסו בכוונה תחילה את היוונים בהלוואות מנופחות רק כדי לגזור קופון על הריבית.

בסופו של תהליך "הבראת" יוון, המדינה תצטרך למכור נכסים ולהפריט חברות של הממשלה היוונית - ומי יקנה? אל תתפלאו אם משקיעים רבים ידהרו מצרפת וגרמניה.
מצד שני, ביוון לא התלוננו במשך עשרים שנה מכיוון שמצבם היה טוב לאותה עת. כעת, כשחרב חדה מונחת על צווארם, אלפי יוונים יוצאים להפגין בטענה שרימו אותם.

את רוב הטענות סופגת, כאמור, גרמניה.
הגרמנים, כידוע, מחזיקים בלא מעט חובות של מדינות באיחוד האירופאי. לגרמניה יש אינטרס להלוות לאותן מדינות כסף, מהסיבה הפשוטה - היא גם מייצאת אליהן הרבה. הלוואה פירושה שאותן מדינות יוכלו להמשיך לרכוש את המוצרים הגרמניים ובכך ליצור מעגל כלכלי-פוליטי.

אם אותן מדינות יקרסו, גם גרמניה תיגרר אחריהן. לכן, לגרמנים לא ממש כדאי שזה יקרה.
הציניקנים אומרים בחצי צחוק, שגרמניה חייבת לבדוק מה יותר גרוע - לתת לאותן מדינות לצאת מהאיחוד, או להמשיך להציל אותן עד שזה כבר יהיה לא מעשי והחובות יהיו גדולים מדי?

בכל מקרה זה נראה בהחלט שיש שם בלון אחד גדול במערכת האירופית שיכול מאוד להתפוצץ בקרוב חזק מאוד. לעתה עתה, אנחנו רואים רק ניצוצות.

יום ראשון, 26 ביוני 2011

החמרת תנאי האסירים הביטחוניים - לא רק בגלל שליט

בשבוע שעבר התפרסמו בכלי התקשורת השונים כתבות ותמונות המספרות ומשקפות את המציאות, האוטופית כמעט, של האסירים הביטחוניים, בכלא הישראלי. מה שהיה ידוע לכל בית אב בישראל ותחת כל עץ רענן, הפך לזעקה גדולה.

ובצדק. כן, ידענו על התנאים המופלגים של רוצחי התינוקות והמפלצות מבית האויב הערבי. היו שמועות, כמה סוהרים אף העזו לדבר על כך בעילום שם וכתבות סיקור באינטרנט אפשרו לנו הצצה מעטה אל מאחורי הקלעים של הכלא הישראלי.

השבוע, הסתבר לנו שאולי מבחוץ הכלא עטוי חומות גדולות, גדרות חשמל וחוטי תיל, אך מבפנים - צמר גפן מתוק.
בני ישראל הוכו בתדהמה. התנאים המופלגים הסתברו כבית מלון חמישה כוכבים בריביירה הצרפתית.

כבלים בכל תא (על חשבוננו), מגזינים, עיתונים, תארים האקדמיים, קנטינה, בישולים, פרודוקטים יוקרתיים, טיולים המשותפים וביקורים נדיבים (כולל אפשרות לשחק עם הילדים) הם רק חלק מהפעילויות וההטבות שבית המלון מציע לאותם רוצחים אכזריים.

לא זאת אף זאת, השבוע אף הסתבר שהאסירים הביטחוניים שמעו שיש משבר מים בישראל והחליטו לפעול ולנצל זאת עד תום. הם לקחו על עצמם פרויקט ובכל יום פשוט לא הפסיקו את זרם המים - בכיור ובמקלחת - וחגגו בחופשיות. כאוות נפשם.

אם אתם שואלים את עצמכם: האם הפסיקו לאסירים את זרם המים? התשובה היא לא. הנימוק: פחד אפולוגטי מתגובות האירופאים בפרט והעולם בכלל.

בזמן שגלעד שליט נמק בשבי, ללא ביקורים זוטרים ובסיסיים, (ע"פ החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה) אפילו של הצלב האדום, האסירים הביטחוניים משמינים, עושים דוקטורט, לומדים שפה חדשה ומתקלחים כמה וכמה פעמים ביום.

למה להם בכלל לחזור לעזה או ליהודה ושומרון? מישהו מתפלא מדוע רק אצלינו לחוצים להחזיר את החייל החטוף ואצלהם ישובים רגל על רגל? הנה הסיבה - אין להם סיבה.
אין להם סיבה למהר, אין להם סיבה להילחץ.

תחברו את התנאים המופלגים של האסירים הביטחוניים, משל נפשו בבית מלון חמישה כוכבים, לסיכונים אסטרטגיים של מדינת ישראל ותקבלו פגיעה קשה בחוסנה, ביטחונה ובאסטרטגיה המדינית והצבאית של מדינת ישראל.

החגיגה חייבת להיפסק אחת ולתמיד - לאף אחד כבר אין ויכוח על כך.
דו"ח שהגיע ללשכתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הצהיב על השולחן ולא נעשה איתו דבר.
השמועות גרסו אז, שהמדינה מפחדת לבצע מהלך כל כך "קיצוני", מפני שהאסירים עלולים למחות ולפתוח בשביתת רעב.
השבוע, ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, החליט לעשות צעד אמיץ. לעשות ולא לדבר, כמו בתחומים אחרים שהממשלה הנוכחית מצטיינת בהם.
ראש הממשלה, בחוכמה, הודיע שלא יפרסם בתקשורת את הביטולים בתנאים, והסכים לפרט רק בסוג הטבה אחת שתבוטל ("לא יהיו יותר מאסטרנטים לרצח ודוקטורנטים לטרור. החגיגה הזו נגמרת").

בשירות בתי הסוהר כבר הודיעו, לאחר דבריו של ראש הממשלה, שהחלו לפעול לחזרה לפרופורציות בכל הקשור לתנאי האסירים הביטחוניים וכבר בוטלו כה וכמה הטבות.

חזרה לשפיות דיסקורסיבית ופרופורציונלית ורפרודוקציה של תנאי האסירים הביטחוניים, בד בבד לצד העברת חוק בכנסת על כך שמדינת ישראל לא תוכל מעתה ואילך (לאחר שחרורו של גלעד שליט) להתדיין עם גורמי טרור (בתיווך) על החלפת שבויים רבים תמורת חייל אחד, אלא חייל תמורת יחס של אסיר אחד על שבוי אחד, תביא להפחתה חסרת תקדים במוטיבציה הערבית לחטוף חיילים ואזרחים, ומצד שני, למוטיבציה להחזיר שבויים (אם כבר נשבו) למדינת ישראל לאחר לחצים מבית.

הדבר לא צריך להתבצע רק בבגלל שביו של גלעד שליט, זו צריכה להיות דרך חיים, האסטרטגיה המוכרת והידועה של מדינת ישראל - כיבוד אמנת ז'נבה והחוק הבינלאומי בלבד. ולא קמצוץ וקורטוב יותר.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

תכנית ההתפכחות

מאז תכנית ההתנתקות מגבול רצועת עזה, הציבור הישראלי החל בתכנית ההתפכחות. סקר חדש שפורסם לאחרונה, קובע כי האזרחים בישראל מבינים היום, טוב יותר מאי פעם - ויתורים על שטחים לא עוזרים וגם לא יעזרו במאומה, לטובת התהליך המדיני ושלום הציבור.

תכנית ההתנתקות הזכורה לרעה, של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עקרה מעל 9000 יהודים מביתם ו"קרעה" לגזרים יישובים שלמים.
העקירה והנטישה אפשרו לשטחים שלמים בגבול הרצועה להפוך לבסיסי טרור איראנים ולמוצבי שמירה ומחנות אימון של החמאס. הפת"ח איבד מכוחו ובתוך תקופה קצרה החמאס השתלט לחלוטין על רצועת עזה בכוח הזרוע, גלעד שליט נחטף ולצידו אזרחים פלסטינאים רבים, אזרחים ועיתונאים זרים. אלפי רקטות קאסם וגראדים נורו על יישובי עוטף עזה (כמות כפולה מאשר לפני ההתנתקות), ילדים למדו במקלטים במקום בבתי הספר, אמהות פחדו לצאת החוצה לקניות. כאוס מוחלט. הדרום הפרוע.
הבטיחו יונה, אז הבטיחו.

אותו שרון אמר בזמנו שאם יירו קאסמים מרצועת עזה, ישראל תגיב בכל הכוח.
אז אמר.
תכנית ההתנתקות הייתה הסממן האחרון של מעוז השמאל בישראל. פיילוט אחרון של שטחים תמורת שלום. כאילו לא למדו דבר מאוסלו, בישראל הניחו שיציאה מעזה כמוה כפריחה בינלאומית פוליטית ומדינית.
אז הניחו.

שנים של ירי, קרבות ואלימות. נהרות של דם שנספגו באותם מסמכים מקוללים, נפילת השמאל לתהומות הנשייה. כל אלו לא לימדו את ההנהגה בישראל דבר.

שרון היה בטוח שמהלך כזה פופוליסטי יעניק לו פופלאריות מירבית אצל האליטה. הוא כבר ראה את הכותרת בעיתונים: "מנץ ליונה", "המהפך", "דברים שרואים משם..." וכו'.
והוא צדק, שרון. צדק בכל בדל מחשבה קטן. התקשורת עטפה אותו אהבה, חיבקה חזק ולא הרפתה.

הילד האבוד, ההוא שצבע את השיר, שם עגיל בגבה, לקח את הגיטרה וברח מהבית, המורד, אותו הילד שב הביתה. שב מלומד, עתיר ניסיון. "מפוכח", כביכול.
וההורים לא רוצים שיעזוב שוב לעולם.

האם ההורים בדקו מה היה לילד בתיק, כשנכנס הביתה? בוודאי שלא. הם שמחו לראותו וזה כל מה שהיה חשוב להם.
ובכן, גם לשרון לא בדקו את התיק. גם את שרון לא שאלו שאלות. עקרת יהודים? זה מספיק בשבילנו! "החזרת" שטחים? עשית את שלך!
אם יהיה משהו - נגיב בעוצמה!

החיוכים והעליזות החזיקו בדיוק כמה חודשים. מה שקרה לאחר ההתנתקות מפורט מעלה.
התקשורת בישראל אף פעם לא ניחנה בראייה אסטרטגית לטווח הארוך. היא מאמצת סיפוקים קצרי טווח, מידיים. אפס סבלנות.

פעם זה עוד היה משפיע על הרחוב והציבור הישראלי. היום כבר לא.
העם בישראל מפוכח היום יותר מתמיד. הוא רואה את הנעשה, הוא מנתח את התוצאות, הוא מבחין בין התדרים בתקשורת לעולם המציאות.
הוא מקשיב לכל מילה ומילה שיוצאת מפיהם של "הפרטנרים" ברשות הפלסטינאית. הוא מבין היום יותר מתמיד, הציבור, שהמטרה האמיתית של הערבים הפלסטינאים במדינת ישראל, אחת היא - מדינה פלסטינאית במקום ישראל, ולא לצד ישראל.
המאבק הוא על קיום והכרה במדינה יהודית ולא על הקמת מדינה פלסטינאית.

וכן, גם בכל הקשור למדינה הפלסטינאית - הציבור מבין היום הרבה יותר. הוא כבר עתיר ניסיון מאוסלו ומההתנתקות. הוא כבר הרגיש על בשרו יותר מפעם אחת.
אתה נותן שטח - אתה מקבל בסיס טרור, פיגועים, קאסמים, גראדים. בכל שטח שתתן, הטווחים יתקרבו יותר ויותר.

אגב, גם לבתי הקפה בשנקין הם יגיעו בסוף.
הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון היא גזר דין מוו למדינה היהודית. שדה התעופה ייכנס לטווח הטילים, לפלסטינאים יהיה יתרון גובה ביטחוני ברור מהגבעות וראייה עמוקת טווח לרוב המרכז בישראל.

כל אלו, מבלי לדבר כלל על השתלטות אפשרית ומאוד ריאלית של החמאס על יהודה ושומרון. אם הם הצליחו לעשות זאת ברצועת עזה, מה ימנע מהם לעשות זאת גם ביו"ש?

המחשבות הללו, של הציבור, החששות הכבדים, הפיכחון, הריאליות, באו לידי ביטוי בבחירות האחרונות עם ניצחון מוחץ של הימין בראשות בנימין תניהו וממשיך גם לאחרונה, עם סקר שנערך על ידי ד"ר מרים ביליג וד"ר אודי לבלשנערך, ממרכז מו"פ יו"ש ובקעת הירדן במרכז האוניברסיטאי באריאל.

על פי הנתונים, שיעור הישראלים התמוכים בפינוי התיישבויות מאסיבי או כולל, ירד בכחמישים אחוזים (!) בשנה האחרונה והוא עומד כעת על כ-14% בלבד מכלל האוכלוסייה היהודית הבוגרת. זאת, לעומת 27% אשתקד.

עוד עלה מהסקר, כי המתנחל הטיפוסי מוכר כדמות של לוחם וקצין בצה"ל ולא כמי שמתעמת עם פלסטינים, כפי שהתקשורת בישראל מנסה לצייר השכם וערב ותחת כל עץ רענן.

32% מהנשאלים ציינו שמבחינתם מי שמייצג את המתנחלים הם בני הציונות הדתית המשרתים כלוחמים בצבא, זאת לעומת 27% בשנה שעברה.

כמו כן, נמצא כי רוב הציבור בישראל תופס את הסכסוך הישראלי - פלסטינאי כסכסוך לאומי-דתי על קיומה של מדינה יהודית ולא כסכסוך טריטוריאלי על גבולות 1967.
רוב הנשאלים חושבים גם שקבלת הפתרון של שתי מדינות לשני עמים על ידי ישראל לא תעשה שום דבר לסכסוך ואולי רק תמנע את החרפתו לזמן קצר בלבד.

הציבור הצביע בידיים - בקלפי, הציבור מצביע ברגליים - בהפגנות החוזרות ונשנות של פעילים כנגד פעולות פסולות של שמאל קיצוני ואני ציוני ובטיולים ביו"ש, הציבור מצביע גם בראש - צריכת המידע מהתקשורת בעירבון מוגבל, בעין חשדנית.

השפיות חלחלה בחזרה לעם כתוצאה מהתוצאות והתמונות האיומות של תכנית ההתנתקות.
היום כבר ברור שהמתיישבים הם - הם אלו שמגנים בגופם על מרכז הארץ ועל המדינה ככלל.
כשיש רצף של התיישבויות גדולות ורחבות, כך קטן הסיכוי לפנות שטחים לטובת בסיסי טרור איראנים בלב המדינה.

תכנית ההתנתקות הסתיימה - תכנית ההתפכחות ממשיכה לצבור תאוצה מירבית, בדרך למדינת ישראל חזקה כלכלית-חברתית-ביטחונית, משגשגת ופורחת.

משישה יוצא שלושה - הפריימריז במפלגת העבודה מתקרב

בחודש ספטמבר הקרוב ייערך הפריימריז לראשות מפלגת העבודה. מה שבתחילה נראה כמו בדיחה עצובה וכלל רשימה של שישה מתמודדים, הפך חיש מהר לקרב הרבה יותר רציני של שלושה מתמודדים.


השישה כוללים, כידוע, את: שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, שלמה בוחבוט, יצחק (בוז'י) הרצוג, אראל מרגלית ועמרם מצנע.
מששת המתמודדים הללו, צפויים להתעלות שלושה מתמודדים רציניים לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה: פרץ, יחימוביץ' ובוז'י.


מעבר לעובדה שמפלגת העבודה, ככל הנראה, תילחם בכל כוחה מול ישראל ביתנו (שצברה תאוצה מירבית בממשלה הנוכחית) על הזכות להיות המפלגה שתסיים במקום השלישי בבחירות, הבחירות לראשות המפלגה לא צריכות להיות יותר מדיי מרגשות ואטרקטיביות.
למפלגת העבודה אין מנהיג אמיתי שנראה בשטח (זולת פואד בן אליעזר, שמעדיף להיות בעל השפעה עצומה מאחורי הקלעים ולא בפרונט) ורוב המתמודדים הם בעלי אג'נדה חברתית גרידא וחסרי כל יכולות ביטחוניות (אלא אם כן אתם מחשיבים את הקדנציה הגרוטסקית של פרץ בתור שר ביטחון ברזומה).
בנוסף, המפלגה סובלת מזה שנים בסטיגמה של מפלגה עייפה, אפורה, שאבד עליה הכוח. מפלגה שמחוברת יותר לקשת של השמאל הקיצוני מאשר למרכז "המתון".
ובכל זאת, החדשות הטובות החלו להיראות בשטח, לאחר שברק יזם את הפילוג המפורסם ומשך כמה מחברי סיעתו להקמת מפלגת "עצמאות".

המהלך שיזם ברק ("התרגיל המסריח", לדברי בכירים במפלגה) הועיל לשני הצדדים: ברק קיבל סוף סוף מה שהוא רצה - חוקה בנוסח הבלעדית שלו וחופש פעולה מדיני ופוליטי ומפלגת העבודה קיבלה זריקת מרץ, חיים חדשים ומוטיבציה להתחדשות.
כ-50 אלף איש התפקדו למפלגת העבודה במפקד הנוכחי. כך עולה מספירה ראשונית של הטפסים במפלגה, שכעת מספר חבריה זינק למעל 70 אלף.

מטותיהם של ששת המתמודדים על ראשות העבודה הציגו את מספר המתפקדים שלטענתם גייסו: במטהו של ח"כ עמיר פרץ דווח על כ-23 אלף מתפקדים; במטהו של ח"כ יצחק הרצוג דווח על כ-16 אלף; במטה של ח"כ שלי יחימוביץ' דווח על כעשרת אלפים; במטות של יו"ר המפלגה לשעבר, עמרם מצנע, ויו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, דווח על אלפי מתפקדים ובמטהו של אראל מרגלית דווח על מעל אלף.
נתונים יפים בהחלט. אולם, מספר הפעילים בשטח כבר טענו שיש חלק לא מבוטל מקרב המתפקדים שהתפקד פעמיים. נתון שצריך לסיים אליו לב לקראת הבחירות.

כאמור, מי שאיכזב הוא דווקא עמרם מצנע. מצנע, בעל רזומה ביטחוני עשיר, מי שכבר ספג ניסיון והיה בתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, מי שעשה חיל בעיירת הפיתוח ירוחם, חשב - כמו רבים אחרים - שעברו המפואר יספיק לו בכדי להגיע לרשימת המתמודדים הרצינית. המפקד האחרון הוכיח שמצנע התבדה. מאוד יכול להיות שבמפלגת העבודה יצטערו על כך.

מצד שני, יש מי שלא מפסיקים להזכיר את התבוסה הצורמת של מצנע בבחירות האחרונות, שהיה יו"ר.
עמיר פרץ הוא האיש שמוביל את המירוץ והסיכויים שיזכה גדולים. השאלה היא - האם יזכה כבר בסיבוב הראשון של הפריימריז או ששני המתמודדים האחרים יצליחו להעביר את ההכרעה להצבעה שנייה?
פרץ, מצידו, שופע ביטחון. למקורביו הוא מסביר שלמד, שלמרות שרוב האשמות שהטיחו בו כשכיהן בתור שר ביטחון לא היו נכונות וחלקן לא מדויקות, הוא לא היה צריך להיכנס לתפקיד שזר לו.
הפעם, הוא טוען, הוא יהיה בתפקיד שהעם כל כך רוצה לראות אותו בו - שר אוצר. בשביל לכהן בתפקיד הזה, פרץ יודע שמפלגת העבודה חייבת להתאמץ הרבה יותר ולמשוך הרבה יותר מתפקדים. לא בטוח כלל שמפלגת העבודה תהווה כוח משמעותי בבחירות הקרובות, למרות גל ההתחדשות והרעננות שפקד את המפלגה לאחרונה.

מי שרודף אחריו הוא בוז'י הרצוג. בוז'י, בניגוד לתדמיתו הרכה והעדינה, הוא חיית שטח פוליטית. אם מישהו יכול לתת פייט לפרץ, הרי שזהו בוז'י.
ויש לו סיבות לאופטימיות, להרצוג. על פרץ הוא טוען ש "סובל ללא ספק מהטראומה של מלחמת לבנון השנייה. הציבור יצטרך זמן לעכל את הטראומה ואת נטישתו את האג'נדה החברתית". על מצנע: "אני הבנתי שקאמבק לא עובד מהניסיון שלי עם ברק".
גם יחימוביץ' לא יוצאת נזכרת לדעתו: "בהתמקדות שלה אך ורק בנישה אחת (רווחה), היא עלולה להפוך את מפלגת העבודה ללא רלוונטית במפה הפוליטית".


הרצוג הוא היחיד שהסכים לקבל את תיק הרווחה הבעייתי, רבים לא שוכחים לו את זה, אבל מצד שני, טוענים, היה לו נוח בכיסא המרופד של השר. יש לו חלק גדול בכך שנשארנו בקואליציה, טוענים בכירים במפלגה, יצרנו לעצמינו תדמית בעייתית.


את הפינאלה סוגרת שלי יחימוביץ. יחימוביץ' היא אולי הדמות הכי אהודה במפלגה. לאחר שחצתה את הקו מתקשורת לפוליטיקה, היא מיקדה עצמה רק בנושא אחד - כלכלה ורווחה.
הניסיון העתיר בתחום התקשורת, בנושאי כלכלה ורווחה, בד בבד לצד המאבק העיקש אל מול חברות התקשורת והלווין, עסקת הגז המתבשלת, חקיקת חוקים נמרצים בכנסת לטובת הצרכן והאוכלוסייה החלשה, קידם מעמד האישה - כל אלו מקנים ליחימוביץ' נקודות זכות רבות. העם שבע מסיסמאות, הוא מעוניין לראות תוצאות בשטח. ושלי מבצעת זאת הלכה למעשה.


מאידך, יש שטוענים שהמיקוד החברתי של יחימוביץ' מהווה חרב פיפיות. אמנם מצד אחד היא עושה מלאכתה נאמה עבור הציבור החלש, אך מצד שני, עם זה לא הולכים למכולת ולא מגיעים לתפקיד בכיר - יש צורך בקו מדיני, ידע ביטחוני, מחשבה מדינית. כל אלו הם לא מנת חלקה של שלי יחימוביץ', בעליל.
ויש עוד סינריו. אם הבחירות לפריימריז לא יעברו בהצבעה ראשונה, יותר מסביר להניח, שטווח המועמדים יקוצץ לשניים או שלושה מועמדים.

או אז נוכל להבין טוב יותר את המערכת ואת מאווייהם של חברי המרכז במפלגת העבודה.
ההנחה היא שאם פרץ ובוז'י יגיעו להצבעה שנייה, יחימוביץ' תחבור לפרץ (מורה דרכה בתחילת דרכה בפוליטיקה) וכך גם מצנע (רקע משותף של ביטחון. יכול להיות שפרץ יבטיח לו תיק ביטחוני בכנסת), מה שיסלול את דרכו של עמיר פרץ חזרה ליו"ר מפלגת העבודה.


מה הלאה? התמודדות ראש בראש מול ישראל ביתנו בבחירות הבאות על המקום ה-3 במספר המנדטים.
במפלגת העבודה יתפללו שעות נוספות, שעד הבחירות לכנסת הבאה, ליברמן יהיה כבר מחוץ לפוליטיקה (בעוד כמה חודשים ייערך לליברמן שימוע, ולאחריו יוחלט סופית אם להגיש כתב אישום נגדו) וישראל ביתנו תספוג מכה קשה מאוד, שכנראה תבטיח גוש שמאל חזק עם מפלגת קדימה - מה שייתן למפלגת העבודה הזדמנות לחזור להיכל התהילה של הפוליטיקה הישראלית.

יום שני, 13 ביוני 2011

שומרי הסף



חבר הכנסת ד"ר מיכאל בן ארי ועוזרו, איתמר בן גביר, החליטו לעשות מעשה אמיץ ונועז - "לפוצץ" את בועת הליברליזם של ת"א, ובד בבד, לחשוף את פרצופם האמיתי של השמנת מהשמאל.

הם הצליחו - ובגדול.

המכות ניחתו בזו אחר זו. תושבי רמת אביב ופעילי השמאל לא הבינו מהיכן נוחתות עליהם "מכות המצרים" ("הוכחנו להם שזה לא סתם סיפור מהאגדות", אחד הפעילים אמר בסרקזם) האיומות הללו ולא הפסיקו ליילל ולבכות את מר גורלם.

בחודש דצמבר 2010, החליט ד"ר בן ארי לצאת למבצע מבורך ונועז שנקרא "רמת אביב תחילה", מבצע שנועד לבחון האם ארגוני זכויות האדם, השמאל ותושבי רמת אביב בפרט, הם-הם המושיעים בשר ודם של העובדים הלא חוקיים, "המסכנים", שמדינת ישראל מתייחסת אליהם בגזענות, אפליה, אפרטהייד, פשיזם ושלל מלל והתבטאויות שאבד עליהם הכלח מזמן. וכמה לא מפתיע - עדיין ניתן לשמוע אותם בפיו של כל איש שמאל ממוצע שמושפע מהתקשורת בארץ.

לצד זאת, המבצע כמובן, נועד גם להילחם בזרם המסתננים שכובש את השכונות בדרום ת"א.
השלב הראשון של התכנית החל בהתגייסות, לכאורה, למען הפליטים והעובדים הלא חוקיים.
במסר טלפוני מוקלט שהועבר לתושבי שכונת רמת אביב, קרא בן ארי לתושבים לפנות אליו עם מידע על דירות גדולות ואפילו על מחסנים פנויים בהם ניתן לשכן עובדים זרים. בהודעה נשמע בן ארי אומר: "אני קורא לכם לסייע למבצע קליטה הומניטרי ולהראות את הפנים היפות של צפון תל אביב. שאו בנטל ותנו דוגמא אישית".

מישהו מוכן לנחש כמה התקשרו והחזירו תשובה? נכון, אף אחד.
נו, ישאלו השמאלנים ותושבי השכונה, למה שנשתף פעולה עם קריאה צינית שכזאת?
שאלה מקובלת. אך אנחנו שואלים - מדוע לא התייצבו תושבי השכונה לעזור למען הפליטים מלכתחילה, חוץ מלהעמיד אותם בשמש הקופחת בהפגנות מטופשות וחסרות כל בסיס? מדוע לא הועילו לעזור לאותם שוהים בלתי חוקיים, במבצע מיוחד שהם ארגנו? מדוע לחכות למבצע ציני של ד"ר בן ארי בכדי להגיב ש"לא נפעל למען מטרה צינית"?

על טענות אלו, לשמאל, אין ולא תהיה תשובה. כי הם פשוט לא עושים דבר למען הפליטים הללו, מלבד לשבת בבית קפה ממוזג על כוס מקיאטו. אין שום "הישג" משמעותי שאותם פעילי זכויות אדם, אנשי שמאל ותושבי שכונת רמת אביב יכולים "להתגאות" בו.

ובכל זאת, ורק בשביל לסגור את כל הקצוות, בן ארי החליט לאיים על תושבים אלו שגם אם לא יהיה שיתוף פעולה הומני מצידם, הוא ישכור בעצמו דירות וישכן בהן את הפליטים.
"נראה את הצפונים דואגים לזכויות הסודנים כשהם, גרים דלת לידם", אמר אז.
בהחלט יהיה מעניין לראות את הסיטואציה.

השלב השני היה התייצבות לצד תושבי שכונת התקווה בפרט ודרום ת"א בכלל.
גולת הכותרת - חניכת משרד של ד"ר בן ארי בשכונת התקווה.
בשעה שרוב הלשכות הפרלמנטריות של חברי הכנסת נמצאות במרכז תל אביב, במגדלי יוקרה או בשכונות המרכזיות בירושלים, בן ארי החליט להקים את לשכתו דווקא בלב שכונת התקווה, במקום בו נאבקים התושבים היהודים על צביון השכונה אל מול המסתננים הבלתי חוקיים מסודן המציפים את השכונה.

תושבי המקום, מצידם, בירכו והוקירו את פועלו של בן ארי. מרלן, תושבת השכונה, אמרה כי "במשך כל השנה האחרונה פגשנו כאן פוליטקאים שבאו דיברו ונעלמו, בן ארי הוא שונה ואני מאמינה שהוא יפעל כדי שהמקום הזה לא יהפוך למה שהפכה היום התחנה המרכזית החדשה בתל אביב."

השלב השלישי היה הקמת "משמר השכונות".
אנשי שכונת התקווה ופעילי ארץ ישראל שלנו, הקימו בחודש מרץ את משמר השכונות שתפקידו להחזיר את הביטחון לתושבי דרום תל אביב.
לדברי התושבים בדרום ת"א, המצב בשכונת התקווה, תל כביר, שכונת שפירא, קרית שלום, ומקומות נוספים בהם מתגוררים המוני מסתננים בלתי חוקיים הפך להיות בלתי נסבל והתושבים מקווים שהפתרון יימצא בדמות משמר השכונות החדש שהוקם.

סוזי תושבת קרית שלום מסרה: "אנחנו חיים בפחד. אין מצב שאני או הילדים שלי נסתובב בשעה שמונה בערב מחוץ לבית כאשר ברחובות משתוללים המסתננים הבלתי חוקיים, מבצעים מעשים של פשע והטרדות מיניות".
כמענה לתופעות אלה, יזמו באיחוד הלאומי, ביחד עם תושבי השכונות בדרום ת"א, משמר המורכב רובו ככולו מתושבים של השכונה שמפטרלים באזורים השונים ומעניקים כוח הרתעה.

"אנחנו לא מתכוונים לפעול בניגוד לחוק", אמר ברוך מרזל, ממקימי המשמר, "אלא רק להרים את החוק מהרצפה. משטרת ישראל וכל רשויות השלטון האחרות מגלות אוזלת יד בכל הקשור בטיפול בתופעת המסתננים ויש צורך שהתושבים יקומו ויעשה מעשה - אולי זה יעורר את המשטרה".

גם בנושא זה, כמובן, תושבי השכונה מיהרו לברך. אהרון, תושב שכונת התקווה אמר כי הוא הגיע לפעילות לאחר שפנה ללשכתו של חבר הכנסת מיכאל בן ארי בשכונת התקווה: "מחמם את הלב לראות את אנשי הימין מגיעים לכאן ופועלים למען תושבי שכונות הדרום. השמאלנים כל הזמן מדברים אבל בתכלס אלא שגרים בצפון תל אביב שלחו אלינו את הסודנים הבלתי חוקיים לכאן. לפחות עכשיו יהיה מי שישתדל לפעול נגד התופעות הקשות שנוצרו בשכונה".

השלב השלישי, הגאוני מכל, השיא, הגיע אתמול. בבריכת גורדון, מעוז השמנת של מדינת ת"א.
בסוף השבוע התקשר בן ארי, בעילום שם, לקופת הבריכה והודיע שהוא מתכוון להגיע עם 40 אנשים נוספים. עובדת הבריכה ששוחחה איתו השיבה לו: "אין בעיה".
בן ארי, כמובן, הקליט את השיחה.

במקביל, שכר איתמר בן גביר אוטובוס ופעילי ימין נשלחו לשוק מחנה יהודה בכדי לרכוש 50 בגדי ים וכדורי ים.
אתמול, בשעות הצהריים המוקדמות, הגיעו שלושה פעילי ימין לתחנה המרכזית הישנה בת"א והציעו לפליטים: חמישים שקלים, כניסה חינם לבריכה ובגד ים.
יותר מ-100 פליטים התקבצו סביב פעילי הימין ולבסוף כ-40 מהם עלו על האוטובוס ויצאו לבריכה.

"המטרה שלנו היא להראות את הצביעות של התל-אביבים ואנשי השמאל. אנשים שכל הזמן רוצים לתת עוד ועוד זכויות לסודנים, אבל מצד שני, רוצים אותם עם הזכויות האלו רק בדרום ת"א, רחוק מהעין", אמר בן ארי בכניסה לבריכת גורדון.

עשרות המתרחצים הוכו בהלם, כרעם ביום בהיר.
בתחילה, אחד השומרים שעמד בכניסה ניסה למנוע מהם את הכניסה ואמר להם: "אין לכם בגדי ים". או אז בן ארי שלף את השקית עם בגדי הים. השומר החוויר.

לאחר מכן, ניסו גורמים שונים בהנהלה למנוע את כניסת הפליטים בתואנות שווא. בן-גביר, בעל ת
חברת מועצת העיר ת"א, שהייתה במקום, רחל וולנר-גלעד, ניגשה לפליטים וביקשה מהם לא להיכנס לבריכה. "הם משתמשים בכם", זעקה.
כמובן שאותם פליטים לא עמדו בפיתוי ואכן נכנסו למים.

אחרי הכל, מי מבטיח להם שאותה רחל תעניק להם בפעם הבאה כרטיס חינם לבריכה אקסלוסבית כזו?
מי מבטיח להם שיוציאו אותם ממגורים שלא מתאימים אפילו לבעלי חיים?
מי מבטיח להם פרנסה קבועה?
מי מבטיח להם השכלה?
בטח לא השמאל, בטח לא פעילי זכויות האדם, בטח לא תושבי רמת אביב.

הסיבה פשוטה - אין ולא צריך להיות מאבק להשארתם של פליטים ועובדים בלתי חוקיים בארץ.
אין לזה אח ורע בעולם שמדינה קולטת המוני פליטים בחודש ומשכנת אותם בתוך שכונות שגם כך לא יציבות מבחינה כלכלית.
מדובר בסכנה כלכלית, חברתית ואפילו ביטחונית, סכנות שראויות למאמר משל עצמו.
אם פעילי השמאל ותושבי השכונות היוקרתיות, הצבועים, המתחסדים והמתיפייפים לא מבינים זאת, אזי שייקחו אחריות ויישאו בעול הנטל.
כל אימת שלא עושים זאת, אין להם כל זכות להביע ולו מחאה הכי קטנה.

אגב, מיותר לציין שכל המשתכשכים התל-אביבים יצאו מהבריכה מיד לאחר שהפליטים נכנסו למים.
מפתיע, נכון?

השמאל שוב התגלה במערומיו. שוב היינו עדים לטקס קריעת המסיכות מעל פרצופם של אותם צקצקני לשון, שכל מעשיהם הוא לשבת מול הפלאזמה או בבתי קפה ולהעביר ביקורת.
שוב נוכחנו לגלות כמה "מעוז הליברליזם" מזויף, עלוב ופתטי.
בסופו של דבר, העורב לא נעשה לבן יותר אחרי שרוחצים אותו.

יום חמישי, 26 במאי 2011

בית הספר למדיניות ותקשורת, על שם בנימין נתניהו

נאומו הפנומנלי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השבוע, מול שני בתי הנבחרים, הוכיח חד משמעית - עיסוק התקשורת הישראלית בדבר בידודה של מדינת ישראל בעולם, רחוק מלהיות נכון ולא פחות ממגוחך

דקות ארוכות עמדו סנאטורים וחברי קונגרס באולם המליאה האמריקני והריעו למי שנכנס, כמעט בהילוך איטי. מחיאות כף סוערות, חיוכים מפוזרים והושטת ידיים נלהבות, משל היה כוכב רוק שזה עתה עלה לבמה לקול תשואות הקהל. היה זה ראש ממשלה של מדינה קטנה, איי שם במזרח התיכון. היה זה לא אחר מבנימין נתניהו, ראש הממשלה הישראלי.
אם זו לא הייתה סצינה אמיתית, ודאי היינו רואים זאת באחד מסרטיו של קוונטין טרנטינו.

בנימין נתניהו אשף תקשורת - זה לא סוד, הדבר ידוע לכל. רטוריקה היא שמו האמצעי. אחד מהאנשים שנכחו באירוע הרשה לעצמו להתבדח ואמר שאובמה צריך להגיד תודה שלנתניהו אין אזרחות אמריקנית (רמז לכך שהיה מנצח אותו בבחירות לנשיאות).

העמידה הבטוחה, הקשיחות לצד הרכות, תנועות הידיים מתי שצריך. החיוך שנשלח לסגן הנשיא, ביידן והעקיצה ששלח לעברו ("זוכר את הימים ששנינו היינו חסרי ניסיון?") בכדי להציג אותו כאחד משלהם; כשווה בן שווים. החיוכים, הארשת הרצינית, המודאגת. יכולת האילתור המשובחת, לאחר שנאומו הופרע על ידי פרובוקטורית פרו-פלסטינאית. כל אלו מתת אל ותו לא. חשבתם שהשיא היה בנאומו של ברק אובמה? ובכן, נבחרי הציבור האמריקני לא בדיוק חשבו כך.

כמויות הרוק שנזלו וניכרו מלסתותיהם של כלי התקשורת הישראלים, לאחר נאומו של הנשיא האמריקני, יכלו לשים קץ למשבר המים בישראל. יותר משזה היה מגוחך ופתטי, הדבר היה שקוף. ובשל כך התקשורת הישראלית נראתה עלובה יותר מתמיד. המגמתיות נשפכה מכל כיוון אפשרי.

בערוץ 2, יונית לוי החליטה לשנות את המציאות הישראלית בשידור חי. בו בזמן שנאם ראש הממשלה והצהיר על כך שמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שמספקת לאזרחיה (ולא אזרחיה) הערבים דמוקרטיה אמיתית וכנה (צריך להיות מטורף בכדי לטעון אחרת), החליטה הגברת הראשונה של ערוץ 2 להציג "ממצאים" מדאיגים אודות האזרחים הערביים במדינת ישראל. תוך כדי תרגומו של ראש הממשלה, היא שירבבה פרשנות מדינית-כלכלית-חברתית רחבת אופקים באומרה ש"ראש הממשלה מתעלם מהאפליה של הערבים אזרחי המדינה".

אודה ואתוודה. לקח לי, אישית, כמה שניות להבין ולקלוט את גודל הביזיון והשערורייה שייצרה אותה יונית לוי. נצא מנקודת הנחה, רק לצורך הנושא, שאכן מתקיימת אפליה לגבי התושבים הערבים-ישראלים במדינה. האם זה לא מקום לפרשנויות? האם לא לשם כך מביאים פרשנים לאולפן? על מתבססת יונית לוי באומרה דברים אלו? אם אמת הם - נשמח לדעת ולראות את העובדות. אם שקר הם - מדוע יצאו מפיה?

עיקום פרצוף, הרכנת ראש של הזדהות וצקצוק לשוני הם אמנם מנת חלקה של אותה מגישת חדשות ערוץ 2 וחלק בלתי נפרד ממנה - בעיקר לאחר כתבות על מתיישבים, פגיעה, כביכול, בערבים ע"י מתיישבים, או פיזור הפגנת שמאל ע"י שוטרים -אך בעוד אלו נסבלים, בשידור השבוע נחצה קו אדום ובל יעבור. בלתי נסבל.

לא ייתכן שמגישת חדשות, שאמורה להגיש חדשות בצורה אובייקטיבית ולתרגם מילה במילה את נאומו של ראש הממשלה, תספק פרשנות משלה - מוטעה או שלא - בשידור חי.
בערוץ המסחרי חייבים לתת על כך את הדין. משום מה, יש לי תחושה משונה שלא ייעשה שום דבר בעיניין.
יש מישהו שחושב אחרת?

ולגבי תוכן דבריה של אותה מגישת חדשות - מדוע רוב ערביי מזרח ירושלים מעוניינים להישאר תחת ריבונות ישראלית, אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית?
והאם אותה מגישת חדשות שכחה שרק 18.6% בסקטור הערבי, משלמים מסים, לעומת 53.7% בסקטור היהודי?

מדוע רוב ערביי ישראל אינם שירתו ומשרתים בשירות לאומי? את צה"ל אני כלל לא מזכיר.
יש שופטים ערבים, יש עורכי דין ערבים, יש רופאים ערבים, יש רוקחים ערבים. יש ח"כים ערבים. היה שר ערבי ראשון. כל מי שלא מתעסק בשנאת יהודים והתחברות לנרטיב הפלסטינאי השקרי, מצליח ומתקדם בתחומו. מי ששונא את מדינת ישראל ומחכה ל"פלסטין הגדולה ונקייה מיהודים", ימשיך "לסבול מאפליה".

נראה שהאמריקנים בטוחים שבנימין נתניהו הוא הנשיא שלהם ולא ראש הממשלה שלנו.
כמות האהבה שהרעיפו עליו, הסטנדינג אוביישן והכבוד העצום שחילקו לו ולמדינת ישראל, הם חסרי תקדים בהיקפם. זה פשוט מדהים. האמריקנים אותתו לאובמה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים - ישר קו עם מדינת ישראל ובנימין נתניהו או שנדאג שתשלם בבחירות.
לפי מה שראינו היום, הייתי ממליץ לו לאמץ את המלצתם בחום.

כלי התקשורת בארץ, בראשות ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" (ועוד קצת בן כספית מ"מעריב") לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הלא הבטיחו לנו בידוד. צעקו חרם, הפחידו אותנו עם איומים בנוסח צפון קוריאה ואיראן. איפה הבידוד בדיוק? חיפוש רחב ומקיף בין מפגן תמיכה אבסולוטי למשנהו, לא הניב תוצאות. גם התמיכה הבלתי מתפשרת של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, כנגד הצהרה על מדינה פלסטינאית באו"ם והוטו שהנשיא האמריקני הבטיח, לא בדיוק מעידים על הדרך שלנו לשמש כתאומים של קים ג'ונג-איל.

התוצאות מביכות. מי שקרא את הכותרת, של "ידיעות אחרונות" בעיתון ועל דפי האינטרנט , לאחר נאומו של ראש הממשלה, הרגיש לא נעים בשביל המערכת של ידיעות.
אותו הדבר לגבי הטור הקבוע של בן כספית ופרשני הערוץ השני שניסו לטשטש את גמגומיהם תחת מעטה של פרשנות פחות "נושכת" ותקיפה כלפי בנימין נתניהו. מעודדת ותומכת? לא במחוזותינו.

בנאומו, ראש הממשלה למעשה העביר את הכדור לידיים הפלסטיניות. עוד לפני שזה בוצע, עלו לשידור בכירי הפת"ח בכלי התקשורת השונים והציגו את בנימין נתניהו כסרבן שלום.

בכיר הפת"ח, נביל שעת'ף אמר לרשת הטלוויזיה הפלסטינית לאחר הנאום כי תכניתו של נתניהו לפתרון הסכסוך היא "שלום של כניעה, שלום של כיבוש ושלום של מלחמה".
סאיב עריקת טען באזני כתבי רשת "אל ג'זירה" כי נאומו של נתניהו על גבעת הקפיטול מוכיח "שאין לנו פרטנר אמיתי לשלום בישראל" ואף האשים את נתניהו בכך שהוא מסלף את ההיסטוריה (!).
דוברו של יו"ר הרשות הפלסטינית, נביל אבו-רודינה, מיהר גם הוא למסור את תגובתו וטען כי הנאום מציב מכשולים רציניים לתהליך השלום.

כמובן שאף אחד לא ציפה לחיבוק מהצד הפלסטינאי. למעשה, זה בדיוק מה שרצו לשמוע במשרד ראש הממשלה - סירוב תקיף ונחרץ לא רק להסכם השלום, כי אם לשבת למשא ומתן מדיני.

חלק חשוב בנאומו של ראש הממשלה, הייתה התייחסותו לירושלים וליהודה ושומרון.
העקשנות והדבקות של נתניהו בעקרונותיו ובעיקרון הרוב השפוי במדינת ישראל סחט תמיכה אדירה שהדיה נשמעו עד ירושלים עצמה. לא זאת אף זאת, לאחר שהכריז כי ירושלים תישאר בירת ישראל לנצח, הוא הצהיר באופן חסר תקדים כי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. שיעור ההיסטוריה הזה (הגיע הזמן שמנהיג ישראלי יספר את האמת לאמיתה) "הקפיץ" את אולם המליאה השמיימה עד כי אפשר היה לחשוב שנבחרי הציבור האמריקני צפו בזה הרגע בהנחתה מדהימה של שחקן הכדורסל, דווין וייד.

לנתניהו יש תמיכה אדירה בקרב העם. האזרחים יודעים היטב מה יש להם ביד והדבר האחרון שהם רוצים, זה להחליף את הנכס הזה בציפי לבני שמביכה עצמה לדעת או בפטפטן הבלתי נלאה, שאול מופז.

והוא יכול להיות שקט, נתניהו. עם תמיכה גורפת הן מהדמוקרטים והרפובליקנים בארה"ב (בל נשכח שמדובר בנבחרי הציבור האמריקני שמשקפים את דעת הקהל והציבור האמריקני), מהלובי היהודי בעל הכוח העצום ומהרוב הגדול בישראל - ראש הממשלה יכול להמשיך ולשחק במשחקי מוחות מול הצד הפלסטינאי ולהוכיח פעם אחר פעם מי הוא הסרבן האמיתי. מי רוצה שלום ומי רוצה מלחמת שמד. מי אוהב ומי שונא. מי הכובש האמיתי ומי מספק מטריה בטחונית-חברתית-כלכלית לתושביו?

וכן, גם מהתקשורת נתניהו יכול להירגע. העם כבר הבין עם מי ועם מה יש לו עסק.
סיקור מגמתי, סובייקטיבי, נטוף שנאה (בין היתר, עצמית) ורודף אינטרסים מצד אחד בלבד של המפה הפוליטית.
האם אנחנו מפספסים משהו? האם זו התקשורת הישראלית שהיינו רוצים לראות ולשמוע? אף אחד לא רוצה לשמוע רק צד אחד - לא ימין בלבד ולא שמאל. אנחנו רוצים איזון, ולצערינו, אנחנו לא מקבלים את התמורה הזו, אף על פי שאיזון הוא מהות הדמוקרטיה, הלא כן? הדמוקרטיה שהשמאל כל כך אוהב לקדש. מסתבר שבמקרים מסוימים מקדשים ובמקרים אחרים מחריבים.

ישנו קוריוז שמספר על צעיר ישראלי-יהודי שמטייל בפריז. במהלך טיולו בעיר, הוא רואה ילדה קטנה ובוכייה שמתגוננת מפני כלב גדול אשר תוקף אותה.
מיד הפשיל שרוולים אותו ישראלי והחל להתערב במאורע. לבסוף, הצליח הישראלי להציל את הילדה הקטנה מפני הכלב.
הנה באו-רצו-עטו כתבי חדשות והחלו מצלמים ומתעדים את הגיבור שהציל את הילדה הקנטנה.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר פריזאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני לא פריזאי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר צרפתי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני גם לא צרפתי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר אירופאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
לישראלי כבר לא היה נעים. בחיוך מתנצל הודה שהוא גם לא אירופאי.
"אז מה אתה כן?" שאלו אותו.
"אני? אני ישראלי", אמר בחיוך.

למחרת התפרסמו כותרות העיתונים: "צעיר ישראלי הרג כלב וגרם לילדה קטנה לבכות".