יום ראשון, 24 ביולי 2011

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?



הנה שאלה מעניינת - האם מחאת הדיור, בת"א, פוליטית או לאו?

נגיד שלא. אזי, רבותיי היקרים, נשאלת השאלה - מדוע לא לוקחת מר"צ (ביחד עם הקרן החדשה לישראל, העבודה וקדימה) - שמתהדרת בסמלה על מרבית האוהלים - את פעיליה ונוסעת להקים גם אוהלים באיתמר, בעלי, רמת מגרון ועוד שלל יישובים שמשוועים לדיור בר-השגה?

האם הדבר לא ברור לכל בר-דעת, שהבעיה העיקרית בכל הנוגע לדיור (ועד כמה שזה נשמע "מפתיע", ראש הממשלה בהחלט מודע לזה - והוא אכן פועל לביצוע רפורמה במנהל מקרקעי ישראל עוד הרבה לפני כל הגימיק התקשורתי של האוהלים) היא בעיה של היצע-ביקוש.
ביקוש, כאמור, יש ויש. היצע - אין ואין.
הפשרת קרקעות ביהודה ושומרון, לא רק שתיצור תנופת בנייה אדירה ודיור בר-השגה, אלא תייצר מקומות תעסוקה, תחבורה, תשתיות וכבישים, מרכזי רפואה חדשים, תרבות, ספורט ומרכזי חינוך.
האבטלה תצומצם, אנשים רבים יכולו לעבור לאיזור היפהפה (חצי שעה מת"א ועל פקקים אין מה לדבר. בנוסף, בעוד כמה שנים תהיה רכבת שתחבר את אריאל לת"א דרך ראש העין), הממשלה תעודד הקמת מוקדי תרבות, חינוך וספורט לשכונות החדשות.

דבר נוסף וחשוב - צריך לזכור שבניגוד למה שהתקשורת מפרסמת, לא כל היישובים מיושבים ע"י חובשי כיפה סרוגה, או חרדים-לאומיים. ישנם יישובים מסוימים של חילוניים ביו"ש.

ופה בהחלט ישנו צדק בביקורת על ראש הממשלה (בניגוד לביקורת הלא מוצדקת של מחאת ת"א).
למרות שחשוב לזכור שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא יכול ,כרגע, להיכנע ללחץ האמריקני (בסופו של דבר הכל מתנקז ליחסים בינלאומיים. הכל מתגמד. נתניהו צריך אותם כאמור בהצבעה בספטמבר, ובנייה ב"שטחים" תהווה יריקה בפרצוף לממשל האמריקני ולמדינות אירופה שהבטיחו להתנגד בהצבעה), הוא היה חייב לבצע מהלכים כאלה בתחילת הקדנציה ועל כך הביקורת מוצדקת.
נכון, שוב, צריך לזכור שהייתה הקפאה של שנה בתחילת כהונתו כרצון טוב להמשך המשא ומתן עם הפלסטינאים (כדי להראות שאפילו אחרי כל זה הם לא מעוניינים בשלום. מהלך חכם, בכך אין ספק), אבל מה עם כל החודשים האחרים?
למה לא להתחיל במלוא התנופה עד שהפלסטינאים יגבשו הצהרת כוונות לאו"ם?
מדובר בזלזול בבוחרים שלו ולא רק - מדובר, גם, בפגיעה עצומה בתחום הנד"לן.

ולא רק ביו"ש עסקינן, אלא גם בשטחי הנגב. וגם בשטחים אלו עולת טענות קשות לראש הממשלה, נתניהו, שיזם רפורמה בנגב בכל הקשור לפזורות הבדואיות ועצר אותה ברגע האחרון.
אם אכן הרפורמה הייתה יוצאת לדרך במתכונתה האחרונה, זה היה הסוף של הנגב. למזלינו זה נמנע ברגע האחרון וכעת מגבשים במשרד ראש הממשלה תכנית חדשה.
על ראש הממשלה לזרז את תהליך העברת הבסיסים הצבאיים מהמרכז לנגב, לעיר הב"דאים, ובכך, סוף סוף, הנגב יפותח כפי שמגיע לו. יווצרו יישובים חדשים, נגישות לתחבורה ביחד עם הקמת מסילות הרכבת החדשה), תשתיות, תעסוקה, חינוך, עבודה ועוד תחומים שרק ירוויחו מהמהלך.

על כן, בהחלט עולה תמיהה רבתי, כשהפעילים בת"א טוענים שהמחאה אינה פוליטית כלל (למרות מימון של הקרן החדשה לישראל וכרזות אישיות כנגד ראש הממשלה.) ומצד שני לא מוכנים לגעת בבעיה האמיתית של תחום הנד"לן - סירוב חוזר ונשנה להפשרת קרקעות בשטחי יו"ש במטרה לאפשר דיור בר-השגה.

השאלה - ישנה. תשובה? ברוטשילד הפתרונים.

יום שלישי, 12 ביולי 2011

חוק החרם: מימוש הדמוקרטיה המתגוננת


חוק החרם, שאושר אמש בקריאה ראשונה, מחזיר את השפיות למדינת ישראל ומפרק באיבחה אחת את בעלות השמאל על הדמוקרטיה.

מדובר בצעד נוסף בחזרה לשפיות המדינה היהודית-דמוקרטית, שמעגן בתוכו את מהות הדמוקרטיה ושמירה על ביטחונה וחוסנה של מדינת ישראל.
הממשלה הנוכחית, בראשות בנימין נתניהו, ממשיכה בתיקון העוולות שנעשו בעבר ומביטה קדימה בגאווה יהודית-ציונית-דמוקרטית.

החוק מאפשר מקרה קלאסי של דמוקרטיה מתגוננת. מתגוננת מפני דיעות זדוניות, אנרכיסטיות, שטניות. רובן תמימות, זה נכון, אך הדבר אינו מכשיר תעמולות אנטי יהודיות וציוניות.

אין שום מדינה בעולם שמתירה חרם תרבותי, אקדמי וצרכני על חלק מהאוכלוסייה, שטח מסוים או על מגזר מסוים, שכן מדובר בטירוף הדעת ופגיעה בדמוקרטיה.

מבלי להתייחס לעובדה שיהודה ושומרון אינם שטחים כבושים (קצת היסטוריה וחוק בינלאומי לא יזיק לאף אחד), האם זה בסדר שבשם הדמוקרטיה, אזרחים מסוימים במדינה מסוימת לא ייהנו מתרבות, רווחה, חינוך וכלכלה משגשגת? האם בעצם השימוש הציני בשם הדמוקרטיה, ניתן לבצע פעילות אלימה, אגרסיבית וגסה כמו חרם על אוכלוסיה שלמה ושטח שלם?
חוק דומה לחוק החרם יש בארה"ב, בבריטניה ובצרפת. בארה"ב, למי שכח, מתאזרחים מחויבים להישבע אמונים למדינה.

רק פה, במדינתינו "הנאורה", חוקים דומים נחשבים לסוג של "פאשיזם", "פגיעה בדמוקרטיה", "הפרת זכויות אדם" ועוד כהנה וכהנה פליטות פה מביכות וחסרות בסיס והיגיון מצד הקשת השמאלית.

דווקא משעשע היה לשמוע אמש את אותם האנשים שהזדעקו ונחרדו מהחוק הנהדר הזה, שמטרתו לשמור על מהות הדמוקרטיה ועל זכויות האדם הבסיסיות.
ומי היו אותם האנשים, אם לא אלו, שכביכול, שומרים על הדמוקרטיה באומץ לב וטוענים לבעלותה?

ועד כמה זה מגוחך, אתם שואלים? הנה לקט.

ח"כ זהבה גלאון, מ"מר"צ", האשימה את הקואליציה וממשלת נתניהו כי הן החליטו לנהל מלחמה נגד המשטר הדמוקרטי בישראל - לא פחות.
"איך בדיוק אתם רוצים שאנשים יביעו את המחאה שלהם?", שאלה התמימה ביגון שאולה, "אני מתנגדת לחרם כולל על מדינת ישראל, לחרם אקדמי, כלכלי ותרבותי, אבל עדיין אני חושבת שחרם אזרחי הוא כלי לגיטימי. הוא כלי במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים".

ובכן, כן - אותה גברת שמאמצת לחיקה את הדמוקרטיה בכל הזדמנות ובכל הפגנה אנטי יהודית ואנטי ציונית, אותה אחת שמתהדרת בדאגה לזכויות האדם וכביכול נושאת את נס הדגל של דאגה לפרט, מתהפכת כעת וזועקת כנשוך נחש.

זכויות אדם - בהחלט, אבל, עד שזה מגיע לאוכלוסייה מסוימת. יש קו אדום, הרי לא כל בני האדם שווים. זה לא ברור לכם?
יש זכויות ויש זכויות. איפה ואיפה. מי שחושב כמונו, יש לדאוג לו ולשמר את זכויותיו, מי שלא - לדאוג למגר אותו ולמרר את חייו.

לפני כמה שבועות יזמה גלאון הצעת משלה, הקוראת לסמן מוצרים (אתם קוראים נכון) שיצאו מההתיישבויות ונמכרות בתוך הקו הירוק. מין קונטרה כביכול לחוק החרם. שימו לב לדבריה:
"מוצרי ההתנחלויות הם חלק מכלכלת כיבוש עניפה. חובת סימון המוצרים תאפשר לצרכנים בישראל להיאבק נגד מי שמבקש להגן על הכיבוש. סימון המוצרים לא יאפשר לטשטש את האבחנה בין ישראל שבגבולות הקו הירוק לבין השטחים הכבושים".

ובכן, אני אומר - למה להסתפק בחוק כל כך צנוע? מדוע לעצור כאן ועכשיו? לדמוקרטיה גבולות אינסוף וחבל לא לנצל זאת.
תאסוף נא חברת הכנסת גלאון את חבריה למפלגת הצדק הסוציאלית, החברתית והשוויונית וביחד עם ארגוני זכויות אדם יגיעו להתיישבויות ושם יחלקו טלאי צהוב לכל מתיישב.
כך, לא רק מוצרי ההתיישבויות ייבחנו לפני צאתם אל השוק, אלא גם המתיישבים עצמם.

גם ח"כ שלמה מולה, מ"קדימה", שרגיל להצביע נגד הצעות מהימין, לא שכח לטמון ידו בצלחת והזכיר כי רבים מחברי הכנסת נתנו לגיטימציה לציבור שהחרים את הקוטג' בצורה לא-אלימה, ולכן הביע תמיהה על כך שכעת הם אומרים שחרם על ההתנחלויות הוא דבר פסול: "אנחנו כשוחרי דמוקרטיה צריכים לאפשר להם למחות בצורה לא-אלימה".

או שחחבר הכנסת ה"אידיאליסט" מולה, לא הבין את ועל מה התבססה מחאת קוטג', או שאינו בקיא בחוק שהוצע ולמרות זאת דיבר בגנותו - תהא התשובה אשר תהא, בשני המקרים מדובר בחומרה רבה ובזילות מקצועו של הח"כ.

די היה בהצצה קטנה להצעת החוק בכדי להבין שאין קשר, ולו דמיוני ביותר, בין מחאת הקוטג' לבין חרם צרכנים על אוכלוסיה שלמה במדינת ישראל:
"בחוק זה, 'חרם על מדינת ישראל' – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה (!), שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית".

זה כל כך לא ברור שחרם צרכנים כלכלי גרידא, על תאגיד או חברה עסקית שונה באופן מהותי מפגיעה בזכויות אדם, פגיעה בדמוקרטיה ובאוכלוסיה ושטח?
האם ח"כ מולה עד כדי כך תמים?

השוואתו של ח"כ מולה כל כך אומללה ומלאת בורות, עד כי אפשר לתהות האם נעשתה בציניות.
אלא שכשמכירים את פועלו של מולה ואת התנגדותו לכל חוק שפוי שיוזם מי מהקשת הימנית בפוליטיקה (כנראה בהוראה ישירה של הציפורה הנחמדת), מבינים שהמצב אכן עגום וכי לא מדובר בבדיחות הדעת.

החרה החזיק אחריו, ח"כ המהולל, הד"ר הנכבד, אחמד טיבי.
טיבי, כנראה כמי שלא מצא מה להגיד, החליט לתקוף, אישית, על דוכן המליאה, את יו"ר הקואליציה ויוזם החוק, ח"כ זאב אלקין, במקום להתמקד בגופו של נושא.
"למה יו"ר הקואליציה חשב על ההחלטה הזאת?", שאל בקול רם, "מה מניע ח"כ להביא חוק חרם? יכול להיות שכשהיה תלמיד בבית הספר החרימו אותו והוא היה ילד כאפות. הרביצו לו מכות".

לא נגענו.

ובכל זאת, ראוי להיזכר בביקורו של מי שממתג את עצמו כ"שופר" הדמוקרטיה, טיבי, בלוב, תוך שהוא מנשק את ידו של אחד מגדולי הרודנים שידעה ההיסטוריה, מועמר קדאפי או בביקוריו במדינות אויב שידועות, כמובן, בשמירה על זכויות אדם וקידוש הדמוקרטיה.
או בהצעת חוק שהעלה לא מזמן, אודות חוק הכנבה.

טיבי, הציע אז כי "יישללו תקציבים מעמותות וארגונים המכחישים את 'אסון הנכבה' וזאת מתוך הכרה באסון הלאומי שפקד את הילידים הפלסטינים, תושבי הארץ". הוא הוסיף כי "חוק זה נועד לאסור פעולות שיש בהן משום הכחשה של אסון זה, במטרה להכיר בסבלו וכאבו של האחר, לרבות מיעוט לאומי".

מי שקורא ליום העצמאות של מדינת ישראל אסון ומעודד חזרת ערביי ארץ ישראל, שברחו בזמן מלחמה, לתוך תחומה "הירוק" של מדינת ישראל ולמישור החוף, אינו ראוי להתייחסות אובייקטיבית באשר להתנגדותו לחוק החרם.

והנה, אחד אחרי השני, אמתלה אחר אמתלה, כל התחלואים והחולי של השמאל הישראלי מתגלים במערומיהם. השימוש הציני בדמוקרטיה, התביעה לבעלותה, הכיסוי של "אבירי זכויות האדם", שופר חופש הביטוי והלפיד הנאור - כל אלו מתפוצצים כעת בפרצופה של החברה הישראלית ומפזרים רפש, שנאת חינם, הלקאה עצמית וביבים על מדינה שלמה ובכך מכתימים את שמה הטוב ואת הדמוקרטיה שעל פיה היא מחויבת.

חבורה של אופורטוניסטים שכל מעייניהם לאנטי ישראליות, ציוניות ואפילו יהודיות, כל מאווייהם בהלקאה עצמית, זריעת שנאה וסיוע לאויב וכל עתידם - לא מפתיע - לוט בערפל.
אלא שהאבסורד הוא, שאם אותם האנשים נופלים, אנחנו נופלים ביחד איתם.

בסופו של דבר, נרצה או לא - כולנו בתוך אותה סירה מנייר ומסביב אוקיינוס גועש ושוצף. השמאל חייב להתעורר ולהבין שאם לא יעזור בהוצאת המים מהסירה, סופה של הסירה לטבוע למצולות.

ומה קורה בפועל? עייניכם הרואות. לא די בזאת שהוא לא עוזר בהוצאת המים מהסירה, הוא אף גוזר חלקים ממנה. גוזר וגוזר וגוזר.. והכרישים מסביב לא יכולים כבר לחכות לרגע הזה.

קורס צלילה כבר לקחתם?

יום שבת, 9 ביולי 2011

דרום סודן כהזדמנות מדינית עבור ישראל



הקמת המדינה החדשה בדרום סודן פותחת חלון הזדמנויות דרמטי עבור הממשלה הישראלית - החזרת הפליטים והמסתננים הביתה. התירוצים הסתיימו.


היום זה קרה. סודן התפצלה באופן רשמי לחצי - הצפון החזק והמוסלמי אל מול הדרום הנוצרי והשבטי הנחשל. לאחר שנים של אוטונומיה לדרום, הפרת הסכם, רצח עם ושוב פעם אוטונומיה לדרום, הגיעו הצדדים להסכם היסטורי ודרום סודן הוכרזה היום כמדינה ה-193 בעולם.


כתבה מקיפה שלי בנושא תתפרסם בימים הקרובים. לעת עתה, במאמר זה אני רוצה לדון באפשרות המדינית-ביטחונית-כלכלית של מדינת ישראל ובהזדמנות המצוינת שהקמת המדינה החדשה באפריקה מעניקה לה.בשנת 2010 נרשם גידול של 300% לעומת שנת 2009. בשנת 2010 הסתננו לישראל 14 אלף איש מאפריקה, עלייה של 9,000 מסתננים לעומת 2009. בחודש מרץ האחרון, לבדו, חדרו דרך גבול מצרים מאפריקה לישראל 800 מסתננים. מתחילת 2011 לבדה, הוצפה מדינת ישראל ב-2500 מסתננים נוספים.המסתננים מאריתריאה אינם מבקשי מקלט ואינם פליטים.
בקרטל "פעילי זכויות האדם" פעילים עורכי דין, מרצים מהאקדמיה, עיתונאים ואנשי ציבור, ואני שואל את עצמי, מה מסתתר מאחורי פעילותם. האם הם מחפשי צדק? למי? האם הם באמת חושבים שיוכלו להגן על כל מיליוני החלכאים והנדכאים ברחבי העולם ובעיקר באזורי אפריקה, המזרח התיכון ואסיה? האם הם רוצים להכניס את כולם לתוככי ישראל הקטנה והצפופה? מה בדיוק מתרוצץ במוחם? האין הם מבינים שכל מהגר זר הנכנס לישראל דוחק הצדה עוד יוצא אתיופיה או בדווי בישראל הזקוקים גם הם נואשות לסיוע? מה קרה לשמירת החוק שהם כה אוהבים לגונן עליה, לפחות בכל הנוגע למאחזים, לחוות של יהודים בדרום ועוד? היכן נעלם הכלל "עניי עירך קודמים"?
מבחינה ביטחונית הם עלולים לשמש כמודיעים או כפעילים של מדינות עוינות או של ארגוני טרור. מבחינה חברתית הם מביאים לצפיפות ולפשיעה ומן הצד הרפואי, ההגירה האפריקאית מפיצה שחפת, איידס ומחלות זיהומיות אחרות.

משמעות הכרזת המדינה בדרום סודן היא ש-4,000 מבקשי המקלט שנמלטו לישראל כבר לא יהיו פליטים, ויהיה אפשר להחזירם חזרה לארצם, מה שכמעט לא נעשה עד עתה.
התירוצים הסתיימו. על הממשלה לפעול כעת ולהכות על הברזל בעודו חם. יש להעניק סל הטבות בסיסי לפליטים ומסתננים הסודנים ולהטיס אותם במבצע ממשלתי לדרום סודן. יש לפעול ללא דיחוי שכן כעת יש חלון הזדמנויות שעתיד להיסגר בהמשך.
אלא שחלון ההזדמנויות מציב בפני מדינת ישראל הזדמנות לרפורמה כללית ולא רק התמקדות במסתננים הסודנים.

הנתונים בממשלה, מבחינת ההסתננות הכללית מאפריקה (לא רק סודנים), יותר ממדאיגים.
קצב הזרימה של מסתננים ממצרים לתוך הארץ כרגע הוא בממוצע 40 עד 50 אנשים בלילה, מספר שישראל, כמובן, אינה יכולה לקלוט. ע"פ ארגון זכויות האדם "אמנסטי", בשנת 2011, שוהים בישראל בסה"כ כ-35,000 פליטים ומבקשי מקלט. חלק גדול הגיעו מדרפור ומדרום סודן, אך הרוב הגיע מאריתריאה (החל משנת 2009 הם רוב המסתננים).
מדינת ישראל מקיימת קשרים דיפלומטיים פעילים עם אריתריאה. בעוד שאת הפליטים מסודן, ישראל לא יכלה להחזיר עד כה, מכיוון שסודן נחשבה מדינת אויב (דרום סודן כבר הצהירה כי תקיים קשרים דיפלומטים עם ישראל), הרי את הפליטים האריתראים, המדינה בהחלט יכולה להחזיר בחזרה למדינתם. אך היא לא עשתה זאת עד כה. וזו הטעות הגדולה.

בכדי להבין את גודל המחדל והשערורייה, די היה לשמוע את השגריר האריתראי בחודש ינואר השנה, בראיון שנתן ל-YNET. הדברים שהוא אמר לא ניתנים לתפיסה.
בזמן שממשלת ישראל מתחבטת בשאלה מה לעשות עם המסתננים האפריקנים ששוטפים את המדינה, מסתבר שלאריתריאה אין ספק שמדובר ב"אורחים שהוזמנו על-ידי ישראל" - והמדינה הישראלית היא שאשמה בתופעה.

שגריר המדינה האפריקנית אמר באותו ראיון כי כבר ב-2006 ישראל הייתה צריכה לשלוח הביתה את המסתנן הראשון, וכי ארצו לא תסכים לקבל אזרחים שיגורשו מישראל בניגוד לרצונם.
"בהתחלה ביקשנו שיחזרו", סיפר השגריר, טֶסְפָמָרִיָם טֶקֶסְטֶה דֶּבָּס, "אבל עכשיו זה הפך למסה, פשוט מסה של אנשים, 17-18 אלף איש. הפתרון היה מאוד פשוט בהתחלה, בסוף 2006, את הראשון שהגיע היה צריך לשלוח חזרה לאריתריאה". אבל עכשיו, לדבריו, כבר "מאוחר מדי".
"אנחנו רואים בהם אורחים שהוזמנו על-ידי ישראל", הוא אמר, "בעצם העובדה שבחרתם לא לגרשם מההתחלה, נוצרה תופעה הולכת וגוברת של אריתריאים נוספים שמעוניינים לשפר את איכות חייהם ולהגיע לישראל".

לא יאומן כי יסופר. אתם לא טועים - צריך לקרוא פעמיים בשביל להבין את גודל השערורייה והמחדל.
חשוב להבין כי לתופעת ההסתננות מאפריקה יש סיכונים רבים, לא רק ברמת הדמוגרפיה, אלא גם ברמות החברתיות-כלכליות והביטחוניות, וזאת מכמה נימוקים.
מבחינה כלכלית, המסתננים תופסים את מקומם של עובדי הכפיים החלשים, וגורמים לאובדן מקומות עבודתם או לירידה בשכרם. כפי שניתן לראות, העובדות הן שהמסתננים מכבידים על מערכות הבריאות, הכלכלה, הרווחה, הביטחון והחינוך. מדינת ישראל לעולם לא תוכל להעלות את רמת החיים של השכבות החלשות ולהקטין פערים, אם תמשיך לקבל כל הזמן לתוכה עוד ועוד מסתננים.

כאמור, הכרזת המדינה בדרום סודן מחייבת את מדינת ישראל לבצע רפורמה מקיפה בכל הקשור לפליטים ולמסתננים. כבר כעת יש להיכנס לדיונים עם הממשלה הדרום סודנית בנוגע לחזרתם של הפליטים. מדינת ישראל תוכל להעניק חבילת סיוע בסיסית וראשונית אשר תסייע לפליטים להתמקם בחזרה בסודן ותשתמש במטוסים ישראלים על מנת לבצע את משימת ההחזרה.
בכל הנוגע לאריתראים, המדינה חייבת לכנס ישיבת חירום עם נציגים מהממשלה אריתראית ולהודיע חד משמעית שהיא לא מכונה להישאר עם אותם מבקשי עבודה וכאלו שעדיין לא נכנסים וצובאים על גבולה הדרומי בכדי להיכנס.

לסיום, הנה קטע ממאמר (מבוא: "פליטי דארפור", "מהגרי עבודה" ו"קרטל ארגוני הזכויות") שכתב פרופסור ארנון סופר, ראש מחקר של המכללה ביטחון לאומי, בשנת 2009:

"אולי זה נובע מבורות נוראה לגבי הנעשה בחברה הישראלית, מחוסר הבנה של הדמוגרפי של ישראל ושל כושר הנשיאה של ישראל. בורות בכל הנוגע לממדי ההגירה הבלתי חוקית כיום ברחבי העולם ובעיקר לניסיונות הנואשים של מיליונים לחדור לאירופה, בעוד זו סוגרת שעריה ומטביעה אלפים, מגרשת מאות ואלפים ומחזיקה אלפי אלפים במחנות מעצר בעייתיים. אירופה עושה זאת מחשש פן תוצף במיליוני מהגרים העלולים לשנות את אופיה הנוצרי-דמוקרטי.
ככל שאני לומד להכיר את העומדים מאחורי "קרטל ארגוני הזכויות", כך מתחזקת מסקנתי כי אכן בורות היא בעייתם העיקרית (ראו מאמרי, "מה בין משפטנים לדמוגרפיה ולקיומה של ישראל", סופר 9002). ייתכן כי חלקם לפחות הם אותם פוסט-ציונים החפצים בחיסולה של ישראל היהודית-ציונית, וכי כל עשייה בכיוון זה לגיטימית בעיניהם.
כמובן, ייתכן שמאחורי מתק השפתיים ותשפוכת המילים עומדים שיקולים כלכליים ציניים, כמו הצורך במימון הארגונים הצדקניים, או להבדיל, אינטרסים סמויים מהציבור הרחב, כגון הגדלת ההכנסות של חברות התעסוקה לזרים (עניין זה מחייב בירור נוקב, אך אין הוא מענינו של מסמך זה). מכל מקום, ישראל נמנית עם המדינות הראשונות בעולם בהיקפי תעסוקת זרים, במקום השלישי אחרי אוסטריה וגרמניה."

יום שני, 4 ביולי 2011

תורכיה בצומת דרכים - ציר הרשע או המערב?


תורכיה 2011.

לאחר הבחירות האחרונות, בהם נבחר שוב, ראש הממשלה, רג'פ טאיפ-ארדואן, ובעיצומו של "אביב העמים" הערבי, לתורכים כבר אין ברירה. עליה לבחור לאיזה כיוון היא הולכת - ציר הרשע בחסות איראן, סוריה (בנתיים) והחמאס, או שמא התקרבות למערב הנאור?

תורכיה בצומת דרכים


השינוי המהותי בתורכיה החל בשנת 2002 – עת ארדואן נבחר לראשונה לראשות הממשלה.
הצבעתה של תורכיה במועצת הביטחון נגד הטלת הסנקציות על איראן, יחסיה הקרובים עם חמאס וסוריה, וכן התנהלותה מול ישראל במהלך השנתיים האחרונות, עוררו ביקורת ישירה ומרומזת בקרב מדינות אירופה המפותחות.

הידוק הקשרים עם איראן, למשל, ייצר עד כה יותר קשיים למדיניות החוץ התורכית מאשר הישגים. החיבוק בין ארדואן לאחמדינג'אד אולי הוסיף לרה"מ התורכי תמיכה בחוגים עממיים בארצו ובעולם הערבי (מה שמכונה "הרחוב"), אולם הוא הזיק לו תדמיתית ומהותית בקרב האליטות בתורכיה, מול המשטרים הערביים הפרו-מערביים, ולא פחות מכך - הגביר את החיכוך בינו לבין ארה"ב ואירופה.

וכאן מדובר במרכיב סגנוני ובמרכיב מהותי:
מבחינת הסגנון, ספק אם מדיניות שקטה של הגברת הסחר ושיתופי הפעולה הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות, היו כשלעצמם מעוררים התנגדות של ממש, אך הביקורים ההדדים והחום המופגן שבין רה"מ התורכי לבין הנשיא האיראני השנוי במחלוקת הם שיצרו את הרושם הלא נוח בתורכיה ובמערב.

במהות, עלתה, כמובן, שאלת התגרענות הצבאית האיראנית, שתורכיה אומנם מצהירה שאינה מעוניינת בה, אך בפועל כשלה ביוזמת התיווך המשותפת לה ולברזיל בניסיון למנוע הטלת סנקציות משמעותיות על טהרן.

גם ההתקרבות המשמעותית בין תורכיה לסוריה, קרי: פתיחת הגבולות והידוק הקשרים הכלכליים והמדיניים עם דמשק נראית, אמנם, כהישג עבור העם התורכי, אך מצד שני, ראיה זו עומדת בניגוד לחששות במערב ובישראל כי תורכיה דווקא מצטרפת לקבוצת המדינות הקיצונית המונהגת ע"י איראן, וכי התקרבות זו תקשה על ההתמודדות מול הקבוצה והארגונים החוסים בצילה.

כשלון מאמצי התיווך של תורכיה בין ישראל לסוריה הוא אחת התוצאות של מדיניותה האזורית ומצביע על חוסר המיומנות של ממשלת ה-AKP (וארדואן עצמו) בסוגיות הסבוכות של המזה"ת.

בנאום שנשא בדצמבר 2010, אמר ארדואן כי ההתקרבות למזרח מחזקת את היחסים של תורכיה עם המערב, כשם שההתקרבות הטורקית לצפון מחזקת את יחסי תורכיה עם הדרום. כלומר, ההוספה של הנדבך המזרחי לא צריכה לפגוע ביחסים עם המערב.
נאום זה של ארדואן, שופך אור על מדיניות החוץ התורכית.

שני עיקריה של תפיסת ארדואן ושר החוץ שלו, אחמט דבוטאולו (פרופסור ליחסיים בין-לאומיים בהכשרתו) הם 'עומק אסטרטגי' ומדיניות של "אפס צרות".
לפי התפיסה הזו, תורכיה צריכה ויכולה להרשות לעצמה לשחק בכל המעגלים האזוריים: הבלקני, הקווקזי, המרכז אסייני, המזרח תיכוני והאירופי, ובכל אחד מהמעגלים הללו, תורכיה צריכה לכוון ל"אפס צרות" מבחינתה, כדי לחזק את מעמדה האיזורי והבינלאומי, כשחקן אזורי וגלובלי אקטיבי, מפייס ומתווך.

עד כה, הגישה הזו השיגה הישגים מרשימים, כגון ההסכם עם ארמניה, השיפור הדרמטי ביחסים עם סוריה, והיחסים ההדוקים עם איראן.
יומיים אחרי שארדואן התחבק עם אחמדינג'אד בטהרן, הוא נסע לוושינגטון והתחבק עם הנשיא אובאמה. זו כמעט המחשה סימבולית למדיניות החוץ הטורקית החדשה.

אך לאחרונה, בעקבות תמיכה במשט הטרור התורכי לרצועת עזה, ההתרחקות מגוש היורו, ההתקרבות לאיראן וסוריה ואי-שיתוף פעולה במועצת האו"ם לצד המדינות האירופאיות, העולם מתחיל לאבד יותר ויותר את סבלנותו.

כתבה מורחבת על מסמכי ויקיליקס שהתפרסמה ב"דר שפיגל" הגרמני (2010), מתארת מה חושבים האמריקאים על ארדואן.
במסמכים נכתב שארדואן ויועציו, בהם שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטאולו, ניחנים בידע דיפלומטי מועט ביותר מעבר למה שנדרש להם כדי להסתדר במסדרונות השלטון באנקרה.
לפי אחד המסמכים, ארדואן בודד עצמו ואינו נמצא בקשר עם הקבינט וסיעות הפרלמנט הטורקי. לדברי האמריקנים, ארדואן בודד עצמו עד כדי כך שהוא ממעט בקריאת עיתונים ומתמקד רק בקריאתם של עיתונים אסלמיסטיים. "מעולם לא הייתה לא נקודת מבט מציאותית על העולם", נכתב במסמך.

ה"דר שפיגל" פרסם עוד כי לפי המסמכים, ארדואן "הקיף עצמו בטבעת ברזל של יועצים מתרפסים". בין אותם היועצים, כאמור, נמצא דבוטאולו, אותו מכנים האמריקנים "מסוכן באופן יוצא דופן". דבוטאולו מתואר כאיש קיצוני הדוגל בגישה ניאו-עות'מאנית.

תורכיה וארדואן - אנטי ישראליות או משחקי אגו?


בעוד שהכמאליסטים ראו בישראל מדינה אשר דומה להם אידאולוגית, ארדואן אף פעם לא ראה בישראל מדינה הקרובה אליו אידאולוגית – הוא הרבה יותר קרוב לפלסטינים, ובעיקר לחמאס.

יחסה של ממשלת ארדואן לישראל ניגזר ישירות ממדיניות החוץ שגיבש שר החוץ, דבוטאולו, והוא נובע הן ממדיניות ה"אפס בעיות" והן מן המיצוב המחודש האזורי והגלובלי של "תורכיה החדשה" - חזרתה של האימפריה העות'מנית.

לאורך כל תקופת ארדואן, תורכיה לקחה את היחסים הבילטרליים והצמידה אותם לסכסוך הישראלי-ערבי.
ב-2005 היחסים השתפרו בגלל ההתנתקות, ב-2007 בגלל התיווך התורכי בנושא הסורי, וב-2009 הייתה התמוטטות בגלל הפסקת שיחות השלום וההתקפה בעזה, עד לכדי מצב שכיום אפשר להגדיר את היחסים, ברמה המדינית, כגרועים.

רוב הסיבות להשתלחות בישראל היו ניסיון להביא למצב שבו ישראל תחדש את תהליך השלום ותקל על הלחץ על הרצועה. יתכן שישנו גם תסכול על כך שטורקיה נדחקת בהדרגה מתוך התיווך במשא ומתן עם הסורים והפלסטינים.

המוטיבציה העיקרית של ארדואן הייתה המדיניות הישראלית.
כבר במרס - אפריל 2004, ביקר ארדואן בחריפות את חיסולם של השייח' אחמד יאסין ועבד אלעזיז רנתיסי וכינה את המעשים "טרור בידי מדינה".

כמו כן, מבצע "עופרת יצוקה" הביא לגל ביקורת קשה שגרר אחריו שינוי מהותי ביחס לישראל, כאשר רה"מ ארדואן מוביל קו פרו - פלסטיני הומניטרי מחד גיסא, ומבטא הזדהות פוליטית - אידאולוגית עם חמאס, מאידך גיסא.

ההסלמה הרטורית ושטף ההתבטאויות החריפות נגד ישראל ומדיניותה הגיעו לשיא בעקבות העימות הישיר בין שתי המדינות בפרשת משט הטרור לעזה.
משט פעילי טרור לעזה בהנחייתו ובעידודו של ראש הממשלת התורכי, חשף טפח נוסף בכיוון האנטי-ישראלי שנעשה בחסותו של ראש ממשלת תורכיה.

גם דרישתו וקריאתו לעולם לחקור את ישראל בנוגע לגרעין המצוי ברשותה, בדומה לדיון בנושא פרויקט הגרעין האיראני, לא מוסיפה ליחסי שתי המדינות.

תורכיה, כך מסתמן, חותרת בהתמדה לקראת עימות חזיתי עם ישראל - במודע או שלא.

מצד שני, דימויה של ישראל בקרב חוגי אליטות רחבים בתורכיה היה ועודנו, למרות אירועי השנתיים האחרונות, דימוי עוצמתי ומעורר הערכה. ההערכה לעוצמתה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית של ישראל חוצה קבוצות בחברה התורכית: בקרב האליטות היא מתקבלת כחלק מהישגיה של ישראל המתקדמת והמפותחת, והחיבור של תורכיה איתה נתפש כחלק מזהותה העצמית של תורכיה כמדינה מתקדמת, דמוקרטית ופרו-מערבית.

בקרב השכבות העממיות, הדימוי הזה הינו הרתעתי בעיקרו, והוא מלווה בהסתייגות, בביקורת קשה, ואף בעוינות, אולם אין בו זלזול או התנשאות, אלא חשש ואף יראה. ישראל ניראת כבעלת ברית קרובה של ארה"ב ומדינות מערב אירופה החשובות, ומערכת היחסים איתה נתפשת לא רק כשיוויונית, אלא אף כמניבה תועלות רבות לתורכיה ומחזקת את עוצמתה.

בנוסף, ישנם מומחים ישראלים המנסים לצבוע את ארדואן בצבעים אנטישמיים, אולם הדבר מצריך יותר מסתם השערות.
כששומעים את ראשי הקהילה היהודית באיסטנבול שעבדו מולו לאורך כל התקופה שכיהן כראש עריית איסטנבול (וכראש עיריית איסטנבול הוא עבד עם הקהילה היהודית הרבה, משום שרוב יהדות טורקיה מתגוררת באיסטנבול), הם מאוד מערכים אותו.

כעת, עם היבחרו מחדש של ארדואן, נוכל לדעת טוב יותר מה תהיה גישתו של ראש הממשלה התורכי.
חיצי הביקורת שהופנה לעבר ישראל במערכת הבחירות, לצורכי פנים, כבר עשו את עבודתם וכעת ארדואן מחפש שקט פוליטי, תעשייתי ומדיני.

יכול מאוד להיות שחיצי הביקורת יישכחו בתקופה הקרובה, אך האם ארדואן ימשיך בסופו של דבר את הקו הניצי עם ישראל, או שהכעס והזעם שהופנה לעבר ישראל היו רק חלק ממערכת הבחירות התורכית ועלבונו האישי של ארדואן מיחסי ישראל אליו (יום אחרי שראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט חזר מפגישה עימו, ישראל יצאה למבצע "עופרת יצוקה")?
את זה עוד נראה בהמשך.

תורכיה לאן - דמוקרטיה משגשגת או חזרה למשטר איסלאמיסטי?


ראש-ממשלת תורכיה, ארדואן, מחשיב את תורכיה למנהיגת העולם המוסלמי, בדומה לאימפריה העות'מאנית של המאה ה-19.

ארדואן שואף להדמות לסולטן האימפריה העות'ומאנית, מהמט השני, כובש קונסטנטינופול. לערבים מאידך, אין כיום מנהיגות ואחמדינג'אד, לא רק שאינו ערבי, רחמנא לצלן - אף אינו סוני. המנהיג האירני - שיעי מהווה סכנה אימיננטית למדינות המפרץ בראש ובראשונה, והערבים הסונים כידוע אינם חפצים בחזרת המאהדי או בתחיית הח'ליפות הפאטימית.

נג'מטין ארבקאן, מי שהיה ראש הממשלה האיסלאמי הראשון של תורכיה, נחשב למורה הרוחני של רג'פ טאיפ ארדואן,

ארבקאן (מהנדס בהכשרתו), כידוע, נכנס לפוליטיקה ב-1969 והקים את תנועת "ההשקפה הלאומית", אשר התנגדה להתקרבות למערב ואף הביעה מדי פעם איבה ליהודים ולישראל.
אולם שלטונו של ארבקאן נמשך שנה אחת בלבד. ניסיונו לאפשר לנשים מוסלמיות ללבוש כסות איסלאמית בעבודה ולארגן את שעות העבודה כדי שיתאימו לצום הרמדאן הרגיזו את הגנרלים, וב-28 בפברואר 1997 אילץ הצבא את ראש הממשלה להתפטר.

בית הדין החוקתי הוציא את מפלגת הרווחה מחוץ לחוק בשל ערעור החילוניות במדינה ואסר על ארבקאן להשתתף בפעילות פוליטית.

בעקבות פירוקה של מפלגת הרווחה הוקמה מפלגת הצדק והפיתוח, שהורכבה מנאמניו ובהם ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן והנשיא עבדוללה גול.
"אנחנו תמיד נזכור אותו בהערכה בתור מורה ומנהיג", אמר ארדואן, שהצטרף לתנועתו של ארבקאן כבר בגיל 15.

דאגה נוספת היא, שבתקופה האחרונה ישנם סימנים שהפרנויה של ארדואן מהכמאליסטים מובילה לתוצאות מדאיגות בתחום הגבלת חופש העיתונות.
הסימנים הראשונים המדאיגים הם רדיפת התקשורת שמבקרת אותו, כמו הקנס המטריד שהוטל על קבוצת דואן.

אמנם לא ניתן לדעת האם המניעים הם פוליטיים בלבד או שיש אמת מאחורי הטענות כלפי קבוצת דואן, אולם אפשר לשמוע דברים מדאיגים מאוד מעיתונאים צעירים – שבתקופת חייהם, מעולם לא היה מצב כפי שישנו עכשיו – שמאזינים להם, שמאיימים עליהם, שמערכות העיתונים לוחצות עליהם לא לבקר את ארדואן. מדבר בהחלט בדברים מדאיגים.

ההצלחה של ארדואן ומפלגתו לזכות במספר רב יותר של קולות בבחירות האחרונות, מאשר בבחירות הקודמות, וכן סקר דעת הקהל האחרון של מכון Pew המעיד על כך שהציבור התורכי אופטימי ביחס לעתידה של תורכיה, מצביעים על כך שלמעשה היו הבחירות הנוכחיות הצבעת אמון בראש ממשלת תורכיה, רג'פ טייפ ארדואן.

התורכים סומכים עליו שיוכל להמשיך לקדם את כלכלתה של תורכיה, לפתח את התשתיות בה, ואף למגינת חלק אבל לשמחת רבים- לאפשר יותר מקום לדת בחיי היומיום ובפוליטיקה התורכית. גם רבים מאלו שהצביעו עבור מפלגות האופוזיציה בסתר ליבם מרוצים מכך שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה ושהיציבות השלטונית בתורכיה תישמר. ההצבעה בעד מפלגות אופוזיציה הייתה עבור רבים לא ניסיון להפיל את ארדואן, כי אם לרסן את כוחו.

אולם, אם מסתכלים על התוצאות יותר לעומק, מתבררת עם זאת האכזבה המסוימת של מפלגת הצדק והפיתוח מהישגיה בבחירות, כיוון שעל אף העלייה באחוזי הצבעה עבורה, חל צמצום במספר המושבים בפרלמנט שלהן זכתה מפלגה זו (מ-331 מושבים מתוך 550 בבחירות 2007 ל-326 מושבים בבחירות הנוכחיות), זאת בגלל אופי שיטת הבחירות בתורכיה.

מפלגת העם הרפובליקאית זכתה ב-135 מושבים, המפלגה הלאומית ב-53 מושבים ומועמדים עצמאיים (כמעט כולם נציגי הכורדים) זכו ב-36 מושבים. פירוש הדבר שמפלגת הצדק והפיתוח תצטרך לשתף פעולה לפחות עם אחת ממפלגות האופוזיציה אם ברצונה להביא לחוקה חדשה, כפי שהבטיחה במסע הבחירות.

בהיעדר תמיכה של שני שליש, אין הפרלמנט יכול לאשר בעצמו חוקה חדשה ואילו על מנת להביא הצעה כזו למשאל עם דרושים לפחות 330 קולות.
ארדואן, כידוע, מעוניין מאוד לקדם שינוי חוקתי, כיוון שעניינים תקנוניים מכתיבים שזוהי כנראה הקדנציה האחרונה בה יוכל לכהן כראש ממשלה.

הבחירות בתורכיה התמקדו בעיקר בענייני פנים, אך נראה שהעת הנוכחית תציב בפני הממשלה החדשה אתגרים בתחום החוץ.
המהפכות בעולם הערבי עומדות בניגוד גמור, לפחות בטווח הקצר, לחזון התורכי של קידום יציבות במזרח התיכון לשם שגשוג כלכלי. המהפכות והשפעותיהן האזוריות יביאו בהכרח לתקופה של ארגון מחדש, שמטיבה היא תקופה רגישה שבה קיים סיכוי רב יותר לאלימות, שעלולה גם להיות מלווה בהאטה כלכלית.

"האביב הערבי" שכבר הביא לערעור מעמדם של כמה משטרים במזרח התיכון, ובפרט הערעור על משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה (ארדואן כבר הספיק לנגח את הנשיא הסורי ואחיו) מעמידים את תורכיה במצב לא נוח. התורכים חוששים מאוד ממצב של חוסר יציבות מתמשך בסוריה ומבעיית פליטים שהולכת וגדלה.

מצד שני, דווקא המהפכות בעולם הערבי, הם שעשויים לגרום לארדואן להבין את הלך הרוח ברחוב הערבי בצורה טובה ורחבה יותר.
מבחינתו ומבחינת תורכיה, זו הזדמנות פז, הזדמנות מצוינת, לחזור לחיק המדינות האירופאיות המתקדמות ולנסות להחזיר לתורכיה, לפחות מבחינת מדיניות החוץ, את היוקרה והזוהר שאפפו אותה בעבר הלא רחוק ולמתג אותה מחדש כמדינה דמוקרטית, חילונית ומשגשגת ולא כחליפות איסלאמית מתוכננת.

על ארדואן לבחור כעת - חבירה לציר הרשע או חזרה לחיק מדינות אירופה הנאורות.