יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

מבצע "צוק איתן": ניתוח טנטטיבי לאחר הסכם הפסקת האש

התנהלות אחראית ושקולה . בנימין נתניהו. צילום: gettyimages

 מבצע "צוק איתן" אמנם טרם הסתיים והוא כעת נכנס לשלב הראשוני מבין שניים, במסגרתו ינסו ישראל וארגון "חמאס" להגיע להסכם סופי בחסות המצרים והרשות הפלסטינית, אך התגובה הפבלובית וחסרת הפרופורציות ברחוב הישראלי להסכם הפסקת האש הקבועה עם הארגון, בהחלט מצריכה זריקת הרגעה וניסיון לנתח את המערכה באופן שונה מהשיח הנפסד המתנהל כעת בעיקר ברשתות החברתיות.

כשבוחנים את המבצע עד כה, בשיקול קר ורציונלי ולא מתוך תחושות בטן ומאזן ספורטיבי רדוד ושטחי של "הפסדנו", "ניצחנו" או "תיקו", אזי שניתן לראות, בנקל, כי בשלב זה, ידיה של מדינת ישראל על העליונה ובפער עצום ומשמעותי.

״חמאס״ נמצא היום באותה נקודה בדיוק שבה היה נתון יום לפני המבצע. רק בהבדל קטן - רצועת עזה חזרה לימי הביניים, התשתיות הצבאיות והמדיניות של הארגון לא קיימות, לא בעזה ולא ביו״ש (מבצע ״שובו אחים״) - כולל הנשק האסטרטגי החשוב ביותר של חמאס בשנים האחרונות שבו השקיע הארגון את הכל, המנהרות - ומערך ההנהגה של הזרוע הצבאית נפגע דרסטית (מכה מוראלית עצומה). גם מחסני הנשק של הארגון הצטמצמו משמעותית (לא ניתן להריקם לחלוטין), במיוחד זה האמל״ח האסטרטגי בדמות רקטות ארוכות טווח.
עוצמת הפגיעה -עד כה - הן בחמאס והן ברצועת עזה עצמה, במבצע ״צוק איתן״ כמוה כעוצמת הפגיעה של שני המבצעים הקודמים ברצועת עזה (״עופרת יצוקה״, ״עמוד ענן״), ביחד. כך שקשה מאוד לאזרח ישראלי לתפוש את ממדי ההרס והחורבן האמיתיים, בעין בלתי-מזוינת.

מציאות זו גורסת כי הארגון גרם לאלפי הרוגים ופצועים, להרס מוחלט של עזה ומחיקת כלכלתה, וכל זאת בעבור דבר וחצי דבר, המתבטא באפס הישגים. תוצאה זו מבודדת את הארגון מבחינה מדינית ומוציאה לו תדמית של התנהלות שרירותית ואף מבישה אל מול העולם הערבי המתון - וחמאס הרי משווע להכרה איזורית, יותר מכל דבר אחר. למעט קטאר, טורקיה ואיראן, אף מדינה לא לוקחת ברצינות את הפרופגנדה של חמאס. לא בעולם המערבי ולא בעולם הערבי והמוסלמי.

יתרה מזאת, העובדה שחמאס הסכים להפסקת אש קבועה, לפי תנאי ישראל וחרף העובדה כי הארגון אינו הגיע אף לא להישג אחד, צבאי כמו מדיני, מעידה עשרות מונים על מצב הארגון, מבחינה פיננסית, פוליטית וצבאית
בניגוד לרוח הפופוליסטית שנשבה מן העם, ניהלו ראש הממשלה ושר הביטחון את המבצע, עד כה, בשיקול דעת, באחריות ולאור מטרות ברורות שהוצבו מראש ולא מתוך התלהמות, דאגה לסקרים או רחשי לב הציבור.

ניהול זה, לצד האסטרטגיה שהוטמעה מראש, הביאו את מדינת ישראל למצב שהיא מצליחה לנהל מבצע צבאי במשך 50 יום, עם לגיטימציה עולמית שלא זכורה בישראל וללא החלטה הקוראת לסיום המבצע מצד מועצת הביטחון של האו"ם. מצב שהוא ללא ספק חסר תקדים בכל הנוגע למערכה צבאית של מדינת ישראל.

השאלה הנשאלת כעת היא, מה מדינת ישראל תעשה עם המציאות שיצרה ברצועת עזה והאם תצליח לתרגם את ההישגים הצבאיים להישג מדיני שיכלול ערבויות מצד מדינות סוניות מתונות כדוגמת סעודיה ומצרים?
הדבר המשמעותי ביותר שיקבע האם מבצע ״צוק איתן״ אכן יצליח להביא שינוי מסוים, הוא בשאלת פירוז הרצועה - שעליה תדון מדינת ישראל מעתה במטרה לסיים את המבצע הצבאי באופן סופי. פירוז זה אמנם לא יכול להבטיח מצב של שקט תמידי או אפילו אי-התחמשות מוחלטת מצד חמאס, אך הוא בהחלט מהווה ערובה ללגיטימציה בינלאומית חזקה – הן מצד הקהילה הבינלאומית והן מצד מדינות משפיעות באיזור, בכל הקשור לתגובה ישראלית באשר להפרה של ההבנות מצד חמאס.

נכון הוא שמדינת ישראל הגיעה להבנות מסוימות עם מצרים לאחר מבצע "עמוד ענן", אך הדבר היה שונה לחלוטין מההסכם הסופי המתגבש בקהיר, בעיקר מבחינה גיאו-פוליטית. ראשית, במבצע הקודם עמד בראש מצרים נשיא מבית "האחים המוסלמים" - תנועת האם של חמאס - זאת לעומת הנשיא הנוכחי, שיחסו לתנועת האם והבת כאחד הוא יחס עוין וקשוח, בלשון המעטה. שנית, ההבנות בין ישראל ומצרים דאז אינן עסקו בפירוז, אלא ביצירת ניסיון לתקופה של שקט יחסי מרצועת עזה, בניגוד, כאמור, לדרישות ישראל בסבב זה.


ראוי, אם כן, לבחון את המבצע הצבאי, עד כה, בפרספקטיבה רחבה וכוללת ולא למהר ולהגיע למסקנות שחלקן מצויות בתפר שבין המגוחך להזוי ("חמאס ניצח"). מה גם האש עוד יכולה להתחדש ולהתפשט במהרה, אגב גרירת ישראל לסבב נוסף.


יום שישי, 22 באוגוסט 2014

מי רוצה להיות יותר מתלהם

התנהלות המזכירה טוקבקיסטים מתלהמים וחמומי מח. קרדיט לתמונה: Reuters.

 מסיבת העיתונאים שערכו אמש ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, משה בוגי יעלו, הייתה חסרת תקדים ולא פחות ממדהימה. לא זכור ראש ממשלה במדינת ישראל שיצא כנגד שרים בכירים מהקבינט שלו באופן פומבי ועוד בזמן שהמדינה מנהלת מבצע צבאי.

בעשותו כך, רמז ראש הממשלה כי למעשה, לא נותרה לו כל ברירה, אלא לצאת בהתקפה חזיתית מול הציבור, מתוך תקווה שזה יהיה הדבר היחידי שיעזור לנהל את המבצע בשקט תעשייתי. הניסיונות החוזרים והנשנים להרגיע שרים בכירים, בתוך החדרים הסגורים ובקבינט , שליהגו את עצמם לדעת ואשר יצאו כנגד הקו הממשלתי הברור שהציבו ראש הממשלה ושר הביטחון, לא נחלו הצלחה.

התנהלות השרים עד כה – בייחוד שניים מהם – הייתה שערורייתית בכל אמת מידה מוסרית ומקצועית. במקום לשתף פעולה עם ראש הממשלה ושר הביטחון להצלחת המבצע הצבאי ולטובת מדינת ישראל, בחרו השרים לצאת שוב ושוב לתקשורת עם מידע סותר את המדיניות ולהציע כל אחד מצע סדור משלו, בבחינת תכנית ריאלטי בסגון "מי רוצה להיות יותר מתלהם".

שר בקבינט בהחלט יכול שלא להסכים עם ראש הממשלה או עם שר הביטחון, במסגרת מדינה דמוקרטית מערבית ומתוקנת. אך עליו להתנגד, להציע תכנית או להעלות את הנושאים שאינם נראים לו לנכון, בתוך החדרים הסגורים ובישיבות הקבינט ולא מעל דפי העיתון ומול מיקרופון באחד מערוצי הטלוויזיה.

נדמה, אפוא, כי חלק משרי הקבינט העדיפו להתנהל מול קהל בוחרים פוטנציאלי ולהרוויח הון פוליטי, מאשר להתנהל באופן מקצועי וממלכתי. שכן אם טובת המדינה הייתה עומדת לנגד עיניהם ואלו באמת ובמתים היו חושבים שהתכניות שבראשם בהחלט אמורות לתרום ולעזור במבצע הצבאי המתנהל כעת, היה עליהם להציג זאת לראש הממשלה ולשר הביטחון בארבע עיניים. אם תכניותיהם נפסלו בקבינט המדיני-בטחוני, היו חייבים ליישר קו עם התוצאה ולהמשיך לתכנית אחרת או לחלופין, לתמוך בממשלה בכל זאת.

לא ייתכן כי שרים ישראליים ומנהיגי מפלגות, אשר המליצו לאחר הבחירות על ראש הממשלה לנשיא המדינה והביעו בו אמון כמי שאמור להתוות את המדיניות האסטרטגית ואת הדרך בכל הרמות הקיימות, יחלו לצאת נגדו ולנצל שעת כושר אלקטורלית בכדי לטפס על גבו. באם שר מסוים אינו מסכים עם מדיניות הממשלה, יארוז נא את חפציו ויתפטר מהממשלה.

כל עוד אותם שרים מעדיפים להישאר בחיק החם של הממשלה ולהנות מהבורקסים והכיבודים הנלווים, חובה עליהם ליישר קו עם מדיניות הממשלה ולחדול מהברברת הבלתי-נלאית שכל מטרתה לגנוב ולאגור עוד קצת קולות ממחנה אלקטורלי חמום מח העובר מצד לצד כשבשבת ולפי רוח הזמן.

מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נבעה ממצוקה אמיתית של מי שמפריעים לו לנהל מדינה. לא רק בנימין נתניהו ויעלון צריכים להיות מודאגים מהמצב החריג, כי אם אזרחי ישראל עצמם, שכן במצב מתוח, מורכב ורגיש, בו כל שר מרשה לעצמו לקחת את המושכות לכיוונו ואינו מאפשר לראש הממשלה לנווט, תוך הפרעה וסיכול מתמידים – כולל הדלפות מתוך ישיבות הקבינט – קשה מאוד להצליח לנהל ולהתנהל ברצינות ובמקצועיות והדבר, כמובן, יכול לחלחל בנקל לפגיעה ישירה או עקיפה באזרחי המדינה.


יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

בחמאס צדקו - שערי הגיהנום אכן נפתחו

עזה בוערת ומתפוררת. קרדיט צילום: http://www.laproximaguerra.com/

ב"חמאס" צדקו עד כה בדבר אחד - "שערי הגיהנום" אכן נפתחו ושיירת הבכירים שמגיעה מכיוון הארגון נמשכת לעבר הכבשנים, עמודי האש והיצור האדום והמפחיד עם הקרניים.

ובכל זאת, הארגון עודנו עומד על תילו, חרף העובדה שבאופן כללי הוא מוכה היום, כפי שלא היה מוכה מעולם.
אם כך, תשאלו ובצדק, הכיצד זה שהארגון עדיין "עומד על הרגליים"?

בכדי לענות על השאלה הזו צריך להכיר את המבנה של "חמאס". ארגון "חמאס" בנוי היום משלוש זרועות: זרוע מדינית בעזה, זרוע מדינית חוץ וזרוע צבאית.

עד לפני יומיים, מי שנפגע הכי הרבה מהפעולה הישראלית, זו הזרוע המדינית בעזה, המנוהלת על-ידי אסמעיל הנייה, שאם הדבר היה תלוי בו, היה חותם כבר אחרי יומיים על הפסקת אש, אם בכלל היה יוצא למבצע הזה.

הזרוע המדינית המקומית לא רק נפגעה בעזה, אלא נפגעה באופן קשה ביותר גם ביהודה ושומרון במבצע "שובו אחים". רוב התשתיות של הארגון (דעוה, מפקדות, משרדיי הנהלה, מסגדים) מרוסקות היום, הן ביו"ש ובן בעזה. מכה עצומה.

עזה עצמה נראית היום כמו "שלוש פעמים דאחיה", על-פי הפרסומים המגיעים מכל כתב - הן ישראלי והן בינלאומי - שראה את המראות. מי שאמונה על הקשר עם אזרחי עזה, היא אותה הזרוע המדינית המקומית והיא זו שצריכה להתמודד עם המרמור, הכעס, השיקום והטיפול הלא נעים באזרחים ש"עוברים את הגבול" (מה שמביא לירידה נוספת בכוחו של הארגון, הן בזירה הפנימית והן בזירה האיזורית הערבית).

בניגוד לזרוע המדינית, הזרוע הצבאית דוחפת להמשך הלחימה בשל העובדה הפשוטה, שעד כה לא השיג הארגון אף הישג אחד, שזה דבר שהוא לא נתפש לאור כמות ואיכות ניסיונות התקיפה.
הפלישות מהקרקע, מהים ומהאוויר סוכלו באבחה אחת, חטיפת חייל לא צלחה והשיגורים ממשיכים להיות מיורטים מעל שמי הארץ. הארגון מתוסכל ובצדק ולכן דוחף להמשך הלחימה.

מצד שלישי, ישנה הזרוע המדינית חוץ של חמאס, בהובלת חאלד משעל. משעל הוא האיש שנתון יותר מכל ללחצים הבינלאומיים בארגון "חמאס". הוא למעשה אחראי על הקשר של חמאס עם מדינות באיזור ובעולם. במיוחד מושפע משעל, מקטאר, בשל העובדה שהוא שוהה בשטחה ונהנה ממנעמיה.

מדינת ישראל, במקרה זה, נתקעה באמצע עימות בין שתי מדינות איזוריות - מצרים וקטאר (האחת מעצמה, השנייה מתיימרת להיות מעצמה) שכל אחת נלחמת בשיניים בכדי להביא הישגים ולשפר את מעמדה האיזורי.

קטאר עושה הכל בכדי שחמאס לא יחתום על הסכם עם מצרים (כולל איומים לגרש את משעל משטחה – ולמשעל, הרי, אין כבר לאן ללכת אחרי שכבר גורש מסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה) ואילו מצרים מעוניינת שהצדדים יגיעו להסכם על-פי המתווה שלה, בכדי להעלות את קרנה בעולם הערבי, במיוחד כאשר יש בה משטר חדש.

כך נוצר מצב, ש"חמאס" הוא ארגון מוכה ומוחלש, הנתון בצומת קריטי עבורו. מצד אחד, משעל אינו יכול לאשר הסכם עם המצרים כשקטאר אינה מסכימה לכך – הדבר מסכן הן את עצמו והן את המקורות הכספיים שהארגון כולו בנוי עליהם (קטאר הרי, היא המממנת העיקרית ואולי היחידה של חמאס היום), מצד שני, החמאס ממשיך לספוג אבידות כבדות, הן בנפש (בכירים בזרוע הצבאית) והן במתקנים פיזיים אסטרטגיים (מנהרות, מפקדות, מרכזי שליטה ובקרה, מחסני אמל"ח) והזרוע המדינית בעזה – שרואה את כל המתרחש - לוחצת לסיים כבר את הסבב. ומצד שלישי, הזרוע הצבאית של חמאס משוועת להישג מסוים שיוריד אותה מהעץ.

כך, ארגון "חמאס" בכללותו אינו יכול להגיע להסכם משפיל מבחינתו, שאינו נותן מענה אמיתי לצרכים שעל פיהם פתח הארגון במתקפת טרור על מדינת ישראל. הסכם כזה לא יתקבל הן ברחוב העזתי והן ברחוב הערבי בכלל. לא ייתכן, הרי, מצב שחמאס ספג מכות כואבות וקשות ובסוף ייצא ללא הישג אחד עבורו, לא מדיני ולא צבאי. זה לא יעבור.

לעומת זאת, אם ימשיך בלחימה מול ישראל בכדי לנסות ולהחליש את העורף הישראלי - ובכך לקוות שישראל תחתום על הסכם רע עבורה וטוב לארגון - ובכדי להביא הישג צבאי, יסתכן הארגון בפגיעה בו שתהא אף יותר קשה ושאולי תביא למיטוטו (או למיטוט אחת הזרועות).

במצב עניינים זה, ישראל חייבת להמשיך ולהתנהל בתבונה. מצד אחד להיענות לשיחות בקהיר (באם "חמאס" אינו תוקף את ישראל, כמובן) ומצד שני לשחק על הסירוב של קטאר בכדי לפגוע בגורמים צבאיים של חמאס, כפי שעשתה ביומיים האחרונים, על מנת להמשיך ולשחוק את היכולת הצבאית של חמאס.

למדינת ישראל אורך רוח ומשאבים ולאזרחיה חוסן לאומי מפעים. ל"חמאס" אין לא את זה ולא את זה.