יום שני, 7 בדצמבר 2015

זהויות כמעצבי מדיניות: ניאו-ציונות ופוסט-ציונות בישראל החדשה



 קודם שניגש לדון במרכיב הזהויות הלאומיות והתת-לאומיות במדינת ישראל, ראוי להגדיר מה היא מדינת ישראל "החדשה", בהקשר שבו נכתב המאמר. כשמה כן-היא, משמעות המונח "חדשה" באשר למדינת ישראל, היא בוותק שצברה כמדינה לאומית חדישה, עצמאית וריבונית, במהלך שישים ושמונה השנים שחלפו מיום הקמתה. משמעות נוספת נעוצה במאורעות שהספיקה המדינה לחוות במהלך צבירת הוותק, הכוללים מספר רב של מלחמות צבאיות ביחס למדינה דמוקרטית צעירה, תמורות פוליטיות וכלכליות פנימיות, שינויים גאו-פוליטיים ומדיניים, קליטת עלייה, התערות וחילופי תרבות, ואירועים חברתיים מכוננים שזעזעו את הסדר החברתי. כל אלו ועוד השאירו "צלקות" וגם חותם חיובי, על מדינת ישראל, עיצבו אותה שיוו לה את המראה ומרקם הזהויות הנוכחיים.

במדינת ישראל החדשה מגוון התנגשויות ומאבקים זהותיים. חרף הצלקות והחותמות הרבים, טרם התגבשו זהויות מרכזיות וריכוזיות שיצמצמו מתחים חברתיים ופוליטיים. בין אם מדובר במאבק על צביונה הדתי של מדינת ישראל, על הזהות הלאומית-רפובליקנית מול הזהות והשסע העדתיים, זהות ישראלית כוללת מול זהות ערבית נפרדת, ועוד. גם ברמת המשטר הכלכלי, ישראל עדיין מתנדנדת, בין השיטה הסוציאליסטית והשיטה הקפיטליסטית, כשנבחרי הציבור שבה נעים עם הרוח כמטוטלת.

ובכל זאת, במאמר זה אתרכז בזהות הלאומית, או, אם לדייק יותר, בתת-הזהות הלאומית של אזרחי מדינת ישראל, ואבחן את הביטויים החדשים של התפישה הציונית, בעיקר הקשר בין הציונות ליהדות כמבטא את תפקידה ומהותה של הציונות. ובקצרה – הציונות, לאן?

אני אטען כי הזהות התת-לאומית, קרי, הזהות הציונית, שיא חלק מהזהות הלאומית-הישראלית, מחולקת לשני מחנות – ניאו-ציונים ופוסט-ציונים. הניאו-ציונים משתייכים ברובם למחנה הימין הפוליטי והאקדמי, והם מדגישים את הפן הלאומי-יהודי בכל התחומים, בדגש על ההתיישבות ביהודה-ושומרון כהמשך וכהשלמה של ההתיישבות הציונית בתקופת היישוב הישן ובתקופת בינוי המדינה ואיחוי האומה הישראלית. הפוסט-ציונות מבטאת אוניברסליות ופתיחות גלובלית. לתפישתה, הציונות השלימה את עבודתה ומיצתה את עצמה וכעת יכולה לפנות את מקומה לאידאל נאור ונאצל, המשויך והמזוהה עם תרבות המערב הליברלית-פרוגרסיבית.

פיצול ציוני ותת-לאומי דיכוטומי זה, מוביל בהכרח גם לפיצול לאומי-רעיוני. הניאו-ציונות כשומרת על הלאומיות של העם היהודי במדינת ישראל, והפוסט-ציונות כמקדמת מדינה רב-לאומית, בדגש על ערכים אוניברסליים. עמדות אלו אינן משפיעות רק על רבדי העומק בחברה היהודית בישראל, אלא גם על יסודות המשטר במדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעוד העמדה הנאו-ציונית מטרתה לשמר ואף לחדש את הפן הלאומי המאפיין את המשטר הישראלי, ולאזן את העקרונות הדמוקרטיים עם העקרונות היהודיים-לאומיים – לאחר שאלו התערערו בעקבות "המהפכה החוקתית" – הרי שהעמדה הפוסט-ציונית מטרתה להדגיש ולחזק את המשטר הדמוקרטי, על חשבון המאפיינים היהודיים-לאומיים של המשטר, ובכך להמשיך את המסורת שהנחילה "החקיקה השיפוטית".

האידאולוגיה של האחרונים מתבטאת באג'נדות חברתיות ופוליטיות שונות. כך למשל, אג'נדה הפועלת למען זכויות האדם, על חשבון זכויות האזרח, כסוג של הפיכה דמוקרטית. כדוגמה לכך, ניתן להציג את התמיכה ואת העידוד שהפוסט-ציונים מעניקים למסתננים הלא-חוקיים שמגיעים למדינת ישראל, חרף העובדה כי השתקעותם של האחרונים והמשך הגירתם הלא-חוקית, מהווים איום זהותי דמוגרפי, תרבותי, כלכלי ופוליטי. שינויים זהותיים אלו יש בהם כדי להביא בעתיד – גם אם לא הנראה לעין – לשינוי פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על-ידי טשטוש היסוד היהודי עד כדי מחיקתו, ומתן בלעדיות למרכיב הדמוקרטי של המדינה.

אג'נדה נוספת היא התנגדותם של הפוסט-ציונים להגדרתה של מדינת ישראל, בחוק יסוד, כמדינת הלאום של העם היהודי (מה שמכונה כעת, "חוק הלאום"). אף על-פי שמדינת ישראל מאופיינת כמדינת כל אזרחיה – מדינה יהודית שכל אזרחיה, על כל מיעוטיה, שווים בחוקיה החברתיים והאזרחיים – מעוניינים הפוסט-ציונים לשנות גם את מהות המדינה וזהותה היהודית-שורשית, הבאים לידי ביטוי בחוק השבות ובסמלים והסממנים היהודיים. לפי תפישה זו, כל זהות יהודית שהיא בלעדית במדינה, כמוה כגזענות ואפליה נגד מיעוטים, וזאת מבלי להתחשב בהכרחיות שבמרכיב הלאומי, עבור מדינת ישראל, כמו עבור מדינות לאום אחרות.

אג'נדה שלישית מתבטאת בהתנגדות להתיישבויות ביהודה-ושומרון, אל מול הניאו-ציונים, הרואים בהתיישבויות ביהודה-ושומרון את המשך העשייה של התנועה הציונית החלוצית, מתוך תפישה כי זו טרם סיימה את דרכה. עבור הפוסט-ציונים, התיישבות זו היא פוליטית בעיקרה, מקורה ביחסים שבין המגזריות והשלטון, היא מאופיינת בלהט משיחי-דתי, ותקציביה מועברים בהכרח על חשבון התיישבויות בנגב ובצפון הארץ. הבדל נוסף בין המחנות, נובע מכך שהניאו-ציונים, בניגוד לפוסט-ציונים, מדגישים - מלבד הזיקה הדתית-רוחנית - את הזיקה התנכ"ית-לאומית של אדמות יהודה-ושומרון, לארץ ישראל ומכך למדינת ישראל. בהתאם לכך, הם מדגישים גם את הממד ההיסטורי-משפטי של שטחים אלו. זאת בעוד הפוסט-ציונים מדגישים קודם כל את המדד של זכויות האדם של ערביי יהודה-ושומרון, כחלק מהממד האוניברסלי הכולל של ליברליזם ועמדה אנטי-פרטיקולרית.

הציונות לאן? חוזה הציונות, בנימין-זאב הרצל, על-רקע דגלי מדינת ישראל החדשה.

התמונה העולה מהכיוון שאליו מנסים לקחת כל אחד מהמחנות, היא די ברורה. הניאו-ציונים מעוניינים במדינה לאומית בעל ערכים יהודיים יצוקים ושמירה על מסורת ודת ישראל כבסיס למדינה היהודית הדמוקרטית, בה ניתנים זכויות ראשוניות קודם כל לאזרחי המדינה, שכן אלו זכויות שמעניקה מדינה לאזרח, בניגוד לזכויות אדם, שצידוקן המוסרי מעומעם ולא ברור. וממילא, זכויות אדם ניתנות כחלק ממכלול זכויות האזרח במדינה דמוקרטית זו או אחרת.

בניגוד לכך, מעוניינים הפוסט-ציונים במדינה גלובלית, רב-לאומית, המקדשת את זכויות האדם באשר הוא אדם, ואין זה משנה האם מדובר באזרח ישראלי או אריתראי, שכן "אזרח" הוא מונח בעל ממד גזעני ומפלה. במדינת הפוסט-ציונים לא תהא חשיבות לזהות הדתית-לאומית היהודית, שכן אלו גורמים מפלגים ומפרידים, בעל סמנים פאשיסטיים.

אכן, יש בדיכוטומיה זו כדי להכליל ויש שיוסיפו ויטענו להשטחת ורידוד הדיון בנוגע לזהויות ותתי-זהויות, בפרט בנוגע לדרכה של התנועה הציונית, אולם אני סבור כי פיצול המחנה לשני קטבים נפרדים הנו כלי חשוב, בונה ועוזר, בהגדרת הזהות העצמית של הישראלי החדש – וייקח הוא חלק במי מין שני המחנות. גם אם יכולים להיות ערבובים שונים בין המחנות, הרי שאלו ערבובים מינוריים וסביר שהישראלי החדש יימצא עצמו במהרה, באופן טבעי לחלוטין, מבין שני הקטבים השונים, לכשיגבש את זהויותיו לעומק.

מחשבות על "המזרח התיכון החדש"

בספרו[1], מתייחס פרס לכדאיות שבמהלך המדיני של "כינון שלום בין ישראל ושכנותיה". לטענתו, לא ניתן להגיע לפתרון מדיני ולפתור את בעיות האזור בעזרת יחסים בי-לטרליים ובמסגרת הלאומית של כל מדינה, על-ידי "התארגנות אזורית" בלבד.[2]  התארגנות אזורית זו משמעותה מסגרת אזורית, שתהווה יישות פוליטית-כלכלית על-לאומית, במודל האיחוד האירופי.

במובן זה, מציג פרס תפישה פוסט-מודרנית ורב-לאומית, ששורשיה במרקסיזם - הרואה בזהויות בכלל ובזהות הלאומית דבר ממוצא ומלאכותי. הוא אינו מסתפק בלאום היהודי הייחודי, ובמימושו כמדינה ריבונית יהודית המקבלת החלטות בעצמה, למען עצמה, אלא הוא חותר להקמת גוף רב-לאומי שיכרסם בריבונות המדינה העצמאית, בתמורה למה שהוא מאמין כי יביא שלום וייצוב אזורי, לצד פריחה ושגשוג כלכליים.[3]

הגותו של פרס, אפוא, מבוססת על מונחים מערביים וליברליים, כגון "דמוקרטיזציה", "פיתוח כלכלי" ו"רווחת הפרט".[4] בהתאם לכך, פרס מציג דוגמאות היסטוריות מעמי אירופה המערביים[5], אשר יוצאות מנקודת המוצא המערבית-ליברלית. ואולם, יש לתהות האם ערכים מערביים אלו הם-הם הכלים המתאימים לבחינת וניתוח המציאות במזרח-התיכון, אשר מדינותיו, תרבותו ודתו, שונים בתכלית מהתפישות המערביות? לא לחינם מעניק פרס דוגמה ליישות מדינתית על-לאומית, אך ורק מיבשת אירופה.[6] הוא עושה זאת בשל העובדה שקשה לו לנתח את האזור והבעיות שבו, מנקודת מבט אסלאמית ולא-מערבית, וכן בעיקר בשל העובדה שרק באירופה הצליחה ומצליחה – בקושי רב – מערכת כזו להתקיים.

כך למשל, מתייחס פרס לרצון ב"השלמה (של מדינות ערב, ע.ד) עם ישראל וקבלתה כמדינה שוות זכויות וחובות באזור" ולשינוי "מפת התודעה של עמי המזרח-התיכון".[7] בעשותו כך, פרס פורס בפני הקורא את תפישתו הפרוגרסיבית-מערבית, המתעלמת מהאחר ומנסה לכפות עליו את ערכי המערב שאותם הוא רואה כערכים נאורים. ההתעלמות - או חוסר המודעות והידע -  למהותו של האסלאם, אינה יכולה שלא לצרום לעין כל.

מזרח-תיכון חדש? לא בבית-ספרינו. לוחם מיליציה על רקע ההריסות והחורבן בסוריה.

חוסר ההתייחסות לזווית האסלאם, באה לידי ביטוי בעיקר כשפרס מדבר על "קנאים פונדמנטליסטיים"[8], כאילו היה זה דבר כללי שנפוץ באותה כמות ו"איכות" גם ביבשת אירופה הנוצרית ואפילו ביבשות אחרות המאופיינות בתרבויות ודתות שונות. "מסגרת מערכתית אזורית", ממשיך וכותב פרס, "תוכל להוות מוקדש חדש, מייצב, באור, שתזרים תקוות אמיתיות, כלכליות וחברתיות, כדי לכבות את אש הקנאות הדתית ולצנן את הלהט המהפכני שלה".[9] הוא אף מקשר בין מצב כלכלי ובין קיצוניות וטוען "העוני הוא אבי הפונדמנטליזם, המאיים על הקדמה".[10]

אלא שהאסלאם היא דת שונה בתכלית מהדתות והתרבויות האחרות, ובייחוד מהנצרות והיהדות. כפי שכותב שרון[11], בעיה כזאת (פונדמנטליזם, ע.ד) כלל אינה מוכרת לאסלאם [...] האסלאם היא שיטת משפט, ולא דת המבוססת על עיקרי אמונה. המוסלמי אינו 'נגאל' משום שהוא מאמין בדבר-מה, אולם נאמנותו הדתית מוגדרת על-פי דבקותו במצוות המעשיות של האסלאם, ואפילו רק מתוך עצם התייחסותו לאסלאם כאל מוקד זהותו ונאמנותו [...] האסלאם אינו מבדיל בין העולם הקדוש לעולם החילוני, בין פוליטיקה לדת, בין כנסייה למדינה. כל המושגים הללו, הבסיסיים כל-כך להלך-המחשבה המערבי, והמייצגים, בסופו של דבר, ניגודים שאי-אפשר לגשר עליהם, הם מושג אחד ואחיד באסלאם".

האסלאם, אם-כן, היא לא רק דת המהוה חוויה פנימית רוחנית של האדם, אלא מערכת תרבותית מסודרת, לצד פסיקות הלכה ויסודות אמונה שגובשו במהלך הדורות בצורה מפורטת. מטרת האסלאם היא קבלת עול מוחלטת של האדם הפרטי בפני הרצון האלוהי. לעומת-זאת, שונה הדבר בתכלית מאלמנט מסירות הנפש ביהדות, המגיעה יחד עם הרצון למלא את דבר הבורא. בניגוד לאסלאם - הנעדר בחירה חופשית (אין להתבלבל עם אשליה של בחירה) - מסירות הנפש ביהדות אינה מבטלת את האחריות האישית ואת השיפוט המוסרי של האדם, והוא נותר תמיד בעל בחירה חופשית ורצונית.




[1] פרס, ש. (1993). המזרח התיכון החדש. בני-ברק: סטימצקי. עמ' 72-61.
[2] שם, עמ' 61.
[3] שם, עמ' 63.
[4] שם, עמ' 61.
[5] שם, עמ' 63, 66, 69.
[6] שם, עמ' 69-68.
[7] שם, עמ' 61.
[8] שם, עמ' 61.
[9] שם, עמ' 67.
[10] שם, עמ' 70.
[11] שרון, מ. (1991). הגורם האיסלאמי בפוליטיקה של המזרח התיכון. נציב (25). עמ' 15.