הסבב המחודש בין ישראל לחמאס - מי ימצמץ ראשון?

חשיבה רציונלית ומושכלת תוך החזקת המקל משני קצותיו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, רומז לעם ישראל להישאר סבלניים.

בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.


 ושוב, כמיטב המסורת וכהרגלם בקודש - בימים טרופים וקשים מאין אלו - זועקים רוב אזרחי המדינה הכעוסים, הרושפים שנאה והששים אלי-קרב, מתוך תחושת הנקם ומתוך חשיבה א-רציונלית (ובצדק מבחינתו. לאף אחד לא צריך להיות בכך ספק) ולא מהראש ואגב כך, דרושים פעולה נרחבת יותר ברצועת עזה ותגובות חזקות הרבה יותר.

זעקות היסטריה נשמעו אפילו מפי פוליטיקאים (אופוזיציונרים בפרט) וביטויים כגון: "יש לרסק את החמאס", "הממשלה הפקירה תושבי הדרום" ועוד כהנה וכהנה "לחמי חוקה" ופניני תבונה, הועלו כאוויר חם השמיימה.

נתחיל עם השורה האחרונה - בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.

ישראל אינה מעוניינת בהסלמה מצד גורמי הטרור ברצועת עזה וזה אינו האינטרס שלה, נכון לשנים האחרונות ואף לפחות לשנתיים הבאות. ישראל לא תצא למבצע ניקוי אורוות בעזה, או בשם המתבקש - "ביעור חמץ" (בכל זאת, אנחנו קרבים לפסח), עד שהיא לא תשאיר מאחוריה שולחן נקי, בכל הקשור לאיום האיראני.
וכשאומרים "שולחן נקי", לאו דווקא מתכוונים לתקיפה ישראלית. ישנן אפשרויות נוספות שבאות בחשבון ואשר יוכלו לספק לישראל מרחב זמן סביר לניקוי השטח ברצועה.

כל זאת, כמובן, בתנאי שאכן מבצע קרקעי רחב היקף נלקח בחשבון בפריזמה המדינית-ביטחונית. מצד שני, יכול מאוד להיות שגורמי הביטחון במדינה, בכלל לא מעוניינים בהפלת שלטון חמאס ברצועה וזאת מכמה סיבות מרכזיות:

.1. ניתוק כל קשר בין החמאס ובין המשטר הסורי של אסד והוצאת הלשכה המדינית של הארגון מתוך דמשק.
.2. התקרבות מצד חמאס, בחודשים האחרונים, לשלטון המתון והפרגמטי של ירדן. שלטון זה יכול להשפיע על הארגון בצורה משמעותית.
.3. החמאס, במתכונתו הנוכחית, מסוכסך עם המשטר בטהראן. יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, מצד אחד, התקרב מאוד למשטר בירדן. מצד שני, ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמעיל הנייה, עדיין מעוניין לשמור על הקשר והמזומנים מאיראן.
.4. חמאס, בשנים האחרונות התפתח משמעותית מבחינה דיפלומטית ומדינית ומעוניין למתג את עצמו בעולם כגוף פרגמטי ומדיני יותר.
.5. החמאס שולט בעזה ביד רמה ובמקרה של התמוטטות, הדבר יאפשר עליית גורמים קיצונים אפילו יותר (אל-קעידה), כאלו שלא יאפשרו רגיעה עם ישראל בשום אופן, כפי שהייתה עד כה וכפי שתהא גם לאחר שסבב האלימות הנוכחי יסתיים.

אמת, החמאס לא זנח את מטרתו הראשית (חיסול מדינת ישראל), ספק אם הוא גם יזנח את זו בעתיד, אבל הדבר לא נוגד כהוא זה את התמתנותו ואת המהלכים הדיפלומטיים שהוא צועד לקראתם.
יש לזכור שגם  אמנת הפת"ח (מי שייקרא אותה, לא יידע לומר מה ההבדל בינה ובין אמנת החמאס, מבחינת המטרה הראשית) לא השתנתה, אך מדיניות הארגון השתנתה גם השתנתה. יש שקט תעשייתי בגדה, הכלכלה פורחת והיציבות נשמרת. זו עובדה מוגמרת ואין על כך עוררין.
אכן, מדובר בעובדה מוגמרת במיוחד תודות לכוחות הביטחון הישראליים, אך גם תודות לשת"פ מרשים עם השוטרים הפלסטינאים.

מדינת ישראל מודעת לרצונות ולמטרות, הן של החמאס והן של הפת"ח. החוכמה היא, לדעת לשחק בין קצוות המקל. מצד אחד, להתרחק ככל האפשר מגינויים ודיונים באו"ם ובעולם בכל הקשור למדיניות הביטחון הלאומי של ישראל (שיקזזו את המשאבים של העולם מהטיפול בגרעין האיראני וימקדו דווקא את אור הזרקורים בבמה שולית וזניחה) והקצה השני הוא, שמירה על ביטחונה הלאומי של ישראל ועל שלום, רווחת וחיי אזרחיה.

חמאס מסוכסך עם המשטר בטהראן ומנותק מהמשטר מאסד וכל זאת לצד התקרבות משמעותית לירדן, שיכולה להשפיע עליו, בתחומי הביטחון בעיקר. מנגד, ישנם ארגוני טרור אחרים בעזה, שנמצאים עדיין בקשרים הדוקים עם איראן.
אין אהבה גדולה בין חמאס לארגונים האחרים, בלשון המעטה. לא פעם, החמאס משתמש בכוח הזרוע בכדי למנוע שיגורים מצד ארגונים אחרים. לא חלילה מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן. 
ועדיין, אם תכליל ישראל, בטיפשותה כי רבה, את חמאס, עם שאר הארגונים, אזי שהיא למעשה תשחק את המשחק על פי הכללים של איראן – היא תקרב את החמאס שוב למשטר בטהראן ותאחד ותמקד את הרחוב העזתי והעם הפלסטינאי כנגדה עצמה, כולם ביחד.

עימות כולל עם החמאס בוא יבוא. בכך אין ספק. יחד עם זאת וזו הנקודה החשובה שצריך להבין - ישראל היא זו שבוחרת מתי לממש את העימות.
ישראל אינה נגררת אחרי אף אחד ומי שנגרר הוא זה המאבד את כוח ההרתעה שלו בסופו של דבר.
מלחמת לבנון ה-2 הייתה, לדוגמא, מלחמה שהגיעה כתוצאה מהיגררות של מדינת ישראל שנפלה כפרי בשל לידי חיזבאללה. את סופה ותוצאותיה של המלחמה, כולנו מכירים - איבוד כוח הרתעה חשוב מול חיזבאללה בצפון ומול חמאס בדרום (עד מבצע "עופרת יצוקה").

חמאס הוא הריבון ברצועת עזה וככזה, הוא בהחלט יכול לעצור את הירי. כאמור, לפרקים מסוימים הוא אפילו מגיב בעצמו בכוח הזרוע מול ארגוני טרור כמו ועדת ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי (שני השחקנים הלא מדינתיים שישראל עורכת מולם את עימות הנוכחי). אבל ומצד שני, לחמאס בהחלט גם נוח להשתמש באותם ארגונים כמובילים ויוזמים. גם זה נכון.
ופה נכנס לדיון עיקרון האי-היגררות. ישראל לא יכולה לשחק את המשחק של חמאס ולהיכנס לעימות מתי שנוח לארגון הטרור.

יהיה עימות, מתי שישראל תראה לנכון לצאת לעימות. נכון להיום, אין לישראל אינטרס לעימות בעזה, כפי שלא היה לה בשנים האחרונות ולא יהיה לה בשנתיים הבאות לפחות (עד שהאיום האיראני יוסר בחלקו(.

עדיף לה, למדינת ישראל, לעשות ולא לדבר. בכדי לשמור את החמאס מחוץ למשחק (וזה הוא כאמור האינטרס בישראל), צה״ל חייב להגיב נקודתית, בצורה כירורגית. וזה בדיוק מה שהוא עושה. לתפארת מדינת ישראל.
צריך ללכת בין הטיפות. להיזהר שלא לגרום לחמאס להיכנס גם כן למערך הירי ומצד שני, להגיב ישירות ובחוזקה מול המשגרים והגורמים המעורבים מוועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי.
פעולות לא מרוסנות יובילו בהכרח לתגובה מצד חמאס - וזו תהא תגובה קשה עשרות מונים מהתגובה שאנו רואים ביומיים האחרונים מצד שני הארגונים החזקים פחות בעזה - מה שיוביל ככל הנראה להתערבות ישראלית מעמיקה בעזה ואולי למבצע צבאי. וזה, שוב, לא אינטרס ישראלי.

צה"ל צריך לדעת מול מי להגיב בכדי לא להיגרר לפעולה צבאית מיותרת שתעלה המון כסף שאין כרגע (במיוחד בזמן משבר עולמי), תבזבז משאבים רבים (בזמן שיש לשמור על משאבים לקראת, אולי, עימות מול איראן או בכלל, עימות כולל) ותסיט את כל מה שראש הממשלה השיג מול העולם בהקשר לגרעין האיראני, היישר לדיווחים – שכנראה יהיו שגויים מיסודם – על "טבח שעושה ישראל בעזה".
כך, במקום שהעולם יתעסק מול איראן, הוא יתעסק בלגנות את ישראל.

כל זאת, מבלי להתחשב בעובדה שפעולה צבאית בעזה, שתביא להתמוטטות חמאס, תיצור בהכרח מצב שצה"ל ישלוט בעזה ויצטרך לדאוג לאזרחיה ע"פ החוק הבינלאומי. מה שאומר, שימוש ובזבוז כמעט כל משאב אפשרי, מה שיוציא מהממשלה סכומי כסף עצומים.

תירוצים כמו "חכו שהטילים יגיעו לתל-אביב ותדברו אחרת" אינם במקומם וגם אינם רלוונטיים. טילים בגוש דן היו עוד לפני שנחתו על הדרום (מלחמת המפרץ). גם אז, ישראל הבליגה ונמנעה מלהגיב, הפעם לבקשת ארה"ב והקואליציה של נאט"ו וכמובן, לצורך הביטחון הלאומי שלה עצמה (לישראל היה אינטרס עליון במלחמה הזו).


ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטות בשום שכל, בקור רוח וברציונליות. אי אפשר להקשיב להמון הזועם, בשל שני דברים מרכזיים:
 .1.ההמון אינו בקיא ברזי הנושאים הרגישים - בפרט הנושאים הביטחוניים ותמונת המודיעין המלאה של השטח, כמו גם ביחסים המדיניים והבין מדינתיים בין כל הארגונים בעזה למדינות נוספות בעלות השפעה איזורית.
.2. ההמון מדבר מהבטן, מלחץ, היסטריה ורצון בוער לנקמה וזאת מבלי שום יכולת לחשוב לטווח קצת יותר מקצר.

על הממשלה להבין לליבם של אזרחי המדינה, לדאוג לספק לכל יישוב הגנה מתאימה ולהראות הזדהות כלל ארצית עם תושבי הדרום (לספק כל תמיכה אפשרית).
מעבר לכך, הממשלה חייבת לקבל את החלטותיה הקריטיות והחשובות בחדר סגור, בצורה מושכלת, רציונלית ובלתי תלויה, אשר יתאימו לצרכי הביטחון הלאומי של ישראל, הן לטווח הקרוב והן ובעיקר לטווח הרחוק ולאתגרים עצומים, הניצבים בפניה.

קווים לדמותו של העימות בין ישראל לאיראן

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הרטמכ"ל, בני גנץ והמזכ"צ, יוחנן לוקר, מסתודדים בגפם. האופציות רבות, הזמן דווקא לא.

 האם לאיראן יש סיבה אחת, יחידה ובודדה להשיג נשק גרעיני? אם נשאל את העיתונות הישראלית, התשובה תהא, כן מוחלט. איראן, כך יאמרו, מעוניינת להשיג נשק גרעיני למטרה אחת, השמדת מדינת ישראל.

אך בניגוד לפשטות הקונפורמית ולפסימיות של המדיה בישראל, שומה עלינו לשאול שאלות נוספות, נוקבות יותר ולהבין את המדיניות האסטרטגית האיראנית, בצורה הרבה יותר מעמיקה, על מנת שנוכל להבין את תהליך קבלת ההחלטות שעומד בפני הממשל הישראלי. האם זו אכן המטרה האמיתית של איראן? האם התקפה ישראלית באיראן היא-היא האופציה היחידה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני? ואולי השאלה החשובה יותר, נוגעת בהסכמה הרחבה שיש באיראן, בנוגע לגרעין האיראני. מדוע, אם כן, יש קונצנזוס כל כך רחב באיראן, בעניין הגרעין?

רקע מעשי – מה באמת רוצים בטהראן?

אם נתייחס קודם לכן, לשאלה השנייה, אזי שנוכל לחלק את התשובה לשלוש בחינות:

מבחינה גיאו-אסטרטגית – איראן היא מדינה שמוקפת על ידי מדינות גרעיניות ומרגישה חלשה ומאוימת עקב כך.
מבחינה הרתעתית – תראו מה קרה לקדאפי וסדאם חוסיין, זועקים באיראן. להם, לא היה נשק גרעיני (קדאפי הסכים להתפרק מנשקו). ואם היה, מאוד סביר להניח שאותם מנהיגים היו עדיין בשלטון.
מבחינה תרבותית –  נשק גרעיני יעניק לאיראן מעמד של מעצמה איזורית ויחזיר מעט מן הזוהר של האימפריה הפרסית.

בראש ובראשונה, איראן מעוניינת להחזיר לעצמה את המוניטין כמעצמה ולייצא לכל עבר את המהפכה האסלאמית, תוך כיבוש המזרח התיכון – אולי לא דה-יורה, כי אם דה פקטו.

פרויקט הגרעין, אפוא, הוא רק אחת מהדרכים שבהן איראן פועלת בכדי להשיג משימה זו.

לצד השאיפה לגרעין איראני - שלהשגתו תהא משמעות אסטרטגית-דתית, בכך שאיראן תצבור השפעה שיעית רבה על הזרם הסוני ותנסה להעביר כמה שיותר מדינות אל המחנה השיעי שלה עצמה – איראן משתמשת גם בשלוחותיה ובגרורותיה במדינות אחרות, כגון החיזבאללה בלבנון, יועצים של משמרות המהפכה וכוח אל-קודס בסוריה, החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה (החמאס נמצא בימים אלו בצומת דרכים לגבי התמיכה או לא באיראן) ואפילו מיליציות טרור חמושות בקווקז, סמוך לרוסיה.
תמיכתה של איראן בארגונים סוניים, כדוגמת החמאס והג'יהאד האסלאמי, יכולה להעיד על השיקול הקר והרציונלי של האיראנים, בנוגע לשאיפות האימפריאליסטיות-שיעיות של המשטר בטהראן. גרורות איראניות ברחבי המזרח התיכון, מהוות גורם מאזן ומייצב מבחינתם. לצורך כך, המשטר באיראן משתמש בארגוני הטרור שאותם הוא מממן כבתוך שלו ובשל כך, הוא יכול לקבוע מתי להוציא לפועל פיגועי טרור, מתי להרגיע את השטח, מתי להפעיל לחץ על ההנהגה המקומית ומתי לרדת מתחת לרדאר.

למעשה, בשליטתה בשחקנים לא מדינתיים בתוך מדינות ריבוניות, איראן שולטת ומשפיעה על האיזור וכתוצאה מכך, מעלה את קרנה כמעצמה איזורית שעל פיה יישק דבר.

בנוסף, איראן פועלת גם עם שחקנים מדינתיים, כמו למשל עם סוריה ותורכיה (עד לא מזמן). בסוריה יש משטר עלוואי, חילוני, אשר כל קשר בינו לבין המשטר הדתי-שיעי באיראן הוא מקרי בהחלט. אך גם במקרה זה, כמו במקרה של השחקנים הלא מדינתיים, לאיראן יש שיקולים רציונליים ואינטרסנטיים בנוגע לשאיפותיה.
הברית עם סוריה מקבעת ומחזקת את מעמדה של איראן, את השפעותיה באיזור ואת חופש הפעולה שלה ושל גרורותיה.

אם כן, אין ספק שאיראן התנהלה ומתנהלת ברציונליות עד כה. האם משהו יכול להשתנות? סביר להניח שלא.
איראן אמנם מתנהלת דרך המדיה כמדינה מטורפת אשר אין לה גבולות, אך מעשיה מוכחים אחרת. גרעין איראני לא ישנה מבחינה זו.

תקיפה באיראן – צעד הגיוני והכרחי?

השמדת ישראל, אם כן, היא לא האופציה הראשונה במעלה בהשגת נשק גרעיני איראני, גם לא השנייה או השלישית. ספק, אפוא, אם אופציה זו קיימת כלל.
הספק הזה נובע, בין היתר, גם בשל - או בזכות - ההרתעה הישראלית.

לרשות ישראל, על פי מקורות זרים, עומד ארסנל גרעיני מהמפותחים בעולם כולו, שבנוי על "השילוש הקלאסי" – מפציצים, טילי קרקע-קרקע וצוללות גרעיניות. המשולש הזה יכול וצריך להרתיע כל מדינה על הפלנטה, כולל איראן.

ישראל, כתגובה להפצצה גרעינית של איראן, יכולה להשמיד את איראן, לא פעם אחת וגם לא פעמיים.
עד היום, איראן הוכיחה את עצמה כמדינה רציונלית, למרות המיתוג שהמנהיגים האיראנים שיוו לעצמם.

ועדיין, כעם שעבר כבר שואה ופוגרומים רבים וקשים מנשוא, למדינת ישראל אסור, בתכלית האיסור, לקחת את האיומים האיראניים כזחיחות או כדבר מובן מאליו.
אמנם איראן מתנהלת דה-פקטו כרציונלית, אך אנו עדיין עדים תופעה של חריטת שמותיהן של ישראל וארצות הברית על טילי שיאהב, אנו שומעים יומם וליל הצהרות בדבר הצורך בהשמדת מדינת ישראל ואנו מכירים היטב את השריעה האסלאמית באיראן, שמקדשת את השאהידים יותר מהכל (ולכן, כל מי שרואה את ה"פלסטינים" כסוג של "ביטוח חיים", טועה ומטעה. האיראנים לא יהססו פעמיים לפני שילחצו על הכפתור האדום. מבחינתם, הם מקדשים את ה"פלסטינאים" בכך ששולחים אותם השמיימה).
משטר האייתולות באיראן מחכה בקוצר רוח למאהדי (המשיח) שעוד לא הגיע. והם יודעים שהוא יגיע. בוודאות מוחלטת. כשבטהרן ובקום, בנו לפני כמה שנים עשרות אלפי חדרי מלון שעומדים ריקים ונעולים. הנשיא, המאדיניג'ד הסביר שכשיבוא המאהדי, האיראנים ישכנו את כל האנשים באותם חדרים.

על כן, אסור לה, לישראל, לנוח על זרי הדפנה ולקחת את הסיכון – מינורי ככל שיהיה – להתקפת פתע איראנית בנשק גרעיני.

וכאן אנו מגיעים לתהליכי קבלת ההחלטות ולניתוח הנסיבות – האם ישראל צריכה לתקוף באיראן והאם תקיפה באיראן ריאלית מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית?

ראש הממשלה בנימין נתניהו, חצוי. מצד אחד, מדובר אדם ששייך לאסכולה הליברלית-כלכלית וככזה, הוא חושש מכל דבר היכול לפגוע בכלכלה הישראלית ולהחזיר אותה כמה שנים אחורה. כל מה שבנה כשר אוצר ובשנים האחרונות כ"שר על" של האוצר, יאבד אם תפרוץ מלחמה, מול מעצמה כדוגמת איראן.

מאידך, ראש הממשלה מדבר על האיום האיראני שנים על גבי שנים ורואה זאת כפרויקט חייו. נתניהו משווה את האיום הנוכחי כ"ערב שואה".
שני המאפיינים הללו, הופכים את ראש הממשלה הישראלי ללא צפוי ומעניקים לו עוצמה הרתעתית, הן באיראן והן בעולם בכלל. לא לחינם נוחתות בישראל שיירות של משלחות מכל העולם, בפרט זו של ארצות הברית, שעוקבת בדריכות אחר כל מילה ומילה שיוצאת מפיו.

מבחינת יכולת, אזי שלישראל יש את היכולת לתקוף באיראן, שכידוע, פרשה את מתקניה על מספר לא מבוטל של מקומות.

ישראל מודעת לכך, שתצטרך לפעול, כנראה בתריסר מקומות שונים.

לחיל האוויר הישראלי יש גם יש את היכולת לתדלק באוויר במרחק המדובר. לפני פחות משלוש שנים, ביצע חיל האוויר תרגיל  מוצלח, שכלל תדלוק אווירי, בגובה רב במיוחד סמוך לגיברלטר.

ישראל גם תקפה מטרות אמיתיות בסודן, במרחק של 1750 מייל למטרה ובחזרה. המרחק לנתנז, לדוגמא, הוא 1800 מייל הגעה וחזרה.

מבחינת המרחב האווירי, לישראל יש ארבע אופציות לטיסה המיועדת:
.1. טיסה דרך ירדן ועיראק שנמצאת בכאוס שלטוני וחסרת כל הגנה אווירית משמעותית.
.2. טיסה דרך ערב הסעודית ודרך עיראק.
.3. טיסה דרך ערב הסעודית בלבד.

.4. טיסה דרך תורכיה (לא ריאלי, נכון לימים אלו).

חשוב להבין, כמובן, שערב הסעודית (לצד ירדן הסונית), בתור מדינה סונית גדולה וכזאת אשר שומרת בקרבה כמה מהמקומות הקדושים ביותר לאסלאם כולו, היא המדינה הראשונה שרוצה בחיסול פרויקט הגרעין האיראני, שמאיים עליה יותר מכל ואין ספק שתתיר כניסה של חיל האוויר הישראלי לשמיים הרשמיים שלה, אם כי סביר גם להניח שיום לאחר התקיפה, אותה ערב הסעודית תהא הראשונה להשתלח במדינת ישראל ובצורה הכי קשה.

בנוסף, לישראל אופציה להשתמש במה שמכונה על פי מקורות זרים, טילי יריחו ובכך לבצע מתקפה משולבת. טיל יריחו מהדגם החדש ביותר, כך לפי מקורות זרים, יכול להגיע עד לטווח של 7000 קילומטר (מסוגל להגיע הן לרוסיה והן לסין).

היכולת ישנה, כך גם הרצון. המימוש, עדיין לוט בערפל וזו הנוסחה שיוצרת מתח בכל העולם כולו. תקיפה ישראלית באיראן עלולה להביא למלחמה רחבת היקף, שאליה יכנסו כנראה ארצות הברית, סוריה ואולי רוסיה.
מבחינת ישראל, זה אומר מאות ואולי אלפי טילים ביום, ללב האוכלוסייה, מעזה, מלבנון ומאיראן. הערכה הזו לא כוללת התערבות סורית שאולי תגיעה גם כן.

לכלכלה, זו תהיה מכה אנושה, בפרט לארצות הברית ולנשיא ברק אובמה, שנמצא בשנת בחירות. העלאת מחיר של חבית הנפט (המחיר כרגע עומד על 100 דולר לחבית) כמוה כסיבוב הסכין בליבו של הנשיא האמריקני, שמבחינתו יעשה הכל על מנת למנוע יוזמה ישראלית.
הכל, זה אומר גם לפתות את ראש ממשלת ישראל בתקיפה אמריקנית ואולי בהספקת פצצות חודרות בונקרים (לאיראן יש מתקנים שנחצבו מתחת להרים).

אובמה, כרגע, מעדיף לתת הזדמנות לסנקציות הנשכניות שהאו"ם וארצות הברית הטילו על הנפט האיראני ועל שחורה של בנקים איראנים. הוא מנסה לשכנע את בנימין נתניהו בכל ליבו, שארצות הברית תפעל אם הסנקציות לא יעבדו.
נתניהו, כבר אמרנו, בתחושה של ערב שואה. האיבה בינו לבין הנשיא האמריקני ידועה לכל. הוא לא סומך עליו כהוא זה ורואה בו גורם מפריע לחיסול הפרויקט האיראני. לפחות כך הוא מציג זאת. לנתניהו יש סיבות טובות לחשוש. אמנם אובמה מפזר הצהרות בדבר "כל האופציות על השולחן", אך בשיחות סגורות, ראש הממשלה עדיין לא קיבל תשובה לגבי השאלה, מה הוא הקו האדום מבחינתה של ארצות הברית. מתי זו תאמר – "עד כאן".

נתניהו, ניתן לומר כבר עתה, השיג את שלו. הוא הצליח להוריד את הנושא הפלסטינאי מסדר היום ולהעלים אותו לגמרי. הנושא החם בעולם זה איראן וההישג הזה רשום על שמו של ראש הממשלה. כעת, כשכל הלחץ על איראן וכשהמשטר בטהראן מבודד יותר מאיי פעם, עני, מוכה וחבול מהסנקציות של העולם, השעון מתקתק במהירות מירבית ומתקרב לשעת השיא.

ב-1 ביולי, צפוי להיכנס לתוקפו אמברגו הנפט על איראן. האיראנים כבר הצהירו שיגיבו דרך סגירת מצרי הורמוז – דבר שלא מתקבל על הדעת בכל העולם, בעיקר בארצות הברית (כ-20% מתפוקת הנפט העולמית עוברים דרך מצרי הורמוז, המקשרים בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן שבאוקיאנוס ההודי(.
אם אכן הדבר יקרה ואיראן אכן תעשה את הטעות הזו, בישראל יוכלו לנשום לרווחה. סגירת מצרים כמוה כקזוס בלי עבור ארצות הברית, שלא תהסס לפתוח את המצרים בכוח הזרוע. ולא רק ארצות הברית בכוננות. בחודש האחרון התבשרנו שבריטניה שלחה תגבור לאיזור המפרץ הפרסי ומדינות רבות לא יאהבו את הפגיעה האנושה בכלכלתן, שתיגרם כתוצאה מעליית מחירי הנפט העולמיים.

בישראל, כאמור, יקווו לסגירת המצרים ולתקיפה אמריקנית, שתעשה בשבילם את העבודה הקשה. במקרה הזה, העולם לא יתנגד לתקיפה וישראל תצא נשכרת מכל הכיוונים.

לכן, לא יהיה זה חכם מבחינת ישראל לתקוף באיראן, לפחות לא עד חודש יוני הקרוב.
בנובמבר ייערכו בחירות בארצות הברית. בישראל יבחנו היטב האם השינויים של אמברגו הנפט על איראן יהיו משמעותיים דיים בכדי לדחות תקיפה לאורך זמן. אם לאו, עומד בפני ישראל חלון הזדמנויות של כארבעה חודשים (יולי – אוקטובר) לתקיפה באיראן, חלון אשר יחשק את הנשיא האמריקני, שלא יוכל להתנגד באותו הזמן לתקיפה ישראלית, מחשש לאיבוד הלובי היהודי בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

נכון, מלחמה עם איראן היא אכן דבר גרוע, אך האופציה של איראן גרעינית יכולה להיות גרועה בהרבה.
האיראנים, גם אם לא יממשו את הצהרותיהם להשמדת ישראל, יחזקו את המזרח התיכון כבן ערובה, יתערבו במדיניות הפנים של מדינות אחרות, יגבירו את החימוש בקרב גרורותיהם, ישלטו בכלכלה הערבית ויתגרו בכלכלה העולמית.

ההשלכות של תקיפה ישראלית באיראן

עוד משהו אחד שכדאי לקחת בחשבון. כאמור, תקיפה ישראלית רק תדחה את פרויקט הגרעין האיראני ולא תעלים אותו. המטרה האמיתית של ישראל היא הפלת משטר האייתולות.
תקיפה ישראלית באיראן יכולה דווקא לשחק לטובת המשטר בטהראן , לאחד את השורות בקרב האזרחים האיראנים ובכך לחזק את המשטר.
זהו מהלך משמעותי מאוד שיכול להביא לקץ החלום על מהפכה אזרחית באיראן, שרוב אזרחיה הגדול נחשף בשנים האחרונות לתרבות ולדמוקרטיה המערבית דרך האינטרנט.

על פי "מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה", שמסתמך בעצמו על תחקיר של הסוציולוג האיראני הידוע, פרויז פיראן, מאוניברסיטת "אעלמה' טאבאטאבאי" ונכון ליוני 2010:

6% מכלל האוכלוסייה בעולם, משתמשים באינטרנט במזרח התיכון.
28.8% מכלל המשתמשים באינטרנט במזרח התיכון, הם מאיראן. שנייה רק לתורכיה (30.3%).

לפי פיראן, הצעירים באיראן, בדומה לצעירים בחבורת אחרות ברחבי העולם, לא מהווים קבוצה הומוגנית ולכן כל הכללה בעניינים, אינה יכולה להיות חד משמעית. מעבר לכך, צעירים באיראן.

במחקרו, מדבר פארין, בנוסף, על פעילותם של גורמים אופוזיציוניים שונים שיש להם השפעה על האקלים הציבורי של צעירים במדינה. לא פחות חזקה, היא האופוזיציה שפועלת מחוץ לאיראן, שמשחקת גם כן תפקיד חשוב, בהבניית התדמית של המדינה בזירה הביתית והבינלאומית ולעיתים אף משחקת תפקיד בעיצוב המדיניות כלפיה.

שילוב של פתיחות בקרב הצעירים האיראנים, לחץ מקרב האופוזיציה וסנקציות שיחנקו את הכלכלה האיראנית, יכול בהחלט להוביל ל"פיצוץ אזרחי" ולמהפכה.

לזאת, יש להוסיף, את התגובה המצרית שיכולה להגיע לאחר התקיפה, בדמות נסיגה מהסכם השלום. ישראל חייבת להערך גם לתגובה כזאת ואולי אף לתגובה יותר קיצונית מצד האחים המוסלמים והסליפים במצרים.

נוסף על כל אלו, ישראל עדיין אינה מוכנה בשום פנים ואופן למלחמה, מבחינת העורף הישראלי. יהיה זה חסר אחריות בצורה קיצנית, אם ישראל תיזום תקיפה, כשלחצי מהאוכלוסייה במדינת ישראל אין מסיכות ורבים מתגוררים במקומות חסרי הגנה בסיסית.

אחרית דבר

בהתחשב בכל הנסיבות שמנינו, לא בטוח כלל אם תקיפה ישראלית באיראן - בטח בתקופה בה הסנקציות נכנסות לקצב גבוה יותר על ידי העולם - תשרת את האינטרס הישראלי הרחב, שהוא כאמור, הפלת משטר האייתולות.

בסופו של יום, ישראל חייבת לשקלל ולאזן את כל המידע, האופציות והאפשרויות שיש על השולחן ולבחור את האופציה הכי פחות גרועה. זו משימה קריטית, קשה מנשוא, שגורמת לנו לא לקנא לראש הממשלה ולקבינט המדיני-בטחוני שיצטרך לקבל או לאו, את ההחלטה.

לסיכומו של דבר ולאור הממצאים שבשטח, טוב תעשה ישראל אם תמתין עם התקיפה, אך תמשיך להחריף את הטון המאיים ובד בבד תקדם כמה מטרות:
.1. דרישת קו אדום וערבויות ביטחוניות מהנשיא אובמה לתקיפה איראנית ובו בזמן דרישה לקבלת פצצות חודרות בונקרים כתמורה לדחיית התקיפה.
.2. דרישת סנקציות קשות וחריפות יותר על ידי האו"ם והאמריקנים.

.3. המשך הפעילות החשאית – מימון אופוזיציה אזרחית, פיצוצים מסתוריים במתקני גרעין, וירוסים בסרכזות וחיסולים הממוקדים - שמיוחסת, על פי מקורות זרים, למוסד הישראלי ולמחתרת הכורדית באיראן.