יום שלישי, 23 במרץ 2010

באין תחבולות, ייפול עם


פעילי ואנשי הימין בישראל רועשים וגועשים. מאז הכריז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על הקפאת הבנייה בהתיישבויות ביהודה ושומרון, מנסים כל מיני פעילי שטח למינהם, ראשי עיריות ומועצות ואפילו חברי מרכז ליכוד בולטים להפר את האיזון בממשלה ולנסות לנפץ את אותה החלטה של ראש הממשלה.

ההצעה של רה"מ מדברת על השהיית, אם תרצו – הקפאת ההתיישבויות ביהודה ושומרון למשך עשרת החודשים הקרובים. למעשה, מדובר אך ורק בבנייה שטרם קיבלה אישורים מהממשלה ועתידה הייתה לקבל אור ירוק בתקופה הקרובה. אישורים שכבר קיבלו היתר, לא ייזוקו. זאת ועוד - רה"מ הצהיר על כך ש"ישראל תמשיך לבנות בתי כנסת בהתנחלויות, בתי ספר ומבנים ציבוריים ההכרחיים לחיים הנורמליים". כמו כן, נתניהו דאג להבהיר שההצעה שאושרה לא תקפה על ירושלים ובכל מקרה אין שום הגבלה על הבנייה בבירתנו. רה"מ גם הצהיר שההצעה שקיבל לא קלה ואף כואבת.

ואפשר להאמין לו, לבנימין נתניהו. אין ספר שכתב שבו לא "מככבים" חלוצי התיישבויות למינהם , פידבקים ו"טפיחה על השכם" של אותם מתיישבים. נתניהו מטבעו מנהיג ימני-ציוני שהתחנך ע"י המסורת היהודית.
אז מדוע בכל זאת פעילי הימין וחבר מרעיהם ששים אילי קרב? התשובה ברורה – אין סבלנות. אותם פעילי ימין, חברי מרכז וחברי כנסת מטעם הליכוד לא מבינים את דרך פועלו של רה"מ, בנימין נתניהו.

הכותרת של הכתבה לקוחה היישר מפנתיאון "המוסד", סוכנות הביון בין החזקות והמובילות בעולם. ולא בכדי.
המהלך של נתניהו החל עוד בכנס של בר-אילן, שם נתניהו הצהיר שינסה ליצור מצב של שתי מדינות לשני עמים. הכותרות זעקו, פעילי הימין יצאו מדעתם והארץ הייתה "תוהו ובוהו". באותו נאום דרמטי, בנימין נתניהו הציב תנאים בלתי מתפשרים לעם הפלשתינאי על מנת שיקבל באמת את ההסכמה לשתי מדינות לשני עמים - השטח שעתיד להיות שייך לערבים-פלשתינים יהיה מפורז אך "עם היד על הדופק", כמובן. בהסכם עתידים להיכלל סידורים ביטחוניים מיוחדים במשטר הגבול ובכלל זה במעטפת החיצונית של המדינה הערבית-פלשתינית (כגון אזורי ביטחון בבקעה ובגבול עם מצרים וכן בנקודות הכניסה לישות הפלסטינית מהים, מהאוויר ובגבולותיה היבשתיים) ולאורך הגבול עם ישראל. ישראל, בנוסף, תהא אחראית לביטחון במעברים וכו'.
כמו כן, הפלשתינאים יהיו חייבים להכיר ביישות הציונות ובמדינת ישראל ועל הפליטים אין בכלל מה לדבר.
בנאום הנ"ל, ראש הממשלה השיג את שלו. לכאורה, הוא פרש את ידיו על מנת לחבק את העם הערבי-פלשתיני, אך אליה וקוץ בה. הכוונה הייתה לחיבוק דב בלבד.

האם מישהו יכול להעלות על דעתו שהערבים-פלשתינים באמת ובתמים יכירו בזכות ישראל לקיום? האם הערבים-פלשתינים יוותרו בהינד עפעף על זכות השיבה של אותם "פליטים"? בהחלט – אם אתה מספיק תמים.
האמריקנים חייכו מפה לאוזן, נתניהו בא על שכרו (בזירה הבינלאומית) והפלשתינאים נדחקו לפינה.
הזמן כאמור, עבר – חלף לו והפלשתינים, כמובן, לא התרצו ולא הסכימו לשבת למשא ומתן עם צוות המשא ומתן של רה"מ.
לאמריקנים זה לא הספיק. הם מצידם, לחצו ולחצו. ולחצו. ולדוד סם, מסתבר, קשה מאוד לסרב. בסוף בחודש הודיע נתניהו על הקפאת ההתיישבויות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים, לאחר החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני.

החלטה זו, נועדה לגרום לפלשתינאים, שוב, אי נעימות רבתי, בדיוק כמו לאחר נאום בר-אילן. נתניהו מודיע על הקפאת ההתיישבויות כמחווה לרצון טוב ולפתיחת משא ומתן ישיר עם אבו- מאזן, אך למרבה ההפתעה הגדולה, אבו-מאזן וחבריו מעקמים את פרצופם ומסובבים את ראשם לצד השני.
וזה מה שפעילי הימין לא מבינים. בנימין נתניהו יודע מה הוא עושה, רבותיי. המהלכים מתוכננים מראש, התסריט ידוע. האמריקנים מבחינתם, גם הם עושים את המוטל עליהם. קלינטון וחוסיין אובמה לוחצים על מנת להתניע תהליך מדיני או לפחות את התחלתו, בעזרת מחוות ומהלכים של רצון טוב כלפיי הפלשתינאים ואלו ממשיכים לסרב בנימוס.

לכן, לשרה לימור לבנת, למשל, אסור היה לצאת בהצהרה חסרת אחריות שכזו, כפי שהתבטאה השבוע בתקשורת: "נפלנו על ממשל אמריקני קשה". זוהי התבטאות שיכלה לעצור את המומנטום ואת המהלך של רה"מ ולכן לשכת רה"מ, בעצמה, מיהרה לפרסם הצהרה לפיה: "דבריי לבנת אינם משקפים את עמדת הממשלה".

מי שהשכיל להבין זאת היטב הוא השר ללא תיק, בני בגין. דווקא בגין, גדול הימנים במושב הכנסת ובכלל, תומך בהתנהלות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו והדבר צריך להוות כערובה לביטחון עבור פעילי הימין האחרים. גם שר החוץ, אביגדור ליברמן תמך בהצעה להקפאת הבנייה בהתיישבויות ביו"ש וגם את אופיו הימני כולנו מכירים היטב. אפילו בוגי יעלון, שלא כל כך שמח בתחילה, התרצה לאחר שיחת הבהרה עם רה"מ.

אז לא הכל נראה שחור כפי שהתקשורת מנסה לצייר ולא הכל בנאלי ושטחי. הממשלה הימנית לא נבחרה בטעות ובנימין נתניהו ידע לאן הוא נכנס עם הממשלה הנוכחית. השמאל בישראל כבר "פשט את הרגל" והיום הרוב השפוי מבין שרק הימין יכול. רק הימין מספיק חכם וחזק על מנת לשחק את המשחק של אבו-מאזן וחבריו.

המאבק בין ישראל לפלשתינים לא נועד לפיתרון – אלא לניהול נכון.
בנימין נתניהו, כך נראה, מנהל אותו על הצד הטוב ביותר.

יום שלישי, 16 במרץ 2010

גלידה אמריקאית

כיאה לימיי האביב הישראלים, בהם החום והשמש שולטים ביד רמה, נדמה שלא ניתן להסתובב בימים טרופים אלו, בחוץ, עם גביע גלידה אמריקאית יותר משתי דקות לפני שתינזל ותהפך לשאריות מילקשייק על המדרכה.

ולפני שתחשבו שאני כותב על סניף חדש של מקדולנד'ס, אגש ישירות לנושא האמיתי שלשמו אני כותב שורות אלו.

המדובר, כמובן, במטאפורה - כושלת או משעשעת, החלטה שלכם - על היחסים בין ארה"ב ומדינתינו, ישראל, יחסים אשר נמצאים על סף קריסת אמינות מוחלטת.

למשבר בין ישראל לארה"ב אחראי אדם אחד - נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה.

כבר היו נשיאים אמריקנים ש"חיפשו" את הטעויות הישראליות במסגרת ניסיון לשיחות שלום עם הפלשתינאים, אך נראה כי ברק חוסיין אובמה הוא ללא ספק אחד מגדולי הפרו פלשתינאים שנצפו בבית הלבן.

התסכול של חוסיין אובמה מגיע דווקא מבית. בזמן שהמשבר הכלכלי של ארה"ב רק מחריף, האבטלה מסרבת לצנוח ואף מרקיעה שחקים, הרחוב האמריקאי מאבד אמון ( תכנית הרפורמה של חוסיין אובמה ספגה מכה קשה, כשהמועמדת הדמוקרטית למושב של מדינת מסצ'וסטס בסנאט האמריקני הפסידה למועמד רפובליקני), הכישלון עד כה בניהול המשבר הגרעיני של איראן, ההבטחה להוציא את החיילים האמריקאים מעיראק ואפגניסטן ועוד לא דיברנו על כישלון המשא ומתן העקיף בין ישראל לפלשתינאים - הלחץ גובר על הנשיא האמריקני להביא תוצאות סוף סוף.

את הלחץ והתיסכול, חוסיין אובמה מנסה להוציא על ישראל. לא אוהבים את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בבית להבן. הממשלה הימנית שנבחרה ברוב קולות בבחירות האחרונות בישראל (הציבור כבר הבין שהתרפסות, הפסקת בנייה בחלקים נרחבים של הארץ ומחוות לפלשתינאים לא מובילים אותנו לדבר) לא עושה עמם חסד ורק מערימה קשיים.

ובכל זאת, נתניהו מצידו מנסה להציג קו פייסני בכל הנוגע לתהליך השלום מול הפלשתינאים. נאום בר-אילן המדבר על פיתרון שתי מדינות לשני עמים ותכנית ההקפאה שלו הם די והותר עבור ציבור בוחריו ויותר מכך - כתקיעת סכין בגבם, אולם בסביבת נתניהו טוענים, ראש הממשלה לא מנסה להגיע באמת לפיתרון של הפסקת המשבר הישראלי-פלסטיני, אלא רק מנסה לנהל אותו, בכדי לרצות את האמריקנים.

המחוות של נתניהו כלפיי הפלשתינאים - יותר נכון כלפיי האמריקאים, כשברקע הלחצים הפנימיים של ממשלתו הימנית, אמורים היו להנפיק לממשל של חוסיין אובמה תקווה, רוגע ועוד כמה מנדטים.

אך מנגד, חוסיין אובמה לא מסתפק במחוות אלו והשבוע הוא ניצל את המומנטום וממשלתו לא הפסיקה להשתלח במדיניות "החוצפנית", של ישראל.
אותו מומנטום החל בעת ביקורו של סגן הנשיא, ביידן, שבוע שעבר, כאשר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במשרד הפנים (בראשות אלי ישי כמובן) אישרה הקמת 1600 יחידות דיור בשכונת רמת שלמה.
ובכן, אין צורך כלל וכלל להתנצל - ראשית, שכונת רמת שלמה נמצאת בצפון ירושלים ולא מזרחה. שנית, בנימין נתניהו לא הסתיר, ולו פעם אחת, את הרצון שלו להמשיך ולבנות בירושלים.
וגם אובמה ידע זאת. ממשלתו של נתניהו הודיע השכם וערב על כך שהבנייה בירושלים תימשך. ובצדק! האם הנשיא חוסיין אובמה יכול לעלות על דעתו שמדינות אחרות יטילו וטו על בנייה בוושיגנטון? הדבר לא נשמע הגיוני.
מאז אותו מקרה "חריג", הממשל האמריקני מעליב, פוגע ורומס את מדינת ישראל ויחסיה עמה. לא יכול להיות שהממשל האמריקני "יתפוס טרמפ" על דבר כה טריוויאלי ונורמטיבי.

דווקא בעת הזו, שתיקתו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, רועמת.
ממשלת ישראל חייבת להגיע להחלטה ברורה וחד משמעית - לא ייתכן שכל ממשל אירופאי או אמריקני יכתיב לנו איך להתנהל, איך לנהל מדינה ומתי לבנות. ליברמן כבר הוכיח לא פעם השנה כי הוא לא מהווה שק חבטות בפני מדינות שונות בעולם, אך כשמדובר בממשל האמריקני, נדמה שאין מנהיג אמיתי שיכול להסתכל בעיניו של ברק חוסיין אובמה ולהטיח את האמת היישר בפרצופו.
אמנם הסיוע הכספי והצבאי שארה"ב מספקת לנו הוא חשוב מאין כמוהו, אך הכבוד יותר. בל נשכח שארה"ב צריכה את מדינת ישראל לא פחות, כבעלת הברית האמיתית היחידה בעולם. אין לארה"ב בעלת ברית כה חזקה בעולם כבר שנים על גבי שנים וגם אם הממשל האמריקני יקבל כמה לאווים, אני מאמין שהקשר החזק ימשיך להתקיים. (גם, תודות ללובי היהודי בסנאט)
מדינת ישראל חייבת לזכור - עם שלא מכבד את עצמו, שלא יצפה מעמים אחרים שיכבדו אותו.