יום רביעי, 29 בפברואר 2012

מה רוצים מג'ובראן?




את גולת הכותרת בטקס החלפת נשיא בית המשפט העליון לא תפס הנשיא הנכנס, אשר גרוניס, אלא שופט בית משפט עליון אחר. סלים ג'ובראן שמו.

ג'ובראן, כך מסתבר, נתפס (רחמנא ליצלן) עומד דום זקוף ומתוח בזמן שירת "התקווה", אך אבוי - פיו אינו זע ולא נד.

תיכף ומיד קמה זעקה ציבורית גדולה ואל הוואקום נכנסו חיש-מהר חברי כנסת התרים אחר כל דקה פרסום ותהילה וכאלו המנסים בכח, ביודעין או שלאו,  לשוות לכנסת מצג שווא של סהרוריות, קיצוניות וביזוי.

הגדיל לעשות ח"כ בן-ארי (שלצד פעולות אחרות מבורכות שלו, נדמה כי לאחרונה נטרפה עליו דעתו) שאף הציע את "חוק ג'ובראן". על פי ההצעה, שופט שלא שירת בצבא או השלים שירות לאומי, לא יוכל לכהן כשופט בבית המשפט העליון. במידה ואותו שופט כבר מונה לבית המשפט העליון, הרי שאותו שופט לא יוכל לכהן כנשיא או משנה לנשיא אלא אם כן השלים את שירותו הצבאי או הלאומי.

מדובר, כמובן, בחוק אנטי-דמוקרטי מובהק ומסוכן. הרי ברור לכל בר-דעת שבהצעתו, בן-ארי מכוון ישירות לפסילת אדם מבחינה מקצועית, על רקע מגזרי והדבר חמור ביותר ולא חוקתי בעליל.
לא זאת אף זאת, הכיצד ג'ובראן וחבריו במגזר הערבי יציגו שירות צבאי או אזרחי, אם אין הם מחויבים לשרת במדינה ונהנים מפטור קבוע שניתן על ידי משרד הביטחון בעצמו, ומחודש בכל שנה?
כמו כן, מה יעשה אותו בן-ארי במקרה שדרוזי או בדואי שכן שרתו בצה"ל וחרפו את נפשם למען המדינה (אותם מגזרים שלא שרים בטקסים צה"ליים את ההמנון, אבל כמובן מכבדים אותו) יגיעו לבית המשפט העליון ועדיין לא ישירו את ההמנון?
נדמה כי יש בהצעת החוק של בן-ארי, מעבר לגזענות חריפה, כשל לוגי מסוים וראוי שיפתור אותה לפני שיגיש אותה לשולחנו של יו"ר הכנסת.

ובכלל, מה הוא בדיוק חטאו של סאלים ג'ובראן - שאינו מזדהה עם המילים "נפש יהודי הומיה"? או עם "עין לציון צופיה"? אולי עם "ארץ ציון ירושלים"?
אנו תמיד מצפים מערביי ישראל לנהוג כפי שאנחנו רוצים שינהגו, אך שוכחים שגם לצד השני יש מסורת, תרבות ואג'נדה. כן, גם לאלו אשר גרים בקרבנו.
את הסכסוך הישראלי-ערבי לא ניתן למחוק בהינף יד או בהצעת חוק מביכה של ח"כ מסוים. יש לים לב שמרקם החיים העדין בין האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, לבין היהודים, לא תיפגע ולעשות הכל על מנת לשמר ולטפח אותה.
כל עוד נציג מהמגזר, שמשרת את המדינה, לא פוגע בשלטון החוק בצורה זו או אחרת, אין שום סיבה שנשפוך עליו קיתונות של ביקורת על שאינו מזדהה עם הנרטיב הציוני-יהודי. הדבר לא מתיישב עם המציאות ונוגד כל היגיון בריא.

את המנון "התקווה" הישראלי-יהודי, ראוי שישירו אנשים שמזדהים איתו, מתרגשים איתו ומרגישים צמרמורת בכל שורה ולא כאלה שישירו אותו רק כדי לצאת ידי חובה.
השאירו למגזר הערבי את זכותם הטבעית שלא לשיר את ההמנון שלא נוגע להם, כהוא זה – וזאת, כל עוד הם אכן יכבדו את ההמנון ולא יבוזו לו (כמו ההתנהגות הנלוזה והמכוערת של אוהדי סכנין במשחקה של הקבוצה מול בית"ר י"ם באצטדיון טדי). ג'ובראן, מצידו, אמנם לא שר את "התקווה", אך עמד זקוף ליד כולם כשווה בין שווים וכיבד בצורה יוצאת מן הכלל את ההמנון.

הכנסת הנוכחית תורמת המון בחקיקותיה עבור אזרחי המדינה (לפחות לרובם, אשר עד עתה היו כבולים בידי חקיקה אליטיסטית מן הצד השני של המפה הפוליטית), אם זה בחוק "שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים", אם זה ב"חוק החרם" המצוין שמונע אפליה כנגד המתיישבים ביהודה ושומרון ואם זה בחוק "העמותות" המתגבש, שיעשה סוף לבחישות המדינות הזרות בפוליטיקה הישראלית. אך מצד שני, הצעות חוק בסגנון בן-ארי הן-הן אותן הצעות חוק, שחלקן פוגע באופן מהותי בדמוקרטיה הישראלית והמביאות את הציבור הישראלי לכדי תחושה של ניכור ומיאוס מול הכנסת.

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

למה לא אוגנדה?



 הקמפיינים האנטי דתיים המתוזמנים היטב של תנועות שמאל אזרחיות, הסיקור התקשורתי הדמוני והמגמתי, כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה במסגרת מצע "איפה הכסף" כנגד המגזר החרדי והיוזמה של עיריית ת"א להפעיל תחבורה ציבורית בשבת – הללו מעלים את השאלה הטבעית, האם מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית הולכת להישאר רק דמוקרטית?

נתחיל בעובדה - הקולוניאליזם החילוני מאיים להשתלט על המדינה. אין ספק בעניין, זה קורה בחסות קמפיינים מתוזמנים של תנועות שמאל אזרחיות עם כסף ערבי, בעזרת סיקור תקשורתי אנטי דתי וחרדי, בתעוזת ליבה של מדינת ת״א וכן, הרבה תודות גם יאיר לפיד, שממשיך את הקו הריקני, החלול ומלא השנאה של אביו.

שיח האנטי הנוכחי החל, אם כן, בקמפיין מתוזמן היטב שנפתח בקיץ האחרון, מבית הקרן לישראל חדשה (גוף שמאל אזרחי אנטי דתי) שאותו כולם בוודאי כבר מכירים בשם הבמה: ״מחאת האוהלים״, או ״המחאה חברתית״.
השיח הזה נמשך עם קמפיינים נוספים וממש לא אקראיים, מכוערים ובעלי דמוניזציה בכל הקשור לדת, בפרט לחרדים (בעיקר פרובוקציות שהביאו עלינו משום מקום את נושא הדרת הנשים, היריקות וכו').
בנוסף, ישנו גם הסיקור התקשורתי הדמוני והנרחב בתקשורת (ערוץ , YNET ,2הארץ, ערוץ 10 (.
נקודת השיא, איפוא, היא כמובן פרישתו של ״המנהיג״ וראש מחנה האנטי, יאיר לפיד, וריצתו לכנסת במצע שכולו  אנטי חרדים אחד גדול ותו לא.

הנה כי כן, מי שמכניסה ראשה לקלחת הבוערת היא, איך לא, מדינת ת"א, אשר הצהירה אמש כי היא מתכננת להשליט תחבורה ציבורית בשבת. בשל כך, עולות כמה שאלות מהותיות.
ראשית, מדוע עד עתה, אותה עירייה לא יזמה תחבורה ציבורית בשבת וחיכתה עשורים על גבי עשורים בכדי לקבוע עובדה זו בשטח?
ובכן, התשובה לשאלה הזו ברורה לכל בר-דעת – ברגע שיש מסע הסתה כנגד מגזר שלם וברגע שמשתמשים בהמוני ישראל שיצאו בתמימותם לרחובות בתקווה להשיג שיפור כלכלי ככלי ציני לניגוח החרדים וברגע שהתקשורת משתפת פעולה ומעלה על נס את הסיקור האנטי דתי וברגע שהקמפיינים של התנועות האזרחיות יוצאות לפעולה ובדיוק כשמתרחשת נקודת השיא (כניסתו של לפיד לפוליטיקה במצע האנטי הריקני), או אז, אין זמן מתאים יותר מאשר כעת, בכדי לשלוף את הארנב מהכובע ולהכות על הברזל בעודו חם.
שהרי, המוני ישראל לא יודעים לעשות דבר טוב יותר, מאשר ללכת כעדר לצלילי החליל של ה"המלינים".

ומה בדבר הסכם הסטטוס קוו? מבחינת מדינת ת"א, הסכם זה, מסתבר, לא קיים כלל, בבחינת אני ואפסי עוד. הקולוניאליסטים החילונים מרגישים ש"תפסו להם את המדינה", "מנצלים אותם" ועוד כהנה וכהנה מושגים דומים. אך אל נא נאשים אותם, כי את התקשורת שמזינה את ראשם יומם וליל בשטנה, במקום בטיפוח דו-קיום והידברות.

ועדיין, שומה על ראש עיריית ת"א לשכוח את עיקרון הממלכתיות? אותו עיקרון שמכבד הן את החילונים השפויים והן את הדתיים/ חרדים ובכך, שומר על מרקם החיים העדין לכשעצמו? אותו העיקרון, היה עד כה פיתרון מתאים הן לחילונים והן לדתיים והרי, אם זה לא שבור, למה לתקן?
התשובה, כאמור, ברורה ומתובלת בהרבה פופוליזם.

לנשוא עצמו ספציפית - אגד ודן הן חברות שמקבלות תקצוב מהמדינה. צעד אנטי דתי שלהן הוא לא כצעד של חברה פרטית אחרת ויש לקחת זאת בחשבון.
בעוד שחברות פרטיות מפעילות תחבורה בשבת מכל מקום (מוניות שירות) ובכך לא מפלות את הציבור החילוני, חברות אוטובוסים ציבוריות אינן יכולות לעשות כבתוך שלהן וכפופות לעיקרון הממלכתיות של מדינת ישראל הדורש מהן לשמור על הצביון היהודי במדינה ולהתחשב במגזר הדתי ובמוסדותיו. כך יוצא, ששני הצדדים מרוויחים ואף אחד לא נפגע. כך זה התנהל על מי מנוחות ובצורה הטובה ביותר, עד כה לפחות.
בל נשכח שמדינת ישראל עצמה כפופה לרוח מגילת העצמאות שממתגת את מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ולא רק מדינה דמוקרטית. אך ראו זה פלא – בעוד שבג"ץ אישר עד כה, במשך כל שנות קיומה של המדינה, עתירות בשם "המדינה הדמוקרטית", לא התקבלה שום עתירה עד היום בשם "המדינה היהודית". ועל שום מה יביאו בטענות הקולוניאליסטים החילונים?
תחבורה ציבורית בשבת תשמוט את רגלינו מעל הצביון היהודי ותוביל אותנו למדינה דמוקרטית בלבד, ללא שום סנטימנטים וערכים בסיסיים של הדת.

בנוסף, צריך לזכור שהסטטוס קוו ועיקרון הממלכתיות, הם - הם שמונעים הקצנה חרדית נוספת. החלטות שייעשו באופן חד-צדדי על ידי החילונים, ידחקו את החרדים עוד יותר לשוליים לעבר הקיצוניים שבחברה החרדית ויגרמו לעוד עשרות אלפים לשיר את המנון נטורי-קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים".
החברה החרדית נמצאת בתהליך של היטמעות בחברה האזרחית-ישראלית. יותר ויותר חרדים יוצאים לשוק מעגל העבודה (בעיקר בהייטק), יותר ויותר חרדים מתגייסים בשנים האחרונות ומשלימים את לימודי הליבה.
הדבר יוצר אבסורד לגבי הקולוניאליסטים החילונים שרוצים מדינה אזרחית, אך בפעולותיהם, דוחקים את הציבור החרדי עוד יותר הצידה, לקהילותיהם.

גם אמתלת הקולוניאליסטים החילונים בדבר "צמצום תאונות הדרכים" היא תואנה פופוליסטית, לא מדויקת ולא אחראית.
בשנים האחרונות, חל שיפור רציני במערך התחבורה הציבורית, נוספו קווים נוספים ואף בוצעה רפורמה מקיפה ועדיין, לא רק שמספר התאונות לא פחת, הוא אף עלה.

ובכלל, אולי מדינת ת"א והקולוניאליסטים החילונים צריכים להיזכר בשני אישים חשובים, אשר נהנו מתמיכה חוצה מגזרים ואשר שימשו כמובילי דעת קהל.

ראש הטופסממכתבו (שהוסתר במשך שנים)  של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, למזכיר הקיבוץ:
"ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב , וכל עמלכם יהיה לתוהו
.
עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי,
אלה גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש 
אילו היתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.
כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה,
והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם.
השבת, ולא התרבות של תפוחי –הזהב או תפוחי –האדמה,
היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו.
ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?"

גם מאיר דיזנגוף (מייסדה של תל אביב וראש העיר הראשון שלה) השכיל להבין : ''אין כאן שאלה של דת בלבד אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים - השומרת עליו. זהו צביונו של עם הנותן לו קיום. אוי לו ליחיד ואוי לו לקיבוץ שייבדל מתוך עמו, ועלינו להישמר מחילול שבת בפרהסיה, שלא להעמידנו מחוץ למחנה, ובעיר העברית הראשונה יותר מאשר בעיר של עכו''ם (עבודת כוכבים ומזלות = גויים ונכרים עובדי אלילים, ע.ד) זקוקה היא העיר לחותם יהודי מיוחד.'' 

שני האישים החשובים האלו, כל אחד לעצמו, מתעסק בפגיעה בכבוד השבת ובמרקם החיים היהודי במדינה, בפן שונה. בעוד שדיזנגוף מדבר על "שאלה ציבורית ולאומית" - עליה הרחבנו בתחילה -  ביאליק מתרכז בדת היהודית עצמה ("שמירה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו"),

ואכן, אי אפשר שלא להיכנס לנבכי היהדות וגם בנושא הזה, להעלות שאלות מהותיות.
האם ליהודים בכלל ולציונים בפרט היה מה לחפש בארץ ישראל, אלמלא הדת עצמה? מה נותן ליהודים את ה"קושאן" על הארץ? מה נתן ליהודים הכשר מלכתחילה (מאומות העולם) להגיע דווקא לארץ המובטחת?
ולמה, למה באמת לא אוגנדה?
והתשובה, רבותיי, ברורה מאליה. אפילו אומות העולם השכילו להבין זאת, אזי שאנחנו לא נבין? בלעדיי הדת, בין היהודים ובין הערבים לא היה ולא יהיה שום הבדל לאומי. אותם ערביי אוכלוסיית ארץ ישראל היו פה, כשם שהגרעין החרדי היה פה, הרבה הרבה לפני שבן-גוריון החל למלא מטוסים בעולים חדשים.
אין לנו שום זכות על הארץ הזאת, אם אנחנו, בעצמינו, לא מכבדים, מכירים ומוקירים את אותה הליבה, המסורת, התורה, היהדות – שהביאו אותנו לפה מארצות הגולה.
באיזו חוצפה אנו מתווכחים ונלחמים עם הערבים על המדינה הזו, אם לא בשל שורשיה העתיקים והמסורת של הדת היהודית והעם היהודי בארץ ישראל?

בבואנו לדון בשאלות דמוקרטיות מהותיות, אל לנו לזנוח את הנושא הדתי-יהודי, אל לנו לשכוח אותו, אל לנו לבטלו – בדיוק כשם שעל לנו לזנוח, לשכוח ולבטל את השאלה הדמוקרטיות.
ובשל כך, בדיוק בשל כך, קרם עור וגידים עיקרון הממלכתיות והסטטוס קוו.
אם חפצים אנו במדינה אחת, מתוקנת, דמוקרטית, ליברלית ומערבית ומצד שני, בכזו השומרת על ערכיה, מסורתיה ועקרונותיה היהודיים, עלינו לשמור על המצב העדין הזה, כמות שהוא ולא לנסות לפרום אותו בכוח.