יום ראשון, 6 בפברואר 2011

השיבה שופטינו כבראשונה

הניסיון הגרוטסקי של האלוף יואב גלנט, עד לא מזמן המיועד לתפקיד הרמטכ"ל, למנוע את מינויו של האלוף לשעבר, בני גנץ, לתפקיד הרמטכ"ל, כלל לא מובן.
כלום לא נמאס ליואב גלנט מהפרשה הזו? כלום לא עייף ומותש הוא מכל חיצי הביקורת, המתחים, הלחצים? בהחלט לא מובן. אוחז, האלוף יואב גלנט, בקרנות המזבח ולא מוכן להסיר את ידיו.טועה, גלנט, אם הוא חושב שעדיין נותר לו סיכוי לקבלת התפקיד. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הודיע כי המינוי לא היה ראוי והכה על חטא. גם אם "התיק" יעבור שוב לוועדת טירקל, לסגירת מעגל, ואותה וועדת טירקל תכשיר את המינוי - הממשלה כבר אמרה את דברה ויש להזכיר, כי יש מי ששכח - שהממשלה היא - היא זו שקובעת את זהות הרטמכ"ל ולא אחר. הוועדה היא גוף אשר מייצג בלבד. גם היועץ המשפטי לממשלה, משה לדור, התייחס לכך בתשובתו: "הממשלה קבעה שמינוי זה לא ראוי, ולכן אין הכרח שגם הוועדה תחווה את עמדתה".
ובכלל, זה אך מצחיק שהאלוף גלנט מעוניין "לחזור לחיקו" של השופט בדימוס, יעקב טירקל, שכבר הצהיר בכל כלי תקשורת אפשרי ו"תחת כל עץ רענן" ש"התקשורת התעללה בגלנט ועשה משפט פומבי". היש יותר אי-שקיפות מזו אם התיק יוחזר לוועדת טירקל? הלא הוועדה איבדה כל אמון וקורטוב אובייקטיביות שהיה לה בהקשר של גלנט. היא איבדה את המנדט בצורה בוטה ובזויה. לא זאת בלבד שהוועדה הכשירה את מינויו של גלנט ולא התייחסה לממצאים (טירקל מצידו טוען שלמבקר המדינה היו ממצאים שלא הראו בפניו הוא), טירקל עצמו ממשיך לפזר סיסמאות ריקות מתוכן ולתמוך בגלנט, שללא ספק דבר בו רבב במעשיו.
טועה גלנט, אם חושב שכך גם ינקה את שמו הטוב מכל הלכלוך שעטף אותו בשבועות האחרונים. המשך ההתעסקות בפרשה המביישת הזו לא רק שפוגעת, משפילה ומבזה את צה"ל בכל יום שעובר, היא גם משפיעה באותה צורה על יואב גלנט. הדבר משול להתעללות בגופה - לא פחות. ככל שמתעסקים בפרשה הזו יותר, כך נפגע שמו הטוב של גלנט והישגיו המרשימים והמפעימים בצה"ל מטישטשים והופכים דהויים. אי אפשר לקחת מגלנט את התרומה האדירה שלו למדינה ולצה"ל. זה בלתי ניתן לשינוי. ודווקא בשם כך, החזרה לוועדת טירקל באמתלה של "ניקוי שמו" היא לא יותר מפארסה שרק גורמת לגלנט מבוכה רבה יותר. טוב יעשה אם יקבל את גורלו ולהבא, יידע לפעול בשיקול דעת, בגרות, צניעות ומעל הכל - אמת מידה, יושרה וכנות. בסופו של יום, חשוב לזכור, יש רק אשם אחד בפרשת גלנט - וזה האלוף עצמו.



מצחיק היה לשמוע את הראיון של ענת קם היום, בהקשר לעסקת הטיעון אותה השיגו פרקליטיה עם המדינה. כששנאמר, לאותה ענת קם, ע"י אחת הכתבות: "את בטח יודעת שהעונש המירבי יכול להגיע לכדי 15 שנה בכלא", ענתה קם: "אני לא מתעסקת בעונשים ובחוקים. מה שבחוק זה מעליי". מעניין איפה התובנה הזו הייתה בזמן גניבת המסמכים הסודיים מהלשכה הצבאית ומסירתם לידיים אחרות כמטבע עובר לסוחר.
מצחיק יותר (כי נמאס לבכות) היה לקרוא היום על אותה עסקת הטיעון שענת קם זכתה בה - במלוא מובן המילה. כאמור, בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע הבוקר את החיילת שהואשמה תחילה בניסיון לפגיעה בביטחון המדינה, רק בעבירות של החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. על כך נאמר - "השיבה שופטינו כבראשונה". ביזיון בית המשפט, שבשבוע שעבר חשבנו שהגיע לשיאים חדשים לאחר שנחתמה עסקת טיעון עם אמיר מח'ול, סופר ישראלי, איש רוח נאור. הא, כן, וגם מרגל מטעם ארגון הטרור - החיזבאללה. אלא שבבתי המשפט בישראל התחרות קשה, מסתבר. הנה לכם "ענוש ראוי" לחיילת-כתבת שניצלה ניצול ציני את צבא ההגנה לישראל ופשוט גנבה מסמכים כל כך סודיים ורגישים לצורך קידום אינטרסים אישיים תוך רמיסת רגל גסה ועבה על ביטחון המדינה ותושביה וכנראה גם בשל טירוף האידיאולוגיה השמאלנית של מעסיקה, "העיתון", שמא נקרא לו - הסניף של אל-ג'זירה בארץ. (תרתי משמע..)

יום שלישי, 1 בפברואר 2011

תחזיקו אצבעות למובארק



כולנו צופים בחדשות, כולנו מעודכנים, כולנו רואים היטב מה קורה אצל שכנתינו מדרום, מצרים.
נכון, ההפגנות והמהומות אטרקטיביות לאין שיעור. יש דם, יש המונים זועמים ברחובות, משאיות הפוכות על הכביש, צבא שמשתלט על הרחובות, טנקים על הכבישים ומסוקים חגים בשמיים. מזכיר סרטי אקשן מפורסמים בקולנוע או משחקי מחשב מפוצצים. לכאורה - אירוע תקשורתי עצום מימדים, חדשות לתפארת שמספקות את יצרנו ואת תאבונינו.

אך חשוב שנזכור דבר אחד. לצד האקשן על המרקע, החדשות הפומפוזיות ברדיו והתמונות המרוחות על גבי העיתונים, ישנה עננה כבדה שמרחפת מעל מדינת ישראל. שמה, כמובן - "האחים המוסלמים". לא מדובר בעוד ארגון טרור - כלל וכלל לא. מדובר בארגון שיודע להתברג ולהיטמע בפוליטיקה המקומית, לייצג את עצמו בצורה דיפלומטית ולשווק את עצמו. הארגון הזה עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של "מסיכות" במדינות בהן נמצא בפרמלנט ( כך למשל במצרים וגם בישראל, בה הם מיוצגים בכנסת ע"י רע"מ-תע"ל), אך פעיליו בארגון לא מסתירים את שאיפותיו של הארגון ואת האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית שלו בכל הקשור לאיסלם הרדיקלי. התנועה הזו דוגלת יותר בגישה מתונה לעומת ארגוני טרור כמו החמאס או הג'יאהד האיסלאמי. הדגש הוא על הכנה תרבותית וקריאה לחינוך האוכלוסייה על ברכי האסלאם בכדי להכין את הרקע לזמן בו יוכלו לתפוס את השלטון. הקריאה, ההטפה, התעמולה והטמעת המסר בהכרתם ובלבבותיהם של המאמינים נתפסת אצל "האחים המוסלמים" ככלי וכדרך הפעולה העיקרית במאבק באימפריאליזם התרבותי ולמען כינונה מחדש של החברה האסלאמית הנאותה. לרשותם עומדים אפיקים דמוקרטים שונים, אותם הם מנצלים היטב: במות המסגדים, הביטאונים, הספרים, הקלטות, מפגשי הלימוד וההרצאות וכן המעשים הוולונטריים. קשורים בה גם אנשים – מטיפים, הוגים ופעילים. אלה הם אמצעי החברות וסוכניה, המתווכים בין תת-החברה האסלאמיסטית לבין ציבור היעד המוטו של הארגון, למי שאינו בקיא, הוא: "אללה הוא מטרתנו. הנביא הוא מנהיגנו. קוראן הוא חוקנו. ג'יהאד הוא דרכנו. מוות בדרכו של אללה הוא הנעלה בתקוותינו".

ניסיון המהפכה מזכיר במקצת את המהפכה באיראן ונפילת השאה ב-1979. אמנם באותה מהפכה, האייתולה חומייני החל לזרוע הרס ולטפטף ארס שנה לפני המהפכה עצמה, אך כמו במצרים, השאה, פאלווי, היה מדושן עונג, אדיש ואנמי לנוכח מתנגיו מבית ומחוץ. ב-1979 היה זה חומייני שנאם בפני ההמונים על שחיתיות של השאה, על התפרסויות, על מחירי יקרים ואבטלה. חומייני כמעט ולא הזכיר את האידיאולוגיה שלו בנאומיו. הוא טען שכשאיראן תהיה בידיו, איש הישר בעיניו יעשה. והנה כי כן, אנחנו עדים לשידור חוזר, הפעם במצרים. בתחילה, "האחים המוסלמים" לא התערבו כלל בהפגנות ובמהומות. הדחיפה שלהם בעיקר הייתה מוראלית. חלק מההנהגה אף התראיין לכלי התקשורת והצהיר שהם לא מעוניינים להיכנס לעימותים עם המשטרה והצבא וכמו כן, אין להם שום אינטרס לשלוט במצרים (מזכיר גם את הנאום לאחרונה של נסראללה, לאחר ש"המליך" את מיקאתי לראשות הממשלה). אלא שככל שהזמן חלף, השפעתם על ההמון הלכה והתעצמה והארגון נטמע עמוק בתוך המהומות ואף אנשיו רצו להתראיין - הפעם, מן הסתם, עם המון זעם בעיניים וכיוון ברור. "מובארק הוא סוכן ציוני", אמרו. "ישראל היא זו ששולטת בארה"ב ובמצרים", "מובארק מונע מאיתנו להתנגד לציונות, הוא היחיד שעוצר אותנו מלשנוא את ישראל", "ישראל היא אויב", אלו הם רק חלק מהביטויים שנשמעים לאחרונה מאנשים בארגון, והרוח הזו, הרוח של שנאה, שטנה ואפילו אנטישמיות מהדהדת ברחובות קהיר ומתפשטת כמו גלים ברוח.

אם וכאשר מובארק אכן ייכנע להמונים - מי צפוי להחליפו? אם תשאלו את המצרים, הם יגידו לכם בעצמם שאינם יודעים. הם בסה"כ רוצים שינוי. אל-בארדעי מסתמן כיחיד שיכול לשוות לעצמו פאסון של מנהיג יריב למובארק, אלא שאל-בארדעי חלש מדיי, לא סוחף, לא משלהב את ההמונים, לא כריזמטי. אל-בארדעי לא מצליח לנצל את המומנטום שמוגש לו על מגש של זהב. על רקע עובדות אלו, קשה לראות בסופו של דבר את המהומות המצריות מסתיימות במהפכה של ממש - במקרה הטוב, כפי שכבר קעה, כינון ממשלה חדשה ושינוי מדיניות בכלכלה המצרית. כשאין קונצנזוס סביב מעומד מסוים שיכול לרשת את מקומו של מובארק ולהביא שינוי, זהו מתכון לאנרכיה ומלחמה פנימית וחיצונית ולא בטוח כלל שהמצרים מוכנים לכך - בעיקר לאחר יותר משבוע שבו המדינה הייתה משותקת והכלכלה קפאה.

ובכל זאת, אם אכן תהיה זו מהפכה, ואל-בארדעי יעלה לשלטון, מדובר בבשורה מרה עבור מדינת ישראל שכן הברית בינו לבין "האחים המוסלמים" תתחזק והם יזכו למקום של כבוד בפרמלנט הבא וזו מהסיבה הפשוטה - שלקחו חלק במהפיכה והעם ירצה את הצד המנצח כמוביל בממשלה. לא זאת בלבד, אל ברדעי זוכה לתמיכה גורפת מצד "האחים המוסלמים" שיודעים היטב את מי לחבק ומתי.

בסופו של יום, נפלית מובארק היא סכנה של ממש להסכם השלום על מצרים, לשיתוף הפעולה הכלכלי עימה ובהפיכת מצרים למדינה פונדמנטליסטת בסגנון לבנון שבו ארגון טרור חבר בפרלמנט וקובע סדר יום. ואילו בכל הקשור לחוסני מובארק - הוא כבר יודע היטב מי עומדת לצידו בזמנים הקשים ולא זונחת אותו. ארה"ב הראתה את פרצופה האמיתי כשתמכה בפומבי בהפגנות להדחתו. מנגד, מדינת ישראל שותקת ומובארק, אם יישאר בתפקידו, יידע היטב למי להודות ואיך וזו תהיה הזדמנות מצוינת להידוק הקשרים ולהקמת פרויקטים משותפים. על כן, רבותיי, נותר לנו רק דבר אחד- להחזיק אצבעות לחוסני מובארק.