יום ראשון, 15 ביולי 2012

אין עשן בלי אש


משה סלימן, בזמן ההצתה. רק חיכה לגפרור שידליק.

כולנו כבר ראינו ושמענו את החדשות האחרונות מבית המחאה החברתית
.
כה חברתית היא, המחאה, עד שאדם מסכן, בעל הפרעות אישיות ושטוף מח מרוב תעמולה, הצית את עצמו וקירב אותנו צעד נוסף לכיכר תחריר'.
כאילו לא די בעבריינות מול שוטרים, חסימת כבישים והפרעה לאורח חיים שלווים בקרב אזרחי המדינה, שבירה וניפוצן של שמשות בנקים ופריצה לתוכם, אזי שכעת אנו מעבירים הילוך ומשתאים, אפעס, לנוכח פולחן משיחי פונדמנטליסטי ש - מזל טוב - הכניס גם אותנו לרשימת המדינית הלא יוקרתית, המתכבדות במעשים ברבריים ומשולחי רסן, משל היינו מדינה ענייה, נחשלת, לא מפותחת וחסרת כל עתיד. 

אך לא על המסכן שהצית עצמו הנני מלין. הרי הבנאדם היה באמת ובתמים מעורער נפשית (ולא כפי שאחותו טוענת שצריך לראותו - כשפוי). אדם שנכשל בעסקיו, נקלע לחובות כבדים, אדם שלא היה מסוגל לנהל מערכת יחסים עם נשים מכיוון שהיה יותר מדיי קנאי להן. אדם שניסה להתאבד כבר בעבר - ללא הצלחה (בהכל אשם ״ביבי״ אגב. מעניין באמת לדעת מי עזר לו לכתוב את מכתב ההתאבדות, אך זה כבר עניין אחר). כך לפי דו״ח פסיכיאטרי של אותו אדם, בכל אופן.
וממילא, גם כך אנשים קצת יותר שפויים מ״השרוף״ כבר פותו להאמין לחבורת רוטשילד ולהישאב לעולם שכולו סיסמאות הירואיות ושלטים רומנטיים. שלא נדבר על שטיפת המח של התקשורת.
לכן, מה למשה סלימן שילין? פחית הבנזין כבר הייתה מוכנה. רק חיכו לגפרור שיצית.
זו הייתה רק שאלה של זמן עד שאדם בעל אופי חלש ונפש מעורערת, ייקח את העניינים לידיים וינסה לבצע מעשה קיצוני. אלא שרק עכשיו, כמובן, כל חסידי אומות העולם נזכרים להתעסק ולפשפש בעברו הבעייתי של אותו אדם ואגב כך, לצקצק בלשונם.


מאידך, כן שווה להתמקד בכת ההזויים שאימצה את המקרה העצוב, הקשה והסכיזופרני הזה, והפכה אדם חלש, בעל בעיות נפשיות וכלכליות קשות, לסמל, למנהיג, לדמות נערצת ומודל לחיקוי.
כך למשל, הגדיל לעשות כתב ״הארץ״, אור קשתי, שכתב שמדובר ב"אחד ההישגים הגדולים של המחאה". גם סתיו שפיר, כמובן, לא טמנה ידה בצלחת: "מכתב ההתאבדות ההמוני של סילמן הוא ה'אני מאשים' שלו לכל הגורמים שהפקירו אותו - מרה"מ ועד שר האוצר". שלי יחימוביץ' הוסיפה מצידה: "משה סילמן לא לבד, אנשים מיואשים".

בד בבד, אחרים כבר מנכסים לעצמם את המקרה האובדני ומייחסים לו את אשמתה של הממשלה ומצבה ״הקשה״ של המדינה .(כפי שעולה מדבריה של יחימוביץ') - לא פחות. הלא חברי "המחאה החברתית" כבר מדברים על ״משמרת מחאה", והפגנת ("כולנו משה סילמן") זעם המוני כנגד הממשלה, בעקבות המקרה, כאילו האחרונה אחראית על כשליו העסקיים של אותו אדם, או על בריאותו הנפשית הרופפת והמנותקת ממציאות.

לכל בר-דעת שפוי הרי ברור, בהיר ונהיר, שמדובר במקרה המבטא זילות בערך האדם וציניות פסיכופטית ברמות קשות.
פורנוגרפיה מרקסיסטית של דמות הקורבן התמידי, שהמערכת, אבוי, ״דפקה״ אותו. 
וזה באמת מה שהדהים אותי פחות מהמקרה האכזרי הזה - עדת הכסילים המוחלטים, שבאיוולותם כי רבה עוד מעזים להאשים את המדינה והעומדים בראשה במעשה טירפון של אותו משוגע אקראי.
ומה מחר? נאשים את ״ביבי״ כי דנית ממחלקה 4 באברבנל חתכה לעצמה ורידים? הכל יכול להיות. רק תציבו אותה במוקד המחאה ונדאג לכל.

בחברה אזרחית שבה אדם חולה נפש מצית את עצמו ובתגובה, אנשים מהללים את המקרה ומנכסים אותו - באופן מחליא ומעורר קבס - לטובת האג׳נדה האישית שלהם, תהא אשר תהא, לא ניתן שלא לתהות, מי כאן לעזאזל החולי נפש האמיתיים?

יום שישי, 6 ביולי 2012

ישראל כמדינה מטורפת - הכנה לקראת עימות אפשרי בלבנון

הפצצת חיל האוויר בביירות, בזמן מלחמת לבנון 2. ישראל כמדינה מטורפת.

 הדרך של ישראל להרתיע שחקן תת-מדינתי, כמו חיזבאללה, היא אחת - ליצור זהות של "מדינה מטורפת", כהגדרתו של פרופסור יחזקאל דרור, אשר תבע את המונח בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

חיזבאללה הוא ארגון טרור לכל דבר ועניין, וככזה, הוא כבר פעל וסביר להניח כי ימשיך לפעול, מתוך אוכלוסיות אזרחיות וכפרים - בדיוק כפי שעשה במלחמה הקודמת ובדיוק כפי שעשה חמאס במבצע "עופרת יצוקה".
זאת ועוד, החיזבאללה, כאירגון טרור שיעי, רואה את ההרוגים כשאהידים, כקדושים, ולכן אין לו שום בעיה, או סנטימנטים מיותרים, בכדי להביא את הסכנה עד לפתחת ביתם ולרמת האזרחים הלבנוניים.
בשל כך, ישראל חייבת להציג תדמית של "מדינה מטורפת", וזאת על מנת ליצור לחץ כבד, בעיקר על האוכלוסייה השיעית בלבנון ועל אוכלוסיות נוספות, בכדי שאלו מצידן, יפעילו לחץ חוזר כנגד חיזבאללה, שלא לבצע טעות.

איום ישראלי בדמות הפצצה מאסיבית של שכונות בלבנון ואי-הרתעה מכוונתו של חיזבאללה לפעול מתוך המרחב האזרחי (ישראל כבר הצהירה כמה וכמה פעמים על כך שאם חיזבאללה ייצור פרובוקציה, לאחר תקיפה באיראן, אם וכאשר, או לפניה - כדי להסיט את תשומת הלב העולמית מאסד לגזרה אחרת - ישראל תגיב ב"כל הכח" ו"בעוצמה הרבה יותר חזקה ממלחמת לבנון 2"), כמוהם כאזהרות חוזרות ונשנות - הן כלפיי חיזבאללה, הן כלפיי האזרחים הלבנוניים והן כלפיי הקהילייה הבינלאומית, שלא תוכל לבוא בטענות לצד הישראלי, לאחר תגובה חזקה וכואבת של צה"ל.

לצד זאת, בל נשכח שחיזבאללה עובר תהליך מסוים ויחסי של פוליטיזציה בשנים האחרונות וכך, למשל, הוא הכניס נציגים שלו לפרלמנט הלבנוני והצליח לדחוף את נציגו, נג'יב מיקאתי, לתפקיד ראש ממשלת לבנון.
משמעותה של הבחירה במיקאתי לראשות ממשלת לבנון היא ברורה – האחריות של לבנון כולה נופלת על הכתפיים של חיזבאללה. מה שאומר, שכל פעולה של חיזבאללה, מעניקה הכשר לישראל לראות בלבנון כמדינה אשר יזמה תקיפה.
צה"ל לא יילחם רק כנגד חיזבאללה, כשחקן תת-מדינתי, אלא בלבנון, כשחקן מדינתי. המשמעות הנגזרת מכך היא, שצה"ל יוכל להגיב בעוצמה הרבה יותר גדולה וכואבת מזו שהגיב בה במלחמות האחרונות בלבנון.

הפוליטיזציה של חיזבאללה יכולה גם למתן את הארגון. חיזבאללה כעת, כגוף החזק והדומיננטי בלבנון, הוא הכתובת המרכזית לכל בעיות החיים של האזרחים המקומיים (השיעים בעיקר). חיזבאללה מעוניין להמשיך ולהעמיק את אחיזתו בזירה הפוליטית והבינלאומית, ובשל כך, כל פגיעה באזרחים ובתשתיות בלבנון, תגרום, בהתאמה, לפגיעה בתדמיתו של הארגון. דבר שנסראללה לא מעוניין בו, בעיקר כשהוא שואף לעצמאות רבה יותר ולשחרור, יחסי, מכבלי המשטר באיראן.

באותה נשימה, יש לציין שללבנון יש עדיין צבא עצמאי, אשר מנותק – לא באופן מושלם – מהכח הצבאי של חיזבאללה, שהוא כמובן הכח המוביל והחזק במדינה.
לכן, צה"ל כבר הודיע, כי כל עוד הצבא הלבנוני לא יתערב, אזי שלא נשקפת לו סכנה.
ועדיין, כאמור, צה"ל ישמור לעצמו את הזכות להגיב בכל הכח הנדרש, כתוצאה מפעולה פרובוקטיבית של חיזבאללה, וזאת על מנת להרחיק כמה שיותר את הפגיעה בעורף הישראלי משיגורי טילים מהצפון.

המטרה של צה"ל במלחמה הבאה בלבנון (וזה רק עניין של זמן, אלא אם כן חיזבאללה יתפרק מנשקו, מה שלא סביר שיקרה בעתיד הקרוב), היא להשתיק כמה שיותר מהר את ירי הטילים מכיוון צפון, שמאיים על האוכלוסייה האזרחית בישראל כולה. פעולה זו תצריך מאמץ גדול מאוד ופגיעה רבה מאוד, גם במרחב האזרחי של לבנון, שם כבר הוטמעו קיני הטרור החדשים של חיזבאללה.

על כן, ישראל חייבת להמשיך ולהציג תדמית של "מדינה מטורפת". כך היא עשתה בעיקר בשנות ה-50 וה-60 וכך היא פועלת כעת מול שחקן תת-מדינתי כמו חיזבאללה ומול שחקן מדינתי, כמו איראן.
טוב עושה ישראל, כאשר מודיעה מראש, שכל פגיעה בה, בכל דרך שהיא, תוביל לעימות אלים, מאסיבי וכואב בלבנון. הנפגעים העיקריים מפעולה כזו, יהיו אזרחי לבנון והתשתיות במדינה, אשר זה מכבר חודשו, כתוצאה מפעולות צה"ל (מטוסי חיל האוויר בעיקר) בסבב האחרון בלבנון.

יום ראשון, 1 ביולי 2012

על ההבדלים בין לבנון ומצרים, בעניין הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם

פטרול אווירי של הכח הרב לאומי בסיני. ההבדלים בין לבנון ומצרים הם גם מדינתיים וגם פוליטיים.

רבות דובר ומוזכר בעניין אכיפת השלום והביטחון בגבולות הבינלאומיים של מדינת ישראל ומדינות ערב - בעיתות "האביב הערבי" והתהפוכות בעולם הערבי - על ידי הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם . בפרט עולה לאחרונה השוואה בין הגבול הלבנוני, שם מוצב כח יוניפי"ל של האו"ם, לבין הגבול הדרומי - שגועש ורוחש לאחרונה, בעקבות התרופפות המשילות המצרית בחצי האי סיני - MFO.

ההשוואה מדברת על כך, שבדומה לכך שהגבול הצפוני לא נאכף על-ידי הכח הבינלאומי - שאכן לא מצליח והצליח לעצור את התחמשות חיזבאללה ותוקפנותה בגבול - כך יהיה עתידו  וגורלו של הגבול המצרי, נוכח ההתפתחויות האיזוריות והמקומיות במצרים, לאחרונה.אך כשבאים להשוות בין שני המקרים, יש לזכור דבר אחד. בעוד שבלבנון אין שום משילות עצמאית ובפועל, מי ששולט במדינה הוא ארגון החיזבאללה (רש הממשלה הלבנוני, מיקאתי, הוא נציגו ומועמדו של החיזבאללה) - שהוא, כאמור, סניף של משמרות המהפכה האיראניים וכח אל-קודס - במצרים יש אכן משילות, ועוד משילות ביטחונית-צבאית (המועצה הצבאית העליונה).

אמת היא שמוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, שזה עתה נבחר לנשיאות מצרים, הוא גם כן נציגו של ארגון מוסלמי קיצוני. אך כוחו מוגבל כמעט במלואו ומי שאחראי ליחסי חוץ וביטחון - לעת עתה - הוא אך ורק הצבא המצרי.יש לקוות ולהערכתי הדבר אכן יישאר על כנו, כי החוקה החדשה תמשיך את ההגבלות על מורסי בענייני חוץ וביטחון ותעניק לו במקום סמכויות פנים נרחבות.

בעוד שלבנון, דה-יורה, היא שחקן מדינתי, דה-פקטו - היא למעשה שחקן בין מדינתי. לבנון היא מדינה הנשלטת בידי ארגון טרור ועל כן, היא מרשה לעצמה , וסביר להניח שתרשה לעצמה (אם כי לא בעת הנראת לעין, בשל אינטרסים כאלו ואחרים שאותם לא אפרט במאמר זה) להפר הסכמים בינלאומיים וליזום תוקפנות בגבול ובשטח הבינלאומי.מצרים, מנגד, ולמרות שינוי אופי המשטר לאסלאמי הדוק, היא עדיין מדינה ריבונית.וחשוב להזכיר את ההבדלים.
מכיוון שלבנון היא לא ריבונית כלל. מדינה שלא מסוגלות להפעיל סמכות עליונה ומתפקדת כבובה איראנית-סורית, היא לא ריבונית ולא יעזור שום ייצוגיות פסבדו-שלטונית.
מצרים היא כן ריבונית וככזאת, היא מחוייבת להיטיב עם אזרחיה ולכבד הסכמים בינלאומיים ובריתות - כחלק מהרצון שלה לשפר את תדמיתה בעולם ואגב כך, לקבל הלוואות לשיפור המדינה מגורמים מערביים ואסלאמיים מתונים (עדיפות לקבל הלוואות והטבות מערב הסעודית הסונית ולא מאיראן השיעית, המאיימת על ההגמוניה האיזורית).

בנוסף, יש להזכיר את המודל הירדני ואת תיאומי הביטחון השוטפים בין כוחות הביטחון הירדניים לבין כוחות הביטחון הישראליים - לאורך שנים, בעניינים אסטרטגיים וטקטיים. זאת, כמובן, למרות האיבה שהרחוב הירדני רוחש לישראל.כך גם לגבי מצרים - ישנו שיתוף פעולה פורה מאוד ולאורך שנים, בין מערכת הביטחון של ישראל ושל המצרים.כך שאל לנו להמר כל כך בקלות על פריצת המסגרות הבינלאומיות והפקרת שיתופי הפעולה הביטחוניים בין המדינות.


בל נשכח שגם מצרים נלחמת באסלאם הפונדמנטליסטי, בסיני, מול אל-קעאידה וגורמי טרור עוינים אחרים, שפוגעים בריבונות, בתיירות ובכלכלה המצרית.על כן, לעניות דעתי, שימוש ציני על-ידי המצרים, בגבולות ובשטח הבינלאומי, אינו עולה בקנדה אחד, הן עם המדיניות-השלטונית המצרית לעתיד הקרוב, והן מבחינה מבנית-פוליטית (מדינה בעלת סמכות ביטחונית-מדינית, בניגוד למדינה ללא סמכות ביטחונית-מדינית).

כן - בהחלט שיש לתגבר את האיזור הדרומי, הן במשאבים כספיים והן אנושיים.יש גם להתכונן למצב בו החמאס יהווה מיליציה חמושה של האחים המוסלמים, כמו של המודל האיראני וכח אל-קודס וחיזבאללה, ששולטים בלבנון. יש להתכונן לתרחיש של מלחמה בעלת שתי חזיתות - הן מצד סוריה המעורערת והן מצד מצרים, במקרה שהצבא לא יצליח להמשיך ולהגביל את מורסי בעזרת החוקה. יש אפילו להתכונן לתרחיש אפשרי של ניתוק היחסים בין מצרים וישראל, וזאת על רקע תקיפה אפשרית של ישראל באיראן.


לכל אלו ישראל חייבת, כמובן, להתייחס ולהתכונן. אך מצד שני, יש לעשות הכל על מנת לשמר את ההסכם בין ישראל למצרים.מחוות בסגנון שחרור אסירים מצריים, החזרת המצרים כגוף מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי ושיתופי פעולה מודעיניים כבר נעשים על-ידי הממשלה הנוכחית וטוב שכך.הדבר יתרום לברית האסטרטגית-ביטחונית בין מצרים וישראל ויוסיף מוטיבציה לצד המצרי, לשמור על ההסכם (לפחות בפן הביטחוני, ואולי כתוצאה מכך, ישוב ויעלה קרנו של הפן הכלכלי, כבעבר, לכשהרחוב המצרי יירגע).