יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

איפוק זה כוח


בימים האחרונים דובר הרבה מאוד על "הפלת משטר חמאס" בעזה, על "הכנסת כוחות צה"ל וכיבוש הרצועה" ועוד כהנה וכהנה הבלים שמנותקים מהמציאות.

ישנו גל פופוליסטי זול שמסמא ומטעה את עיניי הציבור הרחב. גם ברשתות החברתיות אפשר למצוא אנשים שמכלים את זעמם על הנעשה בדרום הארץ ע"י הוצאת קיטור מילולי.
מצד אחד, הקריאות לכיבוש עזה מובנות – בעיקר לתושבי הדרום שסובלים ממטר רצחני של טילי קאסמים וגראדים, אך מצד שני
, חשוב לזכור איפה אנחנו חיים, מי השחקנים מולנו ולקראת מה אנחנו מתקדמים. במילים אחרות – לחשוב עם הראש ולא עם הלב.

"
ישראל לא עושה כלום", "להפציץ בלי רחמים", ועוד שלל "פנינים", הם מנת חלקה של הרשת החברתית הרוגשת והגועשת בימים האחרונים.
ובכן, האם ישראל היא המדינה היחידה בעולם? האם המדינה לא תלויה במדינות אחרות? פתאום הערבים לא שולטים בעולם ע"י כסף ונפט? האם רק החמאס יושב בעזה ואין ארגונים אחרים, וכל פעולה שתהיה נגד החמאס, רק תהיה לטובת הארגונים האחרים בסופו של דבר ש- הפתעה
- הרבה יותר קיצוניים מהחמאס?
על כל השאלות הללו אנו לא מקבלים תשובה מאותם אנשים שידם קלה על ההדק.אין שום טיפת התחשבות ביחסים הבינלאומיים. מבחינת אותם האנשים, ישראל תעשה ככל העולה על רוחה.

כן, גם אני הייתי רוצה לראות תגובה יותר חריפה, אך לצערי, בתור ריאליסט, יודע אני שהדבר לא אפשרי בתקופה הנוכחית.
ועדיין, חשוב וצריך לזכור, שבתקופתה של הממשלה הנוכחית, כל ניסיון לאיים ולפגע באזרחי ישראל נתקל בהתנגדות נחושה, מושכלת וממוקדת, תוך התחשבות באזרח העזתי הממוצע והימנעות ממצב של פשע מלחמה, שכמעט ולא אפשרי לאור הצפיפות של השכונות והשימוש הציני שעושה החמאס ושאר הארגונים באזרחי עזה כמגן אנושי ובאמבולנסים ממולכדים, מלאי טרוריסטים, או מלאי תחמושת.
לכן ההישג הביטחוני גדול. ישראל החזירה את כוח ההרתעה בשנים האחרונות והעובדה היא שהפיגוע הראשון שהיה בתקופת ממשלתו של נתניהו, קרה רק לאחר שנתיים בתפקידו.
גם לאחר הפיגוע הרצחני האחרון, שוב, הטרור קיבל פגיעה אנושה. חיסול כל צמרת הביטחון של ארגון ועדות ההתנגדות העממית.
צריך להבין שחיסול כל ההנהגה של הארגון הזה מהווה כמעט מכת מוות בשבילו (אנו חוזים בפרפוריו האחרונים). בשונה מארגון כמו אל-קעידה, למשל, שמצמיח מנהיג חדש מיד לאחר חיסול בן-לאדן (למרות שהיה רק "הרוח" החיה מאחורי הארגון גם כשהיה בחיים), לארגון קטן אין כמעט אפשרות להתרומם חזרה. לכן ההישג ענק, לכן הפגיעה כן קשה.
כל מי שטוען שישראל לא הגיבה בחוזקה, רצוי שיתעסק בנושאים ותחומים אחרים.


כיבוש הרצועה – לא יתרון, אלא חיסרון

ברגע שישראל "תנקה" את עזה ותפיל את משטר חמאס (וברור לכל שהיא יכולה לעשות את זה), הדבר אומר במפורש, שהאחריות של עזה חוזרת לישראל.
הווה אומר - הוספת סיוע כלכלי עצום לביטחון, תגבור חיילים, תחמושת, הצבת מערכות נשק קרקע-קרקע, וקרקע-אוויר, הקמת מוצבים בגזרה, תשתיות ועוד ועוד.
שלא נדבר על כך שישראל תהא מחויבת לדאוג לתושבי עזה ע"פ אמנת ג'נבה - בין אם זה במזון, תשתיות ותברואה. מדובר בדברים שעולים הון תועפות. וחמור מזה - דברים שלא מתוכננים בתקציב.
ובל נשכח את גולת הכותרת, כמובן - סיכון חייהם של חיילים שיוצבו אחרי הגבול בעזה
.

קצת מוזר לשמוע ולראות את אותם האנשים (רוב האזרחים תומכים ב"מחאה") שמניפים את דגל המאבק החברתי בחסות "מחאת" האוהלים וה- "צדק חברתי" – על כל המשתמע מכך – מסכימים לקיצוץ בתקציב הביטחון, ואילו יום לאחר מכן, צועקים שצריך לכבוש את רצועת עזה ולהפיל את משטר החמאס. שני דברים שמנוגדים האחד לשני, כרחוק מזרח ממערב.
הפופוליזם מרקיע שחקים – ההמונים נשטפים לאן שהגל לוקח אותם. יום אחד אומרים להם בתקשורת, וסוכני החיברות, שקיצוץ במשרד הביטחון נדרש לצורך צדק חברתי ויום למחרת טוענים שיש צורך בכניסה לעזה, שפירושה אחד הוא – הגברת התלות הכלכלית של הצבא במדינה.


ומה במישור הבינלאומי?
ספטמבר באופק ומדינת ישראל חייבת את המעצמות לצידה בהצבעה באו"ם. כל הפצצה בעזה מסכנת את התמיכה של המעצמות בישראל (לא משנה מי צודק, משנה מי חכם. העולם, מה לעשות, לא אובייקטיבי וצריך לשחק את המשחק), נותר רק לדמיין מה תהיה התגובה אחרי "כיבוש עזה" או "הורדת חמאס". הגינויים יתעופפו באוויר, המעצמות האירופאיות ישלחו אותנו להסתדר לבד ובין לבין יגישו תביעות בבית המשפט בהאג, וישראל תישאר רק לחסדי ארה"ב - ועם אובמה בשלטון, גם זה לא בטוח - שתטיל, אמנם, וטו בהצבעה, אך מצד שני, הדבר לא יעזור אל מול ההשפלה והתבוסה הצורמת מול כמעט כל העולם, מה שיגרור את ישראל להסדר שלא מרצונה, ואם תסרב בכל זאת, או אז תגענה הסנקציות, החרמות וכו' וכו'.

וכל זה מדוע? רק בגלל שההמונים צמאים לדם ונקמה.
אמר פעם דוד בן-גוריון: אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך. נתניהו מצידו, יודע גם יודע זאת ולכן נמנע כרגע מתגובה פופוליסטית שרק תכאיב לישראל בחזרה.

נתניהו גם זוכר את גלעד שליט, כן, אותו חייל שההמונים צעדו בכבישים לכבודו וכעת מתעלמים ממנו.
הם מתעלמים מהעובדה שהחמאס מחזיק בשליט כבן ערובה ושכל פעולה של צה"ל נמדדת בחמאס, שיכול להכריע את גורלו של החייל לפי התוקפנות הצה"לית.

כן להגיב – לא להשתוללות

ישנן דרכים אחרות לטפל בבעיה. יש לתת קרדיט להנהגה, שמבינה "קצת" יותר מהפרשנים בחדשות, להחליט למה לא כדאי להפיל את החמאס (עוד לא הזכרתי את הארגונים הקיצוניים אף יותר, שיתפסו את המושכות לאחר שהחמאס יתרסק) ולמה כן כדאי פעולות ממוקדות.
בטוחני שראש הממשלה ושר הביטחון לא יושבים מול הטלויזיה לקול הגראדים בב"ש ומתגלגלים מצחוק.

התגובה של ישראל חייבת להתבצע לפי שני פרמטרים:

.1. החמאס נשאר לא מעורב ו-ועדת ההתנגדות העממית ממשיכה לפעול - ישראל צריכה להמשיך ולפגוע דרך האוויר במתקנים של הארגון ובאנשיו, במנהרות שלו ובכל מי שמעורב איתו.
זאת ע"י פעולה ממוקדת בלבד ומהאוויר בלבד.

.2. החמאס מתערב (אין לו אינטרס) - אם הוא אכן יתערב ויחל מערכה נגד ישראל, על חיל האוויר להפציץ תשתיות ברצועה, מבני מפקדה, מנהרות של החמאס, לבצע סיכולים ממוקדים בבכירי הארגון (לא בראשי הארגון). יש להפסיק את זרם החשמל לרצועה. בנוסף - הטלת סגר מוחלט על עזה דרך המעברים שלנו ותיאום עם המצרים על סגירת מעבר רפיח.

בכל מקרה, בשום פנים ואופן, ישראל לא צריכה להיגרר להסלמה חריפה יותר. זה לא האינטרס שלה, בטח לא לפני ספטמבר.
זו תהיה מכת מוות למאמצים הדיפלומטיים העצומים של משרד החוץ ונסיעותיו של ראש הממשלה לסדרת פגישות עם מנהיגים באירופה. בטח ובטח לא אחרי שמפקד הרפובליקה העממית של סין היה השבוע בביקור במדינה. הסינים ידועים בעקשנות שלהם בכל הקשור לאי-מלחמה בטרור, כשזה נוגע לישראל. גם בהצבעות באו"ם הם כמעט תמיד פרו ערבים (בעיקר בגלל הנפט הערבי).
ראש הממשלה, מצידו, בוודאי ניצל את הביקור (אחד המפגשים החשובים שידעה ישראל מזה שנים) להעברת מסרים חשאיים לנשיא הסיני ושר הביטחון שוחח עם עמיתו על עסקאות נשק.

נפוליאון בונפרטה אמר בעבר הרחוק משפט שמסכם את המדינאות בקצרה: "ליבו של פוליטיקאי חייב להיות בראשו".
המצב עדין, המצב נזיל. לישראל אסור לזרוק לפח את כל ההישגים המדיניים האחרונים לקראת ספטמבר, לישראל אסור לשכוח את גלעד שליט, לישראל אסור לשכוח מה יקרה אחרי שעזה תיכבש.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

חופש השיסוי מבית מדרשם של השמאל והתקשורת


במדינה דמוקרטית מתוקנת, יש חופש ביטוי - את זה, סביר להניח, רובכם כבר יודעים.
ואולם, בזמן האחרון אנחנו עדים יותר ויותר לתופעה שמתקראת "חופש השיסוי", כפרפראזה משעשעת, כמובן, למונח "חופש הביטוי".
ולא בכדי. חופש השיסוי הזה, הוא תולדה ישירה של סובייקטיביות מובהקת, סתימת פיות מפחידה ודמגוגיה זולה מבית מדרשו של השמאל בכללותו והתקשורת בישראל בפרט.
חדשות לבקרים אנו רואים את החיבוק התקשורתי ואת האיתרוג שמעניקים כלי התקשורת למחאת האוהלים, שיש כבר קולות רבים שמכנים אותה "מחאת השמאהלים", ברומזם לאופייה ולמטרותיה האמיתיות של המחאה. התקשורת מעניקה למחאה הזו מטריית הגנה מרשימה: בלוג וידאו מהשטח של כמה פעילים, תכניות בוקר היישר מהמאהל, טורי דעות, סיקורים נרחבים בעמודים הראשונים בעיתון ובכותרות הראשיות באינטרנט, אולפן שטח לילי וכמובן, גולת הכותרת – התעלמות כמעט מוחלטת מן הצד השני שחושב אחרת. התקשורת למעשה קובעת דה-יורה שלאזרחים בישראל יש קו מחשבה אחיד, משל היו רובוטים משובטים ולא בני אנוש בעלי מגוון דיעות שונות. דא עקא – ופה האבסורד "זועק"- שהתקשורת מבטלת לחלוטין את הפלורליזם ופוגעת קשות בדמוקרטיה. אותה דמוקרטיה שהיא כל כך משתדלת לשרת ולשמור עליה, כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה".
התקשורת כל כך מתלהבת מהמחאה, עד כי ניתן לחשוב שהיא זו שיזמה אותה בעצמה.


חופש השיסוי, אם כן, היא תופעה שנגזרת מהתנהלותה הקלוקלת והסובייקטיבית של התקשורת אד-הוק.
במסגרת ה"איתרוג" של התקשורת, היא "מחשקת" את הדעות האחרות ומבטלת אותן לגמרי תוך התעלמות מוחלטת. התוצאה היא, שמי שמביע דעה אחרת, גורלו נחרץ מיידית.
המחאה כנגד מחירי הדיור היא מותרת, הן ע"פ חוק והן ע"פ היגיון, שכן הממשלות הקודמות לדורותיהן לא טיפלו בנושא ואף התעלמו ממנו. נכון, העיתוי של יוזמי המחאה "מפתיע", שהרי המצב היה אף יותר גרוע בעידן שרון ואולמרט, ובתקופות אלו אף אחד לא פצה פה (אולי כי שרון ביצע את ההתנתקות ואולמרט היה קרוב לחתימה על הסכם שלום עם הפלסטינאים, שהיה מהווה גזר דין מוות על המדינה היהודית?), ובכל זאת מדובר בתופעה חיובית.
עשרות שנים אנו מתלוננים שאזרחי ישראל אדישים ולא יוצאים לרחובות והנה זה קורה. סוף סוף אנשים קמים ועושים מעשה – ודווקא בתקופה שהכי קל ללחוץ "לייק" בדף הפייסבוק.
אז למה בכל זאת יש מתנגדים, אתם שואלים? למה בכל זאת משהו צורם פה והמוסיקה לא לגמרי מושלמת?
השאלות הללו כמעט ולא עולות בתקשורת ועל כך מגיע לתקשורת תעודת עניות. אלא שאצל "הרוב הדומם", אלו שלא הולכים כעיוורים אחר כל מילה של התקשורת, אלו ששואלים שאלות, אלו שמסתכלים שמאלה וימינה ולא רק ישר – אצל אלו השאלות עולות ובצדק. יש בסיס מאוד רחב לשאלות הללו ובסיס עוד יותר רחב לתשובות עליהן.

במאמר הקודם שלי: "למה לי פוליטיקה עכשיו", העלתי שאלה בדבר הלגיטימיות של המחאה. שאלתי – 'האם המחאה פוליטית, או לאו?", לא עניתי על השאלה, אלא נתתי סקירה בדבר מימון המחאה (כתבתי שהקרן החדשה לישראל היא זו שעומדת מאחורי המימון ובנתיים התברר שגם מר"צ וקדימה מממנות. קדימה אף הגדילה לעשות ופתחה משרד מיוחד לטיפול העיניין).
נעזוב לרגע את העובדה שאי אפשר להתווכח עם הנתונים האלו, הדבר לכשעצמו היה צריך להדליק נורת אזהרה בתקשורת ולהעלות שאלות, שכן לא רק אני כותב ומדבר על זה, אלא הרבה מאוד אנשים. אך שום דבר, נאדה, גורנישט.
התקשורת בשלה – אולפנים פתוחים, כתבות שטח, בלוגים יומיים בוידאו, דמויות שמשוייכות למחנה השמאלי עולות ומתראיינות ברדיו ללא כל ייצוג של הצד השני ושאר ירקות.

בנתיים, העדויות רק הצטברו יותר ויותר. דריסת הרגל הבוטה של ציפי לבני וקדימה מעידה על כיוון מאוד ברור של המחאה – הפלת ממשלתו של בנימין נתניהו. ולא שהיינו זקוקים להוכחה הזאת בכדי להבין את המובן מאליו.
רשימת השמות של הפעילים המרכזיים במאהל המחאה חושף את ערוותם של "המנהיגים" ואת דעותיהם הידועות. הרשימה הזו מופצת בכל האינטרנט ובפייסבוק וזמינה לכולם. לראות ולא להאמין.

גם תנועת "ישראל שלי" חשפה טפח לא מבוטל בצביעות המחאה.
תנועת "ישראל שלי" שאמנם מזוהה עם הימין, הודיע כי היא תשמח להשתתף בהפגנה - וזאת רק אם בקשתה הצנועה תיענה.
הבקשה הייתה - לנגן את שיר התקווה בסיום המחאה.
למותר לציין שהבקשה נדחתה בזלזול.
מה שהזכיר לי את התרגיל המבריק שנתניהו עשה (ועושה) לפלסטינאים - רק תכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, ויש לכם מדינה.
כמובן שהפלסטינאים סירבו בזלזול. ואת המסקנות תסיקו בעצמכם.


התקשורת, לא רק שקובעת לנו מה לחשב, היא קובעת לנו איך לחשוב. ישנם אנשים שאולי לא שמים לב לכך אבל התעמקות בפניניה של יונית לוי תביא להתפכחות אצל אותם אנשים.
או הקשבה לדבריו של רביב דרוקר שמצהיר קבל עם ועדה, היישר ממאהל המחאה, ש"אני לא יכול להיות אובייקטיבי בעיניין הזה כי דעתי ידועה".
במאמרו האחרון של אראל סג"ל, הוא סיפר על שיחה שהייתה לו עם עיתונאי מעיתון אחר. העיתונאי סיפר לו שמחשקים אותו ושהוא מרגיש שידיו כבולות – יותר נכון פיו כבול, ואין הוא יכול לכתוב את דעתו. סג"ל הסכים איתו והודה שהעורכים של העיתון לא נותנים מספיק חופש ביטוי בנושא הזה.
באולפני השטח ניתן לשמוע רק דעות אחידות בדבר "בעד המאבק" ואין שום אישים בכירים או פרשנים שמדברים אחרת ונגד המאבק.
בעיקר היה מדהים לצפות באחת ממהדורת החדשות של ערוץ 2 בשבוע שעבר. אותו הערוץ שנותן הרצאות מבוקר עד ליל עד כמה שהמחאה אותנטית, אמיתית וחוצה מפלגות ומגזרים.
אם כך הדבר, מדוע שודר בחדשות ערוץ 2 פאנל מיוחד, בשידור חי, המורכב מ:
יהושע סובול (מחזאי ואיש שמאל ידוע), סתיו שפיר (ממנהיגות מחאת הדיור), אורי אבינרי (מראשי "גוש שלום" ופרו פלסטיני מוצהר), מנשה נוי (שחקן ואיש "רוח" שמאלני), אביב גפן (זמר וסממן השמאל המובהק), ענת רוזוליו (הקרן החדשה לישראל) ורוגל אלפר (איש טלוויזיה שדעותיו מוכרות)?

אגב, לאחר מכן הצטרף - רק לצורך "איזון", כנראה - לפאנל ה"אובייקטיבי", אסף גברון, שהוא כידוע, סופר ואיש שמאל מוכר.

כמה מילים על "הפגנת ה-150,000".
בתקשורת, כידוע, אהבו כל כך לדווח לנו על "המונים ששוטפים את הרחובות". סיפרו לנו על 150,000 איש בכל הארץ.
ובכן, מבחינת המשטרה הנתונים לא כל כך מדויקים – בלשון המעטה. אבל זה כנראה בגלל שהמשטרה לא מקור מידע מהימן כמו ערוצי התקשורת.
ע"פ המשטרה, ברחבי הארץ לא היו יותר מ-70 אלף איש בכל הארץ. וכל מספר אחר הוא המצאה.

בת"א, המוקד הגדול ביותר של ההפגנה, היו בסביבות 35,000, וזה ברגע השיא.

אין זכר לפלורליזם, אין זכר לדמוקרטיה – כן יש זלזול בהמון אנשים, כן יש זלזול באינטליגנציה של העם. וזה חמור מאוד.

חופש השיסוי קיבל ביטוי קלאסי במקרה של הזמרת מרגלית צנעני. צנעני, בסה"כ רצתה להשמיע קול אחר, קול מגוון, שונה ממה ששומעים השכם וערב מהתקשורת.
גם אם דבריה לא נכונים (בחלקם יש אמת ברורה), יש בהחלט מקום לדון בהם. במקום שהתקשורת תנסה לנצל זאת ולהביא סוף סוף קולות אחרים, גיוון וחזרה של שפיות פלורליסטית, היא השתמשה במרגלית צנעני ככלי ניכגח. כתבות אנטי מקיר לקיר, פרשנים יצאו מהחורים היישר לאולפני הטלויזיה, סלבריטאים הזדעזעו והביעו שאט נפש. שומו שמיים - ישראל כמרקחה.
נתן זהבי הגדיל לעשות ובייש את עצמו ברדיו תוך גיבוב שטויות, רדידות וגידופים שאין צורך להגיב עליהם אפילו בבדיחות הדעת:
"גברת מרגול, מי את יא אפס?! גם אני ג'ורה, אבל ג'ורה יותר אינטליגנטית ממך"
חברי להקת אתניקס, מצדים, הודיעו
כי הם מבטלים את הגעתם לתוכנית של צנעני וגל אוחובסקי בערוץ 24 בשל הדברים. זאב נחמה, סולן ההרכב, אמר כי "מרגול ניצלה את דמותה הציבורית כאמן וכמנחה ובחרה להשתלח במאבק הלגיטימי של חלק גדול מהציבור הישראלי להטיב את איכות חייו".
באתניקס, כנראה, שכחו שכל שעתיים וחצי בערך מופיע זמר אחר במאהל המחאה ו"מנצל את דמותו הציבורית".
מסתבר שרק לאמנים שמביעים דעה בעד המחאה מותר להציג את דעותיהם, בעוד שעדיף שאחרים ישמרו את דעתם לעצמם.
חופש השיסוי מעולם לא נראה חי כל כך.

עוד שאלה שהעלתי במאמר האחרון – מדוע יוזמי המחאה לא עולים לאריאל וירושלים ומאחדים כוחות עם המחאות המקומיות? הרי בנייה מאסיבית בירושלים המזרחית וביהודה ושומרון תעניק פיתרון נהדר לעשרות אלפי אנשים.
השאלה שלי קיבלה השבוע תשובה, דווקא מפי מפלגת מר"צ, מפלגה שמממנת ופועלת מאוד דומיננטית במחאת הדיור.

השבוע התפרסם שאושרו בניית 1600 דירות ברמת שלמה, בירושלים. על פניו, הדבר אמור לשמח את מר"צ ודומיה, שכן, כאמור, הדבר מעניק פיתרון מצוין לחוסר ההיצע אל מול הביקוש.
מסתבר שלא. מאיר מרגלית (מר"צ) לא רק שלא היה מרוצה, הוא אף זעם על ההחלטה: "זו טעות, זו איוולת, ואנשים שאישרו את הבנייה הזאת הם אנשים קצרי ראות וחסרי כל הבנה של מהלכים גאו פוליטיים".
מרתק.

מקרה נוסף מתייחס לחדשה שהתפרסמה ב-
NRG מעריב, על כך ששחקני ה"קאמרי" הקריאו בתום הצגה מניפסט בעד מחאת הדיור. חלק מהצופים הגיבו בשריקות בוז והנהלת התאטרון אסרה על השחקנים להמשיך במחאה.
מבלי להתייחס לביזיון ולחומרה שבמקרה, שימו לב לדבריו של השחקן (שכנראה התבלבל וחשב שהוא יותר מכך) שלמה וישינסקי, בהתייחסו לפרשה: "פה ושם היו כאלה שצעקו 'תגידו את זה באריאל'. מצדי, מי שלא מזדהה עם תכני ההצגות ועם עמדות השחקנים, שלא יבוא לתאטרון. לאלה ששלחו אותנו לאריאל הייתי עונה, 'מה עניין שמיטה להר סיני?' מדובר במחאה חברתית."
אם נתעלם לרגע מהזלזול המשווע בצופים ("שלא יבואו לתיאטרון") שמשלמים ממיטב כספם בכדי לראות הצגה ולא תעמולה בולשביקית
, אפשר עוד למצוא היגיון בדבריו, אך שימו לב להמשך דבריו:

"
אני בכלל חושב שאלה מאריאל צריכים להסתובב עם דרכון פלסטיני. בגלל הכבישים שבנו שם לא נשאר כסף לבנות פה דיור ציבורי."
עצתי הכנה והאמיתית, היא שעדיף לו, לוישינסקי, שיתרכז במשחק בתיאטרון כי הוא לא מצטיין בדיבורים.
מעבר לעובדה שוישינסקי כנראה לא שם לב שגם ברמת אביב, בת"א וביתר חלקי הארץ "בנו כבישים", הוא טוען מצד אחד שהמחאה חברתית, מצד שני מסרב לקחת חלק במחאה באריאל ואף קובע שיש להוציא להם דרכון פלסטינאי במקום ישראלי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה לא מסתדר לי כל כך.
וזאת מבלי להזכיר את בורותו וחוסר הידע שזועק ממנו בכל הקשור להיסטוריה ולממשל
(השטח נחשב לשטח "בעייתי" ולא כבוש, ע"פ החוק הבינלאומי, ולכן אין כל היגיון ב"דרכון פלסטינאי", כפי שהשחקן – וראוי שיזכור זאת – המליץ בחום).

כפי ששמתם לב, בישראל הוחלף חופש הביטוי בחופש השיסוי.
אתה בעד המחאה? קח מצלמה וצלם בלוג לחדשות. אתה נגד? התכונן במקרה הטוב להתעלמות מוחלטת ובמקרה הפחות טוב למטר חסר תקדים של גידופים, זלזול, ביקורות אנטי, חרמות ושליחים בתקשורת שיקטלו אותך.
כל זאת בחסות התקשורת שקובעת לנו מה לחשוב ואיך לחשוב בעזרת סדר יום קבוע וחיזוק תודעתי של המחאה (למרות שהיא מתפוררת כבר כמה ימים טובים).

רבותיי, בימים אלו, אם הייתם מחליפים את סמל המגן דוד ב"פטיש ומגל" - סמל הפועלים והקומוניזם המובהק - האמינו לי, אף אחד לא היה מופתע.
ציון "נכשל" לתקשורת הישראלית שאמורה לשמש כ"כלב שמירה של הדמוקרטיה" ולא "שופר ביטאון השמאל הלאומי".
תעודת עניות, כבר אמרנו?