יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

מבצע עמוד ענן - לא לחזור על טעויות העבר


שר הביטחון, אוהד ברק והרמטכ"ל, בני גנץ, בתדרוך צבאי. לתרגם את ההישג הצבאי, להישג מדיני.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ולתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשייתי והרתעה אמיתית מול החמאס - אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.


הרקע למבצע – החמאס הפריז בביטחונו

מדינת ישראל יצאה לפני כמעט שבוע למבצע "עמוד ענן" שעליו הכריזו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק.
השניים, שלא נחשבים ששים אליי קרב, החזיקו באיפוק ובריסון הביטחוני מתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית ולא יצאו להרפתקאות פזיזות וחפוזות. כל אירוע – כולל המבצע הנוכחי - נשקל בשום שכל, בקור רוח ובתהליך קבלת החלטת מפוכח וריאלי, שבסופו, הוחלט שלא לצאת לשום פעולה נרחבת בעזה, למרות טפטופי הטילים.

הסיבה לכך היא, שבראש מעייני הקברניטים של מדינת ישראל, עמדה (ועומדת) איראן ופרויקט הגרעין שלה. איראן, ולא אחרת, מהווה את האיום הקיומי היחיד והבלעדי, על מדינת ישראל וככזה, היה על הקברניטים בירושלים, להתייחס אליו בהתאם.
פעולה נרחבת בעזה, הייתה מסיטה את תשומת הלב העולמית מהנעשה בטהראן ומשטר האייתולה היה ממשיך לסובב את הצנטריפוגות ללא הפרעה (למעשה, זה בדיוק מה שקורה בזמן כתיבת שורות אלו).

תוסיפו לכך את המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע העולם מאז 1929 ותיווכחו מדוע ראש הממשלה, נתניהו, חשב לא פעם ולא פעמיים, לפני שהחליט לצאת למבצע "עמוד ענן" בעזה.

ואולם, בסופו של דבר, מדינת ישראל כן החליטה לצאת למבצע בעזה. אז מה בדיוק גרם לשינוי בקרב מקבלי ההחלטות בממשל הישראלי?
הסיבה לכך היא, שבשבוע שעבר, החמאס חצה את כל הגבולות האפשריים. כשמדובר בטפטופי שיגורים לטווח הקצר ואפילו הבינוני, ישראל יכולה לעמוד איתנה מול אלו והחוסן הלאומי של אזרחיה מספיק חזק בכדי להמשיך את שגרת החיים, גם במצבים כאלה. זה נעשה הרבה בזכות מתקני ההגנה הפאסיביים אך גם, ובעיקר, הודות למערכת ההגנה האקטיבית, "כיפת ברזל", שעושה חיל במבצע הנוכחי, עם יותר מחמישים אחוז של הצלחת יירוטים.

במצב כזה, אמנם הריבונות הישראלית נפגעת והטרור ממשיך להכות, אך כאמור, האזרחים יחסית מוגנים וניתן "למשוך" את המצב לעוד כמה וכמה חודשים, עד לכשיסתיים המערכה מול האיראנים (וכפי שהצהיר ראש הממשלה בנאום "הקו האדום" מדובר בעניין של עד 12 חודשים לכל היותר).

והנה כי כן, ארגון הטרור, חמאס, החליט לחצות את הגבול. ביום שלישי, ה-6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל, לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ב-8 בנובמבר, בפעולת "חישוף" בתוך רצועת עזה, ליד חאן יונס, פוצצה מנהרה נפץ עצומה וב-10 בנובמבר, בוצע ירי טיל נ"ט מסוג  "מילאן", על ג'יפ סיור צה"לי.

על עליית מדרגה כזו, ישראל כבר לא יכלה לעבור על סדר היום. ב-13 בנובמבר, בישיבה חשאית של "התשיעיה", הוחלט על יציאה למבצע צבאי בעזה, תוך חשאיות מוחלטת. נתניהו וברק אפילו הצפינו עד רמת הגולן, רק בכדי לסמא את עיני החמאס.
מטרות המבצע הוגדרו במעומם – בכוונה תחילה – בכדי לא לשוב על טעויות "עופרת יצוקה" ולהסתבך בבוץ העזתי ובפעולה נגררת: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס וארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי-הישראלי.


המהלך הטקטי

ואכן, כבר בערב הראשון של המבצע, ישראל חיסלה, בצורה כירורגית, את מפקד הכוחות המזוינים של עז-אל-דין-אל-קסאם, (הזרוע הצבאית של החמאס), אחמד ג'עברי. מדובר במכה מוחצת עבור החמאס, שלא היה מוכן לכך לחלוטין.
צה"ל ניצל את שעות הבלבול ויצא לגיחות הפצצה של יעדי השיגור וטילי הפאג'ר 5. הגיחות הללו נחלו הצלחה מסחררת, כאשר צה"ל השמיד כמעט לחלוטין את כל מערך האסטרטגיה של החמאס.
חשוב לציין, שטילי הפאג'ר 5 נחשבו כ"קלף מנצח" עבור החמאס, שאיים ללא הפסקה, שיירה טילים על תל-אביב. אמנם בסופו של דבר הוא אכן ירה, אך בצה"ל לקחו בחשבון שנותרו כמה טילי פאג'ר בודדים שהחמאס יעשה בהם שימוש.
ובנתיים, כולם יורטו על-ידי כיפת ברזל.

נכון לכתיבת שורות אלו, מדינת ישראל השמידה יותר מ-1000 יעדי טרור ברצועת עזה. מדובר בהישג אדיר, שרובו ככולו שייך למודיעין הישראלי, שהצליח לאסוף בנק מטרות כל כך נרחב וכל כך מדויק, בצורה כה מרשימה.
החמאס, לאחר חיסולו של ג'עברי, מבולבל. מצד אחד הוא מתחנן למצרים שתתווך הסכם הפסקת אש ומצד שני, מנסה להילחם פסיכולוגית מול אזרחי מדינת ישראל, דרך האינטרנט והרשתות החברתיות.
גם בזירה הזו, צה"ל מחזיר אש וניכר כי ידיו על העליונה. בניגוד לעבר – בפרט "עופרת יצוקה" - צה"ל הגיע מוכן למבצע הזה ולא מפסיק לצייץ בטוויטר ולשתף בפייסבוק. הלחימה מתרחשת בשתי הזירות – הפיזית והוירטואלית, שמשחקת על דעת הקהל העולמית ונותנת למדינת ישראל נקודות זכות רבות.

ככל שיימשך המבצע, החמאס, שנמצא בלחץ עצום וספג מכות אנושות, לא יוכל להמשיך ולשרוד עוד הרבה זמן, מה שמייתר את הצורך בהכנסת כוחות קרקע לתוך עזה, שתהווה מלכודת מוות.

בנוסף, אין שום אזכור במטרות המבצע ל"הפלת שלטון החמאס", כך שגם מהבחינה הזו, אין שום צורך במבצע קרקעי.
יתרה מזאת, אין שום מטרה בהגדרות המבצע, שמייחלת להפסקת הירי המוחלט מעזה, אלא רק "צמצום". ולצורך כך,
ניתן להשמיד את הרוב המוחלט של מחסני האמל״ח והשיגורים - גם לטווחים קצרים, דרך האוויר. עם משגרים שקשה להורידם, ניתן להיעזר בכוחות קרקע מיוחדים וכירורגיים.

בכדי לעמוד במטרות המבצע, ניתן להמשיך ולהשתמש באוויר ובים בצורה דומיננטית (בנוסף ליחידות קרקע מובחרות, שככל הנראה כבר נמצאות כבר עמוק בתוך רצועת עזה)


כן להפסקת אש - לא לטעויות העבר

נכון לכרגע, צה״ל עושה עבודה יוצאת מן הכלל ואין שום סיבה לשנות את התכניות. הכל פועל כמתוכנן. הן הזרוע המדינית והן הזרוע, מרוצים מהתהליך והמטרה קרובה – לשמר את ההישג הצבאי, דרך הסכם מדיני.
וכאן אמור להינעץ ההבדל בין מבצע "עופרת יצוקה", שהסתיים בהסכם עם האמריקנים ובהחלטה 1860 של האו"ם, שלא הביאה לשום שינוי איזורי, או להישג דיפלומטי, לבין המבצע הנוכחי.


יש לקוות שההנהגה הנוכחית, תהא קצת יותר חכמה מההנהגה הקודמת (ובמקרה של שר הביטחון - יותר מנוסה) ותדע לנצל את ההישג הצבאי, להישג מדיני ודיפלומטי. מה שלא קרה במבצע הקודם, ועל כן ישראל הגיעה לאותו מצב.

ההנחה הרווחת היא – ולא רק בישראל - שעם ארגוני טרור לא עושים הפסקת אש ולא מדברים, מכיוון שסביר להניח, שישראל שוב תקבל זליגות ושוב סבבים חדשים יצוצו.
ההנחה הזו בהחלט נכונה, אך עם סייג קטן. אמנם לא צריך להידבר עם ארגוני טרור, אך מצד שני, לא צריך לוותר מראש על ערבויות בינלאומיות.

"האביב הערבי", או כפי שמכנים אותו בצדק, "החורף האסלאמי הרדיקלי", טומן בחובו הזדמנות פז יוצאת מגדר הרגיל, עבור מדינת ישראל, שחייבת להפוך את המציאות על פיה.
הווה אומר - רק בעוד כמה ימים, לכשהחמאס כבר יזחל באפיסת כוחות, על ישראל להכתיב למצרים (שם שולטים האחים המוסלמים והרי החמאס הוא סניף של ״האחים״ בעזה), לתורכים ולאמריקנים, הסכם כניעה מביש של החמאס, שיקשר את אותן מדינות לעזה.
כך החמאס יהיה קשור בצורה בלתי רגילה ויהיה ארגון תלוי לחלוטין.

כששתי מדינות, מעצמות איזוריות, כדוגמת תורכיה ומצרים, ערבות לשקט מעזה, זה אומר שיהיה שקט.
ראשית, כי הן רוצות להיחשב - כל אחד - כגוף מוביל, יוזם ומשפיע באיזור. אינטרסים אישיים.
שנית, מכיוון שהחמאס לא יעז לצאת כנגד ערבויות של אותן מדינות. מדובר ביריקה בפרצוף. וכאשר המוניטין של אותן מדינות תלוי בשקט מעזה, הן לא ישקטו על השמרים, אם החמאס יפר את הרגיעה. וגם אם כן, הן לא תוכלה לבוא בשום טעונת לישראל, אם תחליט לצאת שוב למבצע.
החמאס לא יעז להפר את המשמעת המדינית, כאשר הוא יהיה קשור לטבורן של מצרים ותורכיה, שייראו בכל הפרה שלו, פגיעה במעמדן העולמי. הרי הן תורכיה והן מצרים בקשרים הדוקים עם האמריקנים וזקוקים להם.
אם ישראל תשיג ערבויות אלו, יהיה זה הישג חסר תקדים למדיניות הביטחון שלה.

זו כבר לא "הודנה" או הפסקת אש בתיווך אמריקני. זה הסכם עם ערבויות תורכיות ומצריות, בגיבוי אמריקני.

כשקושרים מישהו עם שקית ניילון, הוא משתחרר אחרי 30 שניות. מאידך גיסא, כשכובלים מישהו עם אזיקים בידיים וברגליים ואפילו כובלים  אותו לקיר, הוא לא יוכל להשתחרר מכך. אין לו שום סיכוי.

"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה, באמצעים אחרים", אמר קלאוזביץ'. אחד מגדולי הוגי המלחמות והביטחון מאז ומעולם.
מלחמה לשם מלחמה, לא קיימת. כל קברניט, לפני שיוצא למלחמה, מציב לעצמו מטרות מדיניות לפני. אחרת הוא לא יוצא לשום פעולה, ואם כן, הפעולה הזו נראת בדיוק כפי שנראת קבלת ההחלטות שלו.
 
על כן, גם אם נכניס כוחות רגליים לעזה ונכבוש את הרצועה ונכלכל כמעט שני מיליון אנשים (וזה ממש לא מה שמדינת ישראל צריכה, ועוד בזמן גירעון גודל), בסופו של דבר לא ניתן יהיה להישאר שם לנצח.
צה"ל ייצא ויווצר ריקאציה. שוב יעלה ארגון טרור סורר אחר, שאין לו שום אחריות (לא למצרים ולא לתורכיה) מלבד איראן ויעשה מה שעשו הארגונים הסוררים בשנים האחרונות ומה שעושה החמאס כעת.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ואולי גם לתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשיית והרתעה אמיתית מול החמאס, אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.

                                       
הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג ״למה לא פוליטיקה עכשיו״, עורך וכתב באתר הספורט "השישית באירופה", כתב באתר ליכודניק, פעיל בתא לביא-אריאל ובצעירי הליכוד. סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.


יום שני, 12 בנובמבר 2012

מספיק עם הדמגוגיה



הסכנה הגדולה ביותר של האדם - פופוליזם ודמגוגיה.

כל מומחה מטעם עצמו (במיוחד הח״כים העומדים לבחירה) מדבר ביומיים האחרונים על הצורך בפעולה נרחבת בעזה.
ככה סתם. בלי לנסות ולצפות את התרחישים העתידיים, בלי להבין את המשמעויות, בלי לבחון משתנים פנימיים וחיצוניים.
הכל קל, הכי פשוט, הכי עכשיו.
איזה יופי.

בבואו של הקברניט לקבל החלטה, עליו להתחשב בעשרות גורמים.
הנה רק חלק קטן מהם:

משתנה אסטרטגי - אסור בשום פנים ואופן ליפול למלכודת של איראן. צריך להיות חכמים ומובילים ולא צודקים ומובלים. מבצע בעזה יהווה פרס לטהראן, שרוצה להמשיך להעשיר אורניום בשקט.
התקשורת והקהילייה הבינלאומית יתרכזו בירושלים ולא באיראן.
היחידה שמהווה איום קיומי על ישראל, היא איראן. בל נשכח זאת.

משתנה טקטי - והיה והחמאס נופל, מי בדיוק יקום במקומו?
התשובה פשוטה. ארגון סורר יותר, שנמצא בקשרים טובים והדוקים יותר עם איראן.
אז מה הפיתרון, לכבוש את רצועת עזה?

משתנה גיאופוליטי - מה תהא התגובה מהמשטר החדש במצרים - שם ישראל הולכת על חוט דק בכל הקשור למנגנוני הביטחון המצריים?
מדובר באינטרס עליון של מדינת ישראל וגם מצרים. דווקא בשל נשיא עוין במצרים, על ישראל להיות פרגמטית יותר, בכדי לא לתת תירוץ למורסי לנתק את שיתוף הפעולה הביטחוני של שני הצדדים. על שתי המדינות להציג מדיניות אחראית ושקולה.

ומה בדבר מתיחות השיא הנוכחית בגבול עם סוריה, שיכולה ליצור מצב של לחימה בכמה זירות במקביל?
הרי זה לא אינטרס ישראלי בעליל. תורת המלחמה בצה״ל תמיד העדיפה לחימה בזירה אחת, עם ריכוז כוחות וסדר מבצעי. כל מצב אחר יהווה שחיקת משאבים וכסף, שאין לנו כרגע.

המצב במצרים ובסוריה מתוח מאוד ואין סיבה שישראל תיגרר להרפתקה מיותרת.

משתנה משפטי - חוסר הלגיטימציה העולמית והערבויות הביטחוניות למבצע צבאי יוצר מצב משפטי בעייתי. אין שום טעם במבצע כזה, שיהיה אפקטיבי רק בטווח הקצר, אך לא ינוצל באופן דיפלומטי.

משתנה כלכלי - מה בדבר המצב הכלכלי במדינה וההאטה במשק שהולכת ומחריפה? מבצע יעלה המון, המון כסף. אין לישראל פריבילגיה לכך כעת. בטח לא כשכספי הבחירות לפנינו.

שורה תחתונה - אין שום פתרונות קסם. אין הוקוס פוקוס, או שחור ולבן.
החיים טיפה יותר מורכבים מאיך שיונית מציגה אותם בטלויזיה. יש דברים שנסתרים מעיני הציבור - וטוב שכך.
יש לנו קברניטים מנוסים. מנהיגים ראויים, אחראיים, מפוכחים ושקולים, אשר מקבלים החלטות על סמך עלות מול תועלת ושיקולים רציונליים אחרים.

קצת צניעות ואחריות לא יזיקו. וכן, גם פרופורציות.

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

ניצחון אובמה בבחירות - על המשמעויות עבור ארה"ב וישראל

המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, מפנה את הבמה לנשיא ברק חוסיין אובמה, שנבחר מחדש.


 ארצות הברית של אמריקה סיימה היום עוד תהליך פוליטי שהתנהל באופן איכותי, משובח ושקוף, אשר בסופו ניתנה החלטה- עוד ארבע שנים עם הנשיא, ברק חוסיין אובמה.

הבחירה הזו, שעליה החליטו אזרחי ארה"ב, מעלה שאלה מתבקשת. כיצד אזרחי ארה"ב בחרו, שוב, באותו הנשיא שהוביל אותם לחור פיננסי ולהחרפת המשבר הכלכלי?
הרי סיסמת הבחירות של הנשיא האמריקני, דאז, ביל קלינטון, ידועה לכל. "זו הכלכלה, טמבל" והרי ידוע הוא, שכל נשיא  אמריקני צריך לעבור את המשוכה הכלכלית, אם ברצונו להיבחר שוב לכס הנשיאות. במיוחד בכל הנוגע לרמת האבטלה.

ובכל זאת, הנתון מדהים. עשר, מתוך אחד-עשר המדינות המתנדנדות, נתנו את קולן לאובמה (חוץ מצפון-קרוליינה), מה שהביא לו את הניצחון די בקלות.
על כן, בשום פנים ואופן לא ניתן לומר ש"צריך להחליף את העם האמריקני" (כמאמר אותו משפט מפורסם של בן-אהרון).

מי שבחר, שוב, באותו נשיא שהוריד את ארה"ב על ארבע מול מעצמות העולם המתעוררות, שהציג מדיניות חוץ רופסת ומסוכנת במזרח התיכון והעלה משטרים אסלאמיסטים קיצוניים, שהביא לחוב לאומי ברמות שאי אפשר לדמיין, שלא הצליח להתקדם צעד אחד מול המשבר הכלכלי, ושהתחיל וסיים קדנציה עם אותו מספר מובטלים - אזי שכנראה מעוניין בעוד ארבע שנים דומות וזה בהחלט זכותו.

מצביעי רומני לא מעכלים את הבשורה.
הבחירות שהתקיימו היום בארה"ב, די דיכוטומיות וכך גם תוצאותיהן.
מצד אחד, אזרחי ארה"ב בחרו לשנות את פני הפדרציה האמריקנית, כמעט לחלוטין. פחות שוק חופשי, פחות הנהגה, שטף של מהגרים, פחות דת ומתירנות רחבה יותר.
מצד שני, באופן מנוגד, אזרחי ארה"ב נתנו את קולם בבית הנבחרים דווקא לרפובליקנים (227 לעומת 175 לדמוקרטים) ושימרו את כוחם בקרב הקונגרס.
התוצאות הללו מעידות על שני דברים מנוגדים - מחד, רצון לשנות ולחדש את פני ארה"ב, אך לאט ובזהירות, עם הרבה ביקורתיות ופיקוח.
מאידך, יכול מאוד להיות שאזרחי ארה"ב פשוט פחדו להביא לשינוי פרסונלי, בעת משבר כלכלי חריף, והעדיפו את "המוכר והבטוח" מאשר לצאת להרפתקה חדשה.


מבחינת מדינת ישראל - בחירתו של אובמה תקשה עוד יותר על מדיניות ראש הממשלה, אם ייבחר שוב, ותהדק את טבעת החנק סביב צווארו, בעיקר בכל הנוגע למדיניות הפן-ערבית של הנשיא.

כאמור, גם הלחץ בנוגע לסוגיה הפלשתינית-ערבית יילך ויגדל, כאשר אובמה יירצה להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל ולהשאיר חותם בקדנציה האחרונה שלו.
בארבע השנים האחרונות, השכיל ראש הממשלה, נתניהו, להדוף את הלחץ הזה במיומנות פוליטית מדהימה.
בקדנציה הזו, אובמה כבר יהיה עם ניסיון והאתגר יהיה קשה יותר.

הלחץ והחנק לא יעצרו רק בפן המדיני, אלא גם הפוליטי, בכל הקשור להשקפת העולם הפוליטית ליברלית-קיצונית של הנשיא, לעומת השקפת העולם הפוליטית-שמרנית של ראש ממשלת ישראל.
הרי כבר שמענו וראינו לא פעם, בקדנציה האחרונה, ניסיון של התערבות אמריקנית בנוגע לחוקים שהכנסת ה-18 העבירה, שאותם היא כינתה כ"סכנה לדמוקרטיה".
יתרה מזאת. לאחר שקיבל רוח גבית מעמו, יוכל אובמה להתפנות ולנסות להתערב - מאחורי הקלעים, כמובן - בבחירות בישראל ולהביא להדחתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, בנימין נתניהו.
ועדיין, אם ייבחר שוב ראש הממשלה, נתניהו, הוא יוכל להתנחם בכך, שבית הנבחרים ימשיך להיות עוין לנשיא אובמה וינסה לבלום "יוזמות מעוררות מחלוקת" בנוגע לישראל.

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה וסגנו, ג'ו ביידן, לצד משפחותיהם, לאחר תוצאות הבחירות בארה"ב.

בעניין האיראני, אובמה עשה עבודה טובה בקדנציה האחרונה - אך לא מספיקה.
הוא הצליח - בלחץ חסר תקדים של נתניהו - להביא סנקציות קשות ביותר, שלא הוטלו על שום מדינה בעבר.
הסנקציות הללו נתנו ונותנות את אותותיהן, אך הן משפיעות בעיקר על הרחוב בטהראן (שספק אם יש בכוחו לצאת שוב כנגד המשטר האיראני, לאחר הניסיון האחרון, שבו אובמה נשאר אדיש והתעלם מהאזרחים)  ופחות על משטר האייתולה.
משימתו של ראש ממשלת ישראל בקדנציה הבאה, תהיה לנסות ולשכנע את האמריקנים להגביר את הסנקציות (כמו, להטיל סנקציות על הבנק המרכזי של איראן. מה שיכול להוות מכת מוות עבור המשטר).

בנוגע לביטחונה ושימור עוצמתה של ישראל במזרח התיכון, כבעלת הברית הטובה ביותר של ארה"ב, ממשל אובמה ימשיך לחזק ולשפר את יכולותיה הצבאיות - התקפית והגנתית - של מדינת ישראל.