יום ראשון, 30 בינואר 2011

מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו

בית המשפט המחוזי בחיפה גזר היום 9 שנות מאסר בפועל לאמיר מח'ול, לאחר שהאחרון חתם על עסקת טיעון והודה בעבירות ריגול.
מח'ול הורשע במסגרת עסקת טיעון במגע עם סוכן חוץ, קשר לסייע לאויב במלחמה, ריגול וריגול חמור, לטובת ארגון חיזבאללה.במסגרת "תפקידו", העביר מח'ול לארגון גם שמות ופרטים אישיים של שישה ישראלים תושבי חיפה, סכנין ואום אל פחם - כאנשים שהוא מאמין שניתן יהיה לגייסם בנוסף לטובת חיזבאללה. במסגרת אותו הסדר הטיעון עמו הוסר מכתב האישום אחד הסעיפים החמורים - סיוע לאויב בעת מלחמה.
אין בכלל ספק - העונש עצוב, מקומם ומגוחך. מגוחך גם היה לשמוע את פסק הדין של השופטים. אותם שופטים הביעו תמיהה לגבי טענותיו של מח'ול. "נשאלת השאלה כיצד אדם במעמדו של הנאשם, המעורה בחברה בפעילות ציבורית וחברתית כאחת, מבצע עבירות ביטחוניות חמורות ביותר ומבקש לראות זאת כנפילה ל'מלכודת' ול'נאיביות' מצידו". התגובה הזו של השופטים מעידה עד כמה הרשות השופטת, שנמצאת במגדל השן ולא רואה את זעקות ההמונים, נופלת במלכודת התמימות פעם אחר פעם.
אמיר מח'ול הוא סופר, כמובן – מאותם "אנשי רוח נאורים" שחושבים שהכתר לראשם ומבקרים את המדינה "תחת כל עץ רענן" ב"כיבוש", "פשעים נגד האנושות", "פגיעה בזכויות אדם" ושקרים אחרים. מח'ול, למי שאיננו יודע, גם עומד בראש עמותת זכויות האדם ערבית, אתיג'יאה – אותה עמותה שגם אמורה להיבדק לפי המלצותיו של שר החוץ, אביגדור ליברמן. מח'ול לא לבד. יש עוד המון ארגוני "זכויות אדם" לכאורה שמקבלים מימון מגורמים אינטרסנטים ואנטי-ציוניים באירופה ובארה"ב. ואילו אותם ארגונים עושים להם את העבודה ולא מודעים לכך שמנצלים אותם. כמאמר לנין – "אדיוטים שימושיים". מה ההבדל בין דמוניזציה למדינת ישראל ע"י "ארגוני זכויות אדם", כביכול, ובין גיוס אנשים לחיזבאללה? אין הבדל. שניהם פוגעים בצורה ישירה במדינת ישראל ובביטחון תושביה, אך בסופו של דבר את המרגלים קל יותר לתפוס, אך את הדמוניזציה והקמפיין האנטי-ציוני קשה מאוד לעצור.
והנה כי כן, שוב, ליברמן - אותו ליברמן שמנודה ע"י התקשורת, ש"זוכה" לחיצי ביקורת השכם וערב, למסע דמוניזציה משלו – צודק וצוחק על כל מבקריו. רק שלצערינו, אנחנו - רוב העם השפוי שתומך בליברמן, שמקדש את המשפט "חשדהו וקפדהו" ורואה נכונה את הארגונים הללו ואת פועלם האמיתי - אנחנו גם חלק במשוואה הזאת, וכל עוד התקשורת לא תבין באיזו מדינה היא נמצאת ותפסיק את הנטייה המבחילה שמאלה, הצחוק הוא גם על חשבוננו.
לכן, זו היא עוד סיבה טובה, מיני רבות, שמציגה את וועדת הבדיקה הפרלמנטרית לבדיקת עמותות השמאל הקיצוניות באור חיובי. מעצרו של אמיר מח'ול רק ממחיש כמה המצב מסוכן. ישנם אנשים שפועלים בקרבנו, מתחת לאף. פועלים כנחש מרושע. עמותות השמאל הקיצוני כבבר חצו מזמן את הרוביקון. כל מטרתם היא ליצור אווירת נכאים במדינה, להראות עד כמה מדינת ישראל אימפריאליסטית, מוצצת דם ודורשת כח. וועדת הבדיקה הפרלמנטרית, דהיינו הרשות המחוקקת, תעשה את מה שלא עושה הרשות השופטת. זה עד כדי כך פשוט. אין פה עיניין של "משטר אפל" ועוד שאר פליטות פה מביכות וחסרות תוכן של אנשי שמאל. מדובר בדמוקרטיה מתגוננת במיטבה.
וזו גם הסיבה שהענוש שקיבל מח'ול מקומם. מדובר בגזר דין ביזיוני. תעודת עניות למדינת ישראל ולמערכת המשפט ששוב, כאמור, כשלה. לא כך פועלת מדינה מתגוננת שזה עתה קיבלה "סנוקרת" היישר לפנים. יגיע מח'ול לבית הכלא, יקרא ספרים, ילמד על חשבון משלם המסים, אולי אפילו יקוצר לו שליש מהשירות על התנהגות טובה. ומכאן ישר לטקסי כבוד במגזר הערבי ומצעדי ניצחון. אפותיאוזה במיטבה!
מפסק הדין עולות שאלות קשות מאוד: מדוע תקופת מעצר כל כך קצרה? מי הוא האיוויל שהסכים לעסקת הטיעון המבזה הזו ולמה?
לפני שבוע מהנדס אמריקאי בארה"ב קיבל עונש מאסר של 32 שנים, עקב מסירת מידע לסין (שהרי נחשבת על הנייר מדינה ידידותית). במדינת ישראל, אזרח ערבי מוסר מידע רגיש לאירגון טרור ומקבל 9 שנים, מהם כנראה יישב רק 6 עקב התנהגת טובה. יחי ההבדל הקטן.
אנשי השמאל אוהבים להתגאות בכך שהם משתפים פעולה, מפגינים ומתדיינים עם מדינות בארצות ערב כנגד מדינת ישראל. חשוב להזכיר לאותם אנשי שמאל וארגונים קיקיוניים שבמדינות ערב, על "תיק" כזה של בגידה, מח'ול היה מוצא להורג בכיכר הכי גדולה בעיר. במקרה הזה, הגמל לא מפסיק להסתכל על דבשתו ונתקע בקירות. יחי ההבדל הקטן, כבר אמרנו?

יום שישי, 21 בינואר 2011

פסטיבל הצביעות

שר הביטחון, אהוד ברק, ביצע השבוע תפנית לא מפתיעה - אך מבריקה. הכל חיכו לפילוג של מפלגת העבודה, אך חשבו שהיוזמה תבוא מהמורדים בפלגה שמאסו בהתנהלותו הפוליטית של ברק, אשר לא השכיל להביא הישג מדיני עם הפלסטינאים ואפילו לא הצליח להחזיר אותם לשולחן המשא ומתן, וכל זאת, על אף דיבוריו הרבים בכנסים של מפלגת העבודה ובתקשורת על כך שמפלגת העבודה חייבת להישאר בקואליציה בכדי להיות שותפה לתהליך השלום - בו הוא מאמין.
בעבודה ניסו להניא אותו, הסבירו לו שראש הממשלה משחק בו רק כדי להישאר עם קואליציה רחבה וחזקה. הניסיונות הללו העלו חרס. כן, אולי לאו דווקא בגלל שברק מאמין כל כך לנתניהו, כמו שהוא אוהב את כיסאו המרופד בלשכת הביטחון ואת כוחו הרב (מתפקד כשר החוץ דה פקטו).
אוהד ברק הוא שועל ותיק בפוליטיקה, הוא ראה הכל. מנצחון בפריימריז, בבחירות ועד לכישלון בבחירות וריסוק המפלגה. אומרים שחיה פצועה היא חיה מסוכנת. ברק הבין שמפלגת העבודה בראשותו לא תתרומם יותר. יש יותר מדיי מורדים, יש חובות גדלים ותפחים, סניפי המפלגה התפרקו מזמן וכמעט לא מתפקדות, רוב המתפקדים עזבו לקדימה.
הוא ידע שאם לא יעשה מהלך, המפלגה כבר תדאג להדיח אותו בהקדם האפשרי. ברק קרא נכון את המפה, בדיוק כמו בימיו בסיירת מטכ"ל האגדית ופעל ראשון. "הבא להורגך - השכם להורגו".
למרות פיחות מעמדו, ברק עדיין אושיה פוליטית חזקה ובל נשכח שהוא מחזיק בתיק היוקרתי והמאיים של שר הביטחון. תפקיד עם כח עצום. לפיכך, לא היה לו קשה למצוא חמישה או אפילו ארבעה חכ"ים שיתפלגו איתו ממפלגת העבודה.
גם הצהרתו, לפיה: "מפלגת העבודה הלכה שמאלה מדיי ואיפלו בשוליים היה ניתן להבחין באנטי-ציוניות" ללא ספק מעודדת ומשחקת לטובתו. מפלגת העבודה לא לחינם התרסקה לרסיסים. אנשיה משתפים פעולה עם מר"צ וארגוני שמאל קיצוניים ויוצאים כנגד "הלבירמניזם" של הממשלה. כל זאת, חשוב להזכיר, בזמן שהציבור אמר את דברו והצביע עבור ממשלה ימנית.
לעומת זאת, הצביעות של חלק מהנהגת מפלגת העבודה הרקיעה השבוע שחקים.
הנה בוזי' הרצוג, שישב עד כה בשקט מופתי הצהיר השבוע: "נשף המסיכות הסתיים". גם בן אליעזר וברוורמן שהיה להם פרק זמן של שנה להתפטר מיוזמתם ולהביא שינוי למפלגת העבודה, נשארו בכיסא המרופד וחיכו כמובן "עד יעבור זעם" בתקווה להמשיך בתפקידיהם כשרים.
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

והנה כי כן, מפלגת העבודה יוצאת לדרך חדשה. התפרקות? הסיכויים לכך קלושים. עזיבת ברק טובה למפלגה וטובה לברק עצמו. למהלך הזה יש שני צדדים מרוצים.
כעת המפלגה צריכה לחשוב קדימה - מי ינהיג, מי יהיה היו"ר, מי ייתן את הטון. אם נשארה קצת תבונה במפלגת העבודה, ה"שרביט" חייב לעבור לשלי יחימוביץ'. יחימוביץ' היא ללא ספק דמות מפתח במפלגת העבודה - ישירה, כנה, אישה חזקה עם ידע נרחב בפוליטיקה ובתקשורת ובעלת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית טהורה. שלי יחימוביץ' היא אולי היחדיה שיכולה להזניק את מפלגת העבודה קדימה ולהחזיר לה כמה מנדטים.
הניסיון של בן-סימון וברוורמן הוא פתטי וחסר סיכוי. ברוורמן איחר את הרכבת כשאלץ להתפטר השבוע ממשרת השר לעינייני מיעוטים. בתור אחד שלא הפסיק לקטר וליילל, היה עליו לפרוש מוקדם הרבה יותר. כעת הוא איבד המון מהלגיטימיות שלו. גם בן סימון, שהצהיר תחת כל עץ רענן ובכל שבוע שהוא "יעזוב את מפלגת העבודה" אינו ראוי כלל לדבר על בחירתו בפריימריז.
נותרנו עם בוז'י שהוא ללא ספק דמות חלשה בפוליטיקה וקולו שכמעט ואינו נשמע ופואד בן אליעזר, שהצהיר שאינו מעוניין להיות יו"ר. ומה עם מצנע? אם יתמודד מצנע על ראשות מפלגת העבודה (זה הזמן לחזור מבחינתו), יהיה זה קרב שקול מאוד אל מול שלי יחימוביץ'. כרגע לפחות, זה לא נראה באופק.



בשבוע שעבר שוב קיבלנו עוד מנה גדושה של סובייקטיביות ושמאלניזם כפוי מפיה של התקשורת הישראלית.
היה זה לאחר נאומו של ליברמן בכנס של מפלגתו, "ישראל ביתנו". באותו נאום, ליברמן הצהיר שוועדת בדיקה פרלמנטרית על ארגוני שמאל קיצוניים היא חשובה עבור המדינה ושלמעשה מדובר בארגונים אנטי-ציוניים מובהקים שכל מטרתם להרוס מבית את המדינה ולעשות דה-לגיטימציה לישראל בעולם, בחסות מדינות באירופה. בנוסף, ליברמן תקף ח"כים ושרים בימין שהצביעו נגד ההצעה בכנותו אותם: "מתקרנפים". לדבריו, בגלל אותם מוגי לב, הימין לא באמת שלט במדינה, למרות רצון האזרחים.
ובכן, ליברמן בהחלט צודק.
יושבים להם עשרות ארגוני שמאל קיצוניים כמו "יש דין", "עדאללה" וכו', מקבלים סיוע ממדינות רבות באירופה והאחרונים מבצעים משפטי דין ביד אחת עם בית הדין בהאג על ראשי מדינה וקצינים, דה - לגיטימציה בעולם; בכך שמראים את חיילנו כנאצים וקלגסים, משקרים במצח נחושה לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה ועוד הטפת שנאה, שטנה ושקרים, כאלו ואחרים.
הדבר לא ייתכן. התקשורת יכולה לזעוק ולצרוח "פאשיזם" עד אין קץ ועוד כהנה וכהנה שקרים מצוצים מהאצבע ומילים מנופחות. יתרה מזאת, אין לזה אח ורע בכל העולם כולו.
אם מדינת ישראל היא פאשיסטית בגלל שהיא בוחנת את מקורות המימון של אותם ארגונים אנטי-ציוניים מובהקים, אז כנראה שארה"ב - אותה מדינה נאורה שמשקפת את רוח החופש וזכויות האדם - היא כבר מדינה נאצית של ממש.
ארגונים דומים בארה"ב צריכים להירשם בתור "סוכנים של ישות זרה" תחת החוק FARA, שדורש מכל ארגון פוליטי שמקבל מימון של מדינות זרות להרשם ככזה. הארגונים הללו נמצאים תחת פיקוח פדרלי צמוד , ומחוייבים לפרסם על כל פיסת מידע שהם מפרסמים שזה מידע שפורסם "כשירות של ישות זרה".
המטרה המוצהרת של החוק היא ש"אזרחי ארה"ב וממשלתה ידעו מה מקור המידע ואיזה אינטרסים הוא בא לשרת" (תסכימו איתי שאם בכל סרטון של בצלם היה כתוב בצד "במימון האיחוד האירופי" היחס הציבורי אליו היה שונה).


בתקשורת הישראלית הוצג בשבוע שעבר ליברמן בתמונות לא מחמיאות, שאפילו מזכירות פני שטן עם עיניים מאיימות, משל היה גנרל שחזר ממרחץ דמים וטבח של עם אחר.
אותה תקשורת שפולטת כמויות של שטויות כגון : פגיעה בחופש הביטוי, המחשבה והדיבור וירקות אחרים, רק מגנה על אותם ארגונים אנטי-ישראלים ומקדשת אותם.
אין בעיניין זה משום פגיעה בחופש זה או אחר. הכל הבל-הבלים ושקרים של התקשורת הישראלית - או בורות, אחד מהשניים. ישנם ארגוני שמאל שפועלים באופן תקין ולא מסתמכים על מקורות מימון זרים ואינם פועלים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית, אלא באמת ובתמים חוקרים ובדקים את עצמינו.
לעומת זאת, ארגונים שמעודדים דמוניזציה וחרם על מדינת ישראל, מציירים את חיילי צה"ל כנאצים וקובעים בעצמם מי פושע מלחמה ומי לא ובעצם מעוותים את המציאות - את אותם ארגונים אלו יש לבדוק ובחוזקה.
אם הרשות השופטת לא מבצעת את תפקידה כראוי, אזי הרשות המחוקקת תיתן את הטון.
בתקשורת תמיד אוהבים לחשוף - ארווינג מוסקוביץ' קנה פה, שלדון אדלסון תומך שם וכולי. זה לגיטימי, זה בסדר. אך למה לא מפרסמים את שמות הממנים את נשות ווטש? את הפגנות האנרכיסטים בבילעין ונעלין? את הפגנות השמאל בכיכר בסינמטק בת"א? ועוד. יש לנו יותר מזכות לדעת.
והנה כי כן, ארגוני הימין באים מיוזמתם ומציעים לחקור את ממונם ואת מימונם. על מה קצפם של ארגוני השמאל? האם יש להם מה להסתיר? אין עשן בלי אש.

התקשורת יכולה לצייר את ליברמן כמות שהיא רוצה. מבחית העם, ליברמן הוא מנהיג שמדבר אמת ויורה הכל בפרצוף.
ליברמן מנהיג חזק, ציוני, שהחזיר את כח ההרתעה למדינת ישראל. קשה לזכור שר חוץ שהיה כה אגרסיבי ותקיף כלפיי מדיניות חוץ אחרות של מדינות בעולם.
קחו למשל את העיניין הטורקי - איזה שר חוץ היה מעז להתעמת עם הטורקים בחזרה? בממשלות השמאל, העיניין היה נגמר ב"נשיקת רגליהם" של הטורקים וסולחה ישראלית וכל זאת לאחר ששלחו ספינת טרור למדינתינו והציגו את חיילי צה"ל בסדרות טורקיות כנאצים, אנסי ילדות ורוצחי תינוקות. רפיסות זולה לכל דבר.
וכך היה שנים. ליברמן היחיד שמעז לקום מול מדינות אחרות ולהגן על האינטרסים של מדינת ישראל. והציבור לא מטומטם. הוא מכיר ומוקיר לו. עם העיתונים בסופו של יום משתמשים לעטוף דגים. פעולו של ליברמן נשאר ועודנו חזק.
בל נשכח את מסע הדה-לגיטימציה שעשתה התקשורת לראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. גם בנושא זה ידם לא יצאה על העליונה. מסיבה זו, כנראה, התקשורת עדיין לא יורדת ממנו.



שרת החוץ הצרפתית הגיעה היום לביקור במחסום ארז.
בסיום פגישתה, המון פלסטיני זועם לכד אותה במחסום ולא נתן לה לצאת, בזמן שפלסטינאים קפצו על מכוניתה וכמו כן השליכו על רכבה נעליים, ביצים וחפצים אחרים. ההמון הפלסטיני הזועם, שהיה ברובו ממשפחות האסירים אשר יושבים בכלא ישראלי, זעם על דבריה של שרת החוץ הצרפתית, אליוט מארי, שנפגשה עם הוריו של גלעד שליט (יש לו אזרחות צרפתית) ואמרה: "החמאס צריך לתת לצלב האדום לבקר את גלעד שליט".
לתשומת ליבו של סרקוזי. כולי תקווה, שכעת, התנהגות ברברית זו, שמזכירה חיות, תשנה את הטון שלו ושל חברי ממשלתו (שכבר הודו כי קיימו מגעים לא ישירים עם ארגון חמאס) על ארגון הטרור המחליא והלא אנושי הזה, שאפילו אורחיו מחו"ל שרוב זמנם פועלים לטובתו, נחלצים ב"עור שיניהם" מביקורם.
למזלינו, החאמס ירה לעצמו ברגל. נקווה שלהבא, שליחים אירופאים "נאורים" אחרים ילמדו את הלקח.

יום שני, 3 בינואר 2011

אחרי החגים

נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בשיחת טלפון עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. 


זהו, הסתיימו החגים בארה"ב. הבטן כבר לא מנופחת, הראש צלול והאמריקאים יכולים לשוב ולהתרכז במה שנראה כניסיון בוטה להתערב במדיניות הישראלית מבחוץ. מדובר, כמובן, בניסיונות חוזרים ונשנים ללחוץ על הממשלה הישראלית להקפיא לעוד כמה חודשים את ההתיישבויות ביהודה ושומרון ואפילו בירושלים המזרחית.
אתם בטח זוכרים איך זה התחיל – קלינטון ניהלה פגישה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הבטיחה לו "הרים וגבעות" בדמות חבילת הטבות חסרת תקדים שכוללת 20 מטוסים בשווי 3 מיליארד דולר ובנוסף הטלת וטו בכל דיון שישראל תוצג בו באור שלילי או שיעלה דיון סובייקטיבי באו"ם, וכל זה תמורת כמה חודשי הקפאה נוספים.


הלחץ היה עצום מנשוא. בעיקר בשל העובדה שבחודשים האחרונים מתגבש מהלך מסוכן מצד ראש צוות המו"מ של אש"ף, סאיב עריקאת, יושב ראש הרשות הפלסטינאית, אבו מאזן וחבר הוועד הפועל של אש"ף וראש הממשלה בדימוס, אבו עלא בנוגע להגשת החלטה למועצת האו"ם אשר כוללת דרישה להקמת מדינה פלסטינאית באופן חד צדדי בחסות האו"ם. למהלך הזה יש כבר תומכים רבים באירופה ובעיקר הצהרת מדינות חשובות בדרום אמריקה בזכות להכרה במדינה פלסטינית. וזה יהיה אסון למדינת ישראל.


בהקשר לנושא זה, ניתן להבין מדוע עיניין הוטו שהאמריקאים הציעו לראש הממשלה הוא ללא ספק המשמעותי מבין חבילת ההטבות. אם אובמה לא יראה "נכונות" מצד נתניהו, הוא עלול בעצמו בסופו של דבר לתמוך במהלך של הפלסטינים ולכן הוטו חשוב לישראל בעת הנוכחית. ללא הצעה זו, אף אחד לא היה יכול להבטיח לישראל שהאמריקאים לא יטילו על כך וטו.
למעשה, רוב הסיכויים שהנשיא אובמה יקדם את העיניין בעצמו אם הוא יראה שנתניהו לא "מתקדם", כביכול. הוטו שהאמריקאים מבטיחים, הוא בעיקר בנוגע להצעה הזאת, בנוסף לעוד ועדות גולדסטונים ו-ועדות אנטי ציוניות אחרות בחסות האו"ם.
בראייה לטווח ארוך, העסקה הזו הייתה נראת לגמרי לא רע. אלא מה? העסקה הזאת הייתה צריכה אכן להתממש לפני חודש-חודשיים – רק אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא היה מסכים להקפאה של שנה קודם לכן. אסור למדינת ישראל לאותת לעולם שהיא מוכנה להחזיר שטחים מבלי להתמקח על הסדרי ביטחון והכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית עם רוב יהודי. לכך מתווספת העובדה שראש הממשלה הבטיח בישיבת הקבינט שלא תהיה שוב הקפאה. וזו אכן הייתה מבחינתו טעות אסטרטגית, אם היה מקפיא שוב את היישובים, והיה מסמן שיש על מה לדבר כשבפועל אין הכרה של הפלסטינאים במדינה יהודית ואין הסכמות ו/או הבנות בנוגע להסדרי ביטחון.
סיבה נוספת שניתן לייחס אותה להחלטת ראש הממשלה להקפיא את הבניה בהתיישבויות, היא הניסיון שלו "לצייר" את הפלסטינאים כסרבני שלום – מהלך מחוכם מאוד. נתניהו, דרש מראש שההנהגה הפלסטינאית תכיר בקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית. הוא ידע שמולו מתייצבים "פרטנרים" חלשים שמדברים מן השפה אל החוץ . לא רק ההנהגה הנוכחית, אלא גם קודמיהם בתפקיד.
וזה הצליח, אבו-מאזן אכן לא הסכים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, נתניהו מצידו משך כתפיים בתמימות עם חיוך ניצחון. ואז הגיעה קלינטון עם חבילת ההטבות הדמיונית.
עוד עיניין חשוב שיש להזכירו, הוא שבסופו של יום, הבחירות הכריעו כי רוב הציבור בחר בליכוד, בהתיישבויות, בציונות ובאהבת ארץ ישראל ולמעשה מאס ברפיסות הזולה של השמאל.
וזה נתון מאוד משמעותי שרוב התקשורת בארץ מתעלמת ו"רומסת" אותו כלא היה. צריך להזכיר שראש הממשלה מוביל ממשלה עם קו ימני, שתומכת בציונות ובחיזוק ההתיישבויות. כמובן שהדבר לא מתנגד עם ערכי השלום וכבר בתחילת דרכו כראש ממשלה, נשא בנימין נתניהו את נאום "בר-אילן" שבו קרא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים.


נעזוב לרגע את העיניינים הפוליטיים ונעבור לעיניינים המדיניים. מה בדבר מצוקת הדיור הקשה שיש במדינה? האם הקפאת ההתיישבויות תתרום לכך? יש אלפי זוגות צעירים ומשפחות שרק מחכים/ות לרכוש דירות באיזורי יהודה ושומרון, אם מבחינת עלויות זולות יחסית ואם מבחינה אידיאולוגית. ומה עם הילדים באותם התיישבויות שחלקם מחכים לבתי ספר חדשים או גנים? ובתי הכנסת שצריכים לקום? חיים שלמים יש שם, באיו"ש, חיים שלמים שרק מחכים להתפתח ולתרום לחברה הישראלית.
ובמישור הכלכלי? גם במישור זה, כמובן, פגיעה קשה – ולא רק במתיישבים עצמם. המרכז למחקר ומידע של הכנסת מעריך כי אומדן העלות התקציבית הממשלתית לפיצוי רוכשי הדירות יסתכם בכ-90 מיליון שקל. הוא מבסס את הערכתו על כ-3,000 תביעות של רוכשים שלא יקבלו בזמן את דירותיהם, לפי חלופת הדיור בשכירות שעולה באזור כ-3,000 שקל בממוצע למשך 10 חודשי ההקפאה. האומדן של מרכז המחקר בכנסת לגבי רוכשי הדירות התבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם ב-2008 ניתנו ביישובי יהודה ושומרון 2,023 היתרי בניה לדירות מגורים. מספר ההיתרים שניתנו ב-2009 לא ירד, כך שמספר הרוכשים לא יפחת מ-2,000. את התשלום, אגב, יממנו משלמי המיסים.


בסופו של יום, קלינטון לא יכלה לממש את הבטחותיה ובזכות "שליחיו" החלשים והלא רלוונטיים של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ראש הממשלה, נתניהו, "ניצל" בעור שיניו מהחלטה קשה מאוד, שספק אם היה יוצא ממנה עם קואליציה שלמה או בצד השני – עם תמיכה אמריקאית.
ואולם, האמריקאים לא מוותרים. "נדבר אחרי "החגים" הם רמזו לנתניהו והנה הגיע היום המיוחל. האמריקאים "ידחפו" לחזור לשולחן המשא ומתן וזה יכול לקרות רק אם תהיה הקפאה נוספת.
נתניהו שוב יגיד להם – אני מסכים להקפאה של חודשיים-שלושה, רק תשחררו הצהרה מאבו-מאזן בדבר קיום מדינה יהודית. ניסינו, הם יגידו, ניסינו. או אז נתניהו יפרוש ידיים כאומרו: "אז מה אתם רוצים ממני?"
כניעה להקפאה נוספת בהתיישבויות תהיה טעות קשה. למעשה, הדבר לא יתרום מאום ורוב אזרחי המדינה יודעים את זה היטב.


בואו ניזכר ביחד מה מדינת ישראל עשתה בשנים האחרונות כדי לאותת לשלום במזרח התיכון:
ראש הממשלה, דאז, אהוד ברק, הציע לפלסטינים מדינה שנפרסת על גבי 97% משטחי יו"ש ועזה ואת מזרח ירושלים - הפלסטינים לא הסכימו, לא הציעו הצעה נגדית ואף פתחו נגדנו במלחמת טרור שבה נהרגו למעלה מאלף ישראלים.
ב-2005 ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, פינה התיישבויות באופן חד צדדי מעזה ולמעשה הרס כליל את בתיהם של כ-10,000 ישראלים. אחד ההסברים לפעולה הזו היה הצורך ליצור יוזמה ישראלית, כדי למנוע יוזמות אמריקאיות שיהיו רעות יותר. הבריחה שלנו מעזה הביאה להקמת "חאסמטן" ברצועה והחמאס קיבל טריטוריה שלמה בכדי להשתמש בה כדי לירות טילי-טילים על יישובי עוטף עזה ושדרות ולהמיט טראומות לאלפי ילדים קטנים. היום הטווח של הטילים יכול להגיע לבאר שבע, אשדוד ואולי גם תל אביב.
בסיבוב הבא, בסוף הקדנציה של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, הסכמנו כבר לוותר לא רק על יו"ש וחצי ירושלים, אלא גם על הסירוב הישראלי ההיסטורי להכיר בזכות השיבה ולקבל לשטחה פליטים. למזלינו הגדול, גם הפעם אבו-מאזן סרב להצעתנו.
וכאמור, כשראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, עלה לשלטון, הענקנו לפלסטינים הקפאה של עשרה חודשים בבנייה בהתיישבויות. בעשרת החודשים האלה, הפלסטינים אפילו לא הסכימו לשבת איתנו למו"מ.


בשורה התחתונה ובסופו של יום, כשמסתכלים על הנתונים העגומים והעצובים של תוצאות ההקפאה הקודמת, ועל התרומה האפסית שלה למדיניות הישראלית – האם באמת כדאי להקפיא שוב את ההתיישבויות – ולו רק תמורת שלושה חודשים "תמימים"? לדעת עבדכם הנאמן יש רק תשובה אחת בנושא, והיא לאו מוחלט.