יום שישי, 21 בינואר 2011

פסטיבל הצביעות

שר הביטחון, אהוד ברק, ביצע השבוע תפנית לא מפתיעה - אך מבריקה. הכל חיכו לפילוג של מפלגת העבודה, אך חשבו שהיוזמה תבוא מהמורדים בפלגה שמאסו בהתנהלותו הפוליטית של ברק, אשר לא השכיל להביא הישג מדיני עם הפלסטינאים ואפילו לא הצליח להחזיר אותם לשולחן המשא ומתן, וכל זאת, על אף דיבוריו הרבים בכנסים של מפלגת העבודה ובתקשורת על כך שמפלגת העבודה חייבת להישאר בקואליציה בכדי להיות שותפה לתהליך השלום - בו הוא מאמין.
בעבודה ניסו להניא אותו, הסבירו לו שראש הממשלה משחק בו רק כדי להישאר עם קואליציה רחבה וחזקה. הניסיונות הללו העלו חרס. כן, אולי לאו דווקא בגלל שברק מאמין כל כך לנתניהו, כמו שהוא אוהב את כיסאו המרופד בלשכת הביטחון ואת כוחו הרב (מתפקד כשר החוץ דה פקטו).
אוהד ברק הוא שועל ותיק בפוליטיקה, הוא ראה הכל. מנצחון בפריימריז, בבחירות ועד לכישלון בבחירות וריסוק המפלגה. אומרים שחיה פצועה היא חיה מסוכנת. ברק הבין שמפלגת העבודה בראשותו לא תתרומם יותר. יש יותר מדיי מורדים, יש חובות גדלים ותפחים, סניפי המפלגה התפרקו מזמן וכמעט לא מתפקדות, רוב המתפקדים עזבו לקדימה.
הוא ידע שאם לא יעשה מהלך, המפלגה כבר תדאג להדיח אותו בהקדם האפשרי. ברק קרא נכון את המפה, בדיוק כמו בימיו בסיירת מטכ"ל האגדית ופעל ראשון. "הבא להורגך - השכם להורגו".
למרות פיחות מעמדו, ברק עדיין אושיה פוליטית חזקה ובל נשכח שהוא מחזיק בתיק היוקרתי והמאיים של שר הביטחון. תפקיד עם כח עצום. לפיכך, לא היה לו קשה למצוא חמישה או אפילו ארבעה חכ"ים שיתפלגו איתו ממפלגת העבודה.
גם הצהרתו, לפיה: "מפלגת העבודה הלכה שמאלה מדיי ואיפלו בשוליים היה ניתן להבחין באנטי-ציוניות" ללא ספק מעודדת ומשחקת לטובתו. מפלגת העבודה לא לחינם התרסקה לרסיסים. אנשיה משתפים פעולה עם מר"צ וארגוני שמאל קיצוניים ויוצאים כנגד "הלבירמניזם" של הממשלה. כל זאת, חשוב להזכיר, בזמן שהציבור אמר את דברו והצביע עבור ממשלה ימנית.
לעומת זאת, הצביעות של חלק מהנהגת מפלגת העבודה הרקיעה השבוע שחקים.
הנה בוזי' הרצוג, שישב עד כה בשקט מופתי הצהיר השבוע: "נשף המסיכות הסתיים". גם בן אליעזר וברוורמן שהיה להם פרק זמן של שנה להתפטר מיוזמתם ולהביא שינוי למפלגת העבודה, נשארו בכיסא המרופד וחיכו כמובן "עד יעבור זעם" בתקווה להמשיך בתפקידיהם כשרים.
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

והנה כי כן, מפלגת העבודה יוצאת לדרך חדשה. התפרקות? הסיכויים לכך קלושים. עזיבת ברק טובה למפלגה וטובה לברק עצמו. למהלך הזה יש שני צדדים מרוצים.
כעת המפלגה צריכה לחשוב קדימה - מי ינהיג, מי יהיה היו"ר, מי ייתן את הטון. אם נשארה קצת תבונה במפלגת העבודה, ה"שרביט" חייב לעבור לשלי יחימוביץ'. יחימוביץ' היא ללא ספק דמות מפתח במפלגת העבודה - ישירה, כנה, אישה חזקה עם ידע נרחב בפוליטיקה ובתקשורת ובעלת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית טהורה. שלי יחימוביץ' היא אולי היחדיה שיכולה להזניק את מפלגת העבודה קדימה ולהחזיר לה כמה מנדטים.
הניסיון של בן-סימון וברוורמן הוא פתטי וחסר סיכוי. ברוורמן איחר את הרכבת כשאלץ להתפטר השבוע ממשרת השר לעינייני מיעוטים. בתור אחד שלא הפסיק לקטר וליילל, היה עליו לפרוש מוקדם הרבה יותר. כעת הוא איבד המון מהלגיטימיות שלו. גם בן סימון, שהצהיר תחת כל עץ רענן ובכל שבוע שהוא "יעזוב את מפלגת העבודה" אינו ראוי כלל לדבר על בחירתו בפריימריז.
נותרנו עם בוז'י שהוא ללא ספק דמות חלשה בפוליטיקה וקולו שכמעט ואינו נשמע ופואד בן אליעזר, שהצהיר שאינו מעוניין להיות יו"ר. ומה עם מצנע? אם יתמודד מצנע על ראשות מפלגת העבודה (זה הזמן לחזור מבחינתו), יהיה זה קרב שקול מאוד אל מול שלי יחימוביץ'. כרגע לפחות, זה לא נראה באופק.



בשבוע שעבר שוב קיבלנו עוד מנה גדושה של סובייקטיביות ושמאלניזם כפוי מפיה של התקשורת הישראלית.
היה זה לאחר נאומו של ליברמן בכנס של מפלגתו, "ישראל ביתנו". באותו נאום, ליברמן הצהיר שוועדת בדיקה פרלמנטרית על ארגוני שמאל קיצוניים היא חשובה עבור המדינה ושלמעשה מדובר בארגונים אנטי-ציוניים מובהקים שכל מטרתם להרוס מבית את המדינה ולעשות דה-לגיטימציה לישראל בעולם, בחסות מדינות באירופה. בנוסף, ליברמן תקף ח"כים ושרים בימין שהצביעו נגד ההצעה בכנותו אותם: "מתקרנפים". לדבריו, בגלל אותם מוגי לב, הימין לא באמת שלט במדינה, למרות רצון האזרחים.
ובכן, ליברמן בהחלט צודק.
יושבים להם עשרות ארגוני שמאל קיצוניים כמו "יש דין", "עדאללה" וכו', מקבלים סיוע ממדינות רבות באירופה והאחרונים מבצעים משפטי דין ביד אחת עם בית הדין בהאג על ראשי מדינה וקצינים, דה - לגיטימציה בעולם; בכך שמראים את חיילנו כנאצים וקלגסים, משקרים במצח נחושה לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה ועוד הטפת שנאה, שטנה ושקרים, כאלו ואחרים.
הדבר לא ייתכן. התקשורת יכולה לזעוק ולצרוח "פאשיזם" עד אין קץ ועוד כהנה וכהנה שקרים מצוצים מהאצבע ומילים מנופחות. יתרה מזאת, אין לזה אח ורע בכל העולם כולו.
אם מדינת ישראל היא פאשיסטית בגלל שהיא בוחנת את מקורות המימון של אותם ארגונים אנטי-ציוניים מובהקים, אז כנראה שארה"ב - אותה מדינה נאורה שמשקפת את רוח החופש וזכויות האדם - היא כבר מדינה נאצית של ממש.
ארגונים דומים בארה"ב צריכים להירשם בתור "סוכנים של ישות זרה" תחת החוק FARA, שדורש מכל ארגון פוליטי שמקבל מימון של מדינות זרות להרשם ככזה. הארגונים הללו נמצאים תחת פיקוח פדרלי צמוד , ומחוייבים לפרסם על כל פיסת מידע שהם מפרסמים שזה מידע שפורסם "כשירות של ישות זרה".
המטרה המוצהרת של החוק היא ש"אזרחי ארה"ב וממשלתה ידעו מה מקור המידע ואיזה אינטרסים הוא בא לשרת" (תסכימו איתי שאם בכל סרטון של בצלם היה כתוב בצד "במימון האיחוד האירופי" היחס הציבורי אליו היה שונה).


בתקשורת הישראלית הוצג בשבוע שעבר ליברמן בתמונות לא מחמיאות, שאפילו מזכירות פני שטן עם עיניים מאיימות, משל היה גנרל שחזר ממרחץ דמים וטבח של עם אחר.
אותה תקשורת שפולטת כמויות של שטויות כגון : פגיעה בחופש הביטוי, המחשבה והדיבור וירקות אחרים, רק מגנה על אותם ארגונים אנטי-ישראלים ומקדשת אותם.
אין בעיניין זה משום פגיעה בחופש זה או אחר. הכל הבל-הבלים ושקרים של התקשורת הישראלית - או בורות, אחד מהשניים. ישנם ארגוני שמאל שפועלים באופן תקין ולא מסתמכים על מקורות מימון זרים ואינם פועלים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית, אלא באמת ובתמים חוקרים ובדקים את עצמינו.
לעומת זאת, ארגונים שמעודדים דמוניזציה וחרם על מדינת ישראל, מציירים את חיילי צה"ל כנאצים וקובעים בעצמם מי פושע מלחמה ומי לא ובעצם מעוותים את המציאות - את אותם ארגונים אלו יש לבדוק ובחוזקה.
אם הרשות השופטת לא מבצעת את תפקידה כראוי, אזי הרשות המחוקקת תיתן את הטון.
בתקשורת תמיד אוהבים לחשוף - ארווינג מוסקוביץ' קנה פה, שלדון אדלסון תומך שם וכולי. זה לגיטימי, זה בסדר. אך למה לא מפרסמים את שמות הממנים את נשות ווטש? את הפגנות האנרכיסטים בבילעין ונעלין? את הפגנות השמאל בכיכר בסינמטק בת"א? ועוד. יש לנו יותר מזכות לדעת.
והנה כי כן, ארגוני הימין באים מיוזמתם ומציעים לחקור את ממונם ואת מימונם. על מה קצפם של ארגוני השמאל? האם יש להם מה להסתיר? אין עשן בלי אש.

התקשורת יכולה לצייר את ליברמן כמות שהיא רוצה. מבחית העם, ליברמן הוא מנהיג שמדבר אמת ויורה הכל בפרצוף.
ליברמן מנהיג חזק, ציוני, שהחזיר את כח ההרתעה למדינת ישראל. קשה לזכור שר חוץ שהיה כה אגרסיבי ותקיף כלפיי מדיניות חוץ אחרות של מדינות בעולם.
קחו למשל את העיניין הטורקי - איזה שר חוץ היה מעז להתעמת עם הטורקים בחזרה? בממשלות השמאל, העיניין היה נגמר ב"נשיקת רגליהם" של הטורקים וסולחה ישראלית וכל זאת לאחר ששלחו ספינת טרור למדינתינו והציגו את חיילי צה"ל בסדרות טורקיות כנאצים, אנסי ילדות ורוצחי תינוקות. רפיסות זולה לכל דבר.
וכך היה שנים. ליברמן היחיד שמעז לקום מול מדינות אחרות ולהגן על האינטרסים של מדינת ישראל. והציבור לא מטומטם. הוא מכיר ומוקיר לו. עם העיתונים בסופו של יום משתמשים לעטוף דגים. פעולו של ליברמן נשאר ועודנו חזק.
בל נשכח את מסע הדה-לגיטימציה שעשתה התקשורת לראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. גם בנושא זה ידם לא יצאה על העליונה. מסיבה זו, כנראה, התקשורת עדיין לא יורדת ממנו.



שרת החוץ הצרפתית הגיעה היום לביקור במחסום ארז.
בסיום פגישתה, המון פלסטיני זועם לכד אותה במחסום ולא נתן לה לצאת, בזמן שפלסטינאים קפצו על מכוניתה וכמו כן השליכו על רכבה נעליים, ביצים וחפצים אחרים. ההמון הפלסטיני הזועם, שהיה ברובו ממשפחות האסירים אשר יושבים בכלא ישראלי, זעם על דבריה של שרת החוץ הצרפתית, אליוט מארי, שנפגשה עם הוריו של גלעד שליט (יש לו אזרחות צרפתית) ואמרה: "החמאס צריך לתת לצלב האדום לבקר את גלעד שליט".
לתשומת ליבו של סרקוזי. כולי תקווה, שכעת, התנהגות ברברית זו, שמזכירה חיות, תשנה את הטון שלו ושל חברי ממשלתו (שכבר הודו כי קיימו מגעים לא ישירים עם ארגון חמאס) על ארגון הטרור המחליא והלא אנושי הזה, שאפילו אורחיו מחו"ל שרוב זמנם פועלים לטובתו, נחלצים ב"עור שיניהם" מביקורם.
למזלינו, החאמס ירה לעצמו ברגל. נקווה שלהבא, שליחים אירופאים "נאורים" אחרים ילמדו את הלקח.

אין תגובות:

פרסום תגובה