יום חמישי, 26 במאי 2011

בית הספר למדיניות ותקשורת, על שם בנימין נתניהו

נאומו הפנומנלי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השבוע, מול שני בתי הנבחרים, הוכיח חד משמעית - עיסוק התקשורת הישראלית בדבר בידודה של מדינת ישראל בעולם, רחוק מלהיות נכון ולא פחות ממגוחך

דקות ארוכות עמדו סנאטורים וחברי קונגרס באולם המליאה האמריקני והריעו למי שנכנס, כמעט בהילוך איטי. מחיאות כף סוערות, חיוכים מפוזרים והושטת ידיים נלהבות, משל היה כוכב רוק שזה עתה עלה לבמה לקול תשואות הקהל. היה זה ראש ממשלה של מדינה קטנה, איי שם במזרח התיכון. היה זה לא אחר מבנימין נתניהו, ראש הממשלה הישראלי.
אם זו לא הייתה סצינה אמיתית, ודאי היינו רואים זאת באחד מסרטיו של קוונטין טרנטינו.

בנימין נתניהו אשף תקשורת - זה לא סוד, הדבר ידוע לכל. רטוריקה היא שמו האמצעי. אחד מהאנשים שנכחו באירוע הרשה לעצמו להתבדח ואמר שאובמה צריך להגיד תודה שלנתניהו אין אזרחות אמריקנית (רמז לכך שהיה מנצח אותו בבחירות לנשיאות).

העמידה הבטוחה, הקשיחות לצד הרכות, תנועות הידיים מתי שצריך. החיוך שנשלח לסגן הנשיא, ביידן והעקיצה ששלח לעברו ("זוכר את הימים ששנינו היינו חסרי ניסיון?") בכדי להציג אותו כאחד משלהם; כשווה בן שווים. החיוכים, הארשת הרצינית, המודאגת. יכולת האילתור המשובחת, לאחר שנאומו הופרע על ידי פרובוקטורית פרו-פלסטינאית. כל אלו מתת אל ותו לא. חשבתם שהשיא היה בנאומו של ברק אובמה? ובכן, נבחרי הציבור האמריקני לא בדיוק חשבו כך.

כמויות הרוק שנזלו וניכרו מלסתותיהם של כלי התקשורת הישראלים, לאחר נאומו של הנשיא האמריקני, יכלו לשים קץ למשבר המים בישראל. יותר משזה היה מגוחך ופתטי, הדבר היה שקוף. ובשל כך התקשורת הישראלית נראתה עלובה יותר מתמיד. המגמתיות נשפכה מכל כיוון אפשרי.

בערוץ 2, יונית לוי החליטה לשנות את המציאות הישראלית בשידור חי. בו בזמן שנאם ראש הממשלה והצהיר על כך שמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שמספקת לאזרחיה (ולא אזרחיה) הערבים דמוקרטיה אמיתית וכנה (צריך להיות מטורף בכדי לטעון אחרת), החליטה הגברת הראשונה של ערוץ 2 להציג "ממצאים" מדאיגים אודות האזרחים הערביים במדינת ישראל. תוך כדי תרגומו של ראש הממשלה, היא שירבבה פרשנות מדינית-כלכלית-חברתית רחבת אופקים באומרה ש"ראש הממשלה מתעלם מהאפליה של הערבים אזרחי המדינה".

אודה ואתוודה. לקח לי, אישית, כמה שניות להבין ולקלוט את גודל הביזיון והשערורייה שייצרה אותה יונית לוי. נצא מנקודת הנחה, רק לצורך הנושא, שאכן מתקיימת אפליה לגבי התושבים הערבים-ישראלים במדינה. האם זה לא מקום לפרשנויות? האם לא לשם כך מביאים פרשנים לאולפן? על מתבססת יונית לוי באומרה דברים אלו? אם אמת הם - נשמח לדעת ולראות את העובדות. אם שקר הם - מדוע יצאו מפיה?

עיקום פרצוף, הרכנת ראש של הזדהות וצקצוק לשוני הם אמנם מנת חלקה של אותה מגישת חדשות ערוץ 2 וחלק בלתי נפרד ממנה - בעיקר לאחר כתבות על מתיישבים, פגיעה, כביכול, בערבים ע"י מתיישבים, או פיזור הפגנת שמאל ע"י שוטרים -אך בעוד אלו נסבלים, בשידור השבוע נחצה קו אדום ובל יעבור. בלתי נסבל.

לא ייתכן שמגישת חדשות, שאמורה להגיש חדשות בצורה אובייקטיבית ולתרגם מילה במילה את נאומו של ראש הממשלה, תספק פרשנות משלה - מוטעה או שלא - בשידור חי.
בערוץ המסחרי חייבים לתת על כך את הדין. משום מה, יש לי תחושה משונה שלא ייעשה שום דבר בעיניין.
יש מישהו שחושב אחרת?

ולגבי תוכן דבריה של אותה מגישת חדשות - מדוע רוב ערביי מזרח ירושלים מעוניינים להישאר תחת ריבונות ישראלית, אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית?
והאם אותה מגישת חדשות שכחה שרק 18.6% בסקטור הערבי, משלמים מסים, לעומת 53.7% בסקטור היהודי?

מדוע רוב ערביי ישראל אינם שירתו ומשרתים בשירות לאומי? את צה"ל אני כלל לא מזכיר.
יש שופטים ערבים, יש עורכי דין ערבים, יש רופאים ערבים, יש רוקחים ערבים. יש ח"כים ערבים. היה שר ערבי ראשון. כל מי שלא מתעסק בשנאת יהודים והתחברות לנרטיב הפלסטינאי השקרי, מצליח ומתקדם בתחומו. מי ששונא את מדינת ישראל ומחכה ל"פלסטין הגדולה ונקייה מיהודים", ימשיך "לסבול מאפליה".

נראה שהאמריקנים בטוחים שבנימין נתניהו הוא הנשיא שלהם ולא ראש הממשלה שלנו.
כמות האהבה שהרעיפו עליו, הסטנדינג אוביישן והכבוד העצום שחילקו לו ולמדינת ישראל, הם חסרי תקדים בהיקפם. זה פשוט מדהים. האמריקנים אותתו לאובמה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים - ישר קו עם מדינת ישראל ובנימין נתניהו או שנדאג שתשלם בבחירות.
לפי מה שראינו היום, הייתי ממליץ לו לאמץ את המלצתם בחום.

כלי התקשורת בארץ, בראשות ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" (ועוד קצת בן כספית מ"מעריב") לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הלא הבטיחו לנו בידוד. צעקו חרם, הפחידו אותנו עם איומים בנוסח צפון קוריאה ואיראן. איפה הבידוד בדיוק? חיפוש רחב ומקיף בין מפגן תמיכה אבסולוטי למשנהו, לא הניב תוצאות. גם התמיכה הבלתי מתפשרת של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, כנגד הצהרה על מדינה פלסטינאית באו"ם והוטו שהנשיא האמריקני הבטיח, לא בדיוק מעידים על הדרך שלנו לשמש כתאומים של קים ג'ונג-איל.

התוצאות מביכות. מי שקרא את הכותרת, של "ידיעות אחרונות" בעיתון ועל דפי האינטרנט , לאחר נאומו של ראש הממשלה, הרגיש לא נעים בשביל המערכת של ידיעות.
אותו הדבר לגבי הטור הקבוע של בן כספית ופרשני הערוץ השני שניסו לטשטש את גמגומיהם תחת מעטה של פרשנות פחות "נושכת" ותקיפה כלפי בנימין נתניהו. מעודדת ותומכת? לא במחוזותינו.

בנאומו, ראש הממשלה למעשה העביר את הכדור לידיים הפלסטיניות. עוד לפני שזה בוצע, עלו לשידור בכירי הפת"ח בכלי התקשורת השונים והציגו את בנימין נתניהו כסרבן שלום.

בכיר הפת"ח, נביל שעת'ף אמר לרשת הטלוויזיה הפלסטינית לאחר הנאום כי תכניתו של נתניהו לפתרון הסכסוך היא "שלום של כניעה, שלום של כיבוש ושלום של מלחמה".
סאיב עריקת טען באזני כתבי רשת "אל ג'זירה" כי נאומו של נתניהו על גבעת הקפיטול מוכיח "שאין לנו פרטנר אמיתי לשלום בישראל" ואף האשים את נתניהו בכך שהוא מסלף את ההיסטוריה (!).
דוברו של יו"ר הרשות הפלסטינית, נביל אבו-רודינה, מיהר גם הוא למסור את תגובתו וטען כי הנאום מציב מכשולים רציניים לתהליך השלום.

כמובן שאף אחד לא ציפה לחיבוק מהצד הפלסטינאי. למעשה, זה בדיוק מה שרצו לשמוע במשרד ראש הממשלה - סירוב תקיף ונחרץ לא רק להסכם השלום, כי אם לשבת למשא ומתן מדיני.

חלק חשוב בנאומו של ראש הממשלה, הייתה התייחסותו לירושלים וליהודה ושומרון.
העקשנות והדבקות של נתניהו בעקרונותיו ובעיקרון הרוב השפוי במדינת ישראל סחט תמיכה אדירה שהדיה נשמעו עד ירושלים עצמה. לא זאת אף זאת, לאחר שהכריז כי ירושלים תישאר בירת ישראל לנצח, הוא הצהיר באופן חסר תקדים כי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. שיעור ההיסטוריה הזה (הגיע הזמן שמנהיג ישראלי יספר את האמת לאמיתה) "הקפיץ" את אולם המליאה השמיימה עד כי אפשר היה לחשוב שנבחרי הציבור האמריקני צפו בזה הרגע בהנחתה מדהימה של שחקן הכדורסל, דווין וייד.

לנתניהו יש תמיכה אדירה בקרב העם. האזרחים יודעים היטב מה יש להם ביד והדבר האחרון שהם רוצים, זה להחליף את הנכס הזה בציפי לבני שמביכה עצמה לדעת או בפטפטן הבלתי נלאה, שאול מופז.

והוא יכול להיות שקט, נתניהו. עם תמיכה גורפת הן מהדמוקרטים והרפובליקנים בארה"ב (בל נשכח שמדובר בנבחרי הציבור האמריקני שמשקפים את דעת הקהל והציבור האמריקני), מהלובי היהודי בעל הכוח העצום ומהרוב הגדול בישראל - ראש הממשלה יכול להמשיך ולשחק במשחקי מוחות מול הצד הפלסטינאי ולהוכיח פעם אחר פעם מי הוא הסרבן האמיתי. מי רוצה שלום ומי רוצה מלחמת שמד. מי אוהב ומי שונא. מי הכובש האמיתי ומי מספק מטריה בטחונית-חברתית-כלכלית לתושביו?

וכן, גם מהתקשורת נתניהו יכול להירגע. העם כבר הבין עם מי ועם מה יש לו עסק.
סיקור מגמתי, סובייקטיבי, נטוף שנאה (בין היתר, עצמית) ורודף אינטרסים מצד אחד בלבד של המפה הפוליטית.
האם אנחנו מפספסים משהו? האם זו התקשורת הישראלית שהיינו רוצים לראות ולשמוע? אף אחד לא רוצה לשמוע רק צד אחד - לא ימין בלבד ולא שמאל. אנחנו רוצים איזון, ולצערינו, אנחנו לא מקבלים את התמורה הזו, אף על פי שאיזון הוא מהות הדמוקרטיה, הלא כן? הדמוקרטיה שהשמאל כל כך אוהב לקדש. מסתבר שבמקרים מסוימים מקדשים ובמקרים אחרים מחריבים.

ישנו קוריוז שמספר על צעיר ישראלי-יהודי שמטייל בפריז. במהלך טיולו בעיר, הוא רואה ילדה קטנה ובוכייה שמתגוננת מפני כלב גדול אשר תוקף אותה.
מיד הפשיל שרוולים אותו ישראלי והחל להתערב במאורע. לבסוף, הצליח הישראלי להציל את הילדה הקטנה מפני הכלב.
הנה באו-רצו-עטו כתבי חדשות והחלו מצלמים ומתעדים את הגיבור שהציל את הילדה הקנטנה.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר פריזאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני לא פריזאי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר צרפתי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני גם לא צרפתי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר אירופאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
לישראלי כבר לא היה נעים. בחיוך מתנצל הודה שהוא גם לא אירופאי.
"אז מה אתה כן?" שאלו אותו.
"אני? אני ישראלי", אמר בחיוך.

למחרת התפרסמו כותרות העיתונים: "צעיר ישראלי הרג כלב וגרם לילדה קטנה לבכות".



יום שישי, 13 במאי 2011

פסטיבל שליט


יואל שליט, אחיו של החייל החטוף גלעד שליט, וחברתו, יערה וינקלר, חשבו שהם עושים את המעשה הכי נכון, הכי צודק והכי מוסרי. אומרים: "אין שופטים אדם בשעת כעסו". אומרים וצודקים.



קטונתי מלבקר את משפחת שליט, משפחה אשר במשך חמש שנים הציגה איפוק מרשים שמהווה דוגמה ומופת לעם הישראלי, תוך כדי "מלחמה שקטה" ודיפלומטית במסגרת האפשר והקיים.

ובכל זאת, כאשר מדובר בפגיעה בממלכתיות – קודש הקודשים של המדינה והחברה הישראלית, קצת קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, שלא להתגונן – כן, גם מול משפחת שליט.
סוגיית החייל החטוף הפכה לפסטיבל בחסות התקשורת ואי אפשר שלא להבחין בכך: מי שלא מניף דגל ישראל כשצדודיתו של גלעד שליט מופיעה בתוכו, לא חושב על גלעד שליט. כל מי שלא יוצא להפגנות הענק ברחובות ולצעדות המחאה, לא תורם להחזרתו של החייל השבוי. אבוי לאדם שלא מודבק על גבי מכוניתו סטיקר של "אל תתנו לאדישות להרוג אותו" ושאר סיסמאות שספק אם תורמות דבר וחצי דבר למאבק להחזרת גלעד שליט משבי ארגון הטרור הרצחני, החמאס.

נקודת השיא הייתה לפני כמה ימים, בטקס סגירת יום הזיכרון ופתיחת חגיגות העצמאות ה-63 של מדינת ישראל. כאמור, יואל שליט, התפרץ לרחבת הטקס, ביחד עם חברתו ושימו לב – גם לצד דפנה ליאל, כתבת ערוץ 2 שלא הפסיקה לנסות ולטחוב את המיקרופון לפיהם של הצמד, בין שלל המאבטחים, ולדאוג שקולם יישמע.

אותה דפנה ליאל (בתה של מנכ"לית הקרן החדשה, אותה קרן הידועה לשמצה באנטי ציוניות הנוטף ממנה) אף פירסמה יום למחרת צילומים ובהם ההכנות לפריצה המתכוננת ו"הספונטנית".
מלבד זילות טקס העצמאות, ביזוי מעמד מדינת ישראל ואף הורדה מכבוד משפחת שליט, לא תרמה התפרצות זו לדבר (ההיפך).

מה שיותר עצוב, זו העובדה שהתקשורת נתנה לכל זה לקרות במעמד מחייב שכזה. חבל מאוד שמסוגייה כל כך חשובה, התקשורת הופכת את העיניין לפסטיבל של לעג וציניות כנגד הממשלה ובתווך היא מבזה את מדינת ישראל ואת משפחת שליט.
התפרצות משפחת שליט באמצע הטקס והדלקת המשואות, אינה תורמת דבר גם מבחינת השיקול הקר, הפחות רגשי של הסוגייה הכואבת להחריד.

כל שבר של המשפחה, כל הגברת עוצמה במחאה של העם, כל התבטאות שאינה במקומה, הופכת את עסקת שליט לעוד יותר קשה ומורכבת. אין פה עיניין של שחור ולבן. יש באמצע הרבה אפור שראוי להתייחסות.
זה לא נכון לומר (כמו יוזמי הקמפיינים למינהם) – או שתשחררו את גלעד שליט תמורת מה שהחמאס מבקש, או שראש הממשלה, בנימין נתניהו, "יגלה מנהיגות" ויודיע למשפחת שליט שעסקה כזו לא תצא לפועל.

פסטיבל שליט מקנה נקודות זכות רבות לארגון הטרור של החמאס. בתמיכת הפסטיבל, משפחת שליט נותנת ידה למען העלאת דרישות החמאס והיא מפעילה לחצים רגשיים על הממשלה.

אם מישהו חושב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא חושב איך לשחרר את החייל השבוי, יומם וליל, אזי שאותו אחד נתון בחלומות באספמיה. זה טירוף לחשוב כך. הזוי. ממש כך.
אם נעזוב לרגע את הצד הרגשי וגל התחושות והסימפטיה האדירה לכשישוחרר החייל החטוף, שכוללים בין היתר את העלאת המוראל ותחושת החגיגיות שתהא בעם לאחר שחרורו - אפילו אם נתמקד בצד הקר של הנושא, בצד הפוליטי, כל בר-דעת מבין ששחרור גלעד שליט מהווה נקודות זכות אדירות לראש הממשלה וחגיגה בסקרים. אולי אפילו הבטחה לכהונה נוספת.

אז כיצד יכולים במשפחת שליט להאשים את ראש הממשלה וממשלתו בסחבת, באדישות ובחוסר רצון? זה פשוט עוול נורא וחסר טעם. האשמות הללו הן חסרות שחר, לא מבוססות ואינן תורמות לדבר, זולת, כאמור, עידוד החמאס להחזיק בחייל השבוי תמורת כמה שיותר מרצחים ובד בבד, העלאת המוטיבציה לחטוף חיילים נוספים.











---

הבוקר, בתכנית "מה בוער", בגלי צה"ל, בהנחיית רינו צרור, עלתה לשידור כתבת חדשות הפנים של הרשת, טלילה נשר.
האייטם – הקמפיין החדש של "אם תרצו": "נכבה – חרטא".
הנה החלה טלילה לספר על הקמפיין: "מדובר בניסיון מחודש, לצייר את ההיסטוריה "הנכונה", מהזווית היהודית, כביכול".

ובכן, לטלילה, כך נראה, יש היסטוריה משלה. הקמפיין של "אם תרצו" הוא נכון, צודק ובעל מטרה נעלה, גם אם חלק מהעלונים שחבריהם מחלקים, כתוב בצורה ילדותית וקלילה מדי. זה לא הופך את העובדות לפחות מדויקות.

לא ייתכן שמיום הקמת המדינה, הממשלה, בעצמה, לא תעשה סוף לנרטיב הפלסטינאי שבסיסו שקר גמור ומוחלט. די לקרוא בכמה ספרים זמינים של היסטוריונים, שאינם נמנים על אחד מצדדי המפה או הקשת הפוליטית (1948, של בני מוריס, מומלץ בחום), בכדי להיווכח שהפלסטינאים המציאו את עצמם לאחר מלחמת העצמאות.
דווקא "אם תרצו" הרימו את הכפפה ועל כך, בהחלט יש לשבח אותם.

עם עובדות אי אפשר להתווכח. הנכבה הוכחה פעם אחר פעם כשקר גדול, ע"י מיטב ההיסטוריונים. ניפוח של סיפור מרגש ונוגע ללב. אבל בסופו של דבר מדובר רק בסיפור יפה ותו לא.
ובכן, לא אם תשאלו את טלילה, שכנראה אצלה הכל אפשרי, בתור כתבת שלא נותנת לעובדות לבלבל אותה. היא החליטה, על דעת עצמה כמובן, שמי שמנסה לצייר את ההיסטוריה מחדש, הם דווקא חברי "אם תרצו".

בהחלט מסקנה מעניינת. "אם תרצו" פירסמו בקמפיין שלהם, בשיתוף עם אראל סג"ל, עובדות חד משמעיות בנוגע לשאלת שקר הנכבה. ומה עם טלילה? היא הסתפקה בזריקת אמירה פוליטית מובהקת (כתב לא אמור להיות אובייקטיבי? מי ייתן על כך את הדין? ניחוש שלי – אף אחד) והזויה לחלל האוויר ומייד המשיכה הלאה, כלאחר יד.
קול קורא במדבר. אין תשובות מדוע, אין סיבות למה, אין עובדות שמבססות את טענתה – הכיצד זה "אם תרצו" מציירים מחדש את ההיסטוריה?
מעניין כמה זמן נחכה לתשובה.

מיד לאחר מכן, המשיך צרור לראיין את ארז תדמור, הדובר של "אם תרצו" (יש המון מקום לשיפור) בעיניין האייטם. צרור, מצידו, פשוט השתעשע בחוסר הניסיון ובצעירותו של תדמור וניסה להוציאו משיווי משקלו בשאלות חוזרות ונשנות, תוך הדגשת עליונותו והתנשאותו.
תדמור, מצידו, נפל היישר למלכודת והחל להתלהם ולאבד את מטרתו, תוך שהוא חוזר על עצמו מוכנית, בנאום שכנראה עבר עליו היטב לפני שעלה לשידור.
חבל, הקמפיין של "אם תרצו" מבורך וחשוב. עלייתו לשידור של ארז תדמור, אפשר לומר, אפילו הזיקה, יותר מאשר הועילה.

עם זאת, יש לזכור שרינו צרור לא התייחס לנושא ברצינות, זלזל ושאל שאלות לא רלוונטיות במקום להתרכז בעיקר, מה שהוציא את תדמור משלוותו.

לעומת הניסיון לראיון של ארז תדמור, על שלל הפרעותיו של צרור, עלה לקו, מצד שני, ד"ר מוסטפא כהבא, שדיבר בחופשיות, ללא הפרעה ונשאל רק שתי שאלות קלילות להפליא.

המגמתיות בהחלט ברורה ושקופה לכל אדם בר-דעת. וזה, יש לזכור, מתחנת רדיו שמשולמת מכספי משלם המיסים.

לא, אף אחד לא ביקש ליצור תעמולה, שיתוף חד צדדי עם קמפיין "אם תרצו" או יישור קו עם דעות ימניות, אך מצד שני – קצת כבוד לא יזיק, במיוחד כאשר ישנן עובדות מוצקות ומבוססות. וכן, גם קצת אובייקטיביות. טיפת כבוד למקצוע. אם נשאר בכלל כבוד.


יום שני, 2 במאי 2011

הצביעות חוגגת

כאילו לא די לנו בפסטיבל "בן לאדן - כבר לא" הלעוס והמצועצע של האמריקנים אחוזי התזזית ונוטפי הזיעה והאקסטזה, שחוגגים ב"טיימס- סקוור", "גרנד זירו" ומול הבית הלבן, משל היה מבצע חיסולו של הארכי-טרוריסט אקט מוצלח וכביר ולא כישלון קולוסאלי מהדהד ורב שנים, רבים בארץ אינם שמו לב לתופעת הצביעות העולמית שנתגלה מול עיינינו, לפחות בכל הקשור ללוחמה בטרור.

בעולם - וכמה אירוני, בעיקר בישראל - כבר עשו הכל, מלבד לנשק את רגליו של הנשיא האמריקני. חגיגות ספונטניות, אלבומי תמונות של מיטת הטרוריסט המנוח מגואלת בדם, מהדורות מיוחדות, פרשנויות למכביר, ניתוח החיסול "צעד אחר צעד" ושלל "מיוחדים" ו-"בלעדיים".

גם התגובות בעולם לא איחרו לבוא, כמקובל.

"בן-לאדן היה סמל", אמר הנשיא האמריקני, ברק חוסיין אובמה, "מותו הוא ההישג גדול".

קודמו של הנשיא הנוכחי, ג'ורג' בוש, כינה את החיסול בפקיסטן "הישג אדיר". בוש אף חזר על דבריו של חוסיין אובמה ואמר כי "נעשה צדק". "המלחמה נגד הטרור ממשיכה, אבל הלילה אמריקה שלחה מסר שאין לטעות בו - לא משנה כמה זמן זה יימשך, ייעשה צדק".

גם מזכ"ל נאט"ו, אנדרס רסמוסן, לא טמן ידו בצלחת וטען כי "מותו של בן לאדן הוא הצלחה משמעותית עבור הביטחון של המדינות החברות בנאט"ו וכל האומות, שחברו יחד במאמץ להילחם בייסורים של הטרור העולמי ולהפוך את העולם למקום בטוח יותר עבור כולנו".


מבלי להיכנס לתוככי מסע הצלב כנגד אוסאמה בן-לאדן, שנמשך עשר שנים (בהחלט "הישג אדיר") כושלות, קשות, מביכות ובעיקר עצובות, על העולם וגם על ישראל עצמה יש להיזכר בקיתונות הביקורות הרבות והקשות; ובגינויים הלא אובייקטיביים בעליל (והיום ההוכחה הניצחת לכך), שהגיחו מהעולם על ראשינו, לאחר חיסולים ממוקדים שצה"ל ביצע ברצועת עזה.
אחרי כל חיסול של טרוריסט, שביצע פשע נגד האנושות, או שעמד לבצע רצח נתעב (גם בתקופתינו אנו), קפצו במסדרונות האו"ם ובעולם ושיגרו תגובות נזעמות, רושפות רשפי אש ושנאה.
היום, מתברר, מותר, כנראה, רק לארה"ב, לפעול כנגד מחבלים ולמגר את הטרור.וכיצד זה, רבותיי, לא שמנו לב לבלעדיות האמריקנית? מי נרדם בשמירה?

22.03.2004, הבית הלבן: "ארה"ב מוטרדת מאוד מחיסולו של יאסין".
כן, עיינכם הרואות, אתם לא טועים - אותה ארה"ב, שבה נמשכות חגיגות "החיסול" עד שעה זו ולבטח ימשיכו כל השבוע, הוציאה הודעת גינוי ואף הודיעה כי היא "מוטרדת מאוד מחיסולו של מנהיג החמאס, השיח' אחמד יאסין והדבר מגביר את המתיחות במזרח התיכון".חיסולו של אחמד יאסין זכה לגינוי נרחב בעולם ולתמיכה "מסויגת" בלבד של ארצות הברית ואוסטרליה. לא זאת אף זאת - למועצת הביטחון של האו"ם הוגשה הצעת החלטה לגנות את ישראל על פעולה זו.

לקרוא ולא להאמין לחגיגת הצביעות האמריקנית.נגמר פה? לא ולא.

18.04.2004, דובר הבית הלבן, סקוט מקללן, בתגובה להתנקשות ישראל במנהיג החמאס, עבד אל-עזיז רנטיסי: "ארצות הברית מודאגת מאוד מההתפתחויות האחרונות ומהשפעתן האפשרית על השלום והיציבות באיזור."

מזכ"ל האו"ם, דאז, קופי אנאן, גינה את החיסול ואמר: "הריגות ללא משפט הן הפרה של החוק הבינלאומי. על ממשלת ישראל לשים קץ באופן מיידי למדיניות זו. פעולה כזו תוביל להתדרדרות נוספת של המצב העדין ממילא".

שר החוץ הבריטי לשעבר, ג'ק סטרו, גינה את ההתנקשות ואמר כי היא "פעולה בלתי חוקית ופרובוקטית". לדבריו, "הממשלה הבריטית הבהירה פעם אחר פעם כי חיסולים ממוקדים מסוג זה אינם חוקיים ובלתי מוצדקים" (מעניין מה השתנה במשלה הבריטית, בעיקר מפני שהיום הם שלחו ברכות לאמריקנים וטענו שמדובר ב"הישג אדיר לאובמה ולעולם").

הנה גם טעימה משר החוץ הצרפתי לשעבר: "צרפת מצהירה שוב שההוצאות להורג ללא משפט מנוגדות לחוק הבינלאומי ואינן מקובלות".

שר החוץ לשעבר של אוסטרליה, אלכסנדר דאונר, אמר: "בסופו של היום אין זה חכם להתנקש בהצלחה במנהיג החמאס. סביר שפעולה כזו תלבה את התגובה הפלסטינית.

והרשימה עוד ארוכה ורחוקה מלהסתיים רק בחיסולם של שני הארכי-טרוריסטים, יאסין ורנטיסי.לא מהדורות חדשות עם פרצופים מחייכים ברחבי העולם, שום "הישג אדיר", אין "העולם כעת מקום טוב יותר ללא.." ושאר משפטי פרופגנדה זולים וצביעות פומפוזית.

ישנן המון שאלות שיכולות להישאל מהעובדות המביכות והכואבות הללו:
האם הדם של האמריקנים יקר יותר מדם הישראלים?
מדוע דינו של ארכי טרוריסט אחד הוא גזר דין מוות ודינו של האחר הוא "משפט בינלאומי"?
ומעל הכל והכי חשוב - עד לאן יכולים להגיע גלי הצביעות העולמית שרק גואה וגואה משנה לשנה, בעיקר כשזה נוגע תמיד למדינת ישראל ולמלחמתה בטרור?

לא חיסולו של בן-לאדן הוא הסימבולי ביום השואה, כי אם דווקא הצורך והחיוניות להבין שמדינת ישראל חייבת לסמוך על עצמה - ורק על עצמה, בכל הנוגע לביטחון המדינה ולמלחמתה בטרור האיסלאמי.