יום חמישי, 30 ביוני 2011

הקולות של פיראוס

מצב השווקים הפיננסיים ביוון מזכיר את האגדה על הרקולס. אחת המשימות שהוטלה על הגיבור המיתולוגי היתה לנקות את הרפתות של אאוגיאס מזבל של 3,000 פרות, אחרי שלושים שנה בהן הן לא נוקו. לצורך כך, חיבר הרקולס שני נהרות ששטפו את האורוות לחלוטין. והנה, גם באתונה של היום מקווים לזרם של אירו שלא יותיר שאריות מהזבל הנוכחי.

אלא שהדרך עוד ארוכה וקשה. ובינתיים מתגודדים אלפי יוונים ברחובות ונאבקים מול כוחות המשטרה בדם, יזע ודמעות (בעיקר מהעשן של הגז המדמיע).
מרכז אתונה נראה כשדה קרב. המפגינים האלימים לא הפסיקו ליידות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המשטרה, תוך שהם מאיימים לפלוש לפרלמנט. מנגד, השתמשה ברימוני גז מדמיע וכיסתה את העיר בעננה כבדה.

יוון כמרקחה


ההפסד בקרב על אירוח משחקי 1996 לאטלנטה והבחירה בסידני כמארחת משחקי 2000, הניעו את היוונים לבצע שורה של מעשי "התאבדות" כלכלית.
הוועד האולימפי הבינלאומי חשש להעניק ליוונים את האירוח, בשל חוסר בתשתיות בעיר הזקוקה למודרניזציה.

וכך, בכדי לזכות סוף סוף באירוח שהובטח לתושבים, הסכימה הממשלה היוונית לשורה של הבטחות וערובות לקראתם, כולל התחייבויות כלכליות אדירות.
תשתיות התיירות בעיר שעוצבו באמצע המאה ה-19, עברו הסבה למאה ה-21, כעשרים ושניים אולמות ואצטדיונים נבנו ושופצו כדי שיתאימו לדרישות ההתאחדויות הבינלאומיות, הוקם נמל תעופה חדש באתונה ובנוסף, נבנתה רכבת תת קרקעית בעיר.

העלויות הרשמיות והמדווחות - בסביבות 15 מיליארד דולר, שמומנו, כמובן, באמצעות הלוואות.
העלות האמיתית כלל לא ידועה. גם לא ליוונים עצמם.
נכון, ליוון לא היו חובות רבים לפני כן, אבל מאז 1999, כפי שציין כלכלן הספורט האמריקני הידוע, ויקטור מאת'יסון, ירדה מצבת החובות. אלא שפתאום, ב-2004, היא זינקה שוב למעלה בערך של 7.5 אחוז מהתמ"ג - כשעלות המשחקים היא כ-5% מהתמ"ג.

בגלל אתרי הבנייה הענקיים וקשיי התחבורה לא הגיעו תיירים ליוון בשנה שלפני המשחקים, וגם התחזית לעלייה בתיירות לאחריהם התבדתה, הסביר מאת'יסון. במקביל התפרסם שסימנס, למשל, שיחדה בעשרות מיליוני אירו פקידי ממשל יווניים, כדי לקבל את תקציב מערכת הביטחון למשחקים.

גם מאז הסתיימו המשחקים האולימפיים, הם ממשיכים לעלות לא מעט כסף.
עלות אחזקת המתקנים מגיעה לכחצי מיליארד דולר. 21 מהם נטושים וסגורים. הקומפלקס האולימפי בפאלירו ביי משמש היום כמגרש חניה, כמזבלה וכמתחם מגורים לצוענים.
מאז המשחקים לא קרה כלום וגם אין תכניות קונקרטיות לשימוש במתקנים. הממשלה מסבסדת את התחזוקה, אבל ארגוני ספורט לא משתמשים במתקנים.

ואולם, המשחקים האולימפיים הם לא הבעיות היחידות של היוונים ולא הכתובת היחידה לקטסטרופה הכלכלית שהגיעה לפתחם.
ארבעת הרכיבים שהופכים את החוב של יוון לבעייתי הם שחיתות שלטונית, התחמקות מתשלום מס, ביורוקרטיה ואי־יציבות שלטונית.

אף שהבחירות האחרונות ביוון נסבו בעיקר על הנושא הכלכלי, לשלטון לא היה מספיק כוח פוליטי גדול דיו לבצע את הרפורמות המקיפות שנדרשו בכדי לצמצם את ההוצאות בצורה משמעותית.

סיבה נוספת לכך שכלכלתה של יוון נמצאת בקריסה, היא הכלכלה השחורה, ה"כלכלה הלא רשמית" שפעלה במקביל לכלכלה המדווחת לספרים. ליוון הכלכלה השחורה הגבוהה ביותר באירופה (28.6% לעומת 8.8% בשוויץ ובארה"ב). כך מספרים לנו נתוני ה-OECD.

עוד סיבה שיכולה לשפוך אור על המצב הנוכחי ביוון היא מדיניותו של ראש הממשלה הנוכחי, ג'ורג' פפנדראו.
אביו המפורסם של רוה"מ הנוכחי היה אנדראס פפאנדריאו. פפאנדריאו היה נביא הסוציאליזם ביוון.
אחד הדברים הראשונים שעשה אביו עם זכייתו הראשונה של PASOK בבחירות בשנות ה -80 היה הלאמת כל החברות שהפריטה הממשלה הקודמת. הוא גם זכור היטב ביוון בשל שפע הסקנדלים ושערוריות השוחד הכלכליות בהן הואשם בארצו.

אגב, את יחסו לישראל ניתן לסכם במילה אחת: איבה. פפאנדריאו היה אנטי אמריקאי ואנטי גוש המערב. ממשלתו הזמינה את אש"ף לפתוח שגרירות בבירה היוונית עוד לפני שכוננה יחסים מלאים עם ישראל. רק ממשלת הימין בראשות ה-ND תיקנה את העוול ושדרגה את היחסים עם ישראל באמצע שנות ה-80.

פפנדראו הבן המשיך בקו הסוציאלי של אביו (הלאמת חברות שהפריט קודמו. גיל הפרישה המוצע ביוון הוא 51). קו שמחזיר את יוון אחורה, במקום לקחת אותה קדימה אל העתיד ולחזק אותה בגוש האירו.

הדעות ברחוב היווני נחרצות, הן על הממשלה והן על היוונים עצמם. הן מבטאות באופן מובהק את המשבר הזה. ניתן לשמוע סיפורים על תרבות צריכה מוגזמת, ממשלה מושחתת ומנופחת (ביוון יש בערך מיליון עובדי ממשלה; האוכלוסייה כולה מונה 11 מיליון) ועל משכורות נמוכות במדינה יקרה מאוד.

"כולנו חיים פה בגן עדן של טיפשים", טוענים. "דור של צעירים שהרוויחו 700 יורו בחודש, ברוטו, במקרה הטוב, נסעו במרצדסים, גרים אצל ההורים, ומחזיקים בשלושה כרטיסי אשראי ועוד מקווים שהכל יהיה בסדר''.

בשנת 2009 הורידה סוכנות הדירוג פיץ' את דירוג האשראי של יוון לרמה של BBB+, הנמוך ביותר בגוש מדינות אירו. פיץ' הודיעה על המהלך יום אחד בלבד לאחר שסוכנות הדירוג S&P החלה אף היא לעקוב מקרוב אחר התנהלות איגרות החוב של המדינה האירופית.

הודעת סוכנויות הדירוג כי יורידו ליוון את דירוג החוב החיצוני, גם אם לא נעשתה בהשראת בריסל, הרי שהיא שולחת מבריסל מסר מאיים הדורש מיוון לרסן את גובה ההוצאה הציבורית ובמיוחד את דרישות השכר של הסקטור הציבורי.

בתגובה לכך התייצב שר האוצר היווני ג'ורג' פפקונסטנטינו מול מצלמות התקשורת, והצהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי המערכת הפיננסית ביוון יציבה וכי אין סיכוי שהמדינה תשמוט את חובותיה או תבקש סיוע מהאיחוד האירופי.

לאחריו, חזר ראש הממשלה ג'ורג' פפנדריאו והדגיש את המסר של שר האוצר: "יוון אינה נמצאת בסכנת חדלות פירעון, ואיני רואה אפשרות שנעזוב את גוש אירו", אמר. "אנחנו לא מכחישים את הבעיות שלנו, אלא מתמודדים עמן. לא נבקש מתנות או הקלות. נעמוד במחויבות שלנו".

זה היה אז. על פי הערכות עדכניות של הנציבות האירופית, החוב היווני יעלה השנה (2011) ל-157.7% מהתוצר, ויזנק ל-166.1% ב-2012 - מעל לרמות של 150.2% ו-156%, בהתאמה, בהערכות קודמות. הגירעון התקציבי יטפס ל-9.5% מהתמ"ג השנה.

ההשלכות של הפחתת הדירוג על המערכת הפיננסית של יוון מקשות על הבנקים היווניים לגייס הון טרי מהבנק המרכזי האירופי, אשר בתמורה למתן אשראי לבנקים היווניים משעבד את איגרות החוב הממשלתיות. כיום מוכן הבנק המרכזי האירופי לקבל איגרות חוב שמדורגות ־BBB ומעלה, זאת לאחר שהגמיש את תנאיו בגלל המשבר העולמי. בקרוב עתיד לחזור הבנק המרכזי האירופי למדיניות הקשוחה יותר שבה נהג טרום המשבר - שעבוד איגרות חוב המדורגות ־A ומעלה.
להורדת הדירוג השלכה נוספת, והיא זינוק בתשואות על האג"ח הממשלתיות.

לפני כשנה, כזכור, קיבלה יוון חבילת סיוע מטעם האיחוד האירופאי בסך 110 מיליון אירו. כעת, יוון מבקשת סיוע נוסף, בסך 65 מיליארד אירו. לא רק שהיא לא עמדה בהתחייבויות הפחתת הגירעון, היא הגדילה את הסיכון לאי החזרת החובות בהיקף של 327 מיליארד אירו. כ-150% מהתל"ג העצמי שלה.

האיחוד האירופאי התנה את סל הסיוע החדש בקיצוץ רוחבי ומאסיבי בכלכלת יוון. השבוע, כל שמענו, ראש הממשלה היווני הצליח להעביר את מדיניות הצנע החדשה בפרלמנט שכוללת בין היתר: מס סולידריות, העלאת מע"מ במסעדות, הטלת מס עושר, הורדת שכר במגזר הציבורי, פיטורים נרחבים, העלאת גיל הפנסיה ל-65, קיצוץ בתקציבי הממשלה והפרטות נכסים - מה שכמובן הבעיר עוד יותר את השטח ביוון ושלח עוד כמה אלפים להתפרע ברחובות.

קבוצת כלכלנים אחרת, טוענת שמה שהביא את יוון מלכתחילה למצבה העגום היום, היא בכלל הצטרפותה לאיחוד האירופאי.

כניסתה של יוון לגוש היורו ב־2001 לוותה בהרבה התנגדויות, ויש הטוענים שממשלת יוון עשתה אז לא מעט מניפולציות של הנתונים הסטטיסטיים (כדוגמת הגירעון התקציבי) כדי להתקבל לגוש היורו בהתאם לאמנת מאסטריכט.

גם נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, טען: "יוון נכנסה לאיחוד האירופי עם חובות ואבטלה גדולים, ולכן אין פלא שהיא על סף קריסה. היא כבר לא שם של מדינה, אלא של תופעה כלכלית שאליה משתייכות גם ספרד ופורטוגל ואירלנד. הבעיה עם יוון היא הסיכון להדבקות מדינות אחרות."

מצד שני, תאוריית הקונספירציה - איך לא - חוגגת.
התיאוריה היא, שמשבר החובות היווני לא היה בא לעולם אלמלא הוא השתלב במגמת - על אירופית חשובה אפילו יותר: שובו של הרייך הגרמני. לא כמובן של הרייך השלישי הנאצי, אלא הרייך מהסוג שאוטו ביסמרק בנה באירופה לפני 140 שנה. ה"פאקס גרמניקה", ה"שלום" הגרמני ביבשת, שבו הוכפף הכול לאינטרס הגרמני.

לפי התיאוריה הזו, מרחב האירו נולד, מלכתחילה, קודם כל כדי לאפשר לגרמנים "לשאוב" את הכספים של אירופה למימון האיחוד עם מזרח גרמניה. ההוכחה, לכאורה, היא משבר הליש"ט הבריטית ב-1992 שנבע מהריבית העדיפה של המארק הגרמני.

בגרמניה עצמה מתנהל כעת דיון על תפקידה במשבר החובות. מדינאים כמו הקנצלרים לשעבר הלמוט קוהל וגרהרד שרודר מזהירים את הקנצלרית הנוכחית, אנגלה מרקל, שיוון לא תוכל לעמוד בתנאי הצנע שנכפו עליה, ושהמחשבה שהיא תוכל אי פעם לפרוע את חובותיה אינה אלא אשליה במקרה הטוב והעמדת פנים במקרה הסביר.

אבל מרקל נשארת בשלה, בין היתר, כך הם טוענים, מפני שהיא חניכת האסכולה המזרח גרמנית הנוקשה.

הטענה גורסת שיוון נכנסה בתרמית לאיחוד האירופי, בשל העובדה שלאיחוד האירופי היה אינטרס שהיא אכן תצטרף, אפילו שכלכלתה אינה חזקה.
הקונספירציה טוענת למעשה שגרמניה וצרפת האביסו בכוונה תחילה את היוונים בהלוואות מנופחות רק כדי לגזור קופון על הריבית.

בסופו של תהליך "הבראת" יוון, המדינה תצטרך למכור נכסים ולהפריט חברות של הממשלה היוונית - ומי יקנה? אל תתפלאו אם משקיעים רבים ידהרו מצרפת וגרמניה.
מצד שני, ביוון לא התלוננו במשך עשרים שנה מכיוון שמצבם היה טוב לאותה עת. כעת, כשחרב חדה מונחת על צווארם, אלפי יוונים יוצאים להפגין בטענה שרימו אותם.

את רוב הטענות סופגת, כאמור, גרמניה.
הגרמנים, כידוע, מחזיקים בלא מעט חובות של מדינות באיחוד האירופאי. לגרמניה יש אינטרס להלוות לאותן מדינות כסף, מהסיבה הפשוטה - היא גם מייצאת אליהן הרבה. הלוואה פירושה שאותן מדינות יוכלו להמשיך לרכוש את המוצרים הגרמניים ובכך ליצור מעגל כלכלי-פוליטי.

אם אותן מדינות יקרסו, גם גרמניה תיגרר אחריהן. לכן, לגרמנים לא ממש כדאי שזה יקרה.
הציניקנים אומרים בחצי צחוק, שגרמניה חייבת לבדוק מה יותר גרוע - לתת לאותן מדינות לצאת מהאיחוד, או להמשיך להציל אותן עד שזה כבר יהיה לא מעשי והחובות יהיו גדולים מדי?

בכל מקרה זה נראה בהחלט שיש שם בלון אחד גדול במערכת האירופית שיכול מאוד להתפוצץ בקרוב חזק מאוד. לעתה עתה, אנחנו רואים רק ניצוצות.

יום ראשון, 26 ביוני 2011

החמרת תנאי האסירים הביטחוניים - לא רק בגלל שליט

בשבוע שעבר התפרסמו בכלי התקשורת השונים כתבות ותמונות המספרות ומשקפות את המציאות, האוטופית כמעט, של האסירים הביטחוניים, בכלא הישראלי. מה שהיה ידוע לכל בית אב בישראל ותחת כל עץ רענן, הפך לזעקה גדולה.

ובצדק. כן, ידענו על התנאים המופלגים של רוצחי התינוקות והמפלצות מבית האויב הערבי. היו שמועות, כמה סוהרים אף העזו לדבר על כך בעילום שם וכתבות סיקור באינטרנט אפשרו לנו הצצה מעטה אל מאחורי הקלעים של הכלא הישראלי.

השבוע, הסתבר לנו שאולי מבחוץ הכלא עטוי חומות גדולות, גדרות חשמל וחוטי תיל, אך מבפנים - צמר גפן מתוק.
בני ישראל הוכו בתדהמה. התנאים המופלגים הסתברו כבית מלון חמישה כוכבים בריביירה הצרפתית.

כבלים בכל תא (על חשבוננו), מגזינים, עיתונים, תארים האקדמיים, קנטינה, בישולים, פרודוקטים יוקרתיים, טיולים המשותפים וביקורים נדיבים (כולל אפשרות לשחק עם הילדים) הם רק חלק מהפעילויות וההטבות שבית המלון מציע לאותם רוצחים אכזריים.

לא זאת אף זאת, השבוע אף הסתבר שהאסירים הביטחוניים שמעו שיש משבר מים בישראל והחליטו לפעול ולנצל זאת עד תום. הם לקחו על עצמם פרויקט ובכל יום פשוט לא הפסיקו את זרם המים - בכיור ובמקלחת - וחגגו בחופשיות. כאוות נפשם.

אם אתם שואלים את עצמכם: האם הפסיקו לאסירים את זרם המים? התשובה היא לא. הנימוק: פחד אפולוגטי מתגובות האירופאים בפרט והעולם בכלל.

בזמן שגלעד שליט נמק בשבי, ללא ביקורים זוטרים ובסיסיים, (ע"פ החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה) אפילו של הצלב האדום, האסירים הביטחוניים משמינים, עושים דוקטורט, לומדים שפה חדשה ומתקלחים כמה וכמה פעמים ביום.

למה להם בכלל לחזור לעזה או ליהודה ושומרון? מישהו מתפלא מדוע רק אצלינו לחוצים להחזיר את החייל החטוף ואצלהם ישובים רגל על רגל? הנה הסיבה - אין להם סיבה.
אין להם סיבה למהר, אין להם סיבה להילחץ.

תחברו את התנאים המופלגים של האסירים הביטחוניים, משל נפשו בבית מלון חמישה כוכבים, לסיכונים אסטרטגיים של מדינת ישראל ותקבלו פגיעה קשה בחוסנה, ביטחונה ובאסטרטגיה המדינית והצבאית של מדינת ישראל.

החגיגה חייבת להיפסק אחת ולתמיד - לאף אחד כבר אין ויכוח על כך.
דו"ח שהגיע ללשכתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הצהיב על השולחן ולא נעשה איתו דבר.
השמועות גרסו אז, שהמדינה מפחדת לבצע מהלך כל כך "קיצוני", מפני שהאסירים עלולים למחות ולפתוח בשביתת רעב.
השבוע, ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, החליט לעשות צעד אמיץ. לעשות ולא לדבר, כמו בתחומים אחרים שהממשלה הנוכחית מצטיינת בהם.
ראש הממשלה, בחוכמה, הודיע שלא יפרסם בתקשורת את הביטולים בתנאים, והסכים לפרט רק בסוג הטבה אחת שתבוטל ("לא יהיו יותר מאסטרנטים לרצח ודוקטורנטים לטרור. החגיגה הזו נגמרת").

בשירות בתי הסוהר כבר הודיעו, לאחר דבריו של ראש הממשלה, שהחלו לפעול לחזרה לפרופורציות בכל הקשור לתנאי האסירים הביטחוניים וכבר בוטלו כה וכמה הטבות.

חזרה לשפיות דיסקורסיבית ופרופורציונלית ורפרודוקציה של תנאי האסירים הביטחוניים, בד בבד לצד העברת חוק בכנסת על כך שמדינת ישראל לא תוכל מעתה ואילך (לאחר שחרורו של גלעד שליט) להתדיין עם גורמי טרור (בתיווך) על החלפת שבויים רבים תמורת חייל אחד, אלא חייל תמורת יחס של אסיר אחד על שבוי אחד, תביא להפחתה חסרת תקדים במוטיבציה הערבית לחטוף חיילים ואזרחים, ומצד שני, למוטיבציה להחזיר שבויים (אם כבר נשבו) למדינת ישראל לאחר לחצים מבית.

הדבר לא צריך להתבצע רק בבגלל שביו של גלעד שליט, זו צריכה להיות דרך חיים, האסטרטגיה המוכרת והידועה של מדינת ישראל - כיבוד אמנת ז'נבה והחוק הבינלאומי בלבד. ולא קמצוץ וקורטוב יותר.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

תכנית ההתפכחות

מאז תכנית ההתנתקות מגבול רצועת עזה, הציבור הישראלי החל בתכנית ההתפכחות. סקר חדש שפורסם לאחרונה, קובע כי האזרחים בישראל מבינים היום, טוב יותר מאי פעם - ויתורים על שטחים לא עוזרים וגם לא יעזרו במאומה, לטובת התהליך המדיני ושלום הציבור.

תכנית ההתנתקות הזכורה לרעה, של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עקרה מעל 9000 יהודים מביתם ו"קרעה" לגזרים יישובים שלמים.
העקירה והנטישה אפשרו לשטחים שלמים בגבול הרצועה להפוך לבסיסי טרור איראנים ולמוצבי שמירה ומחנות אימון של החמאס. הפת"ח איבד מכוחו ובתוך תקופה קצרה החמאס השתלט לחלוטין על רצועת עזה בכוח הזרוע, גלעד שליט נחטף ולצידו אזרחים פלסטינאים רבים, אזרחים ועיתונאים זרים. אלפי רקטות קאסם וגראדים נורו על יישובי עוטף עזה (כמות כפולה מאשר לפני ההתנתקות), ילדים למדו במקלטים במקום בבתי הספר, אמהות פחדו לצאת החוצה לקניות. כאוס מוחלט. הדרום הפרוע.
הבטיחו יונה, אז הבטיחו.

אותו שרון אמר בזמנו שאם יירו קאסמים מרצועת עזה, ישראל תגיב בכל הכוח.
אז אמר.
תכנית ההתנתקות הייתה הסממן האחרון של מעוז השמאל בישראל. פיילוט אחרון של שטחים תמורת שלום. כאילו לא למדו דבר מאוסלו, בישראל הניחו שיציאה מעזה כמוה כפריחה בינלאומית פוליטית ומדינית.
אז הניחו.

שנים של ירי, קרבות ואלימות. נהרות של דם שנספגו באותם מסמכים מקוללים, נפילת השמאל לתהומות הנשייה. כל אלו לא לימדו את ההנהגה בישראל דבר.

שרון היה בטוח שמהלך כזה פופוליסטי יעניק לו פופלאריות מירבית אצל האליטה. הוא כבר ראה את הכותרת בעיתונים: "מנץ ליונה", "המהפך", "דברים שרואים משם..." וכו'.
והוא צדק, שרון. צדק בכל בדל מחשבה קטן. התקשורת עטפה אותו אהבה, חיבקה חזק ולא הרפתה.

הילד האבוד, ההוא שצבע את השיר, שם עגיל בגבה, לקח את הגיטרה וברח מהבית, המורד, אותו הילד שב הביתה. שב מלומד, עתיר ניסיון. "מפוכח", כביכול.
וההורים לא רוצים שיעזוב שוב לעולם.

האם ההורים בדקו מה היה לילד בתיק, כשנכנס הביתה? בוודאי שלא. הם שמחו לראותו וזה כל מה שהיה חשוב להם.
ובכן, גם לשרון לא בדקו את התיק. גם את שרון לא שאלו שאלות. עקרת יהודים? זה מספיק בשבילנו! "החזרת" שטחים? עשית את שלך!
אם יהיה משהו - נגיב בעוצמה!

החיוכים והעליזות החזיקו בדיוק כמה חודשים. מה שקרה לאחר ההתנתקות מפורט מעלה.
התקשורת בישראל אף פעם לא ניחנה בראייה אסטרטגית לטווח הארוך. היא מאמצת סיפוקים קצרי טווח, מידיים. אפס סבלנות.

פעם זה עוד היה משפיע על הרחוב והציבור הישראלי. היום כבר לא.
העם בישראל מפוכח היום יותר מתמיד. הוא רואה את הנעשה, הוא מנתח את התוצאות, הוא מבחין בין התדרים בתקשורת לעולם המציאות.
הוא מקשיב לכל מילה ומילה שיוצאת מפיהם של "הפרטנרים" ברשות הפלסטינאית. הוא מבין היום יותר מתמיד, הציבור, שהמטרה האמיתית של הערבים הפלסטינאים במדינת ישראל, אחת היא - מדינה פלסטינאית במקום ישראל, ולא לצד ישראל.
המאבק הוא על קיום והכרה במדינה יהודית ולא על הקמת מדינה פלסטינאית.

וכן, גם בכל הקשור למדינה הפלסטינאית - הציבור מבין היום הרבה יותר. הוא כבר עתיר ניסיון מאוסלו ומההתנתקות. הוא כבר הרגיש על בשרו יותר מפעם אחת.
אתה נותן שטח - אתה מקבל בסיס טרור, פיגועים, קאסמים, גראדים. בכל שטח שתתן, הטווחים יתקרבו יותר ויותר.

אגב, גם לבתי הקפה בשנקין הם יגיעו בסוף.
הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון היא גזר דין מוו למדינה היהודית. שדה התעופה ייכנס לטווח הטילים, לפלסטינאים יהיה יתרון גובה ביטחוני ברור מהגבעות וראייה עמוקת טווח לרוב המרכז בישראל.

כל אלו, מבלי לדבר כלל על השתלטות אפשרית ומאוד ריאלית של החמאס על יהודה ושומרון. אם הם הצליחו לעשות זאת ברצועת עזה, מה ימנע מהם לעשות זאת גם ביו"ש?

המחשבות הללו, של הציבור, החששות הכבדים, הפיכחון, הריאליות, באו לידי ביטוי בבחירות האחרונות עם ניצחון מוחץ של הימין בראשות בנימין תניהו וממשיך גם לאחרונה, עם סקר שנערך על ידי ד"ר מרים ביליג וד"ר אודי לבלשנערך, ממרכז מו"פ יו"ש ובקעת הירדן במרכז האוניברסיטאי באריאל.

על פי הנתונים, שיעור הישראלים התמוכים בפינוי התיישבויות מאסיבי או כולל, ירד בכחמישים אחוזים (!) בשנה האחרונה והוא עומד כעת על כ-14% בלבד מכלל האוכלוסייה היהודית הבוגרת. זאת, לעומת 27% אשתקד.

עוד עלה מהסקר, כי המתנחל הטיפוסי מוכר כדמות של לוחם וקצין בצה"ל ולא כמי שמתעמת עם פלסטינים, כפי שהתקשורת בישראל מנסה לצייר השכם וערב ותחת כל עץ רענן.

32% מהנשאלים ציינו שמבחינתם מי שמייצג את המתנחלים הם בני הציונות הדתית המשרתים כלוחמים בצבא, זאת לעומת 27% בשנה שעברה.

כמו כן, נמצא כי רוב הציבור בישראל תופס את הסכסוך הישראלי - פלסטינאי כסכסוך לאומי-דתי על קיומה של מדינה יהודית ולא כסכסוך טריטוריאלי על גבולות 1967.
רוב הנשאלים חושבים גם שקבלת הפתרון של שתי מדינות לשני עמים על ידי ישראל לא תעשה שום דבר לסכסוך ואולי רק תמנע את החרפתו לזמן קצר בלבד.

הציבור הצביע בידיים - בקלפי, הציבור מצביע ברגליים - בהפגנות החוזרות ונשנות של פעילים כנגד פעולות פסולות של שמאל קיצוני ואני ציוני ובטיולים ביו"ש, הציבור מצביע גם בראש - צריכת המידע מהתקשורת בעירבון מוגבל, בעין חשדנית.

השפיות חלחלה בחזרה לעם כתוצאה מהתוצאות והתמונות האיומות של תכנית ההתנתקות.
היום כבר ברור שהמתיישבים הם - הם אלו שמגנים בגופם על מרכז הארץ ועל המדינה ככלל.
כשיש רצף של התיישבויות גדולות ורחבות, כך קטן הסיכוי לפנות שטחים לטובת בסיסי טרור איראנים בלב המדינה.

תכנית ההתנתקות הסתיימה - תכנית ההתפכחות ממשיכה לצבור תאוצה מירבית, בדרך למדינת ישראל חזקה כלכלית-חברתית-ביטחונית, משגשגת ופורחת.

משישה יוצא שלושה - הפריימריז במפלגת העבודה מתקרב

בחודש ספטמבר הקרוב ייערך הפריימריז לראשות מפלגת העבודה. מה שבתחילה נראה כמו בדיחה עצובה וכלל רשימה של שישה מתמודדים, הפך חיש מהר לקרב הרבה יותר רציני של שלושה מתמודדים.


השישה כוללים, כידוע, את: שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, שלמה בוחבוט, יצחק (בוז'י) הרצוג, אראל מרגלית ועמרם מצנע.
מששת המתמודדים הללו, צפויים להתעלות שלושה מתמודדים רציניים לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה: פרץ, יחימוביץ' ובוז'י.


מעבר לעובדה שמפלגת העבודה, ככל הנראה, תילחם בכל כוחה מול ישראל ביתנו (שצברה תאוצה מירבית בממשלה הנוכחית) על הזכות להיות המפלגה שתסיים במקום השלישי בבחירות, הבחירות לראשות המפלגה לא צריכות להיות יותר מדיי מרגשות ואטרקטיביות.
למפלגת העבודה אין מנהיג אמיתי שנראה בשטח (זולת פואד בן אליעזר, שמעדיף להיות בעל השפעה עצומה מאחורי הקלעים ולא בפרונט) ורוב המתמודדים הם בעלי אג'נדה חברתית גרידא וחסרי כל יכולות ביטחוניות (אלא אם כן אתם מחשיבים את הקדנציה הגרוטסקית של פרץ בתור שר ביטחון ברזומה).
בנוסף, המפלגה סובלת מזה שנים בסטיגמה של מפלגה עייפה, אפורה, שאבד עליה הכוח. מפלגה שמחוברת יותר לקשת של השמאל הקיצוני מאשר למרכז "המתון".
ובכל זאת, החדשות הטובות החלו להיראות בשטח, לאחר שברק יזם את הפילוג המפורסם ומשך כמה מחברי סיעתו להקמת מפלגת "עצמאות".

המהלך שיזם ברק ("התרגיל המסריח", לדברי בכירים במפלגה) הועיל לשני הצדדים: ברק קיבל סוף סוף מה שהוא רצה - חוקה בנוסח הבלעדית שלו וחופש פעולה מדיני ופוליטי ומפלגת העבודה קיבלה זריקת מרץ, חיים חדשים ומוטיבציה להתחדשות.
כ-50 אלף איש התפקדו למפלגת העבודה במפקד הנוכחי. כך עולה מספירה ראשונית של הטפסים במפלגה, שכעת מספר חבריה זינק למעל 70 אלף.

מטותיהם של ששת המתמודדים על ראשות העבודה הציגו את מספר המתפקדים שלטענתם גייסו: במטהו של ח"כ עמיר פרץ דווח על כ-23 אלף מתפקדים; במטהו של ח"כ יצחק הרצוג דווח על כ-16 אלף; במטה של ח"כ שלי יחימוביץ' דווח על כעשרת אלפים; במטות של יו"ר המפלגה לשעבר, עמרם מצנע, ויו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, דווח על אלפי מתפקדים ובמטהו של אראל מרגלית דווח על מעל אלף.
נתונים יפים בהחלט. אולם, מספר הפעילים בשטח כבר טענו שיש חלק לא מבוטל מקרב המתפקדים שהתפקד פעמיים. נתון שצריך לסיים אליו לב לקראת הבחירות.

כאמור, מי שאיכזב הוא דווקא עמרם מצנע. מצנע, בעל רזומה ביטחוני עשיר, מי שכבר ספג ניסיון והיה בתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, מי שעשה חיל בעיירת הפיתוח ירוחם, חשב - כמו רבים אחרים - שעברו המפואר יספיק לו בכדי להגיע לרשימת המתמודדים הרצינית. המפקד האחרון הוכיח שמצנע התבדה. מאוד יכול להיות שבמפלגת העבודה יצטערו על כך.

מצד שני, יש מי שלא מפסיקים להזכיר את התבוסה הצורמת של מצנע בבחירות האחרונות, שהיה יו"ר.
עמיר פרץ הוא האיש שמוביל את המירוץ והסיכויים שיזכה גדולים. השאלה היא - האם יזכה כבר בסיבוב הראשון של הפריימריז או ששני המתמודדים האחרים יצליחו להעביר את ההכרעה להצבעה שנייה?
פרץ, מצידו, שופע ביטחון. למקורביו הוא מסביר שלמד, שלמרות שרוב האשמות שהטיחו בו כשכיהן בתור שר ביטחון לא היו נכונות וחלקן לא מדויקות, הוא לא היה צריך להיכנס לתפקיד שזר לו.
הפעם, הוא טוען, הוא יהיה בתפקיד שהעם כל כך רוצה לראות אותו בו - שר אוצר. בשביל לכהן בתפקיד הזה, פרץ יודע שמפלגת העבודה חייבת להתאמץ הרבה יותר ולמשוך הרבה יותר מתפקדים. לא בטוח כלל שמפלגת העבודה תהווה כוח משמעותי בבחירות הקרובות, למרות גל ההתחדשות והרעננות שפקד את המפלגה לאחרונה.

מי שרודף אחריו הוא בוז'י הרצוג. בוז'י, בניגוד לתדמיתו הרכה והעדינה, הוא חיית שטח פוליטית. אם מישהו יכול לתת פייט לפרץ, הרי שזהו בוז'י.
ויש לו סיבות לאופטימיות, להרצוג. על פרץ הוא טוען ש "סובל ללא ספק מהטראומה של מלחמת לבנון השנייה. הציבור יצטרך זמן לעכל את הטראומה ואת נטישתו את האג'נדה החברתית". על מצנע: "אני הבנתי שקאמבק לא עובד מהניסיון שלי עם ברק".
גם יחימוביץ' לא יוצאת נזכרת לדעתו: "בהתמקדות שלה אך ורק בנישה אחת (רווחה), היא עלולה להפוך את מפלגת העבודה ללא רלוונטית במפה הפוליטית".


הרצוג הוא היחיד שהסכים לקבל את תיק הרווחה הבעייתי, רבים לא שוכחים לו את זה, אבל מצד שני, טוענים, היה לו נוח בכיסא המרופד של השר. יש לו חלק גדול בכך שנשארנו בקואליציה, טוענים בכירים במפלגה, יצרנו לעצמינו תדמית בעייתית.


את הפינאלה סוגרת שלי יחימוביץ. יחימוביץ' היא אולי הדמות הכי אהודה במפלגה. לאחר שחצתה את הקו מתקשורת לפוליטיקה, היא מיקדה עצמה רק בנושא אחד - כלכלה ורווחה.
הניסיון העתיר בתחום התקשורת, בנושאי כלכלה ורווחה, בד בבד לצד המאבק העיקש אל מול חברות התקשורת והלווין, עסקת הגז המתבשלת, חקיקת חוקים נמרצים בכנסת לטובת הצרכן והאוכלוסייה החלשה, קידם מעמד האישה - כל אלו מקנים ליחימוביץ' נקודות זכות רבות. העם שבע מסיסמאות, הוא מעוניין לראות תוצאות בשטח. ושלי מבצעת זאת הלכה למעשה.


מאידך, יש שטוענים שהמיקוד החברתי של יחימוביץ' מהווה חרב פיפיות. אמנם מצד אחד היא עושה מלאכתה נאמה עבור הציבור החלש, אך מצד שני, עם זה לא הולכים למכולת ולא מגיעים לתפקיד בכיר - יש צורך בקו מדיני, ידע ביטחוני, מחשבה מדינית. כל אלו הם לא מנת חלקה של שלי יחימוביץ', בעליל.
ויש עוד סינריו. אם הבחירות לפריימריז לא יעברו בהצבעה ראשונה, יותר מסביר להניח, שטווח המועמדים יקוצץ לשניים או שלושה מועמדים.

או אז נוכל להבין טוב יותר את המערכת ואת מאווייהם של חברי המרכז במפלגת העבודה.
ההנחה היא שאם פרץ ובוז'י יגיעו להצבעה שנייה, יחימוביץ' תחבור לפרץ (מורה דרכה בתחילת דרכה בפוליטיקה) וכך גם מצנע (רקע משותף של ביטחון. יכול להיות שפרץ יבטיח לו תיק ביטחוני בכנסת), מה שיסלול את דרכו של עמיר פרץ חזרה ליו"ר מפלגת העבודה.


מה הלאה? התמודדות ראש בראש מול ישראל ביתנו בבחירות הבאות על המקום ה-3 במספר המנדטים.
במפלגת העבודה יתפללו שעות נוספות, שעד הבחירות לכנסת הבאה, ליברמן יהיה כבר מחוץ לפוליטיקה (בעוד כמה חודשים ייערך לליברמן שימוע, ולאחריו יוחלט סופית אם להגיש כתב אישום נגדו) וישראל ביתנו תספוג מכה קשה מאוד, שכנראה תבטיח גוש שמאל חזק עם מפלגת קדימה - מה שייתן למפלגת העבודה הזדמנות לחזור להיכל התהילה של הפוליטיקה הישראלית.

יום שני, 13 ביוני 2011

שומרי הסף



חבר הכנסת ד"ר מיכאל בן ארי ועוזרו, איתמר בן גביר, החליטו לעשות מעשה אמיץ ונועז - "לפוצץ" את בועת הליברליזם של ת"א, ובד בבד, לחשוף את פרצופם האמיתי של השמנת מהשמאל.

הם הצליחו - ובגדול.

המכות ניחתו בזו אחר זו. תושבי רמת אביב ופעילי השמאל לא הבינו מהיכן נוחתות עליהם "מכות המצרים" ("הוכחנו להם שזה לא סתם סיפור מהאגדות", אחד הפעילים אמר בסרקזם) האיומות הללו ולא הפסיקו ליילל ולבכות את מר גורלם.

בחודש דצמבר 2010, החליט ד"ר בן ארי לצאת למבצע מבורך ונועז שנקרא "רמת אביב תחילה", מבצע שנועד לבחון האם ארגוני זכויות האדם, השמאל ותושבי רמת אביב בפרט, הם-הם המושיעים בשר ודם של העובדים הלא חוקיים, "המסכנים", שמדינת ישראל מתייחסת אליהם בגזענות, אפליה, אפרטהייד, פשיזם ושלל מלל והתבטאויות שאבד עליהם הכלח מזמן. וכמה לא מפתיע - עדיין ניתן לשמוע אותם בפיו של כל איש שמאל ממוצע שמושפע מהתקשורת בארץ.

לצד זאת, המבצע כמובן, נועד גם להילחם בזרם המסתננים שכובש את השכונות בדרום ת"א.
השלב הראשון של התכנית החל בהתגייסות, לכאורה, למען הפליטים והעובדים הלא חוקיים.
במסר טלפוני מוקלט שהועבר לתושבי שכונת רמת אביב, קרא בן ארי לתושבים לפנות אליו עם מידע על דירות גדולות ואפילו על מחסנים פנויים בהם ניתן לשכן עובדים זרים. בהודעה נשמע בן ארי אומר: "אני קורא לכם לסייע למבצע קליטה הומניטרי ולהראות את הפנים היפות של צפון תל אביב. שאו בנטל ותנו דוגמא אישית".

מישהו מוכן לנחש כמה התקשרו והחזירו תשובה? נכון, אף אחד.
נו, ישאלו השמאלנים ותושבי השכונה, למה שנשתף פעולה עם קריאה צינית שכזאת?
שאלה מקובלת. אך אנחנו שואלים - מדוע לא התייצבו תושבי השכונה לעזור למען הפליטים מלכתחילה, חוץ מלהעמיד אותם בשמש הקופחת בהפגנות מטופשות וחסרות כל בסיס? מדוע לא הועילו לעזור לאותם שוהים בלתי חוקיים, במבצע מיוחד שהם ארגנו? מדוע לחכות למבצע ציני של ד"ר בן ארי בכדי להגיב ש"לא נפעל למען מטרה צינית"?

על טענות אלו, לשמאל, אין ולא תהיה תשובה. כי הם פשוט לא עושים דבר למען הפליטים הללו, מלבד לשבת בבית קפה ממוזג על כוס מקיאטו. אין שום "הישג" משמעותי שאותם פעילי זכויות אדם, אנשי שמאל ותושבי שכונת רמת אביב יכולים "להתגאות" בו.

ובכל זאת, ורק בשביל לסגור את כל הקצוות, בן ארי החליט לאיים על תושבים אלו שגם אם לא יהיה שיתוף פעולה הומני מצידם, הוא ישכור בעצמו דירות וישכן בהן את הפליטים.
"נראה את הצפונים דואגים לזכויות הסודנים כשהם, גרים דלת לידם", אמר אז.
בהחלט יהיה מעניין לראות את הסיטואציה.

השלב השני היה התייצבות לצד תושבי שכונת התקווה בפרט ודרום ת"א בכלל.
גולת הכותרת - חניכת משרד של ד"ר בן ארי בשכונת התקווה.
בשעה שרוב הלשכות הפרלמנטריות של חברי הכנסת נמצאות במרכז תל אביב, במגדלי יוקרה או בשכונות המרכזיות בירושלים, בן ארי החליט להקים את לשכתו דווקא בלב שכונת התקווה, במקום בו נאבקים התושבים היהודים על צביון השכונה אל מול המסתננים הבלתי חוקיים מסודן המציפים את השכונה.

תושבי המקום, מצידם, בירכו והוקירו את פועלו של בן ארי. מרלן, תושבת השכונה, אמרה כי "במשך כל השנה האחרונה פגשנו כאן פוליטקאים שבאו דיברו ונעלמו, בן ארי הוא שונה ואני מאמינה שהוא יפעל כדי שהמקום הזה לא יהפוך למה שהפכה היום התחנה המרכזית החדשה בתל אביב."

השלב השלישי היה הקמת "משמר השכונות".
אנשי שכונת התקווה ופעילי ארץ ישראל שלנו, הקימו בחודש מרץ את משמר השכונות שתפקידו להחזיר את הביטחון לתושבי דרום תל אביב.
לדברי התושבים בדרום ת"א, המצב בשכונת התקווה, תל כביר, שכונת שפירא, קרית שלום, ומקומות נוספים בהם מתגוררים המוני מסתננים בלתי חוקיים הפך להיות בלתי נסבל והתושבים מקווים שהפתרון יימצא בדמות משמר השכונות החדש שהוקם.

סוזי תושבת קרית שלום מסרה: "אנחנו חיים בפחד. אין מצב שאני או הילדים שלי נסתובב בשעה שמונה בערב מחוץ לבית כאשר ברחובות משתוללים המסתננים הבלתי חוקיים, מבצעים מעשים של פשע והטרדות מיניות".
כמענה לתופעות אלה, יזמו באיחוד הלאומי, ביחד עם תושבי השכונות בדרום ת"א, משמר המורכב רובו ככולו מתושבים של השכונה שמפטרלים באזורים השונים ומעניקים כוח הרתעה.

"אנחנו לא מתכוונים לפעול בניגוד לחוק", אמר ברוך מרזל, ממקימי המשמר, "אלא רק להרים את החוק מהרצפה. משטרת ישראל וכל רשויות השלטון האחרות מגלות אוזלת יד בכל הקשור בטיפול בתופעת המסתננים ויש צורך שהתושבים יקומו ויעשה מעשה - אולי זה יעורר את המשטרה".

גם בנושא זה, כמובן, תושבי השכונה מיהרו לברך. אהרון, תושב שכונת התקווה אמר כי הוא הגיע לפעילות לאחר שפנה ללשכתו של חבר הכנסת מיכאל בן ארי בשכונת התקווה: "מחמם את הלב לראות את אנשי הימין מגיעים לכאן ופועלים למען תושבי שכונות הדרום. השמאלנים כל הזמן מדברים אבל בתכלס אלא שגרים בצפון תל אביב שלחו אלינו את הסודנים הבלתי חוקיים לכאן. לפחות עכשיו יהיה מי שישתדל לפעול נגד התופעות הקשות שנוצרו בשכונה".

השלב השלישי, הגאוני מכל, השיא, הגיע אתמול. בבריכת גורדון, מעוז השמנת של מדינת ת"א.
בסוף השבוע התקשר בן ארי, בעילום שם, לקופת הבריכה והודיע שהוא מתכוון להגיע עם 40 אנשים נוספים. עובדת הבריכה ששוחחה איתו השיבה לו: "אין בעיה".
בן ארי, כמובן, הקליט את השיחה.

במקביל, שכר איתמר בן גביר אוטובוס ופעילי ימין נשלחו לשוק מחנה יהודה בכדי לרכוש 50 בגדי ים וכדורי ים.
אתמול, בשעות הצהריים המוקדמות, הגיעו שלושה פעילי ימין לתחנה המרכזית הישנה בת"א והציעו לפליטים: חמישים שקלים, כניסה חינם לבריכה ובגד ים.
יותר מ-100 פליטים התקבצו סביב פעילי הימין ולבסוף כ-40 מהם עלו על האוטובוס ויצאו לבריכה.

"המטרה שלנו היא להראות את הצביעות של התל-אביבים ואנשי השמאל. אנשים שכל הזמן רוצים לתת עוד ועוד זכויות לסודנים, אבל מצד שני, רוצים אותם עם הזכויות האלו רק בדרום ת"א, רחוק מהעין", אמר בן ארי בכניסה לבריכת גורדון.

עשרות המתרחצים הוכו בהלם, כרעם ביום בהיר.
בתחילה, אחד השומרים שעמד בכניסה ניסה למנוע מהם את הכניסה ואמר להם: "אין לכם בגדי ים". או אז בן ארי שלף את השקית עם בגדי הים. השומר החוויר.

לאחר מכן, ניסו גורמים שונים בהנהלה למנוע את כניסת הפליטים בתואנות שווא. בן-גביר, בעל ת
חברת מועצת העיר ת"א, שהייתה במקום, רחל וולנר-גלעד, ניגשה לפליטים וביקשה מהם לא להיכנס לבריכה. "הם משתמשים בכם", זעקה.
כמובן שאותם פליטים לא עמדו בפיתוי ואכן נכנסו למים.

אחרי הכל, מי מבטיח להם שאותה רחל תעניק להם בפעם הבאה כרטיס חינם לבריכה אקסלוסבית כזו?
מי מבטיח להם שיוציאו אותם ממגורים שלא מתאימים אפילו לבעלי חיים?
מי מבטיח להם פרנסה קבועה?
מי מבטיח להם השכלה?
בטח לא השמאל, בטח לא פעילי זכויות האדם, בטח לא תושבי רמת אביב.

הסיבה פשוטה - אין ולא צריך להיות מאבק להשארתם של פליטים ועובדים בלתי חוקיים בארץ.
אין לזה אח ורע בעולם שמדינה קולטת המוני פליטים בחודש ומשכנת אותם בתוך שכונות שגם כך לא יציבות מבחינה כלכלית.
מדובר בסכנה כלכלית, חברתית ואפילו ביטחונית, סכנות שראויות למאמר משל עצמו.
אם פעילי השמאל ותושבי השכונות היוקרתיות, הצבועים, המתחסדים והמתיפייפים לא מבינים זאת, אזי שייקחו אחריות ויישאו בעול הנטל.
כל אימת שלא עושים זאת, אין להם כל זכות להביע ולו מחאה הכי קטנה.

אגב, מיותר לציין שכל המשתכשכים התל-אביבים יצאו מהבריכה מיד לאחר שהפליטים נכנסו למים.
מפתיע, נכון?

השמאל שוב התגלה במערומיו. שוב היינו עדים לטקס קריעת המסיכות מעל פרצופם של אותם צקצקני לשון, שכל מעשיהם הוא לשבת מול הפלאזמה או בבתי קפה ולהעביר ביקורת.
שוב נוכחנו לגלות כמה "מעוז הליברליזם" מזויף, עלוב ופתטי.
בסופו של דבר, העורב לא נעשה לבן יותר אחרי שרוחצים אותו.