הקולות של פיראוס

מצב השווקים הפיננסיים ביוון מזכיר את האגדה על הרקולס. אחת המשימות שהוטלה על הגיבור המיתולוגי היתה לנקות את הרפתות של אאוגיאס מזבל של 3,000 פרות, אחרי שלושים שנה בהן הן לא נוקו. לצורך כך, חיבר הרקולס שני נהרות ששטפו את האורוות לחלוטין. והנה, גם באתונה של היום מקווים לזרם של אירו שלא יותיר שאריות מהזבל הנוכחי.

אלא שהדרך עוד ארוכה וקשה. ובינתיים מתגודדים אלפי יוונים ברחובות ונאבקים מול כוחות המשטרה בדם, יזע ודמעות (בעיקר מהעשן של הגז המדמיע).
מרכז אתונה נראה כשדה קרב. המפגינים האלימים לא הפסיקו ליידות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המשטרה, תוך שהם מאיימים לפלוש לפרלמנט. מנגד, השתמשה ברימוני גז מדמיע וכיסתה את העיר בעננה כבדה.

יוון כמרקחה

ההפסד בקרב על אירוח משחקי 1996 לאטלנטה והבחירה בסידני כמארחת משחקי 2000, הניעו את היוונים לבצע שורה של מעשי "התאבדות" כלכלית.
הוועד האולימפי הבינלאומי חשש להעניק ליוונים את האירוח, בשל חוסר בתשתיות בעיר הזקוקה למודרניזציה.

וכך, בכדי לזכות סוף סוף באירוח שהובטח לתושבים, הסכימה הממשלה היוונית לשורה של הבטחות וערובות לקראתם, כולל התחייבויות כלכליות אדירות.
תשתיות התיירות בעיר שעוצבו באמצע המאה ה-19, עברו הסבה למאה ה-21, כעשרים ושניים אולמות ואצטדיונים נבנו ושופצו כדי שיתאימו לדרישות ההתאחדויות הבינלאומיות, הוקם נמל תעופה חדש באתונה ובנוסף, נבנתה רכבת תת קרקעית בעיר.

העלויות הרשמיות והמדווחות - בסביבות 15 מיליארד דולר, שמומנו, כמובן, באמצעות הלוואות.
העלות האמיתית כלל לא ידועה. גם לא ליוונים עצמם.
נכון, ליוון לא היו חובות רבים לפני כן, אבל מאז 1999, כפי שציין כלכלן הספורט האמריקני הידוע, ויקטור מאת'יסון, ירדה מצבת החובות. אלא שפתאום, ב-2004, היא זינקה שוב למעלה בערך של 7.5 אחוז מהתמ"ג - כשעלות המשחקים היא כ-5% מהתמ"ג.

בגלל אתרי הבנייה הענקיים וקשיי התחבורה לא הגיעו תיירים ליוון בשנה שלפני המשחקים, וגם התחזית לעלייה בתיירות לאחריהם התבדתה, הסביר מאת'יסון. במקביל התפרסם שסימנס, למשל, שיחדה בעשרות מיליוני אירו פקידי ממשל יווניים, כדי לקבל את תקציב מערכת הביטחון למשחקים.

גם מאז הסתיימו המשחקים האולימפיים, הם ממשיכים לעלות לא מעט כסף.
עלות אחזקת המתקנים מגיעה לכחצי מיליארד דולר. 21 מהם נטושים וסגורים. הקומפלקס האולימפי בפאלירו ביי משמש היום כמגרש חניה, כמזבלה וכמתחם מגורים לצוענים.
מאז המשחקים לא קרה כלום וגם אין תכניות קונקרטיות לשימוש במתקנים. הממשלה מסבסדת את התחזוקה, אבל ארגוני ספורט לא משתמשים במתקנים.

ואולם, המשחקים האולימפיים הם לא הבעיות היחידות של היוונים ולא הכתובת היחידה לקטסטרופה הכלכלית שהגיעה לפתחם.
ארבעת הרכיבים שהופכים את החוב של יוון לבעייתי הם שחיתות שלטונית, התחמקות מתשלום מס, ביורוקרטיה ואי־יציבות שלטונית.

אף שהבחירות האחרונות ביוון נסבו בעיקר על הנושא הכלכלי, לשלטון לא היה מספיק כוח פוליטי גדול דיו לבצע את הרפורמות המקיפות שנדרשו בכדי לצמצם את ההוצאות בצורה משמעותית.

סיבה נוספת לכך שכלכלתה של יוון נמצאת בקריסה, היא הכלכלה השחורה, ה"כלכלה הלא רשמית" שפעלה במקביל לכלכלה המדווחת לספרים. ליוון הכלכלה השחורה הגבוהה ביותר באירופה (28.6% לעומת 8.8% בשוויץ ובארה"ב). כך מספרים לנו נתוני ה-OECD.

עוד סיבה שיכולה לשפוך אור על המצב הנוכחי ביוון היא מדיניותו של ראש הממשלה הנוכחי, ג'ורג' פפנדראו.
אביו המפורסם של רוה"מ הנוכחי היה אנדראס פפאנדריאו. פפאנדריאו היה נביא הסוציאליזם ביוון.
אחד הדברים הראשונים שעשה אביו עם זכייתו הראשונה של PASOK בבחירות בשנות ה -80 היה הלאמת כל החברות שהפריטה הממשלה הקודמת. הוא גם זכור היטב ביוון בשל שפע הסקנדלים ושערוריות השוחד הכלכליות בהן הואשם בארצו.

אגב, את יחסו לישראל ניתן לסכם במילה אחת: איבה. פפאנדריאו היה אנטי אמריקאי ואנטי גוש המערב. ממשלתו הזמינה את אש"ף לפתוח שגרירות בבירה היוונית עוד לפני שכוננה יחסים מלאים עם ישראל. רק ממשלת הימין בראשות ה-ND תיקנה את העוול ושדרגה את היחסים עם ישראל באמצע שנות ה-80.

פפנדראו הבן המשיך בקו הסוציאלי של אביו (הלאמת חברות שהפריט קודמו. גיל הפרישה המוצע ביוון הוא 51). קו שמחזיר את יוון אחורה, במקום לקחת אותה קדימה אל העתיד ולחזק אותה בגוש האירו.

הדעות ברחוב היווני נחרצות, הן על הממשלה והן על היוונים עצמם. הן מבטאות באופן מובהק את המשבר הזה. ניתן לשמוע סיפורים על תרבות צריכה מוגזמת, ממשלה מושחתת ומנופחת (ביוון יש בערך מיליון עובדי ממשלה; האוכלוסייה כולה מונה 11 מיליון) ועל משכורות נמוכות במדינה יקרה מאוד.

"כולנו חיים פה בגן עדן של טיפשים", טוענים. "דור של צעירים שהרוויחו 700 יורו בחודש, ברוטו, במקרה הטוב, נסעו במרצדסים, גרים אצל ההורים, ומחזיקים בשלושה כרטיסי אשראי ועוד מקווים שהכל יהיה בסדר''.

בשנת 2009 הורידה סוכנות הדירוג פיץ' את דירוג האשראי של יוון לרמה של BBB+, הנמוך ביותר בגוש מדינות אירו. פיץ' הודיעה על המהלך יום אחד בלבד לאחר שסוכנות הדירוג S&P החלה אף היא לעקוב מקרוב אחר התנהלות איגרות החוב של המדינה האירופית.

הודעת סוכנויות הדירוג כי יורידו ליוון את דירוג החוב החיצוני, גם אם לא נעשתה בהשראת בריסל, הרי שהיא שולחת מבריסל מסר מאיים הדורש מיוון לרסן את גובה ההוצאה הציבורית ובמיוחד את דרישות השכר של הסקטור הציבורי.

בתגובה לכך התייצב שר האוצר היווני ג'ורג' פפקונסטנטינו מול מצלמות התקשורת, והצהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי המערכת הפיננסית ביוון יציבה וכי אין סיכוי שהמדינה תשמוט את חובותיה או תבקש סיוע מהאיחוד האירופי.

לאחריו, חזר ראש הממשלה ג'ורג' פפנדריאו והדגיש את המסר של שר האוצר: "יוון אינה נמצאת בסכנת חדלות פירעון, ואיני רואה אפשרות שנעזוב את גוש אירו", אמר. "אנחנו לא מכחישים את הבעיות שלנו, אלא מתמודדים עמן. לא נבקש מתנות או הקלות. נעמוד במחויבות שלנו".

זה היה אז. על פי הערכות עדכניות של הנציבות האירופית, החוב היווני יעלה השנה (2011) ל-157.7% מהתוצר, ויזנק ל-166.1% ב-2012 - מעל לרמות של 150.2% ו-156%, בהתאמה, בהערכות קודמות. הגירעון התקציבי יטפס ל-9.5% מהתמ"ג השנה.

ההשלכות של הפחתת הדירוג על המערכת הפיננסית של יוון מקשות על הבנקים היווניים לגייס הון טרי מהבנק המרכזי האירופי, אשר בתמורה למתן אשראי לבנקים היווניים משעבד את איגרות החוב הממשלתיות. כיום מוכן הבנק המרכזי האירופי לקבל איגרות חוב שמדורגות ־BBB ומעלה, זאת לאחר שהגמיש את תנאיו בגלל המשבר העולמי. בקרוב עתיד לחזור הבנק המרכזי האירופי למדיניות הקשוחה יותר שבה נהג טרום המשבר - שעבוד איגרות חוב המדורגות ־A ומעלה.
להורדת הדירוג השלכה נוספת, והיא זינוק בתשואות על האג"ח הממשלתיות.

לפני כשנה, כזכור, קיבלה יוון חבילת סיוע מטעם האיחוד האירופאי בסך 110 מיליון אירו. כעת, יוון מבקשת סיוע נוסף, בסך 65 מיליארד אירו. לא רק שהיא לא עמדה בהתחייבויות הפחתת הגירעון, היא הגדילה את הסיכון לאי החזרת החובות בהיקף של 327 מיליארד אירו. כ-150% מהתל"ג העצמי שלה.

האיחוד האירופאי התנה את סל הסיוע החדש בקיצוץ רוחבי ומאסיבי בכלכלת יוון. השבוע, כל שמענו, ראש הממשלה היווני הצליח להעביר את מדיניות הצנע החדשה בפרלמנט שכוללת בין היתר: מס סולידריות, העלאת מע"מ במסעדות, הטלת מס עושר, הורדת שכר במגזר הציבורי, פיטורים נרחבים, העלאת גיל הפנסיה ל-65, קיצוץ בתקציבי הממשלה והפרטות נכסים - מה שכמובן הבעיר עוד יותר את השטח ביוון ושלח עוד כמה אלפים להתפרע ברחובות.

קבוצת כלכלנים אחרת, טוענת שמה שהביא את יוון מלכתחילה למצבה העגום היום, היא בכלל הצטרפותה לאיחוד האירופאי.

כניסתה של יוון לגוש היורו ב־2001 לוותה בהרבה התנגדויות, ויש הטוענים שממשלת יוון עשתה אז לא מעט מניפולציות של הנתונים הסטטיסטיים (כדוגמת הגירעון התקציבי) כדי להתקבל לגוש היורו בהתאם לאמנת מאסטריכט.

גם נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, טען: "יוון נכנסה לאיחוד האירופי עם חובות ואבטלה גדולים, ולכן אין פלא שהיא על סף קריסה. היא כבר לא שם של מדינה, אלא של תופעה כלכלית שאליה משתייכות גם ספרד ופורטוגל ואירלנד. הבעיה עם יוון היא הסיכון להדבקות מדינות אחרות."

מצד שני, תאוריית הקונספירציה - איך לא - חוגגת.
התיאוריה היא, שמשבר החובות היווני לא היה בא לעולם אלמלא הוא השתלב במגמת - על אירופית חשובה אפילו יותר: שובו של הרייך הגרמני. לא כמובן של הרייך השלישי הנאצי, אלא הרייך מהסוג שאוטו ביסמרק בנה באירופה לפני 140 שנה. ה"פאקס גרמניקה", ה"שלום" הגרמני ביבשת, שבו הוכפף הכול לאינטרס הגרמני.

לפי התיאוריה הזו, מרחב האירו נולד, מלכתחילה, קודם כל כדי לאפשר לגרמנים "לשאוב" את הכספים של אירופה למימון האיחוד עם מזרח גרמניה. ההוכחה, לכאורה, היא משבר הליש"ט הבריטית ב-1992 שנבע מהריבית העדיפה של המארק הגרמני.

בגרמניה עצמה מתנהל כעת דיון על תפקידה במשבר החובות. מדינאים כמו הקנצלרים לשעבר הלמוט קוהל וגרהרד שרודר מזהירים את הקנצלרית הנוכחית, אנגלה מרקל, שיוון לא תוכל לעמוד בתנאי הצנע שנכפו עליה, ושהמחשבה שהיא תוכל אי פעם לפרוע את חובותיה אינה אלא אשליה במקרה הטוב והעמדת פנים במקרה הסביר.

אבל מרקל נשארת בשלה, בין היתר, כך הם טוענים, מפני שהיא חניכת האסכולה המזרח גרמנית הנוקשה.

הטענה גורסת שיוון נכנסה בתרמית לאיחוד האירופי, בשל העובדה שלאיחוד האירופי היה אינטרס שהיא אכן תצטרף, אפילו שכלכלתה אינה חזקה.
הקונספירציה טוענת למעשה שגרמניה וצרפת האביסו בכוונה תחילה את היוונים בהלוואות מנופחות רק כדי לגזור קופון על הריבית.

בסופו של תהליך "הבראת" יוון, המדינה תצטרך למכור נכסים ולהפריט חברות של הממשלה היוונית - ומי יקנה? אל תתפלאו אם משקיעים רבים ידהרו מצרפת וגרמניה.
מצד שני, ביוון לא התלוננו במשך עשרים שנה מכיוון שמצבם היה טוב לאותה עת. כעת, כשחרב חדה מונחת על צווארם, אלפי יוונים יוצאים להפגין בטענה שרימו אותם.

את רוב הטענות סופגת, כאמור, גרמניה.
הגרמנים, כידוע, מחזיקים בלא מעט חובות של מדינות באיחוד האירופאי. לגרמניה יש אינטרס להלוות לאותן מדינות כסף, מהסיבה הפשוטה - היא גם מייצאת אליהן הרבה. הלוואה פירושה שאותן מדינות יוכלו להמשיך לרכוש את המוצרים הגרמניים ובכך ליצור מעגל כלכלי-פוליטי.

אם אותן מדינות יקרסו, גם גרמניה תיגרר אחריהן. לכן, לגרמנים לא ממש כדאי שזה יקרה.
הציניקנים אומרים בחצי צחוק, שגרמניה חייבת לבדוק מה יותר גרוע - לתת לאותן מדינות לצאת מהאיחוד, או להמשיך להציל אותן עד שזה כבר יהיה לא מעשי והחובות יהיו גדולים מדי?

בכל מקרה זה נראה בהחלט שיש שם בלון אחד גדול במערכת האירופית שיכול מאוד להתפוצץ בקרוב חזק מאוד. לעתה עתה, אנחנו רואים רק ניצוצות.