יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

מבצע עמוד ענן - לא לחזור על טעויות העבר


שר הביטחון, אוהד ברק והרמטכ"ל, בני גנץ, בתדרוך צבאי. לתרגם את ההישג הצבאי, להישג מדיני.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ולתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשייתי והרתעה אמיתית מול החמאס - אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.


הרקע למבצע – החמאס הפריז בביטחונו

מדינת ישראל יצאה לפני כמעט שבוע למבצע "עמוד ענן" שעליו הכריזו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק.
השניים, שלא נחשבים ששים אליי קרב, החזיקו באיפוק ובריסון הביטחוני מתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית ולא יצאו להרפתקאות פזיזות וחפוזות. כל אירוע – כולל המבצע הנוכחי - נשקל בשום שכל, בקור רוח ובתהליך קבלת החלטת מפוכח וריאלי, שבסופו, הוחלט שלא לצאת לשום פעולה נרחבת בעזה, למרות טפטופי הטילים.

הסיבה לכך היא, שבראש מעייני הקברניטים של מדינת ישראל, עמדה (ועומדת) איראן ופרויקט הגרעין שלה. איראן, ולא אחרת, מהווה את האיום הקיומי היחיד והבלעדי, על מדינת ישראל וככזה, היה על הקברניטים בירושלים, להתייחס אליו בהתאם.
פעולה נרחבת בעזה, הייתה מסיטה את תשומת הלב העולמית מהנעשה בטהראן ומשטר האייתולה היה ממשיך לסובב את הצנטריפוגות ללא הפרעה (למעשה, זה בדיוק מה שקורה בזמן כתיבת שורות אלו).

תוסיפו לכך את המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע העולם מאז 1929 ותיווכחו מדוע ראש הממשלה, נתניהו, חשב לא פעם ולא פעמיים, לפני שהחליט לצאת למבצע "עמוד ענן" בעזה.

ואולם, בסופו של דבר, מדינת ישראל כן החליטה לצאת למבצע בעזה. אז מה בדיוק גרם לשינוי בקרב מקבלי ההחלטות בממשל הישראלי?
הסיבה לכך היא, שבשבוע שעבר, החמאס חצה את כל הגבולות האפשריים. כשמדובר בטפטופי שיגורים לטווח הקצר ואפילו הבינוני, ישראל יכולה לעמוד איתנה מול אלו והחוסן הלאומי של אזרחיה מספיק חזק בכדי להמשיך את שגרת החיים, גם במצבים כאלה. זה נעשה הרבה בזכות מתקני ההגנה הפאסיביים אך גם, ובעיקר, הודות למערכת ההגנה האקטיבית, "כיפת ברזל", שעושה חיל במבצע הנוכחי, עם יותר מחמישים אחוז של הצלחת יירוטים.

במצב כזה, אמנם הריבונות הישראלית נפגעת והטרור ממשיך להכות, אך כאמור, האזרחים יחסית מוגנים וניתן "למשוך" את המצב לעוד כמה וכמה חודשים, עד לכשיסתיים המערכה מול האיראנים (וכפי שהצהיר ראש הממשלה בנאום "הקו האדום" מדובר בעניין של עד 12 חודשים לכל היותר).

והנה כי כן, ארגון הטרור, חמאס, החליט לחצות את הגבול. ביום שלישי, ה-6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל, לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ב-8 בנובמבר, בפעולת "חישוף" בתוך רצועת עזה, ליד חאן יונס, פוצצה מנהרה נפץ עצומה וב-10 בנובמבר, בוצע ירי טיל נ"ט מסוג  "מילאן", על ג'יפ סיור צה"לי.

על עליית מדרגה כזו, ישראל כבר לא יכלה לעבור על סדר היום. ב-13 בנובמבר, בישיבה חשאית של "התשיעיה", הוחלט על יציאה למבצע צבאי בעזה, תוך חשאיות מוחלטת. נתניהו וברק אפילו הצפינו עד רמת הגולן, רק בכדי לסמא את עיני החמאס.
מטרות המבצע הוגדרו במעומם – בכוונה תחילה – בכדי לא לשוב על טעויות "עופרת יצוקה" ולהסתבך בבוץ העזתי ובפעולה נגררת: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס וארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי-הישראלי.


המהלך הטקטי

ואכן, כבר בערב הראשון של המבצע, ישראל חיסלה, בצורה כירורגית, את מפקד הכוחות המזוינים של עז-אל-דין-אל-קסאם, (הזרוע הצבאית של החמאס), אחמד ג'עברי. מדובר במכה מוחצת עבור החמאס, שלא היה מוכן לכך לחלוטין.
צה"ל ניצל את שעות הבלבול ויצא לגיחות הפצצה של יעדי השיגור וטילי הפאג'ר 5. הגיחות הללו נחלו הצלחה מסחררת, כאשר צה"ל השמיד כמעט לחלוטין את כל מערך האסטרטגיה של החמאס.
חשוב לציין, שטילי הפאג'ר 5 נחשבו כ"קלף מנצח" עבור החמאס, שאיים ללא הפסקה, שיירה טילים על תל-אביב. אמנם בסופו של דבר הוא אכן ירה, אך בצה"ל לקחו בחשבון שנותרו כמה טילי פאג'ר בודדים שהחמאס יעשה בהם שימוש.
ובנתיים, כולם יורטו על-ידי כיפת ברזל.

נכון לכתיבת שורות אלו, מדינת ישראל השמידה יותר מ-1000 יעדי טרור ברצועת עזה. מדובר בהישג אדיר, שרובו ככולו שייך למודיעין הישראלי, שהצליח לאסוף בנק מטרות כל כך נרחב וכל כך מדויק, בצורה כה מרשימה.
החמאס, לאחר חיסולו של ג'עברי, מבולבל. מצד אחד הוא מתחנן למצרים שתתווך הסכם הפסקת אש ומצד שני, מנסה להילחם פסיכולוגית מול אזרחי מדינת ישראל, דרך האינטרנט והרשתות החברתיות.
גם בזירה הזו, צה"ל מחזיר אש וניכר כי ידיו על העליונה. בניגוד לעבר – בפרט "עופרת יצוקה" - צה"ל הגיע מוכן למבצע הזה ולא מפסיק לצייץ בטוויטר ולשתף בפייסבוק. הלחימה מתרחשת בשתי הזירות – הפיזית והוירטואלית, שמשחקת על דעת הקהל העולמית ונותנת למדינת ישראל נקודות זכות רבות.

ככל שיימשך המבצע, החמאס, שנמצא בלחץ עצום וספג מכות אנושות, לא יוכל להמשיך ולשרוד עוד הרבה זמן, מה שמייתר את הצורך בהכנסת כוחות קרקע לתוך עזה, שתהווה מלכודת מוות.

בנוסף, אין שום אזכור במטרות המבצע ל"הפלת שלטון החמאס", כך שגם מהבחינה הזו, אין שום צורך במבצע קרקעי.
יתרה מזאת, אין שום מטרה בהגדרות המבצע, שמייחלת להפסקת הירי המוחלט מעזה, אלא רק "צמצום". ולצורך כך,
ניתן להשמיד את הרוב המוחלט של מחסני האמל״ח והשיגורים - גם לטווחים קצרים, דרך האוויר. עם משגרים שקשה להורידם, ניתן להיעזר בכוחות קרקע מיוחדים וכירורגיים.

בכדי לעמוד במטרות המבצע, ניתן להמשיך ולהשתמש באוויר ובים בצורה דומיננטית (בנוסף ליחידות קרקע מובחרות, שככל הנראה כבר נמצאות כבר עמוק בתוך רצועת עזה)


כן להפסקת אש - לא לטעויות העבר

נכון לכרגע, צה״ל עושה עבודה יוצאת מן הכלל ואין שום סיבה לשנות את התכניות. הכל פועל כמתוכנן. הן הזרוע המדינית והן הזרוע, מרוצים מהתהליך והמטרה קרובה – לשמר את ההישג הצבאי, דרך הסכם מדיני.
וכאן אמור להינעץ ההבדל בין מבצע "עופרת יצוקה", שהסתיים בהסכם עם האמריקנים ובהחלטה 1860 של האו"ם, שלא הביאה לשום שינוי איזורי, או להישג דיפלומטי, לבין המבצע הנוכחי.


יש לקוות שההנהגה הנוכחית, תהא קצת יותר חכמה מההנהגה הקודמת (ובמקרה של שר הביטחון - יותר מנוסה) ותדע לנצל את ההישג הצבאי, להישג מדיני ודיפלומטי. מה שלא קרה במבצע הקודם, ועל כן ישראל הגיעה לאותו מצב.

ההנחה הרווחת היא – ולא רק בישראל - שעם ארגוני טרור לא עושים הפסקת אש ולא מדברים, מכיוון שסביר להניח, שישראל שוב תקבל זליגות ושוב סבבים חדשים יצוצו.
ההנחה הזו בהחלט נכונה, אך עם סייג קטן. אמנם לא צריך להידבר עם ארגוני טרור, אך מצד שני, לא צריך לוותר מראש על ערבויות בינלאומיות.

"האביב הערבי", או כפי שמכנים אותו בצדק, "החורף האסלאמי הרדיקלי", טומן בחובו הזדמנות פז יוצאת מגדר הרגיל, עבור מדינת ישראל, שחייבת להפוך את המציאות על פיה.
הווה אומר - רק בעוד כמה ימים, לכשהחמאס כבר יזחל באפיסת כוחות, על ישראל להכתיב למצרים (שם שולטים האחים המוסלמים והרי החמאס הוא סניף של ״האחים״ בעזה), לתורכים ולאמריקנים, הסכם כניעה מביש של החמאס, שיקשר את אותן מדינות לעזה.
כך החמאס יהיה קשור בצורה בלתי רגילה ויהיה ארגון תלוי לחלוטין.

כששתי מדינות, מעצמות איזוריות, כדוגמת תורכיה ומצרים, ערבות לשקט מעזה, זה אומר שיהיה שקט.
ראשית, כי הן רוצות להיחשב - כל אחד - כגוף מוביל, יוזם ומשפיע באיזור. אינטרסים אישיים.
שנית, מכיוון שהחמאס לא יעז לצאת כנגד ערבויות של אותן מדינות. מדובר ביריקה בפרצוף. וכאשר המוניטין של אותן מדינות תלוי בשקט מעזה, הן לא ישקטו על השמרים, אם החמאס יפר את הרגיעה. וגם אם כן, הן לא תוכלה לבוא בשום טעונת לישראל, אם תחליט לצאת שוב למבצע.
החמאס לא יעז להפר את המשמעת המדינית, כאשר הוא יהיה קשור לטבורן של מצרים ותורכיה, שייראו בכל הפרה שלו, פגיעה במעמדן העולמי. הרי הן תורכיה והן מצרים בקשרים הדוקים עם האמריקנים וזקוקים להם.
אם ישראל תשיג ערבויות אלו, יהיה זה הישג חסר תקדים למדיניות הביטחון שלה.

זו כבר לא "הודנה" או הפסקת אש בתיווך אמריקני. זה הסכם עם ערבויות תורכיות ומצריות, בגיבוי אמריקני.

כשקושרים מישהו עם שקית ניילון, הוא משתחרר אחרי 30 שניות. מאידך גיסא, כשכובלים מישהו עם אזיקים בידיים וברגליים ואפילו כובלים  אותו לקיר, הוא לא יוכל להשתחרר מכך. אין לו שום סיכוי.

"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה, באמצעים אחרים", אמר קלאוזביץ'. אחד מגדולי הוגי המלחמות והביטחון מאז ומעולם.
מלחמה לשם מלחמה, לא קיימת. כל קברניט, לפני שיוצא למלחמה, מציב לעצמו מטרות מדיניות לפני. אחרת הוא לא יוצא לשום פעולה, ואם כן, הפעולה הזו נראת בדיוק כפי שנראת קבלת ההחלטות שלו.
 
על כן, גם אם נכניס כוחות רגליים לעזה ונכבוש את הרצועה ונכלכל כמעט שני מיליון אנשים (וזה ממש לא מה שמדינת ישראל צריכה, ועוד בזמן גירעון גודל), בסופו של דבר לא ניתן יהיה להישאר שם לנצח.
צה"ל ייצא ויווצר ריקאציה. שוב יעלה ארגון טרור סורר אחר, שאין לו שום אחריות (לא למצרים ולא לתורכיה) מלבד איראן ויעשה מה שעשו הארגונים הסוררים בשנים האחרונות ומה שעושה החמאס כעת.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ואולי גם לתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשיית והרתעה אמיתית מול החמאס, אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.

                                       
הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג ״למה לא פוליטיקה עכשיו״, עורך וכתב באתר הספורט "השישית באירופה", כתב באתר ליכודניק, פעיל בתא לביא-אריאל ובצעירי הליכוד. סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.


יום שני, 12 בנובמבר 2012

מספיק עם הדמגוגיה



הסכנה הגדולה ביותר של האדם - פופוליזם ודמגוגיה.

כל מומחה מטעם עצמו (במיוחד הח״כים העומדים לבחירה) מדבר ביומיים האחרונים על הצורך בפעולה נרחבת בעזה.
ככה סתם. בלי לנסות ולצפות את התרחישים העתידיים, בלי להבין את המשמעויות, בלי לבחון משתנים פנימיים וחיצוניים.
הכל קל, הכי פשוט, הכי עכשיו.
איזה יופי.

בבואו של הקברניט לקבל החלטה, עליו להתחשב בעשרות גורמים.
הנה רק חלק קטן מהם:

משתנה אסטרטגי - אסור בשום פנים ואופן ליפול למלכודת של איראן. צריך להיות חכמים ומובילים ולא צודקים ומובלים. מבצע בעזה יהווה פרס לטהראן, שרוצה להמשיך להעשיר אורניום בשקט.
התקשורת והקהילייה הבינלאומית יתרכזו בירושלים ולא באיראן.
היחידה שמהווה איום קיומי על ישראל, היא איראן. בל נשכח זאת.

משתנה טקטי - והיה והחמאס נופל, מי בדיוק יקום במקומו?
התשובה פשוטה. ארגון סורר יותר, שנמצא בקשרים טובים והדוקים יותר עם איראן.
אז מה הפיתרון, לכבוש את רצועת עזה?

משתנה גיאופוליטי - מה תהא התגובה מהמשטר החדש במצרים - שם ישראל הולכת על חוט דק בכל הקשור למנגנוני הביטחון המצריים?
מדובר באינטרס עליון של מדינת ישראל וגם מצרים. דווקא בשל נשיא עוין במצרים, על ישראל להיות פרגמטית יותר, בכדי לא לתת תירוץ למורסי לנתק את שיתוף הפעולה הביטחוני של שני הצדדים. על שתי המדינות להציג מדיניות אחראית ושקולה.

ומה בדבר מתיחות השיא הנוכחית בגבול עם סוריה, שיכולה ליצור מצב של לחימה בכמה זירות במקביל?
הרי זה לא אינטרס ישראלי בעליל. תורת המלחמה בצה״ל תמיד העדיפה לחימה בזירה אחת, עם ריכוז כוחות וסדר מבצעי. כל מצב אחר יהווה שחיקת משאבים וכסף, שאין לנו כרגע.

המצב במצרים ובסוריה מתוח מאוד ואין סיבה שישראל תיגרר להרפתקה מיותרת.

משתנה משפטי - חוסר הלגיטימציה העולמית והערבויות הביטחוניות למבצע צבאי יוצר מצב משפטי בעייתי. אין שום טעם במבצע כזה, שיהיה אפקטיבי רק בטווח הקצר, אך לא ינוצל באופן דיפלומטי.

משתנה כלכלי - מה בדבר המצב הכלכלי במדינה וההאטה במשק שהולכת ומחריפה? מבצע יעלה המון, המון כסף. אין לישראל פריבילגיה לכך כעת. בטח לא כשכספי הבחירות לפנינו.

שורה תחתונה - אין שום פתרונות קסם. אין הוקוס פוקוס, או שחור ולבן.
החיים טיפה יותר מורכבים מאיך שיונית מציגה אותם בטלויזיה. יש דברים שנסתרים מעיני הציבור - וטוב שכך.
יש לנו קברניטים מנוסים. מנהיגים ראויים, אחראיים, מפוכחים ושקולים, אשר מקבלים החלטות על סמך עלות מול תועלת ושיקולים רציונליים אחרים.

קצת צניעות ואחריות לא יזיקו. וכן, גם פרופורציות.

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

ניצחון אובמה בבחירות - על המשמעויות עבור ארה"ב וישראל

המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, מפנה את הבמה לנשיא ברק חוסיין אובמה, שנבחר מחדש.


 ארצות הברית של אמריקה סיימה היום עוד תהליך פוליטי שהתנהל באופן איכותי, משובח ושקוף, אשר בסופו ניתנה החלטה- עוד ארבע שנים עם הנשיא, ברק חוסיין אובמה.

הבחירה הזו, שעליה החליטו אזרחי ארה"ב, מעלה שאלה מתבקשת. כיצד אזרחי ארה"ב בחרו, שוב, באותו הנשיא שהוביל אותם לחור פיננסי ולהחרפת המשבר הכלכלי?
הרי סיסמת הבחירות של הנשיא האמריקני, דאז, ביל קלינטון, ידועה לכל. "זו הכלכלה, טמבל" והרי ידוע הוא, שכל נשיא  אמריקני צריך לעבור את המשוכה הכלכלית, אם ברצונו להיבחר שוב לכס הנשיאות. במיוחד בכל הנוגע לרמת האבטלה.

ובכל זאת, הנתון מדהים. עשר, מתוך אחד-עשר המדינות המתנדנדות, נתנו את קולן לאובמה (חוץ מצפון-קרוליינה), מה שהביא לו את הניצחון די בקלות.
על כן, בשום פנים ואופן לא ניתן לומר ש"צריך להחליף את העם האמריקני" (כמאמר אותו משפט מפורסם של בן-אהרון).

מי שבחר, שוב, באותו נשיא שהוריד את ארה"ב על ארבע מול מעצמות העולם המתעוררות, שהציג מדיניות חוץ רופסת ומסוכנת במזרח התיכון והעלה משטרים אסלאמיסטים קיצוניים, שהביא לחוב לאומי ברמות שאי אפשר לדמיין, שלא הצליח להתקדם צעד אחד מול המשבר הכלכלי, ושהתחיל וסיים קדנציה עם אותו מספר מובטלים - אזי שכנראה מעוניין בעוד ארבע שנים דומות וזה בהחלט זכותו.

מצביעי רומני לא מעכלים את הבשורה.
הבחירות שהתקיימו היום בארה"ב, די דיכוטומיות וכך גם תוצאותיהן.
מצד אחד, אזרחי ארה"ב בחרו לשנות את פני הפדרציה האמריקנית, כמעט לחלוטין. פחות שוק חופשי, פחות הנהגה, שטף של מהגרים, פחות דת ומתירנות רחבה יותר.
מצד שני, באופן מנוגד, אזרחי ארה"ב נתנו את קולם בבית הנבחרים דווקא לרפובליקנים (227 לעומת 175 לדמוקרטים) ושימרו את כוחם בקרב הקונגרס.
התוצאות הללו מעידות על שני דברים מנוגדים - מחד, רצון לשנות ולחדש את פני ארה"ב, אך לאט ובזהירות, עם הרבה ביקורתיות ופיקוח.
מאידך, יכול מאוד להיות שאזרחי ארה"ב פשוט פחדו להביא לשינוי פרסונלי, בעת משבר כלכלי חריף, והעדיפו את "המוכר והבטוח" מאשר לצאת להרפתקה חדשה.


מבחינת מדינת ישראל - בחירתו של אובמה תקשה עוד יותר על מדיניות ראש הממשלה, אם ייבחר שוב, ותהדק את טבעת החנק סביב צווארו, בעיקר בכל הנוגע למדיניות הפן-ערבית של הנשיא.

כאמור, גם הלחץ בנוגע לסוגיה הפלשתינית-ערבית יילך ויגדל, כאשר אובמה יירצה להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל ולהשאיר חותם בקדנציה האחרונה שלו.
בארבע השנים האחרונות, השכיל ראש הממשלה, נתניהו, להדוף את הלחץ הזה במיומנות פוליטית מדהימה.
בקדנציה הזו, אובמה כבר יהיה עם ניסיון והאתגר יהיה קשה יותר.

הלחץ והחנק לא יעצרו רק בפן המדיני, אלא גם הפוליטי, בכל הקשור להשקפת העולם הפוליטית ליברלית-קיצונית של הנשיא, לעומת השקפת העולם הפוליטית-שמרנית של ראש ממשלת ישראל.
הרי כבר שמענו וראינו לא פעם, בקדנציה האחרונה, ניסיון של התערבות אמריקנית בנוגע לחוקים שהכנסת ה-18 העבירה, שאותם היא כינתה כ"סכנה לדמוקרטיה".
יתרה מזאת. לאחר שקיבל רוח גבית מעמו, יוכל אובמה להתפנות ולנסות להתערב - מאחורי הקלעים, כמובן - בבחירות בישראל ולהביא להדחתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, בנימין נתניהו.
ועדיין, אם ייבחר שוב ראש הממשלה, נתניהו, הוא יוכל להתנחם בכך, שבית הנבחרים ימשיך להיות עוין לנשיא אובמה וינסה לבלום "יוזמות מעוררות מחלוקת" בנוגע לישראל.

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה וסגנו, ג'ו ביידן, לצד משפחותיהם, לאחר תוצאות הבחירות בארה"ב.

בעניין האיראני, אובמה עשה עבודה טובה בקדנציה האחרונה - אך לא מספיקה.
הוא הצליח - בלחץ חסר תקדים של נתניהו - להביא סנקציות קשות ביותר, שלא הוטלו על שום מדינה בעבר.
הסנקציות הללו נתנו ונותנות את אותותיהן, אך הן משפיעות בעיקר על הרחוב בטהראן (שספק אם יש בכוחו לצאת שוב כנגד המשטר האיראני, לאחר הניסיון האחרון, שבו אובמה נשאר אדיש והתעלם מהאזרחים)  ופחות על משטר האייתולה.
משימתו של ראש ממשלת ישראל בקדנציה הבאה, תהיה לנסות ולשכנע את האמריקנים להגביר את הסנקציות (כמו, להטיל סנקציות על הבנק המרכזי של איראן. מה שיכול להוות מכת מוות עבור המשטר).

בנוגע לביטחונה ושימור עוצמתה של ישראל במזרח התיכון, כבעלת הברית הטובה ביותר של ארה"ב, ממשל אובמה ימשיך לחזק ולשפר את יכולותיה הצבאיות - התקפית והגנתית - של מדינת ישראל.

יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

הוריקן סנדי העניקה רוח גבית לאובמה

המירוץ אחר הממלכתיות. אובמה מנצל את יתרונו על פני רומני.

 הוריקן סנדי, שנחתה בימים האחרונים לחופה המזרחי של ארה"ב, גרמה לקטסטרופה שרבים לא הצליחו לחזות.
פגיעות באזורים המאוכלסים ביותר בארה"ב, שיתוק ניו יורק וסביבתה, גרימת נזקים חמורים ברכוש ובנפש - לפחות 33 הרוגים (רובם נפגעו מפגיעת עצים שקרסו), מיליוני אזרחים שנותרו ללא חשמל, וכמובן, הנזק החמור ביותר בהיסטוריה של הרכבת התחתית בניו יורק.

בשל משבר הטבע האימתני - ששוב הכניס מעט פרופורציות לאדם היהיר ושיכור הכח בעולמינו הקטנטן (וכולנו נשכח זאת, עד אסון הטבע הבא) - הופסק כליל קמפיין הבחירות של שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, הנשיא הנוכחי, ברק חוסיין אובמה והמועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני.

אלא שסדנא דארעא - חד הוא. אמנם הקמפיינים הושהו דה-יורה, אך דה-פקטו, הקמפיין המשיך, גם המשיך.
מבחינתו של הנשיא, אובמה, תזמון הסערה - עד כמה שזה יישמע קר ואכזרי - הגיע בדיוק בזמן. הנשיא ניצל את המשבר בכדי להציג חזות ממלכתית, סמכותית ולנצל את תפקידו כ"קומנדר אין צ'יף" של ארה"ב (commander in chief). המפקד העליון.

מנגד, ידיו של רומני היו כבולות. עד שהלה עקף את אובמה בסקרים - גם ברוב המדינות המתנדנדות - ועד שצבר מוניטין, הגיעה סנדי והעיפה לכל הרוחות את המומנטום שלו.
ומה היה עליו לעשות? הרי אם היה תוקף את אובמה על המדיניות והתגובה של האחרון במהלך הסופה, היה נתפש כלא ממלכתי וכציניקן שלא אכפת לו מדבר, זולת הצלחת הקמפיין שלו וכיסא הנשיאות (בדיוק כפי שספג את האש לאחר האשמות הממשל, בעודו מטפל עדיין בסוגיה הבוערת).
ואם לא היה תוקף (כך בחר), כל אור הזרקורים היה מכוון לדרך טיפולו ודאגתו האבהית של נשיא ארה"ב, שהוא, כאמור, המפקד העליון של הכוחות המזוינים.

רומני בחר, בסופו של דבר, בבחירה הנכונה. במקום לתקוף את הטיפול של אובמה במשבר, הוא הסב את כנס הבחירות שהיה אמור להתקיים באוהיו, לכנס תרומות לנפגעי האסון. בחירה ממלכתית ואחראית. ובכל זאת, ספק אם הדבר עזר לו לנוע לכיוון "הבמה המרכזית".

מימדי ההרס והזוועה הותירו רבים מאזרחי ארה"ב בהלם מוחלט.
גם רומני יודע היטב - כשיש אירוע בסדר גודל לאומי, העם מתלכד ומיישר את השורות והאנשים מרגישים מחויבות האחד לשני.
אסון, ברוב המקרים, גורם לחיפוש אחר יציבות ולא הרפתקה חדשה. כך שהמנצח הגדול מכל האסון, שהותיר אחריו הוריקן סנדי, הוא ללא ספק הנשיא הנוכחי, ברק חוסיין אובמה.

עד שהסופה תישכח וממדיה הסופיים ייתגלו, כבר יגיע יום הבחירות.
למיט רומני יהיה קשה מאוד לצמצם פערים ולחזור לקדמת הבמה, כשעשן הבתים השרופים ושיירות המכוניות הצפות, עדיין יוותרו בזיכרון הטרי של הבוחרים.

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

העימות בעזה: בין אסטרטגיה לטקטיקה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בין טקטיקה לאסטרטגיה.


 ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?


ביממה האחרונה נחתו כשבעים רקטות ומרגמות על יישובי עוטף עזה, במה שנראה כמציאות יומיומית מתמשכת, שלא עתידה להיפסק בטווח הקרוב.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?

ובכן, התשובה ברורה. על ראש הממשלה לא לנצל את שיגורי הרקטות מרצועת הטרור בעזה, בכדי לעשות הון פוליטי וכפי שזה נראה, הוא בהחלט לא מתכוון לעשות זאת. נתניהו מבין היטב, שאסור שנושא טקטי, ישפיע על נושא אסטרטגי ויותר חמור - אסור שהנושא הטקטי, יהפוך לנושא אסטרטגי.

לא אינטרס אסטרטגי

זה מאוד מפתה להיכנס לעזה, או להוריד בניינים, בזמן מערכת בחירות, במיוחד כשהמתקפה כל כך מאסיבית, אך בסופו של דבר, ראש ממשלה, כמנהיג של כלל אוכלוסיית ישראל, צריך לקבל החלטות שקולות, בתוך חדר אטום, ולא החלטות פזיזות שיתקבלו על סמך זעקות ההמון - יהיו מוצדקות ככל שיהיו.

במסגרת פעולות הממשלה, ראש הממשלה הורה להגיב בכח ובעוצמה - כירורגית - וכך אכן ראוי. ההתקפות צריכות להיות מכוונות בעיקר כלפי הארגונים הסוררים בעזה, כמו הג׳יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית. באם גם החמאס מעורב בירי, על צה״ל להגיב בחוזקה כנגד תשתיות הארגון, אך לא כאלו שנחשבות כקו אדום עבור הארגון, על-מנת שלא להסלים את האירוע.

בנתיים, תגובת צה״ל מהלילה האחרון עומדת בציפיות. חיל האוויר והטנקים פוגעים ומחסלים בכל חוליה שמעזה לשגר לכיוונינו רקטות. בנוסף, צה״ל ממשיך - בשום שכל - להטיל את האחריות על החמאס, ככזה השולט ברצועת עזה.

בסופו של דבר, אין לשני הצדדים שום אינטרס להחריף את המצב. בל נשכח, שירי הרקטות מהרצועה, הגיע לאחר מכת מנע של צה״ל (שטוב שנעשתה, כמובן). כך שצריך להגיב בנחישות, בעוצמה ובצורה ממוקדת ולא להשתולל ולהחריף את המצב, גם בשל הצורך שלא לעשות הון פוליטי בזמן בחירות וגם מהצורך שלא להסלים את המצב, מכיוון שזה בעיקר לא אינטרס אסטרטגי ישראלי.

לשחק לטובת האירנים

צריך להבין דבר פשוט. למדינת ישראל יש מספר איומים בו זמנית. במסגרת רשימת האיומים הללו, יש איום אחד, בלבד, שהוא קיומי למדינה, וזה האיום האירני. כל שאר האיומים, כרגע, נחשבים לאיומים טקטיים ולא אסטרטגיים.

בראש המטרה עומדת אירן והפסקת המרוץ שלה להשיג ראשי נשק גרעיניים. כל הסחת דעת, קל וחומר צבאית, תשחק לטובת האירנים. והרי ידוע הוא, שאירן היא זו שעומדת מאחורי השיגורים האלו. אירן היא זו שרוצה להתסיס את האזור הזה, בכדי שהיא תוכל להמשיך לסובב את הצנטריפוגות בשקט ושהעולם יתרכז בירושלים וב"רצח האזרחים" שישראל מבצעת בעזה ולא בטהרן. המטרה היא ברורה, שיירד ממנה הלחץ, שהיא תקבל אוויר.

על ישראל להחליט, האם היא מעוניינת לפעול לפי התוכנית של אירן, שהיא כאמור, איום קיומי וממשי על מדינת ישראל - או שהיא רוצה לפעול לפי האינטרס שלה עצמה ולהפיל את שלטון החמאס, לפי מדיניות ביטחון מוסדרת ואחראית, בזמן המתאים מבחינתה?

נכון, הצד השני, קרי חמאס, לא מכיר בישראל. אך אין זה משנה כלל, מכיוון שלצד השני יש גם אינטרסים, בדיוק כמו לישראל. והאינטרס של החמאס הוא לא להסלים את המצב וזאת מפני שהחמאס התרחק מדמשק ומשלטון אסד, וכתוצאה מזאת, גם מאירן - והתקרב למצרים ולחלק הסוני של המפה, כמו קטאר (אתמול ביקר בעזה, שליט קטאר).

מצד שני, אירן העלתה את המימון והחימוש כלפי ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האיסלאמי, שנמצאות גם כן ברצועה, ואלו פועלות כנגד ישראל (וגם כנגד החמאס. רק לפני שבוע, החמאס העביר מידע לישראל על אחד מבכירי ארגון ועדות ההתנגדות, וישראל חיסלה אותו כתוצאה מזאת).

השטן הכי כבול

כל מי שדורש את הפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה. אם החמאס, שהוא ארגון טרור לכל דבר, אך הופך בהדרגה לארגון סמי פוליטי, בעל אחריות לתושבי עזה, ייפול. מי יעלה במקומו? החמאס כרגע הולך לקראת התקרבות למצרים, ולעולם הסוני (והעולם הסוני מקורב לעולם המערבי הרבה יותר. ובשל כך, הוא נתון ללחצים הרבה יותר) ואילו אחד הארגונים שצפוי שיעלו במקומו (הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית), או שילוב של שניהם ביחד, מקורבים לסוריה ולאירן.

אז מה עדיף למדינת ישראל, במאזן הכוחות כרגע? התשובה ברורה - אף לא אחד משלושת הארגונים. אך המציאות, לדאבון הלב, מחייבת את ישראל להעדיף שטן אחד מבין השלושה, ולכן, טבעי שזו תבחר בשטן הכי כבול מביניהם, כזה שיש לו התחייבות וכזה הרואה את עצמו כארגון סמי פוליטי בעל אחריות. והכי חשוב - כזה שניתן ללחוץ עליו מבחינה מערבית (המערב לוחץ על האחים המוסלמים במצרים - בענייני תקציב - שלוחצים בעצמם על החמאס להתמתן. זו השרשרת). יש פה מארג מורכב של אינטרסים, של כל צד. התחום צבוע בהרבה אפור ולא בשחור ולבן.

לסיום, מילה טובה מגיעה לתושבי הדרום, ששוב מתעלים ומציגים חוסן לאומי ברמה גבוהה ומוכנים להילחם על מקומם ולא לוותר. מדובר באנשים שבוחרים, יום יום, להישאר במקום ולא לברוח. אם יש סיבה אחת מרכזית, מדוע ידיה של ישראל על העליונה, בכל העימותים, הרי שזה בגלל אותו חוסן לאומי של אזרחי מדינת ישראל, שמהווה מרכיב מרכזי באופי של העורף.

ועדיין, אל לנו לצפות שתושבי הדרום יעשו את השיקולים האסטרטגיים, כפי שפורטו לעיל, לפני שהם מגיבים בזעם. זה לא טבעי ולגיטימי לגמרי, שכן לא כולם מכירים את המפה הפוליטית - האסטרטגית במזרח התיכון ומי שמכיר, עדיין לא מסוגל לחשוב ברציונליות, כל עוד הוא נמצא בשטח אש, ובצדק. ופה ההבדל הגדול בין ההמונים, לבין ראש ממשלה, שהוא מנהיג כולל ובעל אחריות לאומית. זכותם של תושבי הדרום ואזרחים בכלל, שלא להתחשב בשיקולים הללו. אלא שחובתו של ראש הממשלה, להתייחס לשיקולים הללו.

מדינת ישראל צריכה לדבוק באמרה המפורסמת - אויבו של אויבי הוא ידידי, אך מצד שני, להטיל את האחריות הכוללת על האויב הראשון.


העימות השלישי לנשיאות ארה"ב - אובמה מרשים

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה והמועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, בעימות אתמול.


 ראיתי הבוקר, באיחור של כמה שעות, את הדיבייט האחרון והסופי, בין הנשיא, ברק חוסיין אובמה ובין המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, מיט רומני.

העימות הנוכחי התמקד ביחסי חוץ וביטחון ונשאלו בו שאלות בנוגע לפיגוע הטרור בשגריר האמריקני בלוב, האביב הערבי, המאבק מול הגרעין האיראני, יחסי ארה"ב-סין , עיראק, אפגניסטן ופקיסטן.

עבור רומני, מדובר היה במוקש רציני, מכיוון שהוא לא היה מעוניין להציג חזית נפרדת לגמרי מהממשל האמריקני, מה שהיה גורם לציבור ריאקציה וכעס רב. כשמדובר בעניינים של ביטחון לאומי, לרוב אזרחי ארה"ב מאוחדים עם גישת הנשיא.
ואכן, הנשיא חוסיין אובמה נראה טוב יותר, חד ובטוח בעצמו. הוא הציג תשובות מתונות, שכלתניות וריאליות, תוך ניתוח גיאו-פוליטי וגלובלי מזווית ראייתו (שאפשר להתווכח על כך). אובמה השתמש כמה וכמה פעמים בתואר "מפקד הכוחות המזוינים", וכך הדגיש את ניסיונו מול רומני.
מנגד, מיט רומני נראה מעט מבולבל ולא מספיק תקיף ואגרסיבי, כפי שהיה בדיבייט הראשון, או אפילו בדיבייט בשני, אך אמר דברי טעם, כגון חולשתה של ארה"ב בעולם והסיכונים שבאביב הערבי.

אובמה הצהיר, באופן חד משמעי, כי יערוב לביטחונה של ישראל במקרה של תקיפה נגדה, באומרו ש"ארה"ב תעמוד לצד ישראל בכל התקפה עליה" והכריז ש"ישראל היא בת הברית הכי גדולה שלנו באיזור (המזרח התיכון, ע.ד)".

מנגד, רומני הזכיר שאובמה דילג על ישראל, תוך "מסע התנצלות" ברחבי המזרח התיכון ("והמדינות הללו זיהו את הדילוג הזה כמו שהם זיהו את מסע ההתנצלות"), ובכך
החליש הן את ארה"ב כמעצמה שמתרפסת בפני מדינת שונות והן את הקשר עם ישראל.
"ארה"ב לא דיכאה מדינות אחרות, אדוני הנשיא. ארה"ב שיחררה מדינות".
                                           
אובמה הגיב בכך שאמר, ש"כסנטור, הגעתי לביקור בישראל. אבל בניגוד לרומני, לא הלכתי לאסוף תרומות, אלא ליד ושם ולביקור בשדרות, שם פגשתי משפחה שהראתה לי את המציאות שחמאס אחראי לה".
עוד אמר, אובמה: "חשבתי לעצמי, מה הייתי עושה אם אלו היו הילדים שלי, שם בשדרות. ולכן, בתקופת כהונתי, ממשלת ארה"ב הביאה את היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות לשיא חסר תקדים והשקענו במערכות הגנה נגד טילים למנוע מקרים דומים".

בשאר הנושאים, רומני ואבמה הציגו זוויות דומות.
כך למשל, כשרומני נשאל, האם אובמה טעה כשנפטר ממובארק, ענה רומני - בשום שכל – ש"לא. הנשיא פעל נכון. אלא שאם היה פועל מוקדם הרבה יותר והיה מזהה את הנפיצות והר הגעש שהולך להתפרץ בעולם הערבי, היינו יכולים להעביר את מצרים לדמוקרטיה בצורה הדרגתית ולא תוך כדי פיצוץ".
רומני גם צידד בנשיא, בנוגע לחיסול אוסמה בן לאדן, אך גם פה הסתייג ואמר ש"פקיסטן אמורה להיות בעלת ברית, אך בפועל היא מתנהגת אחרת. על ארה"ב לפעול למען שיפור היחסים עם השלטון בפקיסטן. זו מדינה שמחזיקה מאות ראשי נפץ גרעיניים. מדובר בנקודה מאוד אסטרטגית".

שני המועמדים התייחסו גם לאיראן ופה ידו של אובמה הייתה על העליונה. אובמה טען, כי ממשלו הטיל את הסנקציות הקשות והכבדות ביותר שהוטלו על מדינה מסוימת.
אובמה טען שלצורך סנקציות טובות ומשמעותיות, היה על ארה"ב ליצור קואליציה ולצרף לכך גם את ארה"ב וגם את סין, ובכך רמז לכך שרומני רואה את רוסיה וסין כיריבות וכי הדבר לא משרת את האינטרס האמריקני.
בנוסף, אובמה עמד על כך ש"כל עוד אני נשיא ארה"ב, איראן לא תהיה גרעינית. כל האופציות על השולחן".
רומני הסכים עם אובמה בקשר לסנקציות (וזה עקץ אותו באומרו ש"אני שמח שאתה חושב שאנחנו עושים עבודה טובה"), אך טען שיש מקום לסנקציות יותר הדוקות.

בנוגע לסוריה, רומני הטיח באובמה את המציאות הקשה של טבח יומיומי. אובמה ענה, ש"הרכבנו קואליציה עולמית שהטילה סנקציות על סוריה, בשיתוף כל הגורמים. בנוסף, אנחנו עוזרים למורדים בסוריה להפיל את בשאר אסד. אך צריך לעשות זאת בזהירות. איננו רוצים שבסופו של דבר, הנשק הזה יופנה אלינו. עלינו לעשות זאת לאט ולראות מול מי אנחנו עובדים".
עוד הוסיף הנשיא: "קח לדוגמא את לוב. הצלחנו למנוע מהמשבר להחריף, בעזרת הקואליציה שיצרנו.
וכשהגיע הזמן להוריד את קאדפי, המושל, אתה טענת שזו תהא טעות. ובכן, תאר לך מה היה קורה אם קדאפי היה עדיין בשלטון. מדובר באדם שרצח יותר אמריקנים מכל אחד אחר, כולל אוסמה בן לאדן".

רומני הזכיר כי המזרח התיכון עומד על חבית נפץ: "בלוב רצחו שגריר, במצרים שולטים האחים מוסלמים, בסוריה נטבחים מאות אנשים מדיי יום ובשאר אסד עדיין שולט, איראן קרובה 4 שנים יותר לנשק גרעיני ורוסיה מחמשת את אויבינו".

אובמה, מנגד, טען שארה"ב יצאה הן מאפגניסטן והן מעיראק וכעת תוכל להקצות יותר כסף ומשאבים לחינוך ולמחקר פנימה. הוא טען שבלוב יש כעת דמוקרטיה כאשר נבחרה ממשלה דמוקרטית והעובדה שהמוני אנשים צעקו, "אמריקה, אנו לצידך', לאחר הטבח בשגריר האמריקני, מעידה על כך. גם במצרים ישנו תהליך דמוקרטי והם יודעים היטב שהפרת הסכם השלום עם ישראל היא חציית קו אדום ברור מבחינתינו".

רומני השכיל להשתמש גם בדיון הזה בנושא הכלכלי והזכיר בכל אפשרות את החור הכלכלי שנוצר בעת ממשל אובמה. הוא אף השתמש, בחוכמה, בנושא בכדי להסביר עד כמה נחלשה ארה"ב בזירה העולמית. "נשיא איראן מסתכל על החוב שלנו וחושב שאנחנו לא מסוגלים לדבר". הוא הסביר כי העולם רואה את הכלכלה האמריקנית קורסת ולכן ארה"ב נתפשת כחלשה בזירה הגלובלית והאינטרסים שלה נפגעים.

כשאובמה טען שרומני יצמצם את תקציב ההשכלה והחינוך בארה"ב, רומני הגיב כשאמר, שבזמן כהונתו כמושל במסצ'וסטס, המדינה דורגה במקום הראשון במתמטיקה ובאנגלית.
אובמה טען כי מדובר ברפורמה שנעשתה לפני שרומני נכנס לתפקיד, אך רומני טען ש"האמת היא שזה היה בתקופה שלי, אדוני הנשיא. ואתה טועה בעובדות".
אגב, מבדיקה שערך ערוץ החדשות
ABC, נמצא כי רומני הוא זה שדיבר אמת.

השיא הגיע כאשר רומני טען שחיל הים של ארה"ב חנוק וזקוק בדחיפות לסיוע של אניות. רומני הזכיר שככל שהשנים עוברות, הולכות ופוחתות הספינות בחיל הים וזו טעות של הממשל.

אובמה, מצידו, הגיב בשיא הזלזול: "נדמה לי שהמושל רומני לא בזבז מספיק זמן בכדי ללמוד איך הצבא שלנו עובד. הזכרת את הנבי (חיל הים) שלנו ואת הספינות שהולכות ומתדלדלות. ובכן, המושל, נשארו לנו גם כמה סוסים וכידונים. זה בגלל אופי השינוי של הצבא שלנו.
יש לנו את הדברים האלו שנקראים 'נושאות מטוסים', שמטוסים נוחתים עליהם. יש לנו גם את הספינות האלו, שצוללות למים. צוללות גרעיניות.."


לפי הסקרים האחרונים, אובמה ניצח בעימות הזה. ונכון שישנם סקרים שרומני מוביל או סקרים שמעידים על שוויון בין שני המועמדים.
אך בסופו של יום, כשמסתכלים על האלקטורים, התמונה לא ממש מעודדת עבור רומני. המדינות שהוא חייב לנצח בהן בכדי לזכות בנשיאות, אוהיו ואייווה, נוטות בבירור לטובת אובמה.

גם אם העימות של יחסי החוץ משפיע הכי מעט על העם האמריקני (שמתעניין בימים אלו הרבה יותר בפן הכלכלי, בו לרומני יש יתרון גודל על פני אובמה), ניכר כי אובמה יכול להמשיך לחייך.

יום שני, 8 באוקטובר 2012

להמשיך עם האיפוק

מדיניות ביטחונית אחראית, שקולה ולא פופוליסטית. רה"מ בנימין נתניהו.


שוב אותן הצעקות הפופוליסטיות. שוב הדרישה הלא אחראית להגיב בעוצמה ברצועת עזה, שוב החשיבה קצרת הטווח.
 זו היא משתנם של רבים מאזרחי מדינת ישראל, שמודאגים - בצדק - ממטחי הטילים החוזרים והנשנים לעבר ריכוזי אוכלוסיות, בעיקר בדרום הארץ.

אך חשוב להסביר לאותם אזרחים מודאגים (לאו דווקא לתושבי הדרום, שאינם יכולים לחשוב בצלילות הדעת בעת שטילים מתעופפים מעל לראשם, משל היה מדובר בגשם שהבטיחו לנו בתחזית, אמש), פעם אחר פעם - אין שום בעיה, עבור ההנהגה הישראלית, לצאת לתקיפה ולמוטט את שלטון החמאס.
אך האם זה האינטרס הישראלי כרגע? התשובה ברורה - לא.

מדוע? מכיוון שצריך להבין דבר פשוט - כואב - אך פשוט: עד שהאיום האיראני לא יוסר, ישראל למעשה במצב של שבי.
על ישראל מרחף איום קיומי מצד איראן ולא מצד החמאס.
פתיחת מלחמה - בעיקר בעת הזו - עלולה להצית עימות איזורי וגם אם לאו, היא תעביר את תשומת ליבו של העולם מטהראן לירושלים.
וזה בדיוק מה שאיראן רוצה. זה בדיוק מה שהאיראנים מצווים על רצועת עזה (להתסיס את העורף בישראל כדי לגרום לקברניטים לצאת משליטה) וזה בדיוק מה שהגדודים החמושים, המקבלים מימון מטהראן, עושים.
החמאס, בעל הבית ברצועה, ממעט להתעמת באופן ישיר עם צה"ל (זו הפעם הראשונה שהחמאס לוקח אחריות מאז יוני 2011) מסיבותיו שלו (מעבר מארגון טרור לתנועה סמי-פוליטית שנמשך כבר שנים).

עוד קצת לחץ והסנקציות מורידות את משטר האייתולה, הרחוב זועק והתקשורת העולמית מתמקדת בכך ומלבה יצרים, נתניהו מציב קו אדום, הריאל לא מפסיק לאבד מכוחו.
מה איראן צריכה, כעת, יותר מתמיד?
כותרות בעיתונים בסגנון "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "המצור על עזה" ועוד ועוד שקרים. אלו, לצד הגינויים הצפויים מהאו"ם והופעת לחץ עולמי-תקשורתי, יהפכו את  איראן, באבחה אחת, ממקור הצרות של העולם, לעוד מקום זניח על הגלובוס. אמנם לא לזמן ארוך במיוחד, אך מספיק זמן בכדי להמשיך ולהריץ את הצנטריפוגות.


ובכלל, עלינו להתמודד עם השאלה הקשה, האם ישראל רוצה לראות שלטון אחר מאשר שלטון החמאס?
כנראה שלא.
החמאס מתארגן לכדי קבוצה סמי-פוליטית, תוך שהוא מונע (מתי שנוח לו פוליטית) שיגורי רקטות לעבר ישראל, לעיתים בכח הזרוע (כאמור, העימות היום הוא יחסית נדיר), בעוד שארגוני טרור קיצוניים אפילו יותר, שמקבלים מימון מאיראן ( איראן הפסיקה את המימון לחמאס בשל "התמתנות" ובשל ההתנגדות למשטרו של אסד בסוריה) מאיימים לתפוס את השלטון ברצועת עזה.
לא בטוח שישראל מעוניינת במצב של כאוס ברצועת עזה. מצב שבו פלגים שונים שולטים על חלקים שונים. במתכון הנוכחי, צה"ל יודע מתי להגיב, איך להגיב ובמי להגיב. יש בעל בית רשמי והוא אחראי לכל ירי – אף על פי שברוב המקרים, הוא לא מוציא את הירי ומתנגד לירי מסיבות של נוחות.

הסלמה ביחסי ישראל-עזה תהא רעה עבור שני הצדדים הרשמיים, ישראל מחד (במאבקה מול איראן) וארגון הטרור ששולט בעזה, החמאס (המשך שיקום לאחר "עופרת יצוקה" וניסיון להתחבב על נשיאה החדש של מצרים, מוחמד מורסי).
היחידים שירוויחו מהעניין, הן איראן וגרורותיה, ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי.
טוב יעשו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, אם ימשיכו לגלות מדיניות ביטחונית מאופקת, אחראית, בוגרת ומושכלת ולא לפועל מתוך מניע רגשי של רגע, שעלול להבעיר את השטח ולהרוס קמפיין שלם, בעל חשיבות קריטית וקיומית.


יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

העימות הפוליטי בארה"ב - רומני ניצח בנוק-אוואט


הסקר ב-CNN: "מי ניצח בעימות?", התשובה חד משמעית.

ראיתי היום, בשידור ישיר, באשמורת השניה של הלילה, את העימות בין נשיא ארה״ב, חוסיין אובמה ובין המועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים, מיט רומני.

רשמיי מהעימות - מיט רומני ניצח ובענק.
אין ספק שזה היה עימות משובב נפש, בו הנשיא, ברק חוסיין אובמה, חזר שוב ושוב על המנטרות הלעוסות והנושנות שלו (״אזרח אמריקני לא צריך לחשוש לפשוט רגל אם הוא חולה״) תוך כדי גמגומים ומבטים חוזרים ונשנים לעבר הדף שמונח לרגל עיניו.
במשך כל העימ

ות הקפיד אובמה להזכיר לצופים שרומני הוא בסך הכל מושל, כשלפני כל משפט פתח ב - ״המושל רומני רוצה שאתם..״, ״אני לא מושלם כלל - בניגוד כנראה למושל רומני.. אך אמשיך להילחם עבור מעמד הביניים של ארה״ב״, וחוזר.

מנגד, רומני - שלא פנה אל אובמה בתואר ״הנשיא״ כמעט כל העימות (במטרה לעשות לו דה לגיטימציה), הציג ארשת רצינית כשצריך ( בעיקר כשגיבר על נושאים כלכליים) ומצד שני הרשה לעצמו לשחרר חיוכים מתנשאים ומזלזלים בנשיא (כמו לאחר שאובמה הטיח כי רומני יקצץ בחינוך ויתעלם ממנו, או אז הגיב רומני בחיוך חשוף שיניים: ״בתי הספר במסצ׳וסטס הם הכי טובים בארה״ב. וזה למה? כי אני מתעלם מהחינוך?״).

בכל העימות רומני נראה כמבוגר האחראי, בעל הניסיון בכלכלה ובעסקים.
בניגוד לאובמה, שניסה לחפש פתחי מילוט מביכים ולא הצליח להציג הישג משמעותי אחד (מלבד ״ההישג״ שבתפיסת בן לאדן).
זה היה נראה כמו שיעור במאקרו כלכלה שאותו מעביר המורה (רומני) לתלמיד (אובמה).

גם פסקת הסיום של רומני הייתה מרשימה יותר, בעוד אובמה נראה עייף ותשוש וככל הנראה, כבר רצה ללכת הביתה.

העימות בין השניים צפוי לתת נקודות זכות חשובות לרומני במאבק בבחירות.
עימות צמוד עם ניצחון דחוק לא היה מספיק לו בפער הנוכחי שמשתקף מהסקרים האחרונים.
היום, רומני ניצח בנוק-אווט, משאיר את חוסיין אובמה מתפתל על הבמה, שותת סיסמאות שאבד עליהן הכלח כבר מזמן.

האם צפינו היום במהפך?


יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

הקולוניאליזם החילוני קיצוני מכה שוב


                   
רוכבים לעבר קולוניאליזם חילוני קיצוני? מיזם "תל-אופן".

פרויקט "תל-אופן" בתל-אביב, הוא אחד מהפרויקטים החברתיים, היותר מבורכים שהוקמו לאחרונה במדינת ישראל. מדובר בפרויקט המאפשר השכרת אופניים במסלול יומי, חודשי או שנתי ומנגיש את ספורט רכיבת האופניים בעיר כולה.
הדבר תורם, כמובן, הן לבריאות האזרחים והן לכושר הגופני שלהם וכמו כן, מוריד את כמות זיהום האוויר בכבישים ואף חוסך תאונות דרכים מיותרות.

אך לאחרונה, לצערינו, אנו עדים לניסיונות פוליטיים, ציניים ודורסניים, המנסים להכפיף על המדינה היהודית-דמוקרטית, את האג'נדה הקולוניאליסטית-החילונית-קיצונית.
זה לא מתחיל מהיום ולא מאתמול. ארגון "ישראל חופשית", לצד מפלגות השמאל בישראל: "קדימה", "העבודה" ו"מר"צ", תמכו ותומכים באופן חד משמעי בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, המהווה פגיעה קריטית ואנושה בסטטוס קוו – אותו הסכם דק ועדין, המחזיק את הקשר בין יהודים חילוניים ליהודים דתיים וחרדיים.
הניסיונות של ארגונים ומפלגות אלו אמנם נכשלו כישלון קולוסאלי, עד כה, אך עדיין מרחפים כעננה מאיימת על ההרמוניה בין האוכלוסייה הדתית והחילונית, במדינת ישראל.
לכף הצטרף השבוע, ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, שכנראה מכין את עצמו לקראת הבחירות ומונע מאינטרסים פופוליסטיים וצרי אופקים, שהתכוון להפעיל את המיזם ביום כיפור עצמו.

הנה כי כן, בתכנית שנקראת "סאב-טקסט", באתר "גלובס", השתוממו המנחים, ניר קיפניס ולילך ויסמן, על ההתנגדות העזה ליוזמה של חולדאי - פתיחת השירות ביום כיפור.
פתחה הגברת ויסמן והשוותה את שירות ה – V.O.D "האוטומטי", להשכרת האופניים בתל-אביב. המשיכה ויסמן וזעקה "צביעות". היא שוב השוותה בין הרמזורים המהבהבים ברחובות, המכונת כביסה שעובדות (כנראה אצלה בבית) והמקרר בהתאם.
אלא שהשוואה זו היא תרתי דסתרי. מכיוון שאופציית ה-
V.O.D  שייכת, כמובן, לחברה פרטית, כמו גם המקרר והמכונת כביסה שברשות הגברת ויסמן ואילו "תל-אופן", הוא שירות ששייך ל"רשות לפיתוח כלכלי" בתל-אביב, משמע – שירות ציבורי לכל דבר ועניין. רמזור, כמובן, אינו קשור לשירות הציבורי, אך גם אם נכליל אותו בהגדרה זו, הרי שמדובר בפיקוח נפש המציל חיים.

לא זאת אף זו, הצמד ויסמן את קיפניס התגאה בחילוניות הגאה שלהם, תוך כדי סיפורי חוויות מיום כיפור, הכוללים "זיפזופ עצבני בטלויזיה והשכרת סרטים".
מלבד, כמובן, פגיעה גסה ברגשי הציבור הדתי שחלקו בוודאי ראה את התכנית, מדובר באובדן מוחלט ועצוב של הזהות היהודית, המעוצבת בחלקה וברובה, מהמסורת היהודית-דתית. אמנם זה ללא ספק מעורר רחמים מחד, אך מאידך, בוודאי ובוודאי שמדובר בזכותם הבלבדית של המנחים להתנהל כרצונם וכראות עינהם.
אלא מאי? יש דרך ויש צורה להביע דעה. לאכול ביום כיפור זה בסדר (למי שמרשה לעצמו לאבד את זהותו היהודית-דתית). לאכול בפני מי שצם, זו כבר בעיה מוסרית וערכית.
כך, ישנה גם בעיה מסוימת להצהיר בחגיגיות, קבל עם ועדה, על החוויות החילוניות של שני המנחים, במתכונת של אני ואפסי עוד. משל ישבו בשיחת חולין בסלון עם החברים.

מיד לאחר מכן, סיפר קיפניס בהתרגשות ובערגה (לא לפני שהוסיף בחגיגיות שמבחינתו, "מדובר בחג הצביעות"), על ילדותו בחיפה ועל כך ש"קם עם אביו כל בוקר, בשעה ארבע וחצי ועשה את דרכו (הוא אף הדגיש – "ברכב, כמובן", שלא נדאג, חלילה) לעבודה ואז לים. ואז עברתי לתל-אביב והתפלאתי ששם דווקא שומרים יותר".
רחמנא ליצלן. לא עלינו.

כאמור, פרויקט "תל-אופן" הוא בהחלט פרויקט מבורך, אך הדרישה להשתמש במיזם דווקא ביום כיפור, היא לא פחות ממחוצפת ומקוממת.
מדוע לא להשכיר אופניים בערב כיפור, או אפילו יום, או יומיים לפניי ובכך לחסוך את העמקת השסע הדתי-חילוני? מדוע לחתור לקונפליקטים ומריבות? מדובר בפיתרון פשוט ויעיל, שיתאים לכל הצדדים.
אלא שנדמה שלפעמים, ההחלטות של אנשים ספציפיים, המזוהים עם מפלגות מסוימות וארגונים מסוימים, נראים כמעשים דווקאניים, צרי עין ומסוכנים.

ההתנגדות העזה וההתערבות של שר התחבורה, ישראל כץ, היא לחלוטין מבורכת ושפויה ומשמעותה כפולה – שמירת הקשר העדין בין החילונים לדתיים מחד ושמירה על ערכיה היהודיים של מדינת ישראל מאידך, שהרי זו מדינה יהודית ודמוקרטית ולא רק דמוקרטית. ואת זה חשוב שנזכור, במיוחד בבואנו לדון בסוגיה כה עדינה ורגישה.


הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג ״למה לא פוליטיקה עכשיו״, עורך וכותב באתר הספורט "השישית באירופה", כתב באתר ליכודניק, פעיל בתא לביא-אריאל ובצעירי הליכוד. סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.

יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

ורטיגו - או, על ההזיות של הכתב המדיני ב"הארץ"


יש גם מדליה לאסונות טבע? יוסי ורטר לא במיטבו, בלשון המעטה.


 במערכת "הארץ", כהרגלם בקודש, שכחו, או יותר נכון - רצו לשכוח, לחייב את כתביהם לבדוק את אמיתות הדברים שמוציאים האחרונים ממקלדותיהם.
ואם כך הדבר הוא, נדמה שאין אפילו טעם לדון בהמלצה לשליחת אותם כתבים לקורסים מזורזים, לפי כל תחום של כתב ספציפי, ולו רק בכדי למנוע את מסכת ההתבזויות שעוברים אלו יום אחר יום.

האובייקט התורן הוא יוסי ורטר, הכתב המדיני של המערכת, שבמאמרו האחרון: "מי בעד תקיפה באיראן?", הציג שורה "מכובדת" של טעויות ובורות עמוקה, עד כי נדמה שהוא כתב את המאמר באמצע עוד אחד מהתקפי הזעם השגרתיים והבלי נשלטים שלו, כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון, ולא לאחר תחקיר בסיסי וגישה מקצועית שאינה משתמעת לשתי פנים.

הנה כי כן, השווה הכתב את אלפי ההרוגים של אסון אוסלו - אליבא דאדריכל השלום בדימוס ונשיא המדינה בפועל, שמעון פרס – להרוגי אסון הכרמל, שנספו ב"אשמתו" של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
וכי נתניהו אחראי גם להתחממות כדור הארץ? מה לאסון טבע אכזרי שבא במפתיע, לעומת הסדר מדיני בעל השלכות מרחיקות לכת שנידונו מראש, עם אחריות של יוזמיו ומנהיגי המדינה באותה עת?
לורטר התשובה.

ממשיך כותב המאמר ומוסיף:
"פרס גם תוהה, בינו לבין עצמו, אם הסכמי אוסלו כל כך נוראים, מדוע נתניהו, שמסיים כיום שש שנים וחצי מצטברות בראשות הממשלה, לא ביטל אותם".

בהחלט מעניין. נבדוק.
בספרה (?The Politics and Intelligence of the Oslo Peace Process Doomed to Failure) של אופירה סליקטר - פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת גראץ' קולג', שבפילדלפיה, המתמחה בהבנת כישלונות מודעיניים, שעליהם כתבה בין היתר תשעה ספרים ועשרות מאמרים – נכתב, כי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, התנגד אידאולוגית למהלך, אך הופעלו עלי, כדבריה, "לחצים אדירים שאף אדם לא יכל לעמוד בהם".
סליקטר מתכוונת כמובן ללחצים אמריקניים, אך גם ללחצים מבית. היא מצטטת מספרו של דניס רוס (שליח הממשל האמריקני למזרח התיכון בתקופת הנשיא קלינטון) וטוענת כי הדרג הצבאי הבכיר שהיה דאז במטכ"ל, איים בפוטש על ראש הממשלה הצעיר (מוכר לכם מהיום?) וגרם לו ללכת בכל זאת על אוסלו ב', כשהוא לא מסוגל לעמוד בלחצים החזקים מבית ומחוץ.

זאת ועוד. ורטר מתעלם מהעובדה הפשוטה, שכל מנהיג ישראלי שעולה לשלטון – לא משנה אם מימין או משמאל - מחויב לדאוג להשלים את התחייבויות תהליך המדיניות הקודם (קרי - הסכמים מדיניים) של השלטון המוחלף. זה דבר אשר ידוע לכל במערכת השלטון הישראלית.

אך ורטר לא עוצר פה.
"אם ההתנתקות מעזה היא כזו שגיאה איומה, מדוע נתניהו תמך במהלך ואף הצביע בעדו בממשלה ובכנסת, עד ששינה את דעתו בדקה התשעים, שבוע לפני הפינוי, והתפטר מממשלת שרון"?

גם בנושא זה, נדמה שורטר חייב לרענן את זכרונו. אלא אם כן הטעות לא נעשתה בתמימות.
רק לאחרונה, ערך נרי אבנרי, ארכיונר ותיק, המקדיש את כל כולו למחקר עיתונאי מהעבר, עבודה מרשימה הניתנת לצפייה בחינם אין כסף לעיני כל באתר "ליכודניק".
מסקנותיו ברורות ומובאות לצד סרטוני וידאו רבים שליקט – שבירת המיתוס שהתקשורת הזינה איתו מדינה שלמה. בנימין נתניהו היה נגד ההתנתקות ולא בעד.

"הסיפור של נתניהו בעד או נגד ההינתקות, מורכב", כותב אבנרי, "לא חשוב איך היה מצביע- התקשורת הייתה קורעת אותו".
ומפרט: "אילו הצביע נגד, כבר בהתחלה, שרון היה מפטר אותו - כמו שפיטר שרים אחרים שהתנגדו- ואז התקשורת הייתה משווקת את הצבעת הנגד שלו, כפחדנות ובריחה מכישלון תוכניתו הכלכלית.
תזכורת: נתניהו קיבל כלכלה על סף קריסה, והניתוח שעשה - קיצוץ קצבאות - כאב לרבים. המונים, דאז, יצאו לרחובות, וזכו - כמה צפוי - לתהילת עולם (ויקי כנפו). "ביבי גיבור על חלשים" היה ה"צדק חברתי" דאז.

במצב כזה, לא ניתן היה לנטוש, בטרם רואים את הפירות הראשונים - שהגיעו בכמויות - של הניתוח הכואב.
אז מה עושים? הולכים בין הטיפות. מצביעים בעד, נגד, בעד, נגד- כדי למשוך זמן עד לסיום הניתוח הקשה בכלכלה.

בין לבין מזהירים. כי גם כשהצביע בעד, לפעיליו תמיד אמר שהוא נגד.
יריביו או משמיציו ידעו שהוא נגד. דוגמא - השר אולמרט, "שומר הסף"  של שרון, שטח תלונה באוזני אדונו, ש'נתניהו לא עוזר בשיווק ההינתקות'.
רק לאחר שסיים להכין את התקציב ואת הסדרה הראשונה של הרפורמות, הניח מכתב התפטרות על שולחנו של שרון.
לציבור הסביר את מה שרבים ידעו: אני נגד נסיגה חד-צדדית".

לא זו אף זו. אבנרי מציין ש "היו שש הצבעות בנושא ההינתקות: שלוש בכנסת ושלוש בממשלה.
נתניהו הצביע פעמיים בעד וארבע פעמים נגד.
פעמיים בעד- בכנסת, תוך שהוא מציב שלושה תנאים, שאם לא ימולאו, הוא יצביע נגד בפעם המכריעה.
בממשלה הוא הצביע נגד.
בהצבעה האחרונה בכנסת - להלן ההצבעה הקובעת - הוא הצביע נגד והתפטר.
במסיבת העיתונאים הוא הסביר את התנגדותו במילים: 'עזה תהפוך לחמאסטן'. "

לא נגמר.
"המעשה החריג הזה (התבטאותו של פרס בנוגע לאי צורך בתקיפה ישראלית באיראן, ע.ד) ממחיש את מידת הדאגה והחרדה שלו. הוא לא חיפש לתקוע לביבי".

פתאום ורטר דואג ל"ביבי". מחמם את הלב. אלא שגם כאן, ורטר מחטיא את המטרה.
ההתנגדות העזה לדבריו של פרס, לא באה כקונטרה לעלבון ומשחקי אגו זניחים, בין שני יריבים ותיקים, אלא למטרה נעלה יותר, והיא הדאגה לדמוקרטיה.
כי בזמן שורטר מתעלם במאמרו, בגסות, מההתערבות של נשיא המדינה, שהוא בסה"כ בעל תפקיד ייצוגי בלבד, בהחלטות מדיניות-ביטחוניות, של ראש ממשלה מכהן, כל תלמיד שנה א' למדע המדינה, מבין שהדבר מכרסם במהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית ובשלטון החוק, באופן חמור ביותר.

אינני מדבר כאן על הפגיעה בביטחון המדינה, שאמירה כמו שהוציא כבוד הנשיא, יכולה לחולל. מדובר כאן על עיקרון הדמוקרטיה והכרעת הרוב.
מי שנבחר לשלוט ולקבל החלטות, במשטר פרלמנטרי, הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מי שנבחר לארח ילדים במשכנו ולשוחח איתם על שלום, הוא שמעון פרס.
בדמוקרטיה פרלמנטרית מתוקנת, ראש הממשלה צריך להחליט מה טוב ומה לא טוב, במיוחד בנוגע לשיקול מדיניות וביטחון והנשיא צריך להסתפק באגדות עם ילדים.

וכך זה צריך להישאר. אלא שנראה ש"עיתונאים" מסוגו של ורטר, לא מסוגלים להתעלות מעל האג'נדה שלהם. וגם כשזו צפה מעל פני המים בתדירות רבה, נדמה כי אפילו את האג'נדה הם לא מכבדים. פעם הדמוקרטיה מתאימה למחנה של ורטר ופעם לא. תלוי מי מרוויח ומי מפסיד.