יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

ורטיגו - או, על ההזיות של הכתב המדיני ב"הארץ"


יש גם מדליה לאסונות טבע? יוסי ורטר לא במיטבו, בלשון המעטה.


 במערכת "הארץ", כהרגלם בקודש, שכחו, או יותר נכון - רצו לשכוח, לחייב את כתביהם לבדוק את אמיתות הדברים שמוציאים האחרונים ממקלדותיהם.
ואם כך הדבר הוא, נדמה שאין אפילו טעם לדון בהמלצה לשליחת אותם כתבים לקורסים מזורזים, לפי כל תחום של כתב ספציפי, ולו רק בכדי למנוע את מסכת ההתבזויות שעוברים אלו יום אחר יום.

האובייקט התורן הוא יוסי ורטר, הכתב המדיני של המערכת, שבמאמרו האחרון: "מי בעד תקיפה באיראן?", הציג שורה "מכובדת" של טעויות ובורות עמוקה, עד כי נדמה שהוא כתב את המאמר באמצע עוד אחד מהתקפי הזעם השגרתיים והבלי נשלטים שלו, כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון, ולא לאחר תחקיר בסיסי וגישה מקצועית שאינה משתמעת לשתי פנים.

הנה כי כן, השווה הכתב את אלפי ההרוגים של אסון אוסלו - אליבא דאדריכל השלום בדימוס ונשיא המדינה בפועל, שמעון פרס – להרוגי אסון הכרמל, שנספו ב"אשמתו" של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
וכי נתניהו אחראי גם להתחממות כדור הארץ? מה לאסון טבע אכזרי שבא במפתיע, לעומת הסדר מדיני בעל השלכות מרחיקות לכת שנידונו מראש, עם אחריות של יוזמיו ומנהיגי המדינה באותה עת?
לורטר התשובה.

ממשיך כותב המאמר ומוסיף:
"פרס גם תוהה, בינו לבין עצמו, אם הסכמי אוסלו כל כך נוראים, מדוע נתניהו, שמסיים כיום שש שנים וחצי מצטברות בראשות הממשלה, לא ביטל אותם".

בהחלט מעניין. נבדוק.
בספרה (?The Politics and Intelligence of the Oslo Peace Process Doomed to Failure) של אופירה סליקטר - פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת גראץ' קולג', שבפילדלפיה, המתמחה בהבנת כישלונות מודעיניים, שעליהם כתבה בין היתר תשעה ספרים ועשרות מאמרים – נכתב, כי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, התנגד אידאולוגית למהלך, אך הופעלו עלי, כדבריה, "לחצים אדירים שאף אדם לא יכל לעמוד בהם".
סליקטר מתכוונת כמובן ללחצים אמריקניים, אך גם ללחצים מבית. היא מצטטת מספרו של דניס רוס (שליח הממשל האמריקני למזרח התיכון בתקופת הנשיא קלינטון) וטוענת כי הדרג הצבאי הבכיר שהיה דאז במטכ"ל, איים בפוטש על ראש הממשלה הצעיר (מוכר לכם מהיום?) וגרם לו ללכת בכל זאת על אוסלו ב', כשהוא לא מסוגל לעמוד בלחצים החזקים מבית ומחוץ.

זאת ועוד. ורטר מתעלם מהעובדה הפשוטה, שכל מנהיג ישראלי שעולה לשלטון – לא משנה אם מימין או משמאל - מחויב לדאוג להשלים את התחייבויות תהליך המדיניות הקודם (קרי - הסכמים מדיניים) של השלטון המוחלף. זה דבר אשר ידוע לכל במערכת השלטון הישראלית.

אך ורטר לא עוצר פה.
"אם ההתנתקות מעזה היא כזו שגיאה איומה, מדוע נתניהו תמך במהלך ואף הצביע בעדו בממשלה ובכנסת, עד ששינה את דעתו בדקה התשעים, שבוע לפני הפינוי, והתפטר מממשלת שרון"?

גם בנושא זה, נדמה שורטר חייב לרענן את זכרונו. אלא אם כן הטעות לא נעשתה בתמימות.
רק לאחרונה, ערך נרי אבנרי, ארכיונר ותיק, המקדיש את כל כולו למחקר עיתונאי מהעבר, עבודה מרשימה הניתנת לצפייה בחינם אין כסף לעיני כל באתר "ליכודניק".
מסקנותיו ברורות ומובאות לצד סרטוני וידאו רבים שליקט – שבירת המיתוס שהתקשורת הזינה איתו מדינה שלמה. בנימין נתניהו היה נגד ההתנתקות ולא בעד.

"הסיפור של נתניהו בעד או נגד ההינתקות, מורכב", כותב אבנרי, "לא חשוב איך היה מצביע- התקשורת הייתה קורעת אותו".
ומפרט: "אילו הצביע נגד, כבר בהתחלה, שרון היה מפטר אותו - כמו שפיטר שרים אחרים שהתנגדו- ואז התקשורת הייתה משווקת את הצבעת הנגד שלו, כפחדנות ובריחה מכישלון תוכניתו הכלכלית.
תזכורת: נתניהו קיבל כלכלה על סף קריסה, והניתוח שעשה - קיצוץ קצבאות - כאב לרבים. המונים, דאז, יצאו לרחובות, וזכו - כמה צפוי - לתהילת עולם (ויקי כנפו). "ביבי גיבור על חלשים" היה ה"צדק חברתי" דאז.

במצב כזה, לא ניתן היה לנטוש, בטרם רואים את הפירות הראשונים - שהגיעו בכמויות - של הניתוח הכואב.
אז מה עושים? הולכים בין הטיפות. מצביעים בעד, נגד, בעד, נגד- כדי למשוך זמן עד לסיום הניתוח הקשה בכלכלה.

בין לבין מזהירים. כי גם כשהצביע בעד, לפעיליו תמיד אמר שהוא נגד.
יריביו או משמיציו ידעו שהוא נגד. דוגמא - השר אולמרט, "שומר הסף"  של שרון, שטח תלונה באוזני אדונו, ש'נתניהו לא עוזר בשיווק ההינתקות'.
רק לאחר שסיים להכין את התקציב ואת הסדרה הראשונה של הרפורמות, הניח מכתב התפטרות על שולחנו של שרון.
לציבור הסביר את מה שרבים ידעו: אני נגד נסיגה חד-צדדית".

לא זו אף זו. אבנרי מציין ש "היו שש הצבעות בנושא ההינתקות: שלוש בכנסת ושלוש בממשלה.
נתניהו הצביע פעמיים בעד וארבע פעמים נגד.
פעמיים בעד- בכנסת, תוך שהוא מציב שלושה תנאים, שאם לא ימולאו, הוא יצביע נגד בפעם המכריעה.
בממשלה הוא הצביע נגד.
בהצבעה האחרונה בכנסת - להלן ההצבעה הקובעת - הוא הצביע נגד והתפטר.
במסיבת העיתונאים הוא הסביר את התנגדותו במילים: 'עזה תהפוך לחמאסטן'. "

לא נגמר.
"המעשה החריג הזה (התבטאותו של פרס בנוגע לאי צורך בתקיפה ישראלית באיראן, ע.ד) ממחיש את מידת הדאגה והחרדה שלו. הוא לא חיפש לתקוע לביבי".

פתאום ורטר דואג ל"ביבי". מחמם את הלב. אלא שגם כאן, ורטר מחטיא את המטרה.
ההתנגדות העזה לדבריו של פרס, לא באה כקונטרה לעלבון ומשחקי אגו זניחים, בין שני יריבים ותיקים, אלא למטרה נעלה יותר, והיא הדאגה לדמוקרטיה.
כי בזמן שורטר מתעלם במאמרו, בגסות, מההתערבות של נשיא המדינה, שהוא בסה"כ בעל תפקיד ייצוגי בלבד, בהחלטות מדיניות-ביטחוניות, של ראש ממשלה מכהן, כל תלמיד שנה א' למדע המדינה, מבין שהדבר מכרסם במהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית ובשלטון החוק, באופן חמור ביותר.

אינני מדבר כאן על הפגיעה בביטחון המדינה, שאמירה כמו שהוציא כבוד הנשיא, יכולה לחולל. מדובר כאן על עיקרון הדמוקרטיה והכרעת הרוב.
מי שנבחר לשלוט ולקבל החלטות, במשטר פרלמנטרי, הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מי שנבחר לארח ילדים במשכנו ולשוחח איתם על שלום, הוא שמעון פרס.
בדמוקרטיה פרלמנטרית מתוקנת, ראש הממשלה צריך להחליט מה טוב ומה לא טוב, במיוחד בנוגע לשיקול מדיניות וביטחון והנשיא צריך להסתפק באגדות עם ילדים.

וכך זה צריך להישאר. אלא שנראה ש"עיתונאים" מסוגו של ורטר, לא מסוגלים להתעלות מעל האג'נדה שלהם. וגם כשזו צפה מעל פני המים בתדירות רבה, נדמה כי אפילו את האג'נדה הם לא מכבדים. פעם הדמוקרטיה מתאימה למחנה של ורטר ופעם לא. תלוי מי מרוויח ומי מפסיד.




יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

ההתקוממות בסוריה – מה עדיף לישראל?

איראן עושה בסוריה כבשלה. אסד בפגישה עם האמדיניז'ד.


 בינואר 2011, נכנסה סוריה לרשימת המדינות שנדבקו ב"אביב הערבי". מאז ועד היום, עולים דיונים רבים במערכת הביטחון וכן בבמה הציבורית, מה עדיף לה, לישראל, בכל הקשור לסכסוך הדמים בסוריה?

מצד אחד, משטרו של בשאר אל-אסד. משטר שאמנם מדבר הרבה, אך עושה כלום ושום דבר. השקט הגבול עם סוריה לא היה שקט יותר בעבר. אך, אותו המשטר של אסד הוא חלק מציר הרשע, הכולל את איראן וצפון קוריאה ויש המשרבבים לאותו ציר גם את רוסיה (וסין), הנמצאת ביחסים אסטרטגיים וביטחוניים עם סוריה ואיראן.

מאידך, ישנה האופוזיציה בסוריה, שרוצה להשיג דמוקרטיה לעם ולהעניש את רוצח ההמונים, אסד, על פשעיו נגד האנושות. אותה אופוזיציה, ככל הנראה, תנתק את קשריה עם איראן ורוסיה, אותן מדינות שתומכות עד היום במשטרו של בשאר אל-אסד, מה שיביא לפירוק הציר ולהחלשת איראן.
ברם, חלק מהאופוזיציה, את זה אנחנו כבר יודעים, מקורו בקבוצות וארגוני טרור עולמיים, כמו אל-קאעידה והאחים המוסלמים בסוריה. נפילת המשטר של אסד יכולה להביא להתפרקות מדינת הלאום של סוריה והתפצלות לשבטים, מה שיביא למתיחות בגבול מול ישראל.

כשבאים לברר שאלה זו, ראשית עלינו לקחת בחשבון את האינטרס הישראלי העליון. ואותו אינטרס עליון של מדינת ישראל, הוא להפיל את משטר האייתולות באיראן, שמאיים עליה בהשמדה המונית.
אך לא רק. איראן היא הזרוע הראשית של הטרור הגלובאלי. איראן היא האחראית - לא רק לפיגועים עולמיים מטעם כח אל קודס של משמורת המהפכה, לא רק לגרורה שלה בדרום (חיזבאללה) על שלל פיגועיה וחטיפות החיילים הישראליים על-ידה, לא רק לחימוש וחיזוק משטר אסד (שמצידו מתערב בבוטות בלבנון) - אלא היא גם ובעיקר מאמנת ומחמשת ערבים פלשתינים, הן בגדה (אפילו תנועה חילונית מוחלטת, כמו התנזים, בעבר) והן ברצועת עזה, כמו גם ארגוני וקיני טרור בסיני.
איראן המממנת הראשית, העיקרית והמונופוליסטית כמעט, בכל הקשור לטרור עולמי ובישראל יודיעם זאת היטב. לפיכך, איראן (יותר נכון, המשטר באיראן) היא גם המטרה הראשונה.

בשביל לעצור את פרויקט הגרעין האיראני, ישראל, כמובן, תעשה הכל - כולל פעולה צבאית. אך זו האופציה האחרונה בסדר העדיפויות, הן של הדרג המדיני והן של הדרג הצבאי-ביטחוני.
תקיפה באיראן, לפי כל ההערכות - הן ישראליות והן אמריקניות - רק תדחה את הפרויקט ולא תחסל אותו סופית. ההבדלים בגישות בין שתי המדינות, הם אך ורק בשאלה - לכמה זמן יידחה הפרויקט. האמריקנים אומרים פחות, ישראל יותר.
בכל מקרה, לא רלוונטי. הדגש פה הוא על הימנעות ממלחמה, מכיוון שהפרויקט לא יחוסל סופית ותקיפה באיראן תשרת את האיראנים, משתי סיבות:
.1. לאחר התקיפה, יהיה לאיראנים לגיטימציה מהעולם כן להשיג נשק גרעיני, בכדי להתגונן ממתקפות דומות בעתיד.
.2. האיראנים ישיגו לגיטימציה מבפנים, מהעם, לאחר שהוא יתקפד לתוכו ויתאחד סביב המדינה.

בשל כך, ישראל מעדיפה את הפלת המשטר, שיביא כמובן להפסקת הפרויקט הגרעיני, בלי שום ביזבוז משאבים וחיי אדם וכמובן, מבלי לפגוע באופן אנוש בכלכלה, שגם כך נמצאת במצב לא הכי מזהיר לאור המשבר שמתחולל בעולם.

בכדי להימנע ממלחמה מיותרת, על-פי פרסומים זרים, ישראל, ביחד עם סוכנויות ביון נוספות מהמערב, פועלת בכל מיני חזיתות- כולל בחישה בתוך הרחוב בטהראן - כדי להביא להפלת המשטר.
הפלת משטר אסד,
שנותן לאיראנים במה חסרת תקדים בגבול ישראל ומאפשר לה לעשות בסוריה כבשלה, יזרז ויקל את הפלת המשטר באיראן ו/או את עצירת פרויקט הגרעין, לאין ערוך. בנוסף, כמות הטרור העולמי תרד משמעותית, כאשר אנו יודעים שאיראן היא הצינור המרכזי של רוב ארגוני הטרור בעולם – גם כאלו שאינם שיעיים וגם כאלה שאינם נחשבים לדתיים.

בנוסף, על פי פרסומים במערב, המורדים בסוריה נתונים למרותם של האמריקנים, הסעודים והקאטרים (סונים) שמממנים, מחמשים ומאמנים אותם.
איראן, כידוע, היא מדינה שיעית, המקורבת למשטר העלוואי (העלוואים קרובים יותר לשיעה מאשר לסונה) ולמשטר בלבנון, שמנוהל נכון להיום, על-ידי ראש ממשלת לבנון, נג'יב מיקאתי, שהוא נציג חיזבאללה, שהיא גרורה שיעית של איראן בתוך לבנון.

לישראל, לאמריקנים, לערב הסעודית ולנסיכויות, ישנו אינטרס משותף - עצירת ההגמוניה האיראנית. ועל כן, ברגע שהאיראנים יפסיקו לבחוש בסוריה וברגע שאסד יפסיק לטבוח בסונים, למדינות ערב המתונות לא יהיה שום סיבה להמשיך ולהפעיל את ארגוני הטרור הפועלים מטעמם בסוריה. כך שהסיכוי שהנשק הזה יופנה כלפיי ישראל (מהגבול של סוריה), הוא נמוך. אך כמובן קיים וישראל חייבת להיערך לו.
ועדיין, התרומה שבהפלת משטרו של אסד, אל מול הסיכון שהמורדים החמושים ישתלטו על סוריה, היא גדולה בהרבה ולכן, העדיפות של ישראל היא לראות את אסד נופל ואיתו את איראן מתפוררת.


יחד עם זאת, יש לדאוג שהמעבר למשטר אחר בסוריה, לא ייעשה בחדות ובמהירות. כמו כן, על ישראל לדרוש מהמערב לדאוג ליד אחת בכל הקשור לאופוזיציה (האמריקנים כבר דואגים לכך בדמות פגישות של מזכירת המדינה עם האופוזיציה בגולה).
על המערב לדחוף את סוריה למשטר חזק ודומיננטי, כזה שיבטיח יציבות והשתתפות לכל המגזרים במדינה וכידוע - סוריה עשויה מסונים (רוב), שיעים, עלוואים, נוצרים וכורדים. מספיק שמגזר אחד לא ירגיש חלק מהתהליך וסוריה תתדרדר שוב למלחמת כל בכל.