מעשי האלימות הבוטים והחמורים, מפי מיעוט זעיר וסהרורי בקרב פעילי הימין, כלפיי כוחות צה"ל עלו מהר מאוד לכותרות – ובצדק. אך ניתן לראות בבירור שהתקשורת בישראל פשוט חיכתה לכך בזרועות פתוחות, כאילו ממש חפצה בזאת. לאור ההסתה וההכללה הפרועה של "מגוון הקשת האידיאולוגית" בישראל, קשה מאוד להגיע למסקנה אחרת.
ראשית וחשוב לציין זאת, הפעולות שנעשו כנגד חיילי צה"ל הן פסולות מעיקרן, חמורות ומהוות תמרור אזהרה לכולנו.
יש לגנות, בכל תוקף, את מעשי האלימות החמורים והפסולים, המכוונים כנגד כוחות צה"ל. מדובר בתופעה מכוערת ופחדנית, המזכירה את פעולות האויב הערבי ואיננה מתאימה להתיישבות היהודית בשום צורה. מדובר בחבורה זעירה של אנשים שאיבדו צלם אנוש ויש להוקיע לאלתר את המיעוט הסהרורי הזה מתוך ההתיישבות.
חשוב מאוד לזכור, שבסופו של יום, ההתיישבות היהודית - פניה לשלום ולא למלחמה. פניה לאהבת המולדת ולא לשנאת האחר. פניה לבנייה ולא להרס.
מחול השדים המסוכן והשנאה שנוטפת כמעט מכל כתבה אפשרית בתקשורת הישראלית, מעבירים אותה על דעתה ויוצרים מצג של דמוניזציה להתיישבויות, אשר מתובלת בדמגוגיה.
אם נשים לרגע בצד את השאלה, מדוע התקשורת לא מייצרת כותרות גדולות ו"יפות", כפי שהיא עושה בכל בקשור לחבורה מועטה בימין (נחזור לכך בהמשך), גם כנגד פורעים מהצד השמאלי של המפה (והרי אלו מתנהלים בכל יום שישי בבילעין, שייח ג'ארח ובעוד כמה וכמה מקומות) ובאותה נשימה, מדוע כל הפוליטקאים ואנשי הצבא לא יוצאים חוצץ כנגד האחרונים, בכל שבוע (פורענות מהצד השמאלי של המפה נחשבת כמתונה, לגיטימית ונורמטיבית), – נוכל לעסוק בשאלה מהותית אחרת, חשובה לא פחות. והיא שאלת ההכללה של התקשורת.
בעוד פעולות קיצוניות של חלק מהשמאל הקיצוני מסוקרות בתקשורת באדיבות ובחביבות, תוך מכבסת מילים, כשזה מגיע לפעולות של מיעוט סהרורי וקיצוני מתוך הימין, התקשורת חוגגת וממהרת להתחרות מי יהיה יותר בומבסטי לגבי שנאתו וסלידתו מכל מה שקשור להתיישבויות. ללא מכבסת מילים, ללא סינון ועם הכללה גסה אחת גדולה, התקשורת בישראל רומסת את תדמיתה של ההתיישבות באיבחה אחת.
אך במדינה שיש בה שלושה עיתונים מובילים ועוד שלושה אתרים מובילים, התחרות לא פשוטה כלל. כי "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". יש הרבה מועמדים "לזכות בפרס" ולכן יש צורך לעבוד יותר קשה ואגרסיבי.
כותרות מפוצצות וגדולות בנוסח "טרור יהודי", "ג'יהאד מבית", "הימין הקיצוני משתולל", "אסור להסכים בשתיקה למסר קיצוני", "נערי הגבעות משתינים עלינו בקשת", ועוד כהנה וכהנה הגזמות והכללות פרועות, הופיעו בכלי התקשורת, לצד הצעות הזויות שמתפרסמות גם כן בעיתונים ובאתרים, בנפחים משמעותיים, כמו למשל - ההצעה שעלתה באתר 'הארץ', לפיה שר המשפטים שוקל, כביכול, "למתג" את "פעילי הימין הקיצוני כארגון טרור" (הכללה, כבר אמרנו?).
את מי בדיוק להפוך ל"ארגון טרור", חבורת נערים משועממים שמתקראת בתקשורת "הימין הקיצוני"? על אילו התפרעויות בדיוק יש להפוך אותם ל"ארגון טרור", זריקת אבנים וריסוס גרפיטי? הרי אלו הם מנת חלקם של פעילי שמאל קיצוני בכל יום שישי, כהרגלם בקודש. אז מדוע לא להחשיב גם את האחרונים כ"ארגון טרור"?
והנה כי כן, כשזה נוגע לפעילי שמאל, באופן תמידי, אתרים כמו "הארץ" ו – ""ynet, מתברר, יודעים לספור היטב – "מאות פעילי שמאל הפגינו נגד הגדר..", "כמה פעילי שמאל..".
כשמדובר בכמה ילדים משועממים מההתיישבויות? הסיפור שונה לגמרי.
אך כאמור, לא מדובר רק בהכללות, כי אם בהסתה פרועה וחסרת תקדים כנד ההתיישבות. הגדיל אדון פואד בן-אליעזר - שאמנם החלים פיזית ממחלתו, אך נדמה כי מנטלית, משהו עדיין משובש אצלו – ואמר ש"חבל שלא ירו בהם".
שומה חשב פואד שה"טרוריסטים" הללו עלולים להיות נערים? וגם אם לאו, האם בהפגנות של הערבים, צה"ל מרסס ישירות? מדוע לא שמענו עד כה מפי פואד את המשפט הנ"ל, לדוגמה, לאחר יום הנכסה, יום הנכבה ושאר מיזמי הבדיה של הערבים?
פואד, הסתבר, לא שוחה לבד בשטף הדמגוגיה. אלוף הפיקוד, בכבודו ובעצמו, אמר ש"בחיים שלי לא ראיתי שנאה כזאת". הוא צודק. כנראה הערבים ופעילי השמאל, שמוחים בימי שישי, מחלקים לחיילים סוכריות ולא זורקים עליהם בלוקים.
יוחנן פלסנר עצמו, הראה כי הוא ניחן ביכולות על-טבעיות ואמר שמדובר ב" מתקפה מתואמת של מאות מתפרעים על בסיס". בו בזמן שלצה"ל אין מושג במי מדובר ובכמה מדובר, ידידינו פלסנר כבר מצהיר על "מאות".
כמובן שלא נדלג גם על מיודעינו, יצחק הרצוג, שהצהיר כי "בני עמנו קמים נגד צבאנו, קמים נגדנו וקמים נגד עצמם".
בכדי להבין את גודל האבסורד של התקשורת, די אם תכתבו במנוע החיפוש של גוגל: "חייל נפצע בהפגנה של פעילי שמאל". כל תוצאה שתקבלו תהיה, כמובן, כותרות מאתרים מובילים. הכותרות הללו מסבירות הכל. להלן חלק:
"חייל נפצע בינוני בהפגנה נגד הגדר ליד בלעין"(YNET, יולי 2005), "חייל נפצע קל מאבנים ליד רמאללה"(YNET, אפריל 2010), "חייל נפצע קל בבילעין" (NRG, ספטמבר 2005), "חייל צה"ל נפצע קל מפגיעת אבן" (נענע10, מרץ 2005), "שלושה חיילים נפצעו קל בגדה" (וואלה, ינואר 2010).
בלי כותרות ענק, בלי מיקומים ראשיים, בלי תמונות מתחלפות (יש רק ב"אירועים חשובים"). וכמובן, באופן כה מוזר, כל הפציעות "קלות". ומדוע שנתרגש מכמה אבנים של פעילי שמאל?
המשוואה של התקשורת פשוטה למדיי וכל בר-דעת מבין זאת - גרפיטי של "מתנחל" הוא בהכרח "טרור יהודי של הימין הקיצוני" ואילו זריקת בלוקים על חיילים היא "קלילה".
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. התקשורת בישראל המאיסה את עצמה על הציבור בדיוק בגלל הדברים הללו והיא לא עוצרת באדום. "סותמים לנו את הפה", הם צווחו בהיסטריה. בהחלט. אתם לא שמים לב שאין יותר שקרים, אין יותר דמגוגיה, אין יותר מניפולציות ואין דמוניזציה? הכל קליל מאז שפיותיהם נסתמו.
