יום שלישי, 30 באפריל 2013

להתקרב לאחים המוסלמים


כשקבוצה, תנועה, או מיליציה מסוימת, הופכת לארגון פוליטי, הסדר הרעיוני והמעשי משתנה ביחד איתה. הדבר נכון הן לגבי תנועות אזרחיות והן לגבי תנועות טרור. בדרך כלל, ארגונים המתחילים את מאבקם על בסיס טרור ואלימות כנשק מרכזי ובלעדי להשגת יעדיהם הפוליטיים, עוברים לאסטרטגיה אשר במהלכה הם משלבים גם תהליך מדיני-פוליטי ונאלצים לוותר, בהדרגה, על השימוש בכלי הטרור, ולקראת סופו, אף לזנוח אותו. אם כי, חשוב לציין, שתהליך זה אינו בהכרח ליניארי, ועלולות להיות בו לצד התקדמות, גם נסיגות.[1]

ארגון הטרור, "חמאס", לא יוצא מן הכלל. מאז השתלט ארגון זה על רצועת עזה, תוך הפיכה אלימה ורווית דם, הפכה התנועה האסלאמית הפונדמנטליסטית לארגון פוליטי עצמאי, פרגמטי (יחסית, כמובן, לארגונים אחרים בעזה) וכזה המודע למגבלותיו, במסגרת האחריות הרבה שרובצת על כתפו מאז החל הארגון לנהל את ענייני הפנים והחוץ של רצועת עזה. אמנם לאידיאולוגיה האסלאמית של החמאס, משקל רב בעיצוב המטרות האסטרטגיות של התנועה,  אך בפרקטיקה קיימת פרגמטיות המושפעת בכל זמן נתון, משיקולי עלות מול תועלת.
האידיאה היא אמנם זו שמכתיבה את האינטרסים ארוכי הטווח והמטרות האסטרטגיות של התנועה, אך בחמאס מבינים כי אסטרטגיה לחוד וטקטיקה לחוד, מה שמייתר את המונח "פונדמנטליסטי" לגבי הארגון, מכיוון שהפונדמנטליסט אינו מבחין בין אסטרטגיה ובין טקטיקה. יש לו רק מטרה אחת – בעלת אמצעי אחד -  ואין בלתה.

תהליך הפוליטיזציה של חמאס, הביא את הארגון לשלוח נציג מטעמו לנאום במועצת הזכויות של האו"ם. בנוסף, החמאס גם מבין שבכדי לפתח את רצועת עזה מבחינה כלכלית ולדאוג לנתיניו, עליו להגביל ולרסן את הזרוע הצבאית שלו – עז א-דין אל-קסאם. אין ספק שההרתעה של צה"ל עדיין נותנת אותותיה מאז "עמוד ענן", חרף החגיגות בעזה בסיומו.
אך לא רק את זרועו שלו החמאס מגביל. בשנים האחרונות היינו עדים לא אחת למעצרים ואף התכתשויות בכח הזרוע של ארגון החמאס, מול ארגוני ג'יהאד וארגונים סלפים ברצועת עזה וזאת במטרה לשמור על גבול שקט מול ישראל ועל אי הפרת הרגיעה.[2]
לא מדובר, כמובן, באהבת מרדכי, כי אם בשנאת המן. החמאס מרגיש שארגונים אחרים צוברים על חשבונו כוח ויוקרה והוא מעוניין  לשמר את עוצמתו ושלטונו בקנאות רבה.
בחמאס גם מבינים שכל עוד יישמר השקט ברצועה, לישראל לא יהיה שום אינטרס לצאת לסבב מלחמתי נוסף, אשר ישחק שוב את מעמדו – הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. אותם ארגונים סוררים בעזה, רק מפריעים למדיניות של הממשלה החמאסית, שלא מעוניינת להיתפס עם המכנסיים למטה.[3]
בתוך כך, צריך לציין שנוח מאוד לחמאס, שישראל מבצעת סיכולים ממוקדים מול מטרות סלפיות וג'יהאדיסטיות בעזה. לא מן הנמנע שמתחת לפני השטח ישנו שיתוף פעולה שקט בין כוחות הביטחון הישראליים ובין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעזה. אם לא באופן ישיר, אזי בתיווך מצרי של המודיעין המצרי.

במסגרת השינויים  שעבר ועובר החמאס ובמסגרת המציאות המזרח תיכונית הקיימת וכאשר האחים המוסלמים – תנועת אם של החמאס – משתלטים "תחת כל עץ רענן", בכמה וכמה מדינות באיזור ובדרך להשתלט גם על סוריה (ואולי בעתיד גם על ירדן המעורערת), מדינת ישראל איננה יכולה להתעלם מכך ולעצום את עיניה.
המחנה האסלאמו-סוני במזרח התיכון, גובר מיום ליום ומחזיר את כוחו האבוד, לאחר עשרות שנים בהם השיעה הייתה דומיננטית (מבחינת איכות, אך לא מבחינת כמות). השילוש הקדוש, איראן-סוריה-חיזבאללה עומד להתפרק וישראל חייבת לנצל את המומנטום. לכך נוסיף את העובדה שהחמאס כאן בכדי להישאר ושום סבב מלחמתי לא יוכל לשנות את המציאות הזאת, זולת כיבוש רצועת עזה מחדש. ומכיוון שכיבוש עזה אינו נמצא ברשימת האינטרסים של מדינת ישראל, עליה לנסות לחשוב מחוץ לקופסא ולרבע את המעגל.

גם אם תחתום ישראל על הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, סביר להניח שעזה לא תיכלל בהסכם, בעקבות הפיצול הקשה מאוד לאיחוי שעבר במחנה הפלסטיני, בין תנועת פתח לחמאס.
על ישראל לנסות ולפתור את הסוגיה ברצועת עזה, ללא שום קשר לתהליך המדיני המתרחש, או לא מתרחש, מול הרשות הפלסטינית. עליית שלטון "האחים המוסלמים" במזרח התיכון, אשר בינה ובין ישראל לא שוררת שום אהבת חינם, אלא אך ורק אינטרס משותף, יכולה לתת רוח גבית לפיתוח הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, בחסות המצרים. נכון, סביר מאוד להניח שהחמאס לא ישנה את עורו פתאום או יכיר במדינת ישראל בטווח הנראה לעין, אך צבר האינטרסים המשותפים הנוכחיים, קרי – הרצון בגבול שקט, ניתוק המשולש השיעי בחסות איראן המאיימת הן על ישראל והן על ההגמוניה של המדינות הסוניות; שלהן, כאמור, בעלות והשפעה על חמאס; והתבססות שלטון האחים המוסלמים; בפרט במצרים – מביאים איתם הזדמנות שישראל לא יכולה להישאר אדישה אליה.

טוב תעשה מדינת ישראל, אם תפנה למצרים בכדי לשדרג את הסכם ההבנות שחתמה עליו עמה ומול החמאס, לאחר מבצע "עמוד ענן". ההסכם, שעומד בעינו חרף הפרות של ארגונים סוררים בעזה שלחמאס אין שליטה עליהם, משתק את הזרוע הצבאית של החמאס ומקרב את הזרוע המדינית שלו להנהגה המצרית, הפרגמטית יותר.
שדרוג הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, ייצטרך לכלול הסדרים ביטחוניים וכלכליים נרחבים יותר, בערבות אמריקנית, מצרית וטורקית, בכל הקשור לרצועת עזה בלבד.
אין זה הסכם שנובע מרפיון. ישראל לא תשקוט על השמרים אם וכאשר ייחתם הסכם בסגנון זה, שאמנם לא יחייב את חמאס להכיר בישראל, אך מאידך, לא יחייב את ישראל לעמוד מלכת אם תראה לנכון ליטול יוזמה צבאית ברצועה. היתרון למדינת ישראל יהיה יותר רעיוני מאשר מעשי ויוריד את חמאס עוד מדרגה אחת בסולם הגבוה שעליו הארגון טיפס מאז הקמתו, אם כי בפן המעשי ישראל תרוויח התקרבות מודיעינית וביטחונית וחימום יחסים עם מצרים וטורקיה – שתי מדינות בעלות חשיבות גיאופוליטיות.


יום חמישי, 4 באפריל 2013

כלב קוריאני נובח אינו בהכרח נושך

קים ג'ונג און. מה זה "בחוץ קשה ובפנים רך"? צפון קוריאה לא מעוניינת באמת במלחמה.

בחודשים האחרונים אנו עדים למתיחות ההולכת וגוברת בחצי האי הקוריאני. רבים סבורים כי מתיחות זו עלולה להגיע לכדי פיצוץ גרעיני ופתיחת מלחמת עולם שלישית. הכצעקתה? לא בטוח כלל.
במסגרת המתיחות ההולכת וגוברת, הודיעה צפון קוריאה כי תבצע ניסוי גרעיני - בניגוד להחלטת מועצת הביטחון - וחרף האיומים, בעיקר מצד העולם המערבי, החליט המנהיג הצעיר של הצפון, קים ג׳ונג-און, להוציא את הניסוי לפועל.
הדבר גרר סבב סנקציות נוסף מצד מועצת הביטחון - הסנקציות החריפות ביותר שהוטלו עד כה על המדינה הענייה והנחשלת. זו בתגובה, העלתה הילוך והחלה לחדש את הכור הגרעיני ביונגביון, לאחר שהושבת בשנת 2007. 
בנוסף, הסנקציות הללו החריפו עוד יותר את התגובה הצפון קוראנית, שביטלה את הסכם הפסקת האש עם הדרום משנת 1953 (סוף מלחמת קוריאה) וכן חתמה על צו מיוחד המתיר ״שימוש בנשק גרעיני מול האויב״. 
זאת ועוד, הממשל בפיונגיאנג כיוון טילים לטווח קצר-בינוני למול חופי יפן (בעלת הברית הגדולה של ארה״ב) וכן דווח על ידי דרום קוריאה (בת חסותה של ארה״ב), כי הצפון הציב מערכת טילים סמוך לגבולה.

סדרת האירועים האלו, לווו, כמובן, באיומים, בעיקר מן הצד הצפוני של קוריאה, אך גם מהצד הדרומי שלה וכן מפי ארה״ב ויפן.
נשיאת דרום קוריאה, פארק ג'ן הייאה, הודיעה כי ארצה תגיב בחוזקה לכל התגרות של הצפון. שר ההגנה החדש של ארה"ב, צ'אק הייגל, אמר כי "צפון קוריאה מהווה סכנה ברורה ומיידית" ודובר משרד הממשלה בטוקיו טען שהאירועים האחרונים מצד צפון קוריאה, הם ״פרובוקציה חמורה״ ו״איום על לביטחון יפן ואנשיה".
התגובות של השחקנים האלו הן בהחלט לגיטימיות ודי שקופות, בכל הקשור למתיחות בחצי האי ולא רק בתקופה זו. אך הפעם ישנה הפתעה משחקן לא צפוי. סין, שבדרך כלל הולכת יד ביד כנגד כל החלטה אמריקנית-מערבית (לצד רוסיה), הגיעה לכדי החלטה משותפת עם האמריקנים, בכל האמור לסנקציות החדשות שהוטלו על צפון קוריאה לאחרונה, במועצת הביטחון של האו"ם. לא זו אף זו. דובר משרד החוץ בסין, הונג לי, הוציא הודעה לא קונבנציונלית, בה הודיע כי "סין מביעה צער על ההחלטה (לחדש את הכור הגרעיני ביונגביון, ע.ד) וקוראת לכל הצדדים להיות רגועים ומאופקים ולחזור לשולחן הדיונים בהקדם האפשרי".

ההצהרות והמעשים האחרונים של סין, מעידות יותר מכל, כי פני האיזור אינם למלחמה, לפחות לא כרגע. האינטרס של סין הוא לשמור על חצי האי הקוריאני באופן יציב, עד שזו תהפוך למעצמה (לא רק כלכלית) הגדולה בעולם. סין גם איננה מעוניינת במירוץ חימוש של המדינות השכנות (טייוואן, יפן, דרום קוריאה) שיתפתח בעקבות הלגיטימיות שבהתגרענות צפון קוריאה. בנוסף, סין חוששת ממצב של כאוס בחצי האי, שיביא לבריחה של המוני פליטים מהצפון הנחשל, ישירות אליה.
בהתחשב בעובדה שסין היא בעלת הבית, דה-פקטו, של צפון קוריאה וזו היחידה אשר "מנשימה" אותה, אפשר להבין כי ההצהרות והמעשים של הצפון קוריאנים לאחרונה, אינם אלא מעשים פופוליסטיים ולא מחייבים.

ואכן, המנהיג הצעיר של צפון קוריאה, אשר למד והתחנך באופן מודרני, בשוויץ, יודע היטב כי יציאה למלחמה ללא גיבוי, כמוה כהתאבדות. במעשיה והצהרותיה, צפון קוריאה מעוניינת להשיג כמה מטרות, בשני מובנים.
מבחינת מדיניות החוץ, קים ג'ון און רוצה להשיג את הפסקת הסנקציות על המדינה, שנמצאת במצב אנוש מבחינה כלכלית. בנוסף, הדיקטטור הצעיר רוצה בהסכם חדש בין הצפון לדרום בתיווך ארה״ב ומעוניין בשינוי המדיניות של נשיאת דרום קוריאה החדשה, אשר מהווה עבורו איום.
בזירה הפנימית, און מעוניין לאחד את ההמונים דרך הסכנות והאיומים, שכביכול "מרחפים" מעל הרפובליקה הקומוניסטית. הסיבה לכך נעוצה בחוסר ביסוס שלטונו של המנהיג הצעיר, שעדיין נאבק על הזכות והלגיטימיות למשול.
לזאת יש לצרף את הדיווח האחרון של המגזין "פוריין אפירס", אשר ניפץ את כל המיתוסים והאגדות שהמשטר בפיונגיאנג ניפק השכם וערב. על פי המגזין, צפון קוריאה נחלה כישלון קולוסאלי במבדקים הקשורים לטילים הבליסטיים ארוכי הטווח, שבהם היא מתגאה כל כך: כישלון מוחלט בניסוי של שנת 2006, כישלון חלקי בניסוי של שנת 2009 וכישלון מוחלט בניסוי האחרון, בשנת 2012. ניסוי שנערך ב-1998 בנוגע לטיל בטווח בינוני, שהיה אמור להגדיל את טווח הטיסה של הטיל, נכשל כישלון חלקי. זאת ועוד, הניסויים הגרעיניים שנערכו, היו גרועים כמעט כמו הטילים הבליסטיים: התאיידות וירטואלית בשנת 2006 ו"פיצוץ צנוע מאוד, בלשון המעטה", בשנת 2009.

ארה"ב אמנם טעתה בגישתה הפשרנית והליברלית כלפיי צפון קוריאה בעשורים האחרונים, אך מרגע שזו חצתה את הקו האדום, מדיניות ריאליסטית גרידא כבר לא מספיקה. טוב עושה אובמה כאשר אינו עומד מנגד ומשגר רמזים עבים וברורים אל עבר המדינה המסוגרת, בדמות אימונים עם בעלי הברית באיזור (יפן ודרום קוריאה) והצבת טילי הגנה בקרוב, באי גואם, אך זה אינו מספיק. בעת הזו, על ארה"ב לגבש מדיניות דיפלומטית אמיתית, לצד סין ודרום קוריאה, אשר תביא להרגעת הרוחות. האמינות בין צפון קוריאה וארה"ב אינה קיימת כבר ורק סין תוכל להביא משב רוח רענן ובעזרת הסכמות אמריקניות, הרוח יכולה לשנות כיוון.

האינטרסים בדבר יציבות איזורית, של סין, המצב הכלכלי האנוש של צפון קוריאה, התעמולה הזולה שלה בדבר הנשק האסטרטגי ומדיניות הריסון שנוהג הנשיא האמריקני, אובמה – כל אלו מעידים על המצוקה של צפון קוריאה, יותר מאשר על זעמה הפיקטיבי וככל הנראה לא יביאו לפתיחת מלחמה, קל וחומר לא מלחמה גרעינית.
סין היא המפתח להורדת מפלס המתח באיזור ועל אובמה לגייס את כל כוחו בכדי להביא לשיתוף פעולה מדיני בין שתי האימפריות, בכדי להביא לסילוק האיום מחצי האי קוריאה.


הכותב הוא פובליציסט ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו". סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון באוניברסיטת אריאל.