כשקבוצה, תנועה, או מיליציה מסוימת, הופכת לארגון פוליטי, הסדר הרעיוני והמעשי משתנה ביחד איתה. הדבר נכון הן לגבי תנועות אזרחיות והן לגבי תנועות טרור. בדרך כלל, ארגונים המתחילים את מאבקם על בסיס טרור ואלימות כנשק מרכזי ובלעדי להשגת יעדיהם הפוליטיים, עוברים לאסטרטגיה אשר במהלכה הם משלבים גם תהליך מדיני-פוליטי ונאלצים לוותר, בהדרגה, על השימוש בכלי הטרור, ולקראת סופו, אף לזנוח אותו. אם כי, חשוב לציין, שתהליך זה אינו בהכרח ליניארי, ועלולות להיות בו לצד התקדמות, גם נסיגות.[1]
ארגון הטרור, "חמאס", לא יוצא מן
הכלל. מאז השתלט ארגון זה על רצועת עזה, תוך הפיכה אלימה ורווית דם, הפכה התנועה
האסלאמית הפונדמנטליסטית לארגון פוליטי עצמאי, פרגמטי (יחסית, כמובן, לארגונים
אחרים בעזה) וכזה המודע למגבלותיו, במסגרת האחריות הרבה שרובצת על כתפו מאז החל
הארגון לנהל את ענייני הפנים והחוץ של רצועת עזה. אמנם לאידיאולוגיה האסלאמית של החמאס, משקל רב
בעיצוב המטרות האסטרטגיות של התנועה,
אך בפרקטיקה קיימת פרגמטיות המושפעת בכל זמן נתון, משיקולי עלות מול תועלת.
האידיאה היא אמנם זו שמכתיבה את האינטרסים ארוכי
הטווח והמטרות האסטרטגיות של התנועה, אך בחמאס מבינים כי אסטרטגיה לחוד וטקטיקה
לחוד, מה שמייתר את המונח "פונדמנטליסטי" לגבי הארגון, מכיוון
שהפונדמנטליסט אינו מבחין בין אסטרטגיה ובין טקטיקה. יש לו רק מטרה אחת – בעלת
אמצעי אחד - ואין בלתה.
תהליך הפוליטיזציה של חמאס, הביא את הארגון לשלוח נציג מטעמו לנאום
במועצת הזכויות של האו"ם. בנוסף, החמאס גם מבין שבכדי לפתח את רצועת עזה
מבחינה כלכלית ולדאוג לנתיניו, עליו להגביל ולרסן את הזרוע הצבאית שלו – עז א-דין אל-קסאם. אין ספק שההרתעה של צה"ל עדיין נותנת אותותיה מאז "עמוד
ענן", חרף החגיגות בעזה בסיומו.
אך לא רק את זרועו שלו החמאס מגביל. בשנים האחרונות היינו עדים לא אחת למעצרים ואף התכתשויות בכח הזרוע של ארגון החמאס, מול ארגוני ג'יהאד וארגונים סלפים ברצועת עזה וזאת במטרה לשמור על גבול שקט מול ישראל ועל אי הפרת הרגיעה.[2]
לא מדובר, כמובן, באהבת מרדכי, כי אם בשנאת המן. החמאס מרגיש שארגונים אחרים צוברים על חשבונו כוח ויוקרה והוא מעוניין לשמר את עוצמתו ושלטונו בקנאות רבה.
אך לא רק את זרועו שלו החמאס מגביל. בשנים האחרונות היינו עדים לא אחת למעצרים ואף התכתשויות בכח הזרוע של ארגון החמאס, מול ארגוני ג'יהאד וארגונים סלפים ברצועת עזה וזאת במטרה לשמור על גבול שקט מול ישראל ועל אי הפרת הרגיעה.[2]
לא מדובר, כמובן, באהבת מרדכי, כי אם בשנאת המן. החמאס מרגיש שארגונים אחרים צוברים על חשבונו כוח ויוקרה והוא מעוניין לשמר את עוצמתו ושלטונו בקנאות רבה.
בחמאס גם מבינים שכל עוד יישמר השקט ברצועה, לישראל לא יהיה שום
אינטרס לצאת לסבב מלחמתי נוסף, אשר ישחק שוב את מעמדו – הן כלפי חוץ והן כלפי
פנים. אותם ארגונים סוררים בעזה, רק מפריעים למדיניות של הממשלה החמאסית, שלא
מעוניינת להיתפס עם המכנסיים למטה.[3]
בתוך כך, צריך לציין שנוח מאוד לחמאס, שישראל מבצעת סיכולים ממוקדים
מול מטרות סלפיות וג'יהאדיסטיות בעזה. לא מן הנמנע שמתחת לפני השטח ישנו שיתוף
פעולה שקט בין כוחות הביטחון הישראליים ובין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעזה. אם
לא באופן ישיר, אזי בתיווך מצרי של המודיעין המצרי.
במסגרת השינויים שעבר ועובר
החמאס ובמסגרת המציאות המזרח תיכונית הקיימת וכאשר האחים המוסלמים – תנועת אם של
החמאס – משתלטים "תחת כל עץ רענן", בכמה וכמה מדינות באיזור ובדרך
להשתלט גם על סוריה (ואולי בעתיד גם על ירדן המעורערת), מדינת ישראל איננה יכולה
להתעלם מכך ולעצום את עיניה.
המחנה האסלאמו-סוני במזרח התיכון, גובר מיום ליום ומחזיר את כוחו
האבוד, לאחר עשרות שנים בהם השיעה הייתה דומיננטית (מבחינת איכות, אך לא מבחינת
כמות). השילוש הקדוש, איראן-סוריה-חיזבאללה עומד להתפרק וישראל חייבת לנצל את
המומנטום. לכך נוסיף את העובדה שהחמאס כאן בכדי להישאר ושום סבב מלחמתי לא יוכל
לשנות את המציאות הזאת, זולת כיבוש רצועת עזה מחדש. ומכיוון שכיבוש עזה אינו נמצא
ברשימת האינטרסים של מדינת ישראל, עליה לנסות לחשוב מחוץ לקופסא ולרבע את המעגל.
גם אם תחתום ישראל על הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון,
סביר להניח שעזה לא תיכלל בהסכם, בעקבות הפיצול הקשה מאוד לאיחוי שעבר במחנה
הפלסטיני, בין תנועת פתח לחמאס.
על ישראל לנסות ולפתור את הסוגיה ברצועת עזה, ללא שום קשר לתהליך המדיני המתרחש, או לא מתרחש, מול הרשות הפלסטינית. עליית שלטון "האחים המוסלמים" במזרח התיכון, אשר בינה ובין ישראל לא שוררת שום אהבת חינם, אלא אך ורק אינטרס משותף, יכולה לתת רוח גבית לפיתוח הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, בחסות המצרים. נכון, סביר מאוד להניח שהחמאס לא ישנה את עורו פתאום או יכיר במדינת ישראל בטווח הנראה לעין, אך צבר האינטרסים המשותפים הנוכחיים, קרי – הרצון בגבול שקט, ניתוק המשולש השיעי בחסות איראן המאיימת הן על ישראל והן על ההגמוניה של המדינות הסוניות; שלהן, כאמור, בעלות והשפעה על חמאס; והתבססות שלטון האחים המוסלמים; בפרט במצרים – מביאים איתם הזדמנות שישראל לא יכולה להישאר אדישה אליה.
על ישראל לנסות ולפתור את הסוגיה ברצועת עזה, ללא שום קשר לתהליך המדיני המתרחש, או לא מתרחש, מול הרשות הפלסטינית. עליית שלטון "האחים המוסלמים" במזרח התיכון, אשר בינה ובין ישראל לא שוררת שום אהבת חינם, אלא אך ורק אינטרס משותף, יכולה לתת רוח גבית לפיתוח הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, בחסות המצרים. נכון, סביר מאוד להניח שהחמאס לא ישנה את עורו פתאום או יכיר במדינת ישראל בטווח הנראה לעין, אך צבר האינטרסים המשותפים הנוכחיים, קרי – הרצון בגבול שקט, ניתוק המשולש השיעי בחסות איראן המאיימת הן על ישראל והן על ההגמוניה של המדינות הסוניות; שלהן, כאמור, בעלות והשפעה על חמאס; והתבססות שלטון האחים המוסלמים; בפרט במצרים – מביאים איתם הזדמנות שישראל לא יכולה להישאר אדישה אליה.
טוב תעשה מדינת ישראל, אם תפנה למצרים בכדי לשדרג את הסכם ההבנות שחתמה עליו עמה ומול החמאס, לאחר מבצע "עמוד ענן". ההסכם, שעומד בעינו חרף הפרות של ארגונים סוררים בעזה שלחמאס אין שליטה עליהם, משתק את הזרוע הצבאית של החמאס ומקרב את הזרוע המדינית שלו להנהגה המצרית, הפרגמטית יותר.
שדרוג הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, ייצטרך לכלול הסדרים ביטחוניים וכלכליים נרחבים יותר, בערבות אמריקנית, מצרית וטורקית, בכל הקשור לרצועת עזה בלבד.
אין זה הסכם שנובע מרפיון. ישראל לא תשקוט על השמרים אם וכאשר ייחתם הסכם בסגנון זה, שאמנם לא יחייב את חמאס להכיר בישראל, אך מאידך, לא יחייב את ישראל לעמוד מלכת אם תראה לנכון ליטול יוזמה צבאית ברצועה. היתרון למדינת ישראל יהיה יותר רעיוני מאשר מעשי ויוריד את חמאס עוד מדרגה אחת בסולם הגבוה שעליו הארגון טיפס מאז הקמתו, אם כי בפן המעשי ישראל תרוויח התקרבות מודיעינית וביטחונית וחימום יחסים עם מצרים וטורקיה – שתי מדינות בעלות חשיבות גיאופוליטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה