יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

הוריקן סנדי העניקה רוח גבית לאובמה

המירוץ אחר הממלכתיות. אובמה מנצל את יתרונו על פני רומני.

 הוריקן סנדי, שנחתה בימים האחרונים לחופה המזרחי של ארה"ב, גרמה לקטסטרופה שרבים לא הצליחו לחזות.
פגיעות באזורים המאוכלסים ביותר בארה"ב, שיתוק ניו יורק וסביבתה, גרימת נזקים חמורים ברכוש ובנפש - לפחות 33 הרוגים (רובם נפגעו מפגיעת עצים שקרסו), מיליוני אזרחים שנותרו ללא חשמל, וכמובן, הנזק החמור ביותר בהיסטוריה של הרכבת התחתית בניו יורק.

בשל משבר הטבע האימתני - ששוב הכניס מעט פרופורציות לאדם היהיר ושיכור הכח בעולמינו הקטנטן (וכולנו נשכח זאת, עד אסון הטבע הבא) - הופסק כליל קמפיין הבחירות של שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, הנשיא הנוכחי, ברק חוסיין אובמה והמועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני.

אלא שסדנא דארעא - חד הוא. אמנם הקמפיינים הושהו דה-יורה, אך דה-פקטו, הקמפיין המשיך, גם המשיך.
מבחינתו של הנשיא, אובמה, תזמון הסערה - עד כמה שזה יישמע קר ואכזרי - הגיע בדיוק בזמן. הנשיא ניצל את המשבר בכדי להציג חזות ממלכתית, סמכותית ולנצל את תפקידו כ"קומנדר אין צ'יף" של ארה"ב (commander in chief). המפקד העליון.

מנגד, ידיו של רומני היו כבולות. עד שהלה עקף את אובמה בסקרים - גם ברוב המדינות המתנדנדות - ועד שצבר מוניטין, הגיעה סנדי והעיפה לכל הרוחות את המומנטום שלו.
ומה היה עליו לעשות? הרי אם היה תוקף את אובמה על המדיניות והתגובה של האחרון במהלך הסופה, היה נתפש כלא ממלכתי וכציניקן שלא אכפת לו מדבר, זולת הצלחת הקמפיין שלו וכיסא הנשיאות (בדיוק כפי שספג את האש לאחר האשמות הממשל, בעודו מטפל עדיין בסוגיה הבוערת).
ואם לא היה תוקף (כך בחר), כל אור הזרקורים היה מכוון לדרך טיפולו ודאגתו האבהית של נשיא ארה"ב, שהוא, כאמור, המפקד העליון של הכוחות המזוינים.

רומני בחר, בסופו של דבר, בבחירה הנכונה. במקום לתקוף את הטיפול של אובמה במשבר, הוא הסב את כנס הבחירות שהיה אמור להתקיים באוהיו, לכנס תרומות לנפגעי האסון. בחירה ממלכתית ואחראית. ובכל זאת, ספק אם הדבר עזר לו לנוע לכיוון "הבמה המרכזית".

מימדי ההרס והזוועה הותירו רבים מאזרחי ארה"ב בהלם מוחלט.
גם רומני יודע היטב - כשיש אירוע בסדר גודל לאומי, העם מתלכד ומיישר את השורות והאנשים מרגישים מחויבות האחד לשני.
אסון, ברוב המקרים, גורם לחיפוש אחר יציבות ולא הרפתקה חדשה. כך שהמנצח הגדול מכל האסון, שהותיר אחריו הוריקן סנדי, הוא ללא ספק הנשיא הנוכחי, ברק חוסיין אובמה.

עד שהסופה תישכח וממדיה הסופיים ייתגלו, כבר יגיע יום הבחירות.
למיט רומני יהיה קשה מאוד לצמצם פערים ולחזור לקדמת הבמה, כשעשן הבתים השרופים ושיירות המכוניות הצפות, עדיין יוותרו בזיכרון הטרי של הבוחרים.

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

העימות בעזה: בין אסטרטגיה לטקטיקה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בין טקטיקה לאסטרטגיה.


 ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?


ביממה האחרונה נחתו כשבעים רקטות ומרגמות על יישובי עוטף עזה, במה שנראה כמציאות יומיומית מתמשכת, שלא עתידה להיפסק בטווח הקרוב.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?

ובכן, התשובה ברורה. על ראש הממשלה לא לנצל את שיגורי הרקטות מרצועת הטרור בעזה, בכדי לעשות הון פוליטי וכפי שזה נראה, הוא בהחלט לא מתכוון לעשות זאת. נתניהו מבין היטב, שאסור שנושא טקטי, ישפיע על נושא אסטרטגי ויותר חמור - אסור שהנושא הטקטי, יהפוך לנושא אסטרטגי.

לא אינטרס אסטרטגי

זה מאוד מפתה להיכנס לעזה, או להוריד בניינים, בזמן מערכת בחירות, במיוחד כשהמתקפה כל כך מאסיבית, אך בסופו של דבר, ראש ממשלה, כמנהיג של כלל אוכלוסיית ישראל, צריך לקבל החלטות שקולות, בתוך חדר אטום, ולא החלטות פזיזות שיתקבלו על סמך זעקות ההמון - יהיו מוצדקות ככל שיהיו.

במסגרת פעולות הממשלה, ראש הממשלה הורה להגיב בכח ובעוצמה - כירורגית - וכך אכן ראוי. ההתקפות צריכות להיות מכוונות בעיקר כלפי הארגונים הסוררים בעזה, כמו הג׳יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית. באם גם החמאס מעורב בירי, על צה״ל להגיב בחוזקה כנגד תשתיות הארגון, אך לא כאלו שנחשבות כקו אדום עבור הארגון, על-מנת שלא להסלים את האירוע.

בנתיים, תגובת צה״ל מהלילה האחרון עומדת בציפיות. חיל האוויר והטנקים פוגעים ומחסלים בכל חוליה שמעזה לשגר לכיוונינו רקטות. בנוסף, צה״ל ממשיך - בשום שכל - להטיל את האחריות על החמאס, ככזה השולט ברצועת עזה.

בסופו של דבר, אין לשני הצדדים שום אינטרס להחריף את המצב. בל נשכח, שירי הרקטות מהרצועה, הגיע לאחר מכת מנע של צה״ל (שטוב שנעשתה, כמובן). כך שצריך להגיב בנחישות, בעוצמה ובצורה ממוקדת ולא להשתולל ולהחריף את המצב, גם בשל הצורך שלא לעשות הון פוליטי בזמן בחירות וגם מהצורך שלא להסלים את המצב, מכיוון שזה בעיקר לא אינטרס אסטרטגי ישראלי.

לשחק לטובת האירנים

צריך להבין דבר פשוט. למדינת ישראל יש מספר איומים בו זמנית. במסגרת רשימת האיומים הללו, יש איום אחד, בלבד, שהוא קיומי למדינה, וזה האיום האירני. כל שאר האיומים, כרגע, נחשבים לאיומים טקטיים ולא אסטרטגיים.

בראש המטרה עומדת אירן והפסקת המרוץ שלה להשיג ראשי נשק גרעיניים. כל הסחת דעת, קל וחומר צבאית, תשחק לטובת האירנים. והרי ידוע הוא, שאירן היא זו שעומדת מאחורי השיגורים האלו. אירן היא זו שרוצה להתסיס את האזור הזה, בכדי שהיא תוכל להמשיך לסובב את הצנטריפוגות בשקט ושהעולם יתרכז בירושלים וב"רצח האזרחים" שישראל מבצעת בעזה ולא בטהרן. המטרה היא ברורה, שיירד ממנה הלחץ, שהיא תקבל אוויר.

על ישראל להחליט, האם היא מעוניינת לפעול לפי התוכנית של אירן, שהיא כאמור, איום קיומי וממשי על מדינת ישראל - או שהיא רוצה לפעול לפי האינטרס שלה עצמה ולהפיל את שלטון החמאס, לפי מדיניות ביטחון מוסדרת ואחראית, בזמן המתאים מבחינתה?

נכון, הצד השני, קרי חמאס, לא מכיר בישראל. אך אין זה משנה כלל, מכיוון שלצד השני יש גם אינטרסים, בדיוק כמו לישראל. והאינטרס של החמאס הוא לא להסלים את המצב וזאת מפני שהחמאס התרחק מדמשק ומשלטון אסד, וכתוצאה מזאת, גם מאירן - והתקרב למצרים ולחלק הסוני של המפה, כמו קטאר (אתמול ביקר בעזה, שליט קטאר).

מצד שני, אירן העלתה את המימון והחימוש כלפי ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האיסלאמי, שנמצאות גם כן ברצועה, ואלו פועלות כנגד ישראל (וגם כנגד החמאס. רק לפני שבוע, החמאס העביר מידע לישראל על אחד מבכירי ארגון ועדות ההתנגדות, וישראל חיסלה אותו כתוצאה מזאת).

השטן הכי כבול

כל מי שדורש את הפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה. אם החמאס, שהוא ארגון טרור לכל דבר, אך הופך בהדרגה לארגון סמי פוליטי, בעל אחריות לתושבי עזה, ייפול. מי יעלה במקומו? החמאס כרגע הולך לקראת התקרבות למצרים, ולעולם הסוני (והעולם הסוני מקורב לעולם המערבי הרבה יותר. ובשל כך, הוא נתון ללחצים הרבה יותר) ואילו אחד הארגונים שצפוי שיעלו במקומו (הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית), או שילוב של שניהם ביחד, מקורבים לסוריה ולאירן.

אז מה עדיף למדינת ישראל, במאזן הכוחות כרגע? התשובה ברורה - אף לא אחד משלושת הארגונים. אך המציאות, לדאבון הלב, מחייבת את ישראל להעדיף שטן אחד מבין השלושה, ולכן, טבעי שזו תבחר בשטן הכי כבול מביניהם, כזה שיש לו התחייבות וכזה הרואה את עצמו כארגון סמי פוליטי בעל אחריות. והכי חשוב - כזה שניתן ללחוץ עליו מבחינה מערבית (המערב לוחץ על האחים המוסלמים במצרים - בענייני תקציב - שלוחצים בעצמם על החמאס להתמתן. זו השרשרת). יש פה מארג מורכב של אינטרסים, של כל צד. התחום צבוע בהרבה אפור ולא בשחור ולבן.

לסיום, מילה טובה מגיעה לתושבי הדרום, ששוב מתעלים ומציגים חוסן לאומי ברמה גבוהה ומוכנים להילחם על מקומם ולא לוותר. מדובר באנשים שבוחרים, יום יום, להישאר במקום ולא לברוח. אם יש סיבה אחת מרכזית, מדוע ידיה של ישראל על העליונה, בכל העימותים, הרי שזה בגלל אותו חוסן לאומי של אזרחי מדינת ישראל, שמהווה מרכיב מרכזי באופי של העורף.

ועדיין, אל לנו לצפות שתושבי הדרום יעשו את השיקולים האסטרטגיים, כפי שפורטו לעיל, לפני שהם מגיבים בזעם. זה לא טבעי ולגיטימי לגמרי, שכן לא כולם מכירים את המפה הפוליטית - האסטרטגית במזרח התיכון ומי שמכיר, עדיין לא מסוגל לחשוב ברציונליות, כל עוד הוא נמצא בשטח אש, ובצדק. ופה ההבדל הגדול בין ההמונים, לבין ראש ממשלה, שהוא מנהיג כולל ובעל אחריות לאומית. זכותם של תושבי הדרום ואזרחים בכלל, שלא להתחשב בשיקולים הללו. אלא שחובתו של ראש הממשלה, להתייחס לשיקולים הללו.

מדינת ישראל צריכה לדבוק באמרה המפורסמת - אויבו של אויבי הוא ידידי, אך מצד שני, להטיל את האחריות הכוללת על האויב הראשון.


העימות השלישי לנשיאות ארה"ב - אובמה מרשים

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה והמועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, בעימות אתמול.


 ראיתי הבוקר, באיחור של כמה שעות, את הדיבייט האחרון והסופי, בין הנשיא, ברק חוסיין אובמה ובין המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, מיט רומני.

העימות הנוכחי התמקד ביחסי חוץ וביטחון ונשאלו בו שאלות בנוגע לפיגוע הטרור בשגריר האמריקני בלוב, האביב הערבי, המאבק מול הגרעין האיראני, יחסי ארה"ב-סין , עיראק, אפגניסטן ופקיסטן.

עבור רומני, מדובר היה במוקש רציני, מכיוון שהוא לא היה מעוניין להציג חזית נפרדת לגמרי מהממשל האמריקני, מה שהיה גורם לציבור ריאקציה וכעס רב. כשמדובר בעניינים של ביטחון לאומי, לרוב אזרחי ארה"ב מאוחדים עם גישת הנשיא.
ואכן, הנשיא חוסיין אובמה נראה טוב יותר, חד ובטוח בעצמו. הוא הציג תשובות מתונות, שכלתניות וריאליות, תוך ניתוח גיאו-פוליטי וגלובלי מזווית ראייתו (שאפשר להתווכח על כך). אובמה השתמש כמה וכמה פעמים בתואר "מפקד הכוחות המזוינים", וכך הדגיש את ניסיונו מול רומני.
מנגד, מיט רומני נראה מעט מבולבל ולא מספיק תקיף ואגרסיבי, כפי שהיה בדיבייט הראשון, או אפילו בדיבייט בשני, אך אמר דברי טעם, כגון חולשתה של ארה"ב בעולם והסיכונים שבאביב הערבי.

אובמה הצהיר, באופן חד משמעי, כי יערוב לביטחונה של ישראל במקרה של תקיפה נגדה, באומרו ש"ארה"ב תעמוד לצד ישראל בכל התקפה עליה" והכריז ש"ישראל היא בת הברית הכי גדולה שלנו באיזור (המזרח התיכון, ע.ד)".

מנגד, רומני הזכיר שאובמה דילג על ישראל, תוך "מסע התנצלות" ברחבי המזרח התיכון ("והמדינות הללו זיהו את הדילוג הזה כמו שהם זיהו את מסע ההתנצלות"), ובכך
החליש הן את ארה"ב כמעצמה שמתרפסת בפני מדינת שונות והן את הקשר עם ישראל.
"ארה"ב לא דיכאה מדינות אחרות, אדוני הנשיא. ארה"ב שיחררה מדינות".
                                           
אובמה הגיב בכך שאמר, ש"כסנטור, הגעתי לביקור בישראל. אבל בניגוד לרומני, לא הלכתי לאסוף תרומות, אלא ליד ושם ולביקור בשדרות, שם פגשתי משפחה שהראתה לי את המציאות שחמאס אחראי לה".
עוד אמר, אובמה: "חשבתי לעצמי, מה הייתי עושה אם אלו היו הילדים שלי, שם בשדרות. ולכן, בתקופת כהונתי, ממשלת ארה"ב הביאה את היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות לשיא חסר תקדים והשקענו במערכות הגנה נגד טילים למנוע מקרים דומים".

בשאר הנושאים, רומני ואבמה הציגו זוויות דומות.
כך למשל, כשרומני נשאל, האם אובמה טעה כשנפטר ממובארק, ענה רומני - בשום שכל – ש"לא. הנשיא פעל נכון. אלא שאם היה פועל מוקדם הרבה יותר והיה מזהה את הנפיצות והר הגעש שהולך להתפרץ בעולם הערבי, היינו יכולים להעביר את מצרים לדמוקרטיה בצורה הדרגתית ולא תוך כדי פיצוץ".
רומני גם צידד בנשיא, בנוגע לחיסול אוסמה בן לאדן, אך גם פה הסתייג ואמר ש"פקיסטן אמורה להיות בעלת ברית, אך בפועל היא מתנהגת אחרת. על ארה"ב לפעול למען שיפור היחסים עם השלטון בפקיסטן. זו מדינה שמחזיקה מאות ראשי נפץ גרעיניים. מדובר בנקודה מאוד אסטרטגית".

שני המועמדים התייחסו גם לאיראן ופה ידו של אובמה הייתה על העליונה. אובמה טען, כי ממשלו הטיל את הסנקציות הקשות והכבדות ביותר שהוטלו על מדינה מסוימת.
אובמה טען שלצורך סנקציות טובות ומשמעותיות, היה על ארה"ב ליצור קואליציה ולצרף לכך גם את ארה"ב וגם את סין, ובכך רמז לכך שרומני רואה את רוסיה וסין כיריבות וכי הדבר לא משרת את האינטרס האמריקני.
בנוסף, אובמה עמד על כך ש"כל עוד אני נשיא ארה"ב, איראן לא תהיה גרעינית. כל האופציות על השולחן".
רומני הסכים עם אובמה בקשר לסנקציות (וזה עקץ אותו באומרו ש"אני שמח שאתה חושב שאנחנו עושים עבודה טובה"), אך טען שיש מקום לסנקציות יותר הדוקות.

בנוגע לסוריה, רומני הטיח באובמה את המציאות הקשה של טבח יומיומי. אובמה ענה, ש"הרכבנו קואליציה עולמית שהטילה סנקציות על סוריה, בשיתוף כל הגורמים. בנוסף, אנחנו עוזרים למורדים בסוריה להפיל את בשאר אסד. אך צריך לעשות זאת בזהירות. איננו רוצים שבסופו של דבר, הנשק הזה יופנה אלינו. עלינו לעשות זאת לאט ולראות מול מי אנחנו עובדים".
עוד הוסיף הנשיא: "קח לדוגמא את לוב. הצלחנו למנוע מהמשבר להחריף, בעזרת הקואליציה שיצרנו.
וכשהגיע הזמן להוריד את קאדפי, המושל, אתה טענת שזו תהא טעות. ובכן, תאר לך מה היה קורה אם קדאפי היה עדיין בשלטון. מדובר באדם שרצח יותר אמריקנים מכל אחד אחר, כולל אוסמה בן לאדן".

רומני הזכיר כי המזרח התיכון עומד על חבית נפץ: "בלוב רצחו שגריר, במצרים שולטים האחים מוסלמים, בסוריה נטבחים מאות אנשים מדיי יום ובשאר אסד עדיין שולט, איראן קרובה 4 שנים יותר לנשק גרעיני ורוסיה מחמשת את אויבינו".

אובמה, מנגד, טען שארה"ב יצאה הן מאפגניסטן והן מעיראק וכעת תוכל להקצות יותר כסף ומשאבים לחינוך ולמחקר פנימה. הוא טען שבלוב יש כעת דמוקרטיה כאשר נבחרה ממשלה דמוקרטית והעובדה שהמוני אנשים צעקו, "אמריקה, אנו לצידך', לאחר הטבח בשגריר האמריקני, מעידה על כך. גם במצרים ישנו תהליך דמוקרטי והם יודעים היטב שהפרת הסכם השלום עם ישראל היא חציית קו אדום ברור מבחינתינו".

רומני השכיל להשתמש גם בדיון הזה בנושא הכלכלי והזכיר בכל אפשרות את החור הכלכלי שנוצר בעת ממשל אובמה. הוא אף השתמש, בחוכמה, בנושא בכדי להסביר עד כמה נחלשה ארה"ב בזירה העולמית. "נשיא איראן מסתכל על החוב שלנו וחושב שאנחנו לא מסוגלים לדבר". הוא הסביר כי העולם רואה את הכלכלה האמריקנית קורסת ולכן ארה"ב נתפשת כחלשה בזירה הגלובלית והאינטרסים שלה נפגעים.

כשאובמה טען שרומני יצמצם את תקציב ההשכלה והחינוך בארה"ב, רומני הגיב כשאמר, שבזמן כהונתו כמושל במסצ'וסטס, המדינה דורגה במקום הראשון במתמטיקה ובאנגלית.
אובמה טען כי מדובר ברפורמה שנעשתה לפני שרומני נכנס לתפקיד, אך רומני טען ש"האמת היא שזה היה בתקופה שלי, אדוני הנשיא. ואתה טועה בעובדות".
אגב, מבדיקה שערך ערוץ החדשות
ABC, נמצא כי רומני הוא זה שדיבר אמת.

השיא הגיע כאשר רומני טען שחיל הים של ארה"ב חנוק וזקוק בדחיפות לסיוע של אניות. רומני הזכיר שככל שהשנים עוברות, הולכות ופוחתות הספינות בחיל הים וזו טעות של הממשל.

אובמה, מצידו, הגיב בשיא הזלזול: "נדמה לי שהמושל רומני לא בזבז מספיק זמן בכדי ללמוד איך הצבא שלנו עובד. הזכרת את הנבי (חיל הים) שלנו ואת הספינות שהולכות ומתדלדלות. ובכן, המושל, נשארו לנו גם כמה סוסים וכידונים. זה בגלל אופי השינוי של הצבא שלנו.
יש לנו את הדברים האלו שנקראים 'נושאות מטוסים', שמטוסים נוחתים עליהם. יש לנו גם את הספינות האלו, שצוללות למים. צוללות גרעיניות.."


לפי הסקרים האחרונים, אובמה ניצח בעימות הזה. ונכון שישנם סקרים שרומני מוביל או סקרים שמעידים על שוויון בין שני המועמדים.
אך בסופו של יום, כשמסתכלים על האלקטורים, התמונה לא ממש מעודדת עבור רומני. המדינות שהוא חייב לנצח בהן בכדי לזכות בנשיאות, אוהיו ואייווה, נוטות בבירור לטובת אובמה.

גם אם העימות של יחסי החוץ משפיע הכי מעט על העם האמריקני (שמתעניין בימים אלו הרבה יותר בפן הכלכלי, בו לרומני יש יתרון גודל על פני אובמה), ניכר כי אובמה יכול להמשיך לחייך.

יום שני, 8 באוקטובר 2012

להמשיך עם האיפוק

מדיניות ביטחונית אחראית, שקולה ולא פופוליסטית. רה"מ בנימין נתניהו.


שוב אותן הצעקות הפופוליסטיות. שוב הדרישה הלא אחראית להגיב בעוצמה ברצועת עזה, שוב החשיבה קצרת הטווח.
 זו היא משתנם של רבים מאזרחי מדינת ישראל, שמודאגים - בצדק - ממטחי הטילים החוזרים והנשנים לעבר ריכוזי אוכלוסיות, בעיקר בדרום הארץ.

אך חשוב להסביר לאותם אזרחים מודאגים (לאו דווקא לתושבי הדרום, שאינם יכולים לחשוב בצלילות הדעת בעת שטילים מתעופפים מעל לראשם, משל היה מדובר בגשם שהבטיחו לנו בתחזית, אמש), פעם אחר פעם - אין שום בעיה, עבור ההנהגה הישראלית, לצאת לתקיפה ולמוטט את שלטון החמאס.
אך האם זה האינטרס הישראלי כרגע? התשובה ברורה - לא.

מדוע? מכיוון שצריך להבין דבר פשוט - כואב - אך פשוט: עד שהאיום האיראני לא יוסר, ישראל למעשה במצב של שבי.
על ישראל מרחף איום קיומי מצד איראן ולא מצד החמאס.
פתיחת מלחמה - בעיקר בעת הזו - עלולה להצית עימות איזורי וגם אם לאו, היא תעביר את תשומת ליבו של העולם מטהראן לירושלים.
וזה בדיוק מה שאיראן רוצה. זה בדיוק מה שהאיראנים מצווים על רצועת עזה (להתסיס את העורף בישראל כדי לגרום לקברניטים לצאת משליטה) וזה בדיוק מה שהגדודים החמושים, המקבלים מימון מטהראן, עושים.
החמאס, בעל הבית ברצועה, ממעט להתעמת באופן ישיר עם צה"ל (זו הפעם הראשונה שהחמאס לוקח אחריות מאז יוני 2011) מסיבותיו שלו (מעבר מארגון טרור לתנועה סמי-פוליטית שנמשך כבר שנים).

עוד קצת לחץ והסנקציות מורידות את משטר האייתולה, הרחוב זועק והתקשורת העולמית מתמקדת בכך ומלבה יצרים, נתניהו מציב קו אדום, הריאל לא מפסיק לאבד מכוחו.
מה איראן צריכה, כעת, יותר מתמיד?
כותרות בעיתונים בסגנון "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "המצור על עזה" ועוד ועוד שקרים. אלו, לצד הגינויים הצפויים מהאו"ם והופעת לחץ עולמי-תקשורתי, יהפכו את  איראן, באבחה אחת, ממקור הצרות של העולם, לעוד מקום זניח על הגלובוס. אמנם לא לזמן ארוך במיוחד, אך מספיק זמן בכדי להמשיך ולהריץ את הצנטריפוגות.


ובכלל, עלינו להתמודד עם השאלה הקשה, האם ישראל רוצה לראות שלטון אחר מאשר שלטון החמאס?
כנראה שלא.
החמאס מתארגן לכדי קבוצה סמי-פוליטית, תוך שהוא מונע (מתי שנוח לו פוליטית) שיגורי רקטות לעבר ישראל, לעיתים בכח הזרוע (כאמור, העימות היום הוא יחסית נדיר), בעוד שארגוני טרור קיצוניים אפילו יותר, שמקבלים מימון מאיראן ( איראן הפסיקה את המימון לחמאס בשל "התמתנות" ובשל ההתנגדות למשטרו של אסד בסוריה) מאיימים לתפוס את השלטון ברצועת עזה.
לא בטוח שישראל מעוניינת במצב של כאוס ברצועת עזה. מצב שבו פלגים שונים שולטים על חלקים שונים. במתכון הנוכחי, צה"ל יודע מתי להגיב, איך להגיב ובמי להגיב. יש בעל בית רשמי והוא אחראי לכל ירי – אף על פי שברוב המקרים, הוא לא מוציא את הירי ומתנגד לירי מסיבות של נוחות.

הסלמה ביחסי ישראל-עזה תהא רעה עבור שני הצדדים הרשמיים, ישראל מחד (במאבקה מול איראן) וארגון הטרור ששולט בעזה, החמאס (המשך שיקום לאחר "עופרת יצוקה" וניסיון להתחבב על נשיאה החדש של מצרים, מוחמד מורסי).
היחידים שירוויחו מהעניין, הן איראן וגרורותיה, ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי.
טוב יעשו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, אם ימשיכו לגלות מדיניות ביטחונית מאופקת, אחראית, בוגרת ומושכלת ולא לפועל מתוך מניע רגשי של רגע, שעלול להבעיר את השטח ולהרוס קמפיין שלם, בעל חשיבות קריטית וקיומית.


יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

העימות הפוליטי בארה"ב - רומני ניצח בנוק-אוואט


הסקר ב-CNN: "מי ניצח בעימות?", התשובה חד משמעית.

ראיתי היום, בשידור ישיר, באשמורת השניה של הלילה, את העימות בין נשיא ארה״ב, חוסיין אובמה ובין המועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים, מיט רומני.

רשמיי מהעימות - מיט רומני ניצח ובענק.
אין ספק שזה היה עימות משובב נפש, בו הנשיא, ברק חוסיין אובמה, חזר שוב ושוב על המנטרות הלעוסות והנושנות שלו (״אזרח אמריקני לא צריך לחשוש לפשוט רגל אם הוא חולה״) תוך כדי גמגומים ומבטים חוזרים ונשנים לעבר הדף שמונח לרגל עיניו.
במשך כל העימ

ות הקפיד אובמה להזכיר לצופים שרומני הוא בסך הכל מושל, כשלפני כל משפט פתח ב - ״המושל רומני רוצה שאתם..״, ״אני לא מושלם כלל - בניגוד כנראה למושל רומני.. אך אמשיך להילחם עבור מעמד הביניים של ארה״ב״, וחוזר.

מנגד, רומני - שלא פנה אל אובמה בתואר ״הנשיא״ כמעט כל העימות (במטרה לעשות לו דה לגיטימציה), הציג ארשת רצינית כשצריך ( בעיקר כשגיבר על נושאים כלכליים) ומצד שני הרשה לעצמו לשחרר חיוכים מתנשאים ומזלזלים בנשיא (כמו לאחר שאובמה הטיח כי רומני יקצץ בחינוך ויתעלם ממנו, או אז הגיב רומני בחיוך חשוף שיניים: ״בתי הספר במסצ׳וסטס הם הכי טובים בארה״ב. וזה למה? כי אני מתעלם מהחינוך?״).

בכל העימות רומני נראה כמבוגר האחראי, בעל הניסיון בכלכלה ובעסקים.
בניגוד לאובמה, שניסה לחפש פתחי מילוט מביכים ולא הצליח להציג הישג משמעותי אחד (מלבד ״ההישג״ שבתפיסת בן לאדן).
זה היה נראה כמו שיעור במאקרו כלכלה שאותו מעביר המורה (רומני) לתלמיד (אובמה).

גם פסקת הסיום של רומני הייתה מרשימה יותר, בעוד אובמה נראה עייף ותשוש וככל הנראה, כבר רצה ללכת הביתה.

העימות בין השניים צפוי לתת נקודות זכות חשובות לרומני במאבק בבחירות.
עימות צמוד עם ניצחון דחוק לא היה מספיק לו בפער הנוכחי שמשתקף מהסקרים האחרונים.
היום, רומני ניצח בנוק-אווט, משאיר את חוסיין אובמה מתפתל על הבמה, שותת סיסמאות שאבד עליהן הכלח כבר מזמן.

האם צפינו היום במהפך?