פרשת הבגידה של ענת קם, שטלטלה והרעידה מדינה שלמה השבוע, מעלה כמה שאלות מהותיות בנוגע לעתידה של מדינת ישראל.
ראשית כל, מדובר, כמובן, בפרשה יותר מחמורה שעלולה לסכן אזרחים וחיילים רבים. חומר כה מסווג שנגנב ממשרד אלוף מרכז כמוהו שמסכן עם שלם. במעשיה, ענת קם למעשה נלחמה במדינה שלה, אך ללא נשק. שלא תטעו - מעשיה אינם מעשי גבורה בשם הדמוקרטיה או מאבק פוליטי לגיטמי. מדובר פה בפרשה מהחמורות שידעה מדינת ישראל.
ענת קם, כתבת רכילות באתר וואלה, לשעבר וחיילת משוחררת כנראה החליטה שבכדי להתקדם בחיים, יש לעשות מעשה "אמיץ". את המסמכים שצרבה על דיסק פרטי ניסתה להעביר לכתב צבאי עלום שם, אולם אותו כתב לא היה מעוניין להיכנס לזה. אחר כך מצא מין את מינו וענת יצרה קשר עם אורי בלאו, כתב "הארץ" - כמה מפתיע - וזה ניאות להזדמנות שנגלתה בפניו.
מניעים מוסריים לא היו, זה בטוח. אידואולוגים? יכול להוית. מה שבטוח, ענת קם ניסתה לטפס בסולם ההצלחה כשידיה בכיסים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, ענת קם מכרה את המדינה בעבור נזיד עדשים ובדרך סיכנה מגזרים ואוכלוסיות שלמות.
ובכל זאת, את מי ניתן להאשים בפרשת הריגול החמורה, אם לא את המדינה עצמה? אותה מדינה שממשיכה ללכת שבי אחרי האליטה השמאלנית האנטי-ציונית ששולטת מאז ומתמיד ומכתיבה לנו מה לקרוא, מה לחשוב ואיך ללמוד. אל לנו לבוא בטענות לילדה תמימה שנטרפה עליה דעתה, כמו רבים אחרים בארץ שהלכו שבי אחרי מצגי שווא ועובדות כוזבות.
מה לנו כי נלין? כאשר יש בקרבינו עמותות "חסד"( שלום עכשיו, זוכרות, נשות ווטש, ) ו"פעילי שלום" (חיים אורון, יוסי ביילין, עזרא נאווי, יריב אופנהיימר ועוד רבים ו"טובים") שמפגינים ללא ערף נגד צבא ההגנה לישראל ובנייה בתוך המדינה, מניפים דגלי אויב, מכנים את המשטר בארץ "אפרטהייד", ממנים סקרים מחול ומכוני מחקר (דוח גולסטון) אנטי ציוניים ( הקר החדשה לישראל). ומה בדבר אנשי התקשורת ה"אובייקטיבים" שבכלל לא מנסים להביע את עמדותיהם בזמן שידור ולהשפיע על אנשים (יונית לוי, רביב דרוקר, עפר שלח, שלומי אלדר, יאיר לפיד, גיא מרוז, שרי מקובר-בליקוב, אמנון אברמוביץ')? בל נשכח את "אנשי הרוח" (דוד גרוסמן, א.ב. יהושוע, עמוס עוז) ואנשי אקדמיה, אותם אנשים שמעניקים חינוך "למופת" לבנינו ובנותינו ( זאב שטרנהל ושאר פרופסורים ומרצים שמאלנים רדיקלים). על חברי הכנסת הערבים אין מה להוסיף כבר.
כפי שניתן לראות, מדיניות "עצימת העיניים" של מדינת ישראל, היא - היא אותו תמנון רב זרועות שמעוניין להתשלט על כל חלקה טובה. הכל חוזר כבומרנג קטלני לתוך פרצופה של המדינה.
וכמאמר המשפט המפורסם - מי שישן עם כלבים, שלא יתפלא למחרת שהוא קם עם פרעושים.
במשך שנים המדינה מנסה למזער את נזקי השמאל האנטי ציוני אך הפרשה האחרונה מסתמנת כאבן שאין לה הופכין. עד כה יכלה המדינה לספוג הפגנות קיקיוניות ולא מועילות למינהן שעושים אנשי שמאל משועממים, אך הקו האדום נחצה השבוע כשהשב"כ החליט להתיר את הפרשה לפרסום.
וזה מוביל אותנו לעניין הבא - פרסום הפרשה בתקשורת. בשבוע האחרון רכבו מיני כתבים על הידיעות שהתפרסמו בחו"ל ועסקו בפרשה. אותם עיתונאים כתבו בטורי הדיעות שלהם שבית המשפט המחוזי חייב להסיר את הצנזורה שאופפת סביב פרשת הריגול וכי מדובר בתעודת עניות לדמוקרטיה ולתקשורת בישראל. מה שאותם עיתונאי חצר שכחו לכתוב באותו טור דיעה, זה שברגע שהפרשה תפורסם, המסמכים המסווגים, שגם ככה נמצאים בסכנת הדלפה (או שאולי כבר דלפו לכמה אנשים) יגיעו לידי ידיים עוינות.
השב"כ נכשל בהחלטתו לפרסם את הידיעה ולבטל את הצנזורה. ההחלטה התמוהה הזו בהחלט לא מועילה בדבר, אלא רק סותמת את פיותיהם של העיתונאים ובאה על סיפוקם.
ובכלל, מדיניות הטיפול של השב"כ בגזרת אורי בלאו היא לא פחות מביזיונית. לאן נעלמה ההילה המפורסמת של אותו ארגון?
ברוב המקרים, כשמדובר בביטחון המולדת, בשירות הביטחון הכללי לא "קופאים על השמרים" ומציגים פיתרון יצירתי, יעיל ומהיר. הסחבת בפרשת הריגול הנוכחי והחתימה על ההסכם המצחיק והשערורייתי עם אותו כתב חצר העמיקה את המשבר הקיים ויצרה חלון הזדמנויות לאויבינו מבחוץ. בלאו (בוגד, בדיוק כמו ענת קם) שוהה בימים אלו בלונדון מחשש להיעצר בידי השב"כ וחשוף לכל. הדאגה, כמובן, היא לא לבלאו, חלילה, אלא למסמכים המסווגים שנמצאים איתו. מסמכים אלו יכולים בקלות להגיע לידיים עוינות - אם בדרך חטיפת בלאו, אם בדרך גניבת הדיסק, פריצה למחשבו האישי וכו'.
על השב"כ למצוא פיתרון מהיר ויעיל על מנת לסגור את הפרשה כמה שיותר מהר עם מינימום נזקים.
ובקשר לשני הבוגדים. על המדינה להענישם בדרך הכי חמורה שיש, דרך הצינורות המקובלים. צמד עיתונאי החצר התאוותנים והתמימים, גם יחד, צריכים להירקב בכלא לתקופה לא מבוטלת.
ואולי תקופה זו, בעצם, תהווה עבורם מן תקופת מרפא וחזרה למסלול הנורמליזציה, שכן בבית הכלא לא תהיה אותה אליטה שמאלנית שתנסה לשטוף את מוחם ולהרעיל אותם כנגד המדינה שלהם.
אותה מדינה שבה הם חיים, נושמים, אוכלים ומרגישים בטוח בה.
טוב, אחרי הפרשה הריגול והבגידה הנוכחית, כבר לא כל כך בטוח פה..
ראשית כל, מדובר, כמובן, בפרשה יותר מחמורה שעלולה לסכן אזרחים וחיילים רבים. חומר כה מסווג שנגנב ממשרד אלוף מרכז כמוהו שמסכן עם שלם. במעשיה, ענת קם למעשה נלחמה במדינה שלה, אך ללא נשק. שלא תטעו - מעשיה אינם מעשי גבורה בשם הדמוקרטיה או מאבק פוליטי לגיטמי. מדובר פה בפרשה מהחמורות שידעה מדינת ישראל.
ענת קם, כתבת רכילות באתר וואלה, לשעבר וחיילת משוחררת כנראה החליטה שבכדי להתקדם בחיים, יש לעשות מעשה "אמיץ". את המסמכים שצרבה על דיסק פרטי ניסתה להעביר לכתב צבאי עלום שם, אולם אותו כתב לא היה מעוניין להיכנס לזה. אחר כך מצא מין את מינו וענת יצרה קשר עם אורי בלאו, כתב "הארץ" - כמה מפתיע - וזה ניאות להזדמנות שנגלתה בפניו.
מניעים מוסריים לא היו, זה בטוח. אידואולוגים? יכול להוית. מה שבטוח, ענת קם ניסתה לטפס בסולם ההצלחה כשידיה בכיסים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, ענת קם מכרה את המדינה בעבור נזיד עדשים ובדרך סיכנה מגזרים ואוכלוסיות שלמות.
ובכל זאת, את מי ניתן להאשים בפרשת הריגול החמורה, אם לא את המדינה עצמה? אותה מדינה שממשיכה ללכת שבי אחרי האליטה השמאלנית האנטי-ציונית ששולטת מאז ומתמיד ומכתיבה לנו מה לקרוא, מה לחשוב ואיך ללמוד. אל לנו לבוא בטענות לילדה תמימה שנטרפה עליה דעתה, כמו רבים אחרים בארץ שהלכו שבי אחרי מצגי שווא ועובדות כוזבות.
מה לנו כי נלין? כאשר יש בקרבינו עמותות "חסד"( שלום עכשיו, זוכרות, נשות ווטש, ) ו"פעילי שלום" (חיים אורון, יוסי ביילין, עזרא נאווי, יריב אופנהיימר ועוד רבים ו"טובים") שמפגינים ללא ערף נגד צבא ההגנה לישראל ובנייה בתוך המדינה, מניפים דגלי אויב, מכנים את המשטר בארץ "אפרטהייד", ממנים סקרים מחול ומכוני מחקר (דוח גולסטון) אנטי ציוניים ( הקר החדשה לישראל). ומה בדבר אנשי התקשורת ה"אובייקטיבים" שבכלל לא מנסים להביע את עמדותיהם בזמן שידור ולהשפיע על אנשים (יונית לוי, רביב דרוקר, עפר שלח, שלומי אלדר, יאיר לפיד, גיא מרוז, שרי מקובר-בליקוב, אמנון אברמוביץ')? בל נשכח את "אנשי הרוח" (דוד גרוסמן, א.ב. יהושוע, עמוס עוז) ואנשי אקדמיה, אותם אנשים שמעניקים חינוך "למופת" לבנינו ובנותינו ( זאב שטרנהל ושאר פרופסורים ומרצים שמאלנים רדיקלים). על חברי הכנסת הערבים אין מה להוסיף כבר.
כפי שניתן לראות, מדיניות "עצימת העיניים" של מדינת ישראל, היא - היא אותו תמנון רב זרועות שמעוניין להתשלט על כל חלקה טובה. הכל חוזר כבומרנג קטלני לתוך פרצופה של המדינה.
וכמאמר המשפט המפורסם - מי שישן עם כלבים, שלא יתפלא למחרת שהוא קם עם פרעושים.
במשך שנים המדינה מנסה למזער את נזקי השמאל האנטי ציוני אך הפרשה האחרונה מסתמנת כאבן שאין לה הופכין. עד כה יכלה המדינה לספוג הפגנות קיקיוניות ולא מועילות למינהן שעושים אנשי שמאל משועממים, אך הקו האדום נחצה השבוע כשהשב"כ החליט להתיר את הפרשה לפרסום.
וזה מוביל אותנו לעניין הבא - פרסום הפרשה בתקשורת. בשבוע האחרון רכבו מיני כתבים על הידיעות שהתפרסמו בחו"ל ועסקו בפרשה. אותם עיתונאים כתבו בטורי הדיעות שלהם שבית המשפט המחוזי חייב להסיר את הצנזורה שאופפת סביב פרשת הריגול וכי מדובר בתעודת עניות לדמוקרטיה ולתקשורת בישראל. מה שאותם עיתונאי חצר שכחו לכתוב באותו טור דיעה, זה שברגע שהפרשה תפורסם, המסמכים המסווגים, שגם ככה נמצאים בסכנת הדלפה (או שאולי כבר דלפו לכמה אנשים) יגיעו לידי ידיים עוינות.
השב"כ נכשל בהחלטתו לפרסם את הידיעה ולבטל את הצנזורה. ההחלטה התמוהה הזו בהחלט לא מועילה בדבר, אלא רק סותמת את פיותיהם של העיתונאים ובאה על סיפוקם.
ובכלל, מדיניות הטיפול של השב"כ בגזרת אורי בלאו היא לא פחות מביזיונית. לאן נעלמה ההילה המפורסמת של אותו ארגון?
ברוב המקרים, כשמדובר בביטחון המולדת, בשירות הביטחון הכללי לא "קופאים על השמרים" ומציגים פיתרון יצירתי, יעיל ומהיר. הסחבת בפרשת הריגול הנוכחי והחתימה על ההסכם המצחיק והשערורייתי עם אותו כתב חצר העמיקה את המשבר הקיים ויצרה חלון הזדמנויות לאויבינו מבחוץ. בלאו (בוגד, בדיוק כמו ענת קם) שוהה בימים אלו בלונדון מחשש להיעצר בידי השב"כ וחשוף לכל. הדאגה, כמובן, היא לא לבלאו, חלילה, אלא למסמכים המסווגים שנמצאים איתו. מסמכים אלו יכולים בקלות להגיע לידיים עוינות - אם בדרך חטיפת בלאו, אם בדרך גניבת הדיסק, פריצה למחשבו האישי וכו'.
על השב"כ למצוא פיתרון מהיר ויעיל על מנת לסגור את הפרשה כמה שיותר מהר עם מינימום נזקים.
ובקשר לשני הבוגדים. על המדינה להענישם בדרך הכי חמורה שיש, דרך הצינורות המקובלים. צמד עיתונאי החצר התאוותנים והתמימים, גם יחד, צריכים להירקב בכלא לתקופה לא מבוטלת.
ואולי תקופה זו, בעצם, תהווה עבורם מן תקופת מרפא וחזרה למסלול הנורמליזציה, שכן בבית הכלא לא תהיה אותה אליטה שמאלנית שתנסה לשטוף את מוחם ולהרעיל אותם כנגד המדינה שלהם.
אותה מדינה שבה הם חיים, נושמים, אוכלים ומרגישים בטוח בה.
טוב, אחרי הפרשה הריגול והבגידה הנוכחית, כבר לא כל כך בטוח פה..