יום שישי, 15 במרץ 2013

יום האישה הבינלאומי - על הקשר שבין פמיניזם לשוביניזם


 ביום שישי האחרון, חגגו אנשים רבים בכל רחבי העולם את "יום האישה הבינלאומי". במהותו, נועד יום זה להוות הכרת תודה לאישה ובכלל, לייצר העצמה נשית בעולם כולו.
אלא שמבט רחב יותר, ביקורתי ופחות שטחי, מציג לנו תמונה שונה לגמרי מהמציאות, בה הרוב מסתכל על "יום האישה הבינלאומי", בפרט, ועל הפמיניזם  - תנועה שהולכת ומקצינה בעשורים האחרונים, בכלל. הדבר קרה וקורה בעיקר אודות שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק של הפמיניזם הרדיקלי עם ארגוני השמאל העולמיים והישראליים (שרובם מתהדרים במותג המוכר "זכויות האדם"), כדוגמת "נשים בשחור", "נשות ווטש", "קואליציית נשים לשלום", "פרופיל חדש", "אסוואת", "נשים למען אסירות פוליטיות" ועוד.  ארגונים אלו נושקים יותר ויותר לכיוון האנרכיה (תוך שימוש, לעיתים, בהפרות סדר ובאלימות קשה) ולאג'נדה הפוסט-מודרנית הרווחת היום בקרב ארגוני השמאל הרדיקליים בכללותם.

"יום האישה הבינלאומי" מקבע למעשה את מעמד האישה כנחות מזה הגברי, וזאת במקום מטרתו המוצהרת - קידום והעצמה מגדרית. בתור "חג אזרחי" שהוקם בחגיגיות על ידי התנועה הסוציאליסטית בארה"ב, ואומץ בחום על ידי מזרח אירופה הקומוניסטית, אנו כבר מבינים שמטרת העל ביום הזה, הייתה ועודנה להוביל לשוויון מגדרי מוחלט. והרי, כזכור, הקומוניזם מאז ומעולם הצטיין במשנתו הדיכוטומית הברורה והסדורה. מצד אחד, שמירה על זכויות האדם הפשוט ועל מעמד הפרולטריון ומצד שני, רמיסת האדם הפשוט ומעמד הפרולטריון וזאת בכדי להגיע לאותו מעמד אוטופי של שוויון. רוצה לומר - החתירה לשוויון היא זו שלמעשה, באופן אבסורדי, מנציחה את הפערים המעמדיים.
מכאן, שגם הפמיניזם, היוצא מתוך הבסיס השורשי של השמאל הפוליטי-כלכלי (ובעשורים האחרונים, משתלב עם השמאל הרדיקלי), שואף להגיע למצב לא רציונלי, שכולו בדיה. היינו, שוויון מגדרי.

כמו כן, אם ניזכר בהגדרה הבסיסית של השוביניזם, אזי נבחין שתיאוריה זו מקדשת מעמד מסוים (לאו דווקא גברי, כפי שנהוג לחשוב) כעליון וכשולט.
והנה כי כן, בעת ובעצם קיום "יום האישה הבינלאומי", הפטרנליזם לוקח חלק משמעותי ושתלטני בחגיגות וזאת על ידי הניסיון לעודד ולחגוג את היום הזה, פעם אחר פעם. לא מדובר רק ביום אחד נומינלי, אלא בטקס שהשתמר וקודש עם השנים על ידי חגיגות ושיתופי פעולה של השלטון המקומי והמדיני. כך, במקום שהעולם הליברלי והמודרני (בו לפמיניזם יש מקום של כבוד) יותיר את חופש ההחלטה והיוזמה אצל הכח הנשי, היום הזה מופרט לידי כל ומשתלב עם רצונות המגדר הגברי, המעוניין, בחלקו, לראות את הנשים נותרות במעמדן הנוכחי ואת עצמו כמגדר שולט.

באופן לא מפתיע, המקרה דומה בדיוק לדרך ״הטיפול״ של השמאל הפוליטי את ערביי ישראל וערביי יו״ש, כאשר מחד, במחנה זה אוהבים לדבר גבוהה גבוהה על גזענות ואפליה ומאידך גיסא, אותו מחנה בעצמו, מתייחס לערבים כאל גזע נחות, חלש וחסר יכולת, שלא מסוגל להתמודד לבדו בעולם, ללא ליווי ושמירה. בתפישת הגזענות המודרנית, המונח הזה מכונה: "גזענות של ציפיות נמוכות". אם כן, הן המיעוט הנשי והן המיעוט הערבי שבויים בקונספציה השמאלנית-שוביניסטית, שבעטיה הם מקובעים לעד כמעמד נחות ותלוי, על ידי אפוטרופוסים שתלטנים ופטרנליסטיים.

ברם, הסיבות שהמין הנשי ירגיש מקופח ומופלה לעומת המגדר הגברי, פוחתות עם השנים יותר ויותר. נשיאת בית משפט, ראש ממשלה, אלופה בצה״ל, חשבת כללית באוצר, שרות בממשלה, קנצלרית גרמניה, נשיאת ארגנטינה, כלת פרס נובל לשלום (נשיאת ליבריה), נשיאת קרן המטבע הבינלאומית (ואולי אפילו הנשיאה הראשונה של ארה״ב בדרך – קלינטון?), הם רק חלק מהתארים שחלקו וחולקות נשים, בעשורים האחרונים, בישראל ובעולם.

אם נתבונן בכמה נתונים מעניינים מתוך דו"ח הלמ"ס, בנושא, שהתפרסמו לאחרונה ("נשים וגברים 1990 – 2011"), נוכל להבחין כי בתהליך העלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה - המתרחש בעשורים האחרונים - הצטמצם יתרונם ההיסטורי של הגברים, עד שנעלם בסוף שנות ה-90. מאז, רמת ההשכלה של הנשים גבוהה יותר.
כמו כן, בעשרים השנים האחרונות, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים עולה בהתמדה, הפער המגדרי בהכנסה החודשית הצטמצם ובאופן כללי, עם השנים הצטמצם גם הפער בין גברים לנשים בהכנסה לשעה.

אין שום תואנות שיימנעו מהנשים להרגיש כשחקן לגיטימי במערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית, בעולם כולו ובישראל בפרט – אפילו לא אירועי שוליים זוטרים וקיצוניים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל ובכלל, כמו הדרת נשים, שהתרחשה בחלק לא גדול מהמגזר החרדי וכמו "כבילת" הנשים לבית, במגזר הערבי.
אמת. יש עוד הרבה עבודה והנשים חייבות להמשיך להשתלב בכל התחומים ולצמצם פערים (הרי, כאמור, שוויון לא יכול להתקיים בשום תחום – כך ההיסטוריה מלמדת אותנו - קל וחומר בתחום המגדרי), אך באותה המידה, הגיע הזמן שאותן נשים ייקחו עצמן בידיים ויחדלו מחגים אזרחיים וקמפיינים מיותרים, שאינם תורמים למגדר, אלא ההיפך הגמור - רק משמרים נוסטלגיות לא נעימות ומקבעים תחושות של קיפוח ואפליה, שכבר מזמן החלו להתמסמס.
זה הוא, אפוא, הקשר שבין הפמיניזם ובין השוביניזם, שבא לידי ביטוי, בעיקר, ב"יום האישה הבינלאומי".

מרוב הרצון להתקדם ולהגיע לשוויון מוחלט, המגדר הנשי לא שם לב ש"יום האישה הבינלאומי", הוא, למעשה, מיצג שוביניסטי פטרנליסטי, בשיתוף פמיניסטי רדיקלי, שלוקח את המיעוט הנשי למחוזות לא רציונליים של שוויון (במקום עידוד המשך ההשתלבות וצמצום פערים מדורג) וקובע את מעמד האישה כמיעוט נחות וחלש, הזקוק לדחיפה חגיגית מזויפת.


הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו", סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת אריאל ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון.

יום ראשון, 3 במרץ 2013

פוליטיקה חדשה – נורמות אפלות

פוליטיקה חדשה? "הבית היהודי" של נפתלי בנט שותפים לקמפיין האנטי של לפיד ומפלגתו.

במסגרת פגישת המשא ומתן של "הליכוד ביתנו" עם "יש עתיד", הסביר עו"ד דוד שומרון – העמד בראש צוות המשא ומתן מטעם הליכוד ביתנו – כי יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, הציב תנאי חד משמעי: בלי חרדים בממשלה.
אם אכן כך הדבר, אזי שמדובר בצעד חשוך ומסוכן, שמאיים בהתססת האווירה וליבוי היצרים, שגם כך מופנים לעבר המגזר החרדי בכללותו (מבלי לעשות הפרדה תת-מגזרית, אפילו תהא בסיסית עד כמה שניתן) וביצירת קרע בעם.

יאיר לפיד אוהב לדבר על "הפוליטיקה החדשה" - במקום שנאה ודמגוגיה, דיאלוג. במקום הפחדה, תקווה. במקום הצהרות, עשייה. הוא גם הרבה להבליט את ההבדלים בין מפלגתו של אביו המנוח ובין מפלגתו שלו. אצלינו לא יתבססו על שנאת חרדים, אמר.
אז אמר. מסתבר ש"פוליטיקה חדשה" היא בסך הכל שם קוד לפסילת מגזר שלם ונידויו מהחיים הישרא-ציוניים, מתוך בורות ורצון לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, במקום לטפל בהן בשותפות, יסודיות ומקצועיות.
לא קירוב לבבות, אלא סיסמאות פופוליסטיות ריקות מתוכן, אכולות שנאה ומשוכות בג׳ל, שדוחקות ציבור שלם לשוליים הקיצוניים ויוצרות ריאקציה. הפוליטיקה אולי חדשה, אך הנורמות, כך נדמה, אפלות.

אמת, ישנה בעיה במדינת ישראל עם המגזר החרדי (והערבי, שממנו לפיד אוהב להתעלם, משום מה) ואכן היא מחייבת טיפול ופיתרון מקיף ורציני, אך דברים כה מורכבים ומסובכים חייבים להיעשות תוך רגישות מיטבית ותוך שותפות מלאה, לצד דיאלוג – הן עם המגזר החרדי והן עם המגזר הערבי.
לפיד, כך נדמה, מסתכל על הבעיה בצבעים של שחור ולבן, תרתי משמע. אפור? אין. ראייה צרה ומסוכנת, שעתידה להוביל לשנאת חינם של מגזר שלם, שחלקו ההולך וגדל, גם כך מתחיל להבין בעצמו את החשיבות של השתלבות בצה"ל ובשוק העבודה ומתחכך בעולם הציוני יותר ויותר.

הנה כי כן, מוסד "שמואל נאמן" בטכניון, החוקר כבר יותר משלושים שנה בעיות חברתיות וכלכליות בישראל, הוציא לאחרונה חוברת מידע מקיפה אודות מצב החברה החרדית.
הנתונים - המתבססים על מספרים רשמיים של הלמ"ס, בנק ישראל, מנהלת השירות האזרחי ועוד גופים חשובים ומוכרים - מראים כי חל גידול של מאות אחוזים בגיוס לצבא, לשירות האזרחי ובהשתלבות חרדים בשוק העבודה.
במקום לנצל נתונים אלו ולהשתמש בהם כקרש קפיצה, מעדיף לפיד – לצד שותפו המוזר, בנט -  צלילה חופשית לתהום הנשייה.
"תמות נפשי עם פלישתים", צועק כל הדרך לבחירות חדשות. והכסף לבחירות? ומעמד הביניים? ומו"מ מדיני עם הפלסטינים? הכל מתגמד לעומת הקמפיין האנטי חרדי מבית אבא.

לאופנה הזו מצטרף יו"ר "הבית היהודי", נפתלי בנט, שכרת עם לפיד את אחת הבריתות המוזרות שנראו בפוליטיקה הישראלית. הרי מדובר בשני אנשים הפוכים לגמרי, שהתכתשו לפני הבחירות על שמאל-ימין. אך כנראה שהכיסאות והג'ובים כן משחקים תפקיד חשוב ב"פוליטיקה החדשה".
פתאום כבר לא מפריע לבנט "שתי מדינות לשני עמים", או כניסתה של לבני לממשלה. אין זכר להצהרות לפני הבחירות. כל מה שהוא רוצה כרגע, זה את הכיסא ואם צריך להקריב כמה חרדים בשביל זה, דיינו.

הצמד לפיד-בנט משחק באש. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים כבירים, הן מבית והן מחוץ. בעקבות זאת, ראש הממשלה, נתניהו, הצהיר לא אחת כי הוא מעוניין בממשלת אחדות לאומית וההצעות ללבני וליחימוביץ', כמו גם לחרדים, מעידה על כוונותיו הרציניות. כולם מוזמנים ולכולם יש מקום. זה חשוב ליציבות הממשלתית וחשוב להתנהלות המדינה לקראת הבאות.
אין שום מניעה שש"ס, למשל, לא תשב בממשלה, אם תסכים לרפורמות מבניות מסוימות בסקטור שלה. אז מדוע לפיד ממהר לפסול מראש, מגזר שלם?

"הפוליטיקה החדשה", אפוא, מתגלה במלוא עליבותה ותככנותה הצינית: אפס סובלנות לאחר בתוספת נידוי וחרמות ואפס אכפתיות מהצהרות לבוחרים ("מחבקים את ביבי מימין", "לא אתן יד לתעמולת השנאה").
אם ימשיכו בנט-לפיד לייצג את האופנה החדשה שהשיקו בבחירות האחרונות, מדינת ישראל תשאב מהר מאוד למערבולת מסוכנת - הן מבחינה פוליטית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.