יום שישי, 15 במרץ 2013

יום האישה הבינלאומי - על הקשר שבין פמיניזם לשוביניזם


 ביום שישי האחרון, חגגו אנשים רבים בכל רחבי העולם את "יום האישה הבינלאומי". במהותו, נועד יום זה להוות הכרת תודה לאישה ובכלל, לייצר העצמה נשית בעולם כולו.
אלא שמבט רחב יותר, ביקורתי ופחות שטחי, מציג לנו תמונה שונה לגמרי מהמציאות, בה הרוב מסתכל על "יום האישה הבינלאומי", בפרט, ועל הפמיניזם  - תנועה שהולכת ומקצינה בעשורים האחרונים, בכלל. הדבר קרה וקורה בעיקר אודות שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק של הפמיניזם הרדיקלי עם ארגוני השמאל העולמיים והישראליים (שרובם מתהדרים במותג המוכר "זכויות האדם"), כדוגמת "נשים בשחור", "נשות ווטש", "קואליציית נשים לשלום", "פרופיל חדש", "אסוואת", "נשים למען אסירות פוליטיות" ועוד.  ארגונים אלו נושקים יותר ויותר לכיוון האנרכיה (תוך שימוש, לעיתים, בהפרות סדר ובאלימות קשה) ולאג'נדה הפוסט-מודרנית הרווחת היום בקרב ארגוני השמאל הרדיקליים בכללותם.

"יום האישה הבינלאומי" מקבע למעשה את מעמד האישה כנחות מזה הגברי, וזאת במקום מטרתו המוצהרת - קידום והעצמה מגדרית. בתור "חג אזרחי" שהוקם בחגיגיות על ידי התנועה הסוציאליסטית בארה"ב, ואומץ בחום על ידי מזרח אירופה הקומוניסטית, אנו כבר מבינים שמטרת העל ביום הזה, הייתה ועודנה להוביל לשוויון מגדרי מוחלט. והרי, כזכור, הקומוניזם מאז ומעולם הצטיין במשנתו הדיכוטומית הברורה והסדורה. מצד אחד, שמירה על זכויות האדם הפשוט ועל מעמד הפרולטריון ומצד שני, רמיסת האדם הפשוט ומעמד הפרולטריון וזאת בכדי להגיע לאותו מעמד אוטופי של שוויון. רוצה לומר - החתירה לשוויון היא זו שלמעשה, באופן אבסורדי, מנציחה את הפערים המעמדיים.
מכאן, שגם הפמיניזם, היוצא מתוך הבסיס השורשי של השמאל הפוליטי-כלכלי (ובעשורים האחרונים, משתלב עם השמאל הרדיקלי), שואף להגיע למצב לא רציונלי, שכולו בדיה. היינו, שוויון מגדרי.

כמו כן, אם ניזכר בהגדרה הבסיסית של השוביניזם, אזי נבחין שתיאוריה זו מקדשת מעמד מסוים (לאו דווקא גברי, כפי שנהוג לחשוב) כעליון וכשולט.
והנה כי כן, בעת ובעצם קיום "יום האישה הבינלאומי", הפטרנליזם לוקח חלק משמעותי ושתלטני בחגיגות וזאת על ידי הניסיון לעודד ולחגוג את היום הזה, פעם אחר פעם. לא מדובר רק ביום אחד נומינלי, אלא בטקס שהשתמר וקודש עם השנים על ידי חגיגות ושיתופי פעולה של השלטון המקומי והמדיני. כך, במקום שהעולם הליברלי והמודרני (בו לפמיניזם יש מקום של כבוד) יותיר את חופש ההחלטה והיוזמה אצל הכח הנשי, היום הזה מופרט לידי כל ומשתלב עם רצונות המגדר הגברי, המעוניין, בחלקו, לראות את הנשים נותרות במעמדן הנוכחי ואת עצמו כמגדר שולט.

באופן לא מפתיע, המקרה דומה בדיוק לדרך ״הטיפול״ של השמאל הפוליטי את ערביי ישראל וערביי יו״ש, כאשר מחד, במחנה זה אוהבים לדבר גבוהה גבוהה על גזענות ואפליה ומאידך גיסא, אותו מחנה בעצמו, מתייחס לערבים כאל גזע נחות, חלש וחסר יכולת, שלא מסוגל להתמודד לבדו בעולם, ללא ליווי ושמירה. בתפישת הגזענות המודרנית, המונח הזה מכונה: "גזענות של ציפיות נמוכות". אם כן, הן המיעוט הנשי והן המיעוט הערבי שבויים בקונספציה השמאלנית-שוביניסטית, שבעטיה הם מקובעים לעד כמעמד נחות ותלוי, על ידי אפוטרופוסים שתלטנים ופטרנליסטיים.

ברם, הסיבות שהמין הנשי ירגיש מקופח ומופלה לעומת המגדר הגברי, פוחתות עם השנים יותר ויותר. נשיאת בית משפט, ראש ממשלה, אלופה בצה״ל, חשבת כללית באוצר, שרות בממשלה, קנצלרית גרמניה, נשיאת ארגנטינה, כלת פרס נובל לשלום (נשיאת ליבריה), נשיאת קרן המטבע הבינלאומית (ואולי אפילו הנשיאה הראשונה של ארה״ב בדרך – קלינטון?), הם רק חלק מהתארים שחלקו וחולקות נשים, בעשורים האחרונים, בישראל ובעולם.

אם נתבונן בכמה נתונים מעניינים מתוך דו"ח הלמ"ס, בנושא, שהתפרסמו לאחרונה ("נשים וגברים 1990 – 2011"), נוכל להבחין כי בתהליך העלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה - המתרחש בעשורים האחרונים - הצטמצם יתרונם ההיסטורי של הגברים, עד שנעלם בסוף שנות ה-90. מאז, רמת ההשכלה של הנשים גבוהה יותר.
כמו כן, בעשרים השנים האחרונות, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים עולה בהתמדה, הפער המגדרי בהכנסה החודשית הצטמצם ובאופן כללי, עם השנים הצטמצם גם הפער בין גברים לנשים בהכנסה לשעה.

אין שום תואנות שיימנעו מהנשים להרגיש כשחקן לגיטימי במערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית, בעולם כולו ובישראל בפרט – אפילו לא אירועי שוליים זוטרים וקיצוניים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל ובכלל, כמו הדרת נשים, שהתרחשה בחלק לא גדול מהמגזר החרדי וכמו "כבילת" הנשים לבית, במגזר הערבי.
אמת. יש עוד הרבה עבודה והנשים חייבות להמשיך להשתלב בכל התחומים ולצמצם פערים (הרי, כאמור, שוויון לא יכול להתקיים בשום תחום – כך ההיסטוריה מלמדת אותנו - קל וחומר בתחום המגדרי), אך באותה המידה, הגיע הזמן שאותן נשים ייקחו עצמן בידיים ויחדלו מחגים אזרחיים וקמפיינים מיותרים, שאינם תורמים למגדר, אלא ההיפך הגמור - רק משמרים נוסטלגיות לא נעימות ומקבעים תחושות של קיפוח ואפליה, שכבר מזמן החלו להתמסמס.
זה הוא, אפוא, הקשר שבין הפמיניזם ובין השוביניזם, שבא לידי ביטוי, בעיקר, ב"יום האישה הבינלאומי".

מרוב הרצון להתקדם ולהגיע לשוויון מוחלט, המגדר הנשי לא שם לב ש"יום האישה הבינלאומי", הוא, למעשה, מיצג שוביניסטי פטרנליסטי, בשיתוף פמיניסטי רדיקלי, שלוקח את המיעוט הנשי למחוזות לא רציונליים של שוויון (במקום עידוד המשך ההשתלבות וצמצום פערים מדורג) וקובע את מעמד האישה כמיעוט נחות וחלש, הזקוק לדחיפה חגיגית מזויפת.


הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו", סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת אריאל ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון.

אין תגובות:

פרסום תגובה