יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

העימות בעזה: בין אסטרטגיה לטקטיקה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בין טקטיקה לאסטרטגיה.


 ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?


ביממה האחרונה נחתו כשבעים רקטות ומרגמות על יישובי עוטף עזה, במה שנראה כמציאות יומיומית מתמשכת, שלא עתידה להיפסק בטווח הקרוב.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?

ובכן, התשובה ברורה. על ראש הממשלה לא לנצל את שיגורי הרקטות מרצועת הטרור בעזה, בכדי לעשות הון פוליטי וכפי שזה נראה, הוא בהחלט לא מתכוון לעשות זאת. נתניהו מבין היטב, שאסור שנושא טקטי, ישפיע על נושא אסטרטגי ויותר חמור - אסור שהנושא הטקטי, יהפוך לנושא אסטרטגי.

לא אינטרס אסטרטגי

זה מאוד מפתה להיכנס לעזה, או להוריד בניינים, בזמן מערכת בחירות, במיוחד כשהמתקפה כל כך מאסיבית, אך בסופו של דבר, ראש ממשלה, כמנהיג של כלל אוכלוסיית ישראל, צריך לקבל החלטות שקולות, בתוך חדר אטום, ולא החלטות פזיזות שיתקבלו על סמך זעקות ההמון - יהיו מוצדקות ככל שיהיו.

במסגרת פעולות הממשלה, ראש הממשלה הורה להגיב בכח ובעוצמה - כירורגית - וכך אכן ראוי. ההתקפות צריכות להיות מכוונות בעיקר כלפי הארגונים הסוררים בעזה, כמו הג׳יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית. באם גם החמאס מעורב בירי, על צה״ל להגיב בחוזקה כנגד תשתיות הארגון, אך לא כאלו שנחשבות כקו אדום עבור הארגון, על-מנת שלא להסלים את האירוע.

בנתיים, תגובת צה״ל מהלילה האחרון עומדת בציפיות. חיל האוויר והטנקים פוגעים ומחסלים בכל חוליה שמעזה לשגר לכיוונינו רקטות. בנוסף, צה״ל ממשיך - בשום שכל - להטיל את האחריות על החמאס, ככזה השולט ברצועת עזה.

בסופו של דבר, אין לשני הצדדים שום אינטרס להחריף את המצב. בל נשכח, שירי הרקטות מהרצועה, הגיע לאחר מכת מנע של צה״ל (שטוב שנעשתה, כמובן). כך שצריך להגיב בנחישות, בעוצמה ובצורה ממוקדת ולא להשתולל ולהחריף את המצב, גם בשל הצורך שלא לעשות הון פוליטי בזמן בחירות וגם מהצורך שלא להסלים את המצב, מכיוון שזה בעיקר לא אינטרס אסטרטגי ישראלי.

לשחק לטובת האירנים

צריך להבין דבר פשוט. למדינת ישראל יש מספר איומים בו זמנית. במסגרת רשימת האיומים הללו, יש איום אחד, בלבד, שהוא קיומי למדינה, וזה האיום האירני. כל שאר האיומים, כרגע, נחשבים לאיומים טקטיים ולא אסטרטגיים.

בראש המטרה עומדת אירן והפסקת המרוץ שלה להשיג ראשי נשק גרעיניים. כל הסחת דעת, קל וחומר צבאית, תשחק לטובת האירנים. והרי ידוע הוא, שאירן היא זו שעומדת מאחורי השיגורים האלו. אירן היא זו שרוצה להתסיס את האזור הזה, בכדי שהיא תוכל להמשיך לסובב את הצנטריפוגות בשקט ושהעולם יתרכז בירושלים וב"רצח האזרחים" שישראל מבצעת בעזה ולא בטהרן. המטרה היא ברורה, שיירד ממנה הלחץ, שהיא תקבל אוויר.

על ישראל להחליט, האם היא מעוניינת לפעול לפי התוכנית של אירן, שהיא כאמור, איום קיומי וממשי על מדינת ישראל - או שהיא רוצה לפעול לפי האינטרס שלה עצמה ולהפיל את שלטון החמאס, לפי מדיניות ביטחון מוסדרת ואחראית, בזמן המתאים מבחינתה?

נכון, הצד השני, קרי חמאס, לא מכיר בישראל. אך אין זה משנה כלל, מכיוון שלצד השני יש גם אינטרסים, בדיוק כמו לישראל. והאינטרס של החמאס הוא לא להסלים את המצב וזאת מפני שהחמאס התרחק מדמשק ומשלטון אסד, וכתוצאה מזאת, גם מאירן - והתקרב למצרים ולחלק הסוני של המפה, כמו קטאר (אתמול ביקר בעזה, שליט קטאר).

מצד שני, אירן העלתה את המימון והחימוש כלפי ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האיסלאמי, שנמצאות גם כן ברצועה, ואלו פועלות כנגד ישראל (וגם כנגד החמאס. רק לפני שבוע, החמאס העביר מידע לישראל על אחד מבכירי ארגון ועדות ההתנגדות, וישראל חיסלה אותו כתוצאה מזאת).

השטן הכי כבול

כל מי שדורש את הפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה. אם החמאס, שהוא ארגון טרור לכל דבר, אך הופך בהדרגה לארגון סמי פוליטי, בעל אחריות לתושבי עזה, ייפול. מי יעלה במקומו? החמאס כרגע הולך לקראת התקרבות למצרים, ולעולם הסוני (והעולם הסוני מקורב לעולם המערבי הרבה יותר. ובשל כך, הוא נתון ללחצים הרבה יותר) ואילו אחד הארגונים שצפוי שיעלו במקומו (הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית), או שילוב של שניהם ביחד, מקורבים לסוריה ולאירן.

אז מה עדיף למדינת ישראל, במאזן הכוחות כרגע? התשובה ברורה - אף לא אחד משלושת הארגונים. אך המציאות, לדאבון הלב, מחייבת את ישראל להעדיף שטן אחד מבין השלושה, ולכן, טבעי שזו תבחר בשטן הכי כבול מביניהם, כזה שיש לו התחייבות וכזה הרואה את עצמו כארגון סמי פוליטי בעל אחריות. והכי חשוב - כזה שניתן ללחוץ עליו מבחינה מערבית (המערב לוחץ על האחים המוסלמים במצרים - בענייני תקציב - שלוחצים בעצמם על החמאס להתמתן. זו השרשרת). יש פה מארג מורכב של אינטרסים, של כל צד. התחום צבוע בהרבה אפור ולא בשחור ולבן.

לסיום, מילה טובה מגיעה לתושבי הדרום, ששוב מתעלים ומציגים חוסן לאומי ברמה גבוהה ומוכנים להילחם על מקומם ולא לוותר. מדובר באנשים שבוחרים, יום יום, להישאר במקום ולא לברוח. אם יש סיבה אחת מרכזית, מדוע ידיה של ישראל על העליונה, בכל העימותים, הרי שזה בגלל אותו חוסן לאומי של אזרחי מדינת ישראל, שמהווה מרכיב מרכזי באופי של העורף.

ועדיין, אל לנו לצפות שתושבי הדרום יעשו את השיקולים האסטרטגיים, כפי שפורטו לעיל, לפני שהם מגיבים בזעם. זה לא טבעי ולגיטימי לגמרי, שכן לא כולם מכירים את המפה הפוליטית - האסטרטגית במזרח התיכון ומי שמכיר, עדיין לא מסוגל לחשוב ברציונליות, כל עוד הוא נמצא בשטח אש, ובצדק. ופה ההבדל הגדול בין ההמונים, לבין ראש ממשלה, שהוא מנהיג כולל ובעל אחריות לאומית. זכותם של תושבי הדרום ואזרחים בכלל, שלא להתחשב בשיקולים הללו. אלא שחובתו של ראש הממשלה, להתייחס לשיקולים הללו.

מדינת ישראל צריכה לדבוק באמרה המפורסמת - אויבו של אויבי הוא ידידי, אך מצד שני, להטיל את האחריות הכוללת על האויב הראשון.


אין תגובות:

פרסום תגובה