יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

חופש השיסוי מבית מדרשם של השמאל והתקשורת


במדינה דמוקרטית מתוקנת, יש חופש ביטוי - את זה, סביר להניח, רובכם כבר יודעים.
ואולם, בזמן האחרון אנחנו עדים יותר ויותר לתופעה שמתקראת "חופש השיסוי", כפרפראזה משעשעת, כמובן, למונח "חופש הביטוי".
ולא בכדי. חופש השיסוי הזה, הוא תולדה ישירה של סובייקטיביות מובהקת, סתימת פיות מפחידה ודמגוגיה זולה מבית מדרשו של השמאל בכללותו והתקשורת בישראל בפרט.
חדשות לבקרים אנו רואים את החיבוק התקשורתי ואת האיתרוג שמעניקים כלי התקשורת למחאת האוהלים, שיש כבר קולות רבים שמכנים אותה "מחאת השמאהלים", ברומזם לאופייה ולמטרותיה האמיתיות של המחאה. התקשורת מעניקה למחאה הזו מטריית הגנה מרשימה: בלוג וידאו מהשטח של כמה פעילים, תכניות בוקר היישר מהמאהל, טורי דעות, סיקורים נרחבים בעמודים הראשונים בעיתון ובכותרות הראשיות באינטרנט, אולפן שטח לילי וכמובן, גולת הכותרת – התעלמות כמעט מוחלטת מן הצד השני שחושב אחרת. התקשורת למעשה קובעת דה-יורה שלאזרחים בישראל יש קו מחשבה אחיד, משל היו רובוטים משובטים ולא בני אנוש בעלי מגוון דיעות שונות. דא עקא – ופה האבסורד "זועק"- שהתקשורת מבטלת לחלוטין את הפלורליזם ופוגעת קשות בדמוקרטיה. אותה דמוקרטיה שהיא כל כך משתדלת לשרת ולשמור עליה, כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה".
התקשורת כל כך מתלהבת מהמחאה, עד כי ניתן לחשוב שהיא זו שיזמה אותה בעצמה.


חופש השיסוי, אם כן, היא תופעה שנגזרת מהתנהלותה הקלוקלת והסובייקטיבית של התקשורת אד-הוק.
במסגרת ה"איתרוג" של התקשורת, היא "מחשקת" את הדעות האחרות ומבטלת אותן לגמרי תוך התעלמות מוחלטת. התוצאה היא, שמי שמביע דעה אחרת, גורלו נחרץ מיידית.
המחאה כנגד מחירי הדיור היא מותרת, הן ע"פ חוק והן ע"פ היגיון, שכן הממשלות הקודמות לדורותיהן לא טיפלו בנושא ואף התעלמו ממנו. נכון, העיתוי של יוזמי המחאה "מפתיע", שהרי המצב היה אף יותר גרוע בעידן שרון ואולמרט, ובתקופות אלו אף אחד לא פצה פה (אולי כי שרון ביצע את ההתנתקות ואולמרט היה קרוב לחתימה על הסכם שלום עם הפלסטינאים, שהיה מהווה גזר דין מוות על המדינה היהודית?), ובכל זאת מדובר בתופעה חיובית.
עשרות שנים אנו מתלוננים שאזרחי ישראל אדישים ולא יוצאים לרחובות והנה זה קורה. סוף סוף אנשים קמים ועושים מעשה – ודווקא בתקופה שהכי קל ללחוץ "לייק" בדף הפייסבוק.
אז למה בכל זאת יש מתנגדים, אתם שואלים? למה בכל זאת משהו צורם פה והמוסיקה לא לגמרי מושלמת?
השאלות הללו כמעט ולא עולות בתקשורת ועל כך מגיע לתקשורת תעודת עניות. אלא שאצל "הרוב הדומם", אלו שלא הולכים כעיוורים אחר כל מילה של התקשורת, אלו ששואלים שאלות, אלו שמסתכלים שמאלה וימינה ולא רק ישר – אצל אלו השאלות עולות ובצדק. יש בסיס מאוד רחב לשאלות הללו ובסיס עוד יותר רחב לתשובות עליהן.

במאמר הקודם שלי: "למה לי פוליטיקה עכשיו", העלתי שאלה בדבר הלגיטימיות של המחאה. שאלתי – 'האם המחאה פוליטית, או לאו?", לא עניתי על השאלה, אלא נתתי סקירה בדבר מימון המחאה (כתבתי שהקרן החדשה לישראל היא זו שעומדת מאחורי המימון ובנתיים התברר שגם מר"צ וקדימה מממנות. קדימה אף הגדילה לעשות ופתחה משרד מיוחד לטיפול העיניין).
נעזוב לרגע את העובדה שאי אפשר להתווכח עם הנתונים האלו, הדבר לכשעצמו היה צריך להדליק נורת אזהרה בתקשורת ולהעלות שאלות, שכן לא רק אני כותב ומדבר על זה, אלא הרבה מאוד אנשים. אך שום דבר, נאדה, גורנישט.
התקשורת בשלה – אולפנים פתוחים, כתבות שטח, בלוגים יומיים בוידאו, דמויות שמשוייכות למחנה השמאלי עולות ומתראיינות ברדיו ללא כל ייצוג של הצד השני ושאר ירקות.

בנתיים, העדויות רק הצטברו יותר ויותר. דריסת הרגל הבוטה של ציפי לבני וקדימה מעידה על כיוון מאוד ברור של המחאה – הפלת ממשלתו של בנימין נתניהו. ולא שהיינו זקוקים להוכחה הזאת בכדי להבין את המובן מאליו.
רשימת השמות של הפעילים המרכזיים במאהל המחאה חושף את ערוותם של "המנהיגים" ואת דעותיהם הידועות. הרשימה הזו מופצת בכל האינטרנט ובפייסבוק וזמינה לכולם. לראות ולא להאמין.

גם תנועת "ישראל שלי" חשפה טפח לא מבוטל בצביעות המחאה.
תנועת "ישראל שלי" שאמנם מזוהה עם הימין, הודיע כי היא תשמח להשתתף בהפגנה - וזאת רק אם בקשתה הצנועה תיענה.
הבקשה הייתה - לנגן את שיר התקווה בסיום המחאה.
למותר לציין שהבקשה נדחתה בזלזול.
מה שהזכיר לי את התרגיל המבריק שנתניהו עשה (ועושה) לפלסטינאים - רק תכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, ויש לכם מדינה.
כמובן שהפלסטינאים סירבו בזלזול. ואת המסקנות תסיקו בעצמכם.


התקשורת, לא רק שקובעת לנו מה לחשב, היא קובעת לנו איך לחשוב. ישנם אנשים שאולי לא שמים לב לכך אבל התעמקות בפניניה של יונית לוי תביא להתפכחות אצל אותם אנשים.
או הקשבה לדבריו של רביב דרוקר שמצהיר קבל עם ועדה, היישר ממאהל המחאה, ש"אני לא יכול להיות אובייקטיבי בעיניין הזה כי דעתי ידועה".
במאמרו האחרון של אראל סג"ל, הוא סיפר על שיחה שהייתה לו עם עיתונאי מעיתון אחר. העיתונאי סיפר לו שמחשקים אותו ושהוא מרגיש שידיו כבולות – יותר נכון פיו כבול, ואין הוא יכול לכתוב את דעתו. סג"ל הסכים איתו והודה שהעורכים של העיתון לא נותנים מספיק חופש ביטוי בנושא הזה.
באולפני השטח ניתן לשמוע רק דעות אחידות בדבר "בעד המאבק" ואין שום אישים בכירים או פרשנים שמדברים אחרת ונגד המאבק.
בעיקר היה מדהים לצפות באחת ממהדורת החדשות של ערוץ 2 בשבוע שעבר. אותו הערוץ שנותן הרצאות מבוקר עד ליל עד כמה שהמחאה אותנטית, אמיתית וחוצה מפלגות ומגזרים.
אם כך הדבר, מדוע שודר בחדשות ערוץ 2 פאנל מיוחד, בשידור חי, המורכב מ:
יהושע סובול (מחזאי ואיש שמאל ידוע), סתיו שפיר (ממנהיגות מחאת הדיור), אורי אבינרי (מראשי "גוש שלום" ופרו פלסטיני מוצהר), מנשה נוי (שחקן ואיש "רוח" שמאלני), אביב גפן (זמר וסממן השמאל המובהק), ענת רוזוליו (הקרן החדשה לישראל) ורוגל אלפר (איש טלוויזיה שדעותיו מוכרות)?

אגב, לאחר מכן הצטרף - רק לצורך "איזון", כנראה - לפאנל ה"אובייקטיבי", אסף גברון, שהוא כידוע, סופר ואיש שמאל מוכר.

כמה מילים על "הפגנת ה-150,000".
בתקשורת, כידוע, אהבו כל כך לדווח לנו על "המונים ששוטפים את הרחובות". סיפרו לנו על 150,000 איש בכל הארץ.
ובכן, מבחינת המשטרה הנתונים לא כל כך מדויקים – בלשון המעטה. אבל זה כנראה בגלל שהמשטרה לא מקור מידע מהימן כמו ערוצי התקשורת.
ע"פ המשטרה, ברחבי הארץ לא היו יותר מ-70 אלף איש בכל הארץ. וכל מספר אחר הוא המצאה.

בת"א, המוקד הגדול ביותר של ההפגנה, היו בסביבות 35,000, וזה ברגע השיא.

אין זכר לפלורליזם, אין זכר לדמוקרטיה – כן יש זלזול בהמון אנשים, כן יש זלזול באינטליגנציה של העם. וזה חמור מאוד.

חופש השיסוי קיבל ביטוי קלאסי במקרה של הזמרת מרגלית צנעני. צנעני, בסה"כ רצתה להשמיע קול אחר, קול מגוון, שונה ממה ששומעים השכם וערב מהתקשורת.
גם אם דבריה לא נכונים (בחלקם יש אמת ברורה), יש בהחלט מקום לדון בהם. במקום שהתקשורת תנסה לנצל זאת ולהביא סוף סוף קולות אחרים, גיוון וחזרה של שפיות פלורליסטית, היא השתמשה במרגלית צנעני ככלי ניכגח. כתבות אנטי מקיר לקיר, פרשנים יצאו מהחורים היישר לאולפני הטלויזיה, סלבריטאים הזדעזעו והביעו שאט נפש. שומו שמיים - ישראל כמרקחה.
נתן זהבי הגדיל לעשות ובייש את עצמו ברדיו תוך גיבוב שטויות, רדידות וגידופים שאין צורך להגיב עליהם אפילו בבדיחות הדעת:
"גברת מרגול, מי את יא אפס?! גם אני ג'ורה, אבל ג'ורה יותר אינטליגנטית ממך"
חברי להקת אתניקס, מצדים, הודיעו
כי הם מבטלים את הגעתם לתוכנית של צנעני וגל אוחובסקי בערוץ 24 בשל הדברים. זאב נחמה, סולן ההרכב, אמר כי "מרגול ניצלה את דמותה הציבורית כאמן וכמנחה ובחרה להשתלח במאבק הלגיטימי של חלק גדול מהציבור הישראלי להטיב את איכות חייו".
באתניקס, כנראה, שכחו שכל שעתיים וחצי בערך מופיע זמר אחר במאהל המחאה ו"מנצל את דמותו הציבורית".
מסתבר שרק לאמנים שמביעים דעה בעד המחאה מותר להציג את דעותיהם, בעוד שעדיף שאחרים ישמרו את דעתם לעצמם.
חופש השיסוי מעולם לא נראה חי כל כך.

עוד שאלה שהעלתי במאמר האחרון – מדוע יוזמי המחאה לא עולים לאריאל וירושלים ומאחדים כוחות עם המחאות המקומיות? הרי בנייה מאסיבית בירושלים המזרחית וביהודה ושומרון תעניק פיתרון נהדר לעשרות אלפי אנשים.
השאלה שלי קיבלה השבוע תשובה, דווקא מפי מפלגת מר"צ, מפלגה שמממנת ופועלת מאוד דומיננטית במחאת הדיור.

השבוע התפרסם שאושרו בניית 1600 דירות ברמת שלמה, בירושלים. על פניו, הדבר אמור לשמח את מר"צ ודומיה, שכן, כאמור, הדבר מעניק פיתרון מצוין לחוסר ההיצע אל מול הביקוש.
מסתבר שלא. מאיר מרגלית (מר"צ) לא רק שלא היה מרוצה, הוא אף זעם על ההחלטה: "זו טעות, זו איוולת, ואנשים שאישרו את הבנייה הזאת הם אנשים קצרי ראות וחסרי כל הבנה של מהלכים גאו פוליטיים".
מרתק.

מקרה נוסף מתייחס לחדשה שהתפרסמה ב-
NRG מעריב, על כך ששחקני ה"קאמרי" הקריאו בתום הצגה מניפסט בעד מחאת הדיור. חלק מהצופים הגיבו בשריקות בוז והנהלת התאטרון אסרה על השחקנים להמשיך במחאה.
מבלי להתייחס לביזיון ולחומרה שבמקרה, שימו לב לדבריו של השחקן (שכנראה התבלבל וחשב שהוא יותר מכך) שלמה וישינסקי, בהתייחסו לפרשה: "פה ושם היו כאלה שצעקו 'תגידו את זה באריאל'. מצדי, מי שלא מזדהה עם תכני ההצגות ועם עמדות השחקנים, שלא יבוא לתאטרון. לאלה ששלחו אותנו לאריאל הייתי עונה, 'מה עניין שמיטה להר סיני?' מדובר במחאה חברתית."
אם נתעלם לרגע מהזלזול המשווע בצופים ("שלא יבואו לתיאטרון") שמשלמים ממיטב כספם בכדי לראות הצגה ולא תעמולה בולשביקית
, אפשר עוד למצוא היגיון בדבריו, אך שימו לב להמשך דבריו:

"
אני בכלל חושב שאלה מאריאל צריכים להסתובב עם דרכון פלסטיני. בגלל הכבישים שבנו שם לא נשאר כסף לבנות פה דיור ציבורי."
עצתי הכנה והאמיתית, היא שעדיף לו, לוישינסקי, שיתרכז במשחק בתיאטרון כי הוא לא מצטיין בדיבורים.
מעבר לעובדה שוישינסקי כנראה לא שם לב שגם ברמת אביב, בת"א וביתר חלקי הארץ "בנו כבישים", הוא טוען מצד אחד שהמחאה חברתית, מצד שני מסרב לקחת חלק במחאה באריאל ואף קובע שיש להוציא להם דרכון פלסטינאי במקום ישראלי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה לא מסתדר לי כל כך.
וזאת מבלי להזכיר את בורותו וחוסר הידע שזועק ממנו בכל הקשור להיסטוריה ולממשל
(השטח נחשב לשטח "בעייתי" ולא כבוש, ע"פ החוק הבינלאומי, ולכן אין כל היגיון ב"דרכון פלסטינאי", כפי שהשחקן – וראוי שיזכור זאת – המליץ בחום).

כפי ששמתם לב, בישראל הוחלף חופש הביטוי בחופש השיסוי.
אתה בעד המחאה? קח מצלמה וצלם בלוג לחדשות. אתה נגד? התכונן במקרה הטוב להתעלמות מוחלטת ובמקרה הפחות טוב למטר חסר תקדים של גידופים, זלזול, ביקורות אנטי, חרמות ושליחים בתקשורת שיקטלו אותך.
כל זאת בחסות התקשורת שקובעת לנו מה לחשוב ואיך לחשוב בעזרת סדר יום קבוע וחיזוק תודעתי של המחאה (למרות שהיא מתפוררת כבר כמה ימים טובים).

רבותיי, בימים אלו, אם הייתם מחליפים את סמל המגן דוד ב"פטיש ומגל" - סמל הפועלים והקומוניזם המובהק - האמינו לי, אף אחד לא היה מופתע.
ציון "נכשל" לתקשורת הישראלית שאמורה לשמש כ"כלב שמירה של הדמוקרטיה" ולא "שופר ביטאון השמאל הלאומי".
תעודת עניות, כבר אמרנו?

3 תגובות:

  1. כמה עצוב. התקשורת בארץ לא מייצגת את המציאות, אלא אך ורק את רצונם של העיתונאים.

    השבמחק
  2. מעניין מאוד. יש דבר אחד שלא מסתדר לי: אם אזרחי ישראל חשופים השכם וערב לשטיפת מוח תקשורתית כה אינטנסיבית לטובת השמאל, איך תסביר שפעם אחר פעם הימין מנצח בבחירות (כבר 35 שנה, כידוע, למעט שתי הפסקות קצרות)? אם הימין שומר בהצלחה רבה כל כך על בסיס כוחו, למה בכלל להקדיש זמן ומחשבה לתקשורת השמאלנית? חופש השיסוי הוא אם כן תופעה שולית - כוחה של התקשורת חלש עד אפסי.

    השבמחק
  3. נגעת בנקודה מאוד מעניינת ולדעתי אתה צודק. העם לא פתי כמו שהיה פעם. בעבר, לתקשורת היה הרבה יותר כוח. תוסיף לכך את הבלוגים והרשתות החברתיות ותיווכח שהיום הכל כמעט גלוי. ניסיון תעמולה של התקשורת נחשף במהרה בזכות המידע שזורם לאינטרנט און ליין.
    ובכל זאת, צמיד ישנם ההמונים שדעתם משתנה מעת לעת והם אינם מסתמכים או אין להם אץ היכולת לחקור את המציאות דרך האינטרנט והם נחשפים אך ורק לתקשורת הבסיסית ( טלויזיה, רדיו, עיתון).

    השבמחק