יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

המסע להחזרת העוצמה האמריקנית


המהלך הפלסטינאי, שיגיע לשיאו ביום שישי, עת ימסור יו"ר הרשות הפלסטינאית, אבו-מאזן, את פנייתו לעצרת הכללית של האו"ם בבקשה להכיר ברשות הפלסטינאית כמדינה ריבונית, מדאיג לא רק את מדינת ישראל. יש עוד מדינה אחת, שבדומה לישראל, עושה את כל המאמצים להביא לכך שאבו-מאזן יירד מהעץ הגבוה שעליו טיפס. המדינה הזו – יותר נכון – הפדרציה הזו, היא ארה"ב.
ארה"ב, בעידן ברק אובמה, נדחקה הצידה בכל הקשור לדומיננטיות העולמית. עליית אימפריות כמו סין והודו, המשבר הכלכלי העמוק, השובע ממלחמות לא-להן, הנגיסות והירידות בסקרים, הפסד בית הנבחרים לרפובליקנים – כל אלו היוו מכות אגרוף לנשיא ברק אובמה ובכלל, לאומה האמריקנית הגאה (כן, גם האזרחים זכאים למערכת פוליטית יציבה ולא לכאוס).
הנה כי כן, ארה"ב מוצאת את עצמה מחוץ לאור הזרקורים. כמו למשל, בפעילות הצבאית של נאט"ו בלוב. דווקא כמי שחרטה על דגלה את זכויות האדם והדמוקרטיה, אנו מצפים מהאימפריה הגדולה לצאת ולהגן על אינטרסים ליברליים-מערביים.
אלא שארה"ב התנהגה כמי שכפאה שד. היא נשארה מאחור ותמכה מהצד, בו בזמן שצרפת ואנגליה היו היוזמות של המהלך ופיקדו למעשה על תהליך הפלת משטרו של הגנרל ומנהיג המדינה הלובית, מועמר קז'אפי.

ולא רק. ארה"ב, בעידן אובמה, אמנם רצתה וקיוותה לקדם את העולם המוסלמי ואת חוקיו, בכך שהתייחסה אליו ב"ככפות של משי", אך הדרך הזו, התהליך הזה, נחל כישלון קולוסאלי. לא זאת אף זאת, האסטרטגיה של אובמה רק חיזקה את הגורמים הקיצוניים של האיסלאם ואיפשרה להם לפרוח ולהשתדרג.
היעדר תגובה הולמת אל מול ארגוני טרור רצחניים, כמו החמאס (שחתם על הסכם פיוס עם הפת"ח - בארה"ב הסתפקו בגינוי) והתרפסות וזחילה אחורה אל מול ארגוני טרור בעיראק, כמו אל-קאעידה, רק הגביר את תאבונם של הקיצונים.

גם התייחסותו של הנשיא אובמה לשינויים הגיאופוליטיים שעובר העולם, בפרט המזרח התיכון ואפריקה, מעוררת תמיהה.
בעוד שאת המנהיג הערבי הכי יציב, חזק ומשפיע (חוסני מובארק) הוא "זרק להמונים", בנקל, דווקא הטבח שמבצע בשאר אל-אסד בסוריה לא זוכה לתגובה מספיק חזקה, אלא רק לגינויים. על התערבותו המזערית בלוב כבר דיברנו וכעת מגיע השיא – ההשתוללות האחרונה של ראש ממשלת תורכיה, רג'יפ טאיפ ארדואן. ופה עולה שאלה פשוטה – האם בעידן אמריקה של בוש, מנהיג איזורי היה מעיז להשתלח כך בבת הברית העיקרית והאסטרטגית מספר אחת של ארה"ב?
התשובה היא כמובן לאו מוחלט. אלא שבעידן אובמה הדברים מתנהלים כמאמר המשפט המפורסם – כשהשועל צולע, הארנבת הזקנה מקפצת.
שתיקתו של אובמה לנוכח הברבריות התורכית ולנוכח הטבח שמבצע אסד בבני עמו, אי-התערבותו בהפלת קז'אפי, בגידתו בנשיא מצרים, מובארק, שגרמה לעליית קיצונים מוסלמים לבצע פיגועים בישראל ולהבעיר את הגבול הדרומי שלה, החרפת המשבר הכלכלי בארה"ב, איבוד בית הנבחרים, התסכול לנוכח התחזקות סין והודו. כל אלו כנראה לא הספיקו להפיל את המעצמה מספר אחת בעולם, ספק אם משהו בעתיד הקרוב כן יוכל. אלא שכעת, בא אבו-מאזן ומנסה לנצל את החולשה האמריקנית וליצור סדר עולמי חדש. ובדיוק בשל כך החשש האמריקני.

האמריקנים, ברור לכל, אינם מרוצים, בלשון המעטה, מכך שאבו-מאזן הולך בדרך חד-צדדית. הרי זה ידוע שלאורך השנים, ארה"ב היא הפטרון העיקרי של האיזור, בפרט במדינת ישראל, בעלת בריתה הדמוקרטית והמערבית. כל פיתרון מדיני חייב לעבור דרך ארה"ב (לכן גם סירבה הממשלה ליוזמה הצרפתית למו"מ, מחשש שלא להעליב את האמריקנים). הדבר מעניק לה עוצמה פוליטית, חשיפה גלובאלית ויוקרה מדינית. למעשה, הדבר ממתג אותה כמי שדואגת לסדר העולמי, לליברליות, להומניות, לשלום האיזורי והעולמי. האמריקנים תמיד אהבו להתגאות בזרועות הארוכות שלהן שמגיעות לכל איזור. לכן, הם גם משקיעים מיליוני דולרים בכל שנה, הן במדינת ישראל והן לטובת הרשות הפלסטינאית. לא מדובר בתרומה תמימה, כי אם מתן חסות פוליטית.

אבו-מאזן, מצידו, מתנהג כבריון פוליטי. אחרי כל ההשקעה האמריקנית בתשתיות ובמוסדות של הרשות הפלסטינאית, בא מחמוד עבאס ו"טורף את הקלפים". תודה על הכסף, הוא מצהיר בחוצפה, עכשיו אני כבר לא זקוק לכם.
וארה"ב, ארה"ב מחפשת את התמורה להשקעה. לא לזה היא ציפתה. ולכן הכעס במחלקת המדינה כל כך גדול.
ולכן, גם, בארה"ב עושים כל מאמץ על מנת להכשיל את היוזמה הפלסטינאית.
לא צריכים אותנו, ישאלו האמריקנים? חכו ותראו.

המטרה הראשונית הייתה כמובן להוריד את אבו מאזן מהעץ הגבוה שטיפס עליו, אולם דווקא בשל כך, זה לא נראה הגיוני. היום ידון הקוורטט בניסיון להגיע לנוסחת פשרה שתצליח להביא את שני הצדדים (ישראל והרשות הפלסטינאית) למו"מ, ללא צורך בהכרת המדינה הפלסטינאית. הסיכויים לכך, כאמור, קלושים.
ולכן, המטרה החדשה של ארה"ב היא לא להטיל וטו במועצת הביטחון, אלא להשיג רוב של מדינות מתנגדות וכך למעשה, להשפיל את אבו-מאזן עד עפר ולגרום לו מבוכה.
במועצת הביטחון קיימות חמש מדינות קבועות (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת) ועשר מדינות מתחלפות בכל שנתיים.
מי שיצביעו בעד ההכרזה הן: רוסיה, סין, לבנון, דרום אפריקה, ברזיל, הודו וניגריה. מי שיצביע נגד הן: ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, בוסניה-הרצגובינה וקולומביה. המדינות המתנדנדות הן שתיים: פורטוגל וגבון.
בשביל רוב, ארה"ב חייבת לשכנע את פורטוגל וגבון. משימה לא בלתי אפשרית. או להסיט מדינה אחרת מהתומכות.
ההשערה היא שפורטוגל תלך עם ארה"ב, לנוכח המצב הכלכלי הקטסטרופלי שלה והצורך שלה בסיוע כספי, בעיקר ממדינות גוש היורו. בריטניה וצרפת כנראה ימצאו דרך להבהיר לפורטוגזים שהתנגדות למדינה הפלסטינאית יכולה רק להועיל לה.
השאלה הגדולה היא גבון. ארה"ב, בכל מקרה, עושה מאמצים כבירים בכדי להשיג רוב רגיל במועצת הביטחון ולהימנע מזכות הוטו.
לא רק מאהבת מרדכי - אם בכלל - אלא משנאת המן. ארה"ב איננה מעוניינת לחטוף עוד אגרוף אחד, שעלול להוות את אגרוף הנוק-אווט ולסמל את תחילת שקיעת האימפריה האמריקנית. האמריקנים מעוניינים לחזור לבמה המרכזית, לפחות הפוליטית אם לא הצבאית. ארה"ב, בתקופה זו, משוועת לקצת רגעי נחת, שיזכירו לה את גאוותה ועוצמתה.
כישלון אמריקני – בנוסף לכל המחדלים שכבר נעשו - יכול להיות מכריע ביותר, וכנראה שארה"ב תצטרך להשליך עוד הזדמנות מדינית למדמנת העבר.
נותר רק לראות ולקוות (גם בשבילנו) שארה"ב תצליח להשיג רוב רגיל במועצת הביטחון. בסופו של דבר, ארה"ב חזקה - כמוה כמדינת ישראל חזקה.

אין תגובות:

פרסום תגובה