יום שישי, 13 במאי 2011

פסטיבל שליט


יואל שליט, אחיו של החייל החטוף גלעד שליט, וחברתו, יערה וינקלר, חשבו שהם עושים את המעשה הכי נכון, הכי צודק והכי מוסרי. אומרים: "אין שופטים אדם בשעת כעסו". אומרים וצודקים.



קטונתי מלבקר את משפחת שליט, משפחה אשר במשך חמש שנים הציגה איפוק מרשים שמהווה דוגמה ומופת לעם הישראלי, תוך כדי "מלחמה שקטה" ודיפלומטית במסגרת האפשר והקיים.

ובכל זאת, כאשר מדובר בפגיעה בממלכתיות – קודש הקודשים של המדינה והחברה הישראלית, קצת קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, שלא להתגונן – כן, גם מול משפחת שליט.
סוגיית החייל החטוף הפכה לפסטיבל בחסות התקשורת ואי אפשר שלא להבחין בכך: מי שלא מניף דגל ישראל כשצדודיתו של גלעד שליט מופיעה בתוכו, לא חושב על גלעד שליט. כל מי שלא יוצא להפגנות הענק ברחובות ולצעדות המחאה, לא תורם להחזרתו של החייל השבוי. אבוי לאדם שלא מודבק על גבי מכוניתו סטיקר של "אל תתנו לאדישות להרוג אותו" ושאר סיסמאות שספק אם תורמות דבר וחצי דבר למאבק להחזרת גלעד שליט משבי ארגון הטרור הרצחני, החמאס.

נקודת השיא הייתה לפני כמה ימים, בטקס סגירת יום הזיכרון ופתיחת חגיגות העצמאות ה-63 של מדינת ישראל. כאמור, יואל שליט, התפרץ לרחבת הטקס, ביחד עם חברתו ושימו לב – גם לצד דפנה ליאל, כתבת ערוץ 2 שלא הפסיקה לנסות ולטחוב את המיקרופון לפיהם של הצמד, בין שלל המאבטחים, ולדאוג שקולם יישמע.

אותה דפנה ליאל (בתה של מנכ"לית הקרן החדשה, אותה קרן הידועה לשמצה באנטי ציוניות הנוטף ממנה) אף פירסמה יום למחרת צילומים ובהם ההכנות לפריצה המתכוננת ו"הספונטנית".
מלבד זילות טקס העצמאות, ביזוי מעמד מדינת ישראל ואף הורדה מכבוד משפחת שליט, לא תרמה התפרצות זו לדבר (ההיפך).

מה שיותר עצוב, זו העובדה שהתקשורת נתנה לכל זה לקרות במעמד מחייב שכזה. חבל מאוד שמסוגייה כל כך חשובה, התקשורת הופכת את העיניין לפסטיבל של לעג וציניות כנגד הממשלה ובתווך היא מבזה את מדינת ישראל ואת משפחת שליט.
התפרצות משפחת שליט באמצע הטקס והדלקת המשואות, אינה תורמת דבר גם מבחינת השיקול הקר, הפחות רגשי של הסוגייה הכואבת להחריד.

כל שבר של המשפחה, כל הגברת עוצמה במחאה של העם, כל התבטאות שאינה במקומה, הופכת את עסקת שליט לעוד יותר קשה ומורכבת. אין פה עיניין של שחור ולבן. יש באמצע הרבה אפור שראוי להתייחסות.
זה לא נכון לומר (כמו יוזמי הקמפיינים למינהם) – או שתשחררו את גלעד שליט תמורת מה שהחמאס מבקש, או שראש הממשלה, בנימין נתניהו, "יגלה מנהיגות" ויודיע למשפחת שליט שעסקה כזו לא תצא לפועל.

פסטיבל שליט מקנה נקודות זכות רבות לארגון הטרור של החמאס. בתמיכת הפסטיבל, משפחת שליט נותנת ידה למען העלאת דרישות החמאס והיא מפעילה לחצים רגשיים על הממשלה.

אם מישהו חושב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא חושב איך לשחרר את החייל השבוי, יומם וליל, אזי שאותו אחד נתון בחלומות באספמיה. זה טירוף לחשוב כך. הזוי. ממש כך.
אם נעזוב לרגע את הצד הרגשי וגל התחושות והסימפטיה האדירה לכשישוחרר החייל החטוף, שכוללים בין היתר את העלאת המוראל ותחושת החגיגיות שתהא בעם לאחר שחרורו - אפילו אם נתמקד בצד הקר של הנושא, בצד הפוליטי, כל בר-דעת מבין ששחרור גלעד שליט מהווה נקודות זכות אדירות לראש הממשלה וחגיגה בסקרים. אולי אפילו הבטחה לכהונה נוספת.

אז כיצד יכולים במשפחת שליט להאשים את ראש הממשלה וממשלתו בסחבת, באדישות ובחוסר רצון? זה פשוט עוול נורא וחסר טעם. האשמות הללו הן חסרות שחר, לא מבוססות ואינן תורמות לדבר, זולת, כאמור, עידוד החמאס להחזיק בחייל השבוי תמורת כמה שיותר מרצחים ובד בבד, העלאת המוטיבציה לחטוף חיילים נוספים.











---

הבוקר, בתכנית "מה בוער", בגלי צה"ל, בהנחיית רינו צרור, עלתה לשידור כתבת חדשות הפנים של הרשת, טלילה נשר.
האייטם – הקמפיין החדש של "אם תרצו": "נכבה – חרטא".
הנה החלה טלילה לספר על הקמפיין: "מדובר בניסיון מחודש, לצייר את ההיסטוריה "הנכונה", מהזווית היהודית, כביכול".

ובכן, לטלילה, כך נראה, יש היסטוריה משלה. הקמפיין של "אם תרצו" הוא נכון, צודק ובעל מטרה נעלה, גם אם חלק מהעלונים שחבריהם מחלקים, כתוב בצורה ילדותית וקלילה מדי. זה לא הופך את העובדות לפחות מדויקות.

לא ייתכן שמיום הקמת המדינה, הממשלה, בעצמה, לא תעשה סוף לנרטיב הפלסטינאי שבסיסו שקר גמור ומוחלט. די לקרוא בכמה ספרים זמינים של היסטוריונים, שאינם נמנים על אחד מצדדי המפה או הקשת הפוליטית (1948, של בני מוריס, מומלץ בחום), בכדי להיווכח שהפלסטינאים המציאו את עצמם לאחר מלחמת העצמאות.
דווקא "אם תרצו" הרימו את הכפפה ועל כך, בהחלט יש לשבח אותם.

עם עובדות אי אפשר להתווכח. הנכבה הוכחה פעם אחר פעם כשקר גדול, ע"י מיטב ההיסטוריונים. ניפוח של סיפור מרגש ונוגע ללב. אבל בסופו של דבר מדובר רק בסיפור יפה ותו לא.
ובכן, לא אם תשאלו את טלילה, שכנראה אצלה הכל אפשרי, בתור כתבת שלא נותנת לעובדות לבלבל אותה. היא החליטה, על דעת עצמה כמובן, שמי שמנסה לצייר את ההיסטוריה מחדש, הם דווקא חברי "אם תרצו".

בהחלט מסקנה מעניינת. "אם תרצו" פירסמו בקמפיין שלהם, בשיתוף עם אראל סג"ל, עובדות חד משמעיות בנוגע לשאלת שקר הנכבה. ומה עם טלילה? היא הסתפקה בזריקת אמירה פוליטית מובהקת (כתב לא אמור להיות אובייקטיבי? מי ייתן על כך את הדין? ניחוש שלי – אף אחד) והזויה לחלל האוויר ומייד המשיכה הלאה, כלאחר יד.
קול קורא במדבר. אין תשובות מדוע, אין סיבות למה, אין עובדות שמבססות את טענתה – הכיצד זה "אם תרצו" מציירים מחדש את ההיסטוריה?
מעניין כמה זמן נחכה לתשובה.

מיד לאחר מכן, המשיך צרור לראיין את ארז תדמור, הדובר של "אם תרצו" (יש המון מקום לשיפור) בעיניין האייטם. צרור, מצידו, פשוט השתעשע בחוסר הניסיון ובצעירותו של תדמור וניסה להוציאו משיווי משקלו בשאלות חוזרות ונשנות, תוך הדגשת עליונותו והתנשאותו.
תדמור, מצידו, נפל היישר למלכודת והחל להתלהם ולאבד את מטרתו, תוך שהוא חוזר על עצמו מוכנית, בנאום שכנראה עבר עליו היטב לפני שעלה לשידור.
חבל, הקמפיין של "אם תרצו" מבורך וחשוב. עלייתו לשידור של ארז תדמור, אפשר לומר, אפילו הזיקה, יותר מאשר הועילה.

עם זאת, יש לזכור שרינו צרור לא התייחס לנושא ברצינות, זלזל ושאל שאלות לא רלוונטיות במקום להתרכז בעיקר, מה שהוציא את תדמור משלוותו.

לעומת הניסיון לראיון של ארז תדמור, על שלל הפרעותיו של צרור, עלה לקו, מצד שני, ד"ר מוסטפא כהבא, שדיבר בחופשיות, ללא הפרעה ונשאל רק שתי שאלות קלילות להפליא.

המגמתיות בהחלט ברורה ושקופה לכל אדם בר-דעת. וזה, יש לזכור, מתחנת רדיו שמשולמת מכספי משלם המיסים.

לא, אף אחד לא ביקש ליצור תעמולה, שיתוף חד צדדי עם קמפיין "אם תרצו" או יישור קו עם דעות ימניות, אך מצד שני – קצת כבוד לא יזיק, במיוחד כאשר ישנן עובדות מוצקות ומבוססות. וכן, גם קצת אובייקטיביות. טיפת כבוד למקצוע. אם נשאר בכלל כבוד.


אין תגובות:

פרסום תגובה