יום חמישי, 26 במאי 2011

בית הספר למדיניות ותקשורת, על שם בנימין נתניהו

נאומו הפנומנלי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השבוע, מול שני בתי הנבחרים, הוכיח חד משמעית - עיסוק התקשורת הישראלית בדבר בידודה של מדינת ישראל בעולם, רחוק מלהיות נכון ולא פחות ממגוחך

דקות ארוכות עמדו סנאטורים וחברי קונגרס באולם המליאה האמריקני והריעו למי שנכנס, כמעט בהילוך איטי. מחיאות כף סוערות, חיוכים מפוזרים והושטת ידיים נלהבות, משל היה כוכב רוק שזה עתה עלה לבמה לקול תשואות הקהל. היה זה ראש ממשלה של מדינה קטנה, איי שם במזרח התיכון. היה זה לא אחר מבנימין נתניהו, ראש הממשלה הישראלי.
אם זו לא הייתה סצינה אמיתית, ודאי היינו רואים זאת באחד מסרטיו של קוונטין טרנטינו.

בנימין נתניהו אשף תקשורת - זה לא סוד, הדבר ידוע לכל. רטוריקה היא שמו האמצעי. אחד מהאנשים שנכחו באירוע הרשה לעצמו להתבדח ואמר שאובמה צריך להגיד תודה שלנתניהו אין אזרחות אמריקנית (רמז לכך שהיה מנצח אותו בבחירות לנשיאות).

העמידה הבטוחה, הקשיחות לצד הרכות, תנועות הידיים מתי שצריך. החיוך שנשלח לסגן הנשיא, ביידן והעקיצה ששלח לעברו ("זוכר את הימים ששנינו היינו חסרי ניסיון?") בכדי להציג אותו כאחד משלהם; כשווה בן שווים. החיוכים, הארשת הרצינית, המודאגת. יכולת האילתור המשובחת, לאחר שנאומו הופרע על ידי פרובוקטורית פרו-פלסטינאית. כל אלו מתת אל ותו לא. חשבתם שהשיא היה בנאומו של ברק אובמה? ובכן, נבחרי הציבור האמריקני לא בדיוק חשבו כך.

כמויות הרוק שנזלו וניכרו מלסתותיהם של כלי התקשורת הישראלים, לאחר נאומו של הנשיא האמריקני, יכלו לשים קץ למשבר המים בישראל. יותר משזה היה מגוחך ופתטי, הדבר היה שקוף. ובשל כך התקשורת הישראלית נראתה עלובה יותר מתמיד. המגמתיות נשפכה מכל כיוון אפשרי.

בערוץ 2, יונית לוי החליטה לשנות את המציאות הישראלית בשידור חי. בו בזמן שנאם ראש הממשלה והצהיר על כך שמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שמספקת לאזרחיה (ולא אזרחיה) הערבים דמוקרטיה אמיתית וכנה (צריך להיות מטורף בכדי לטעון אחרת), החליטה הגברת הראשונה של ערוץ 2 להציג "ממצאים" מדאיגים אודות האזרחים הערביים במדינת ישראל. תוך כדי תרגומו של ראש הממשלה, היא שירבבה פרשנות מדינית-כלכלית-חברתית רחבת אופקים באומרה ש"ראש הממשלה מתעלם מהאפליה של הערבים אזרחי המדינה".

אודה ואתוודה. לקח לי, אישית, כמה שניות להבין ולקלוט את גודל הביזיון והשערורייה שייצרה אותה יונית לוי. נצא מנקודת הנחה, רק לצורך הנושא, שאכן מתקיימת אפליה לגבי התושבים הערבים-ישראלים במדינה. האם זה לא מקום לפרשנויות? האם לא לשם כך מביאים פרשנים לאולפן? על מתבססת יונית לוי באומרה דברים אלו? אם אמת הם - נשמח לדעת ולראות את העובדות. אם שקר הם - מדוע יצאו מפיה?

עיקום פרצוף, הרכנת ראש של הזדהות וצקצוק לשוני הם אמנם מנת חלקה של אותה מגישת חדשות ערוץ 2 וחלק בלתי נפרד ממנה - בעיקר לאחר כתבות על מתיישבים, פגיעה, כביכול, בערבים ע"י מתיישבים, או פיזור הפגנת שמאל ע"י שוטרים -אך בעוד אלו נסבלים, בשידור השבוע נחצה קו אדום ובל יעבור. בלתי נסבל.

לא ייתכן שמגישת חדשות, שאמורה להגיש חדשות בצורה אובייקטיבית ולתרגם מילה במילה את נאומו של ראש הממשלה, תספק פרשנות משלה - מוטעה או שלא - בשידור חי.
בערוץ המסחרי חייבים לתת על כך את הדין. משום מה, יש לי תחושה משונה שלא ייעשה שום דבר בעיניין.
יש מישהו שחושב אחרת?

ולגבי תוכן דבריה של אותה מגישת חדשות - מדוע רוב ערביי מזרח ירושלים מעוניינים להישאר תחת ריבונות ישראלית, אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית?
והאם אותה מגישת חדשות שכחה שרק 18.6% בסקטור הערבי, משלמים מסים, לעומת 53.7% בסקטור היהודי?

מדוע רוב ערביי ישראל אינם שירתו ומשרתים בשירות לאומי? את צה"ל אני כלל לא מזכיר.
יש שופטים ערבים, יש עורכי דין ערבים, יש רופאים ערבים, יש רוקחים ערבים. יש ח"כים ערבים. היה שר ערבי ראשון. כל מי שלא מתעסק בשנאת יהודים והתחברות לנרטיב הפלסטינאי השקרי, מצליח ומתקדם בתחומו. מי ששונא את מדינת ישראל ומחכה ל"פלסטין הגדולה ונקייה מיהודים", ימשיך "לסבול מאפליה".

נראה שהאמריקנים בטוחים שבנימין נתניהו הוא הנשיא שלהם ולא ראש הממשלה שלנו.
כמות האהבה שהרעיפו עליו, הסטנדינג אוביישן והכבוד העצום שחילקו לו ולמדינת ישראל, הם חסרי תקדים בהיקפם. זה פשוט מדהים. האמריקנים אותתו לאובמה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים - ישר קו עם מדינת ישראל ובנימין נתניהו או שנדאג שתשלם בבחירות.
לפי מה שראינו היום, הייתי ממליץ לו לאמץ את המלצתם בחום.

כלי התקשורת בארץ, בראשות ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" (ועוד קצת בן כספית מ"מעריב") לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הלא הבטיחו לנו בידוד. צעקו חרם, הפחידו אותנו עם איומים בנוסח צפון קוריאה ואיראן. איפה הבידוד בדיוק? חיפוש רחב ומקיף בין מפגן תמיכה אבסולוטי למשנהו, לא הניב תוצאות. גם התמיכה הבלתי מתפשרת של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, כנגד הצהרה על מדינה פלסטינאית באו"ם והוטו שהנשיא האמריקני הבטיח, לא בדיוק מעידים על הדרך שלנו לשמש כתאומים של קים ג'ונג-איל.

התוצאות מביכות. מי שקרא את הכותרת, של "ידיעות אחרונות" בעיתון ועל דפי האינטרנט , לאחר נאומו של ראש הממשלה, הרגיש לא נעים בשביל המערכת של ידיעות.
אותו הדבר לגבי הטור הקבוע של בן כספית ופרשני הערוץ השני שניסו לטשטש את גמגומיהם תחת מעטה של פרשנות פחות "נושכת" ותקיפה כלפי בנימין נתניהו. מעודדת ותומכת? לא במחוזותינו.

בנאומו, ראש הממשלה למעשה העביר את הכדור לידיים הפלסטיניות. עוד לפני שזה בוצע, עלו לשידור בכירי הפת"ח בכלי התקשורת השונים והציגו את בנימין נתניהו כסרבן שלום.

בכיר הפת"ח, נביל שעת'ף אמר לרשת הטלוויזיה הפלסטינית לאחר הנאום כי תכניתו של נתניהו לפתרון הסכסוך היא "שלום של כניעה, שלום של כיבוש ושלום של מלחמה".
סאיב עריקת טען באזני כתבי רשת "אל ג'זירה" כי נאומו של נתניהו על גבעת הקפיטול מוכיח "שאין לנו פרטנר אמיתי לשלום בישראל" ואף האשים את נתניהו בכך שהוא מסלף את ההיסטוריה (!).
דוברו של יו"ר הרשות הפלסטינית, נביל אבו-רודינה, מיהר גם הוא למסור את תגובתו וטען כי הנאום מציב מכשולים רציניים לתהליך השלום.

כמובן שאף אחד לא ציפה לחיבוק מהצד הפלסטינאי. למעשה, זה בדיוק מה שרצו לשמוע במשרד ראש הממשלה - סירוב תקיף ונחרץ לא רק להסכם השלום, כי אם לשבת למשא ומתן מדיני.

חלק חשוב בנאומו של ראש הממשלה, הייתה התייחסותו לירושלים וליהודה ושומרון.
העקשנות והדבקות של נתניהו בעקרונותיו ובעיקרון הרוב השפוי במדינת ישראל סחט תמיכה אדירה שהדיה נשמעו עד ירושלים עצמה. לא זאת אף זאת, לאחר שהכריז כי ירושלים תישאר בירת ישראל לנצח, הוא הצהיר באופן חסר תקדים כי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. שיעור ההיסטוריה הזה (הגיע הזמן שמנהיג ישראלי יספר את האמת לאמיתה) "הקפיץ" את אולם המליאה השמיימה עד כי אפשר היה לחשוב שנבחרי הציבור האמריקני צפו בזה הרגע בהנחתה מדהימה של שחקן הכדורסל, דווין וייד.

לנתניהו יש תמיכה אדירה בקרב העם. האזרחים יודעים היטב מה יש להם ביד והדבר האחרון שהם רוצים, זה להחליף את הנכס הזה בציפי לבני שמביכה עצמה לדעת או בפטפטן הבלתי נלאה, שאול מופז.

והוא יכול להיות שקט, נתניהו. עם תמיכה גורפת הן מהדמוקרטים והרפובליקנים בארה"ב (בל נשכח שמדובר בנבחרי הציבור האמריקני שמשקפים את דעת הקהל והציבור האמריקני), מהלובי היהודי בעל הכוח העצום ומהרוב הגדול בישראל - ראש הממשלה יכול להמשיך ולשחק במשחקי מוחות מול הצד הפלסטינאי ולהוכיח פעם אחר פעם מי הוא הסרבן האמיתי. מי רוצה שלום ומי רוצה מלחמת שמד. מי אוהב ומי שונא. מי הכובש האמיתי ומי מספק מטריה בטחונית-חברתית-כלכלית לתושביו?

וכן, גם מהתקשורת נתניהו יכול להירגע. העם כבר הבין עם מי ועם מה יש לו עסק.
סיקור מגמתי, סובייקטיבי, נטוף שנאה (בין היתר, עצמית) ורודף אינטרסים מצד אחד בלבד של המפה הפוליטית.
האם אנחנו מפספסים משהו? האם זו התקשורת הישראלית שהיינו רוצים לראות ולשמוע? אף אחד לא רוצה לשמוע רק צד אחד - לא ימין בלבד ולא שמאל. אנחנו רוצים איזון, ולצערינו, אנחנו לא מקבלים את התמורה הזו, אף על פי שאיזון הוא מהות הדמוקרטיה, הלא כן? הדמוקרטיה שהשמאל כל כך אוהב לקדש. מסתבר שבמקרים מסוימים מקדשים ובמקרים אחרים מחריבים.

ישנו קוריוז שמספר על צעיר ישראלי-יהודי שמטייל בפריז. במהלך טיולו בעיר, הוא רואה ילדה קטנה ובוכייה שמתגוננת מפני כלב גדול אשר תוקף אותה.
מיד הפשיל שרוולים אותו ישראלי והחל להתערב במאורע. לבסוף, הצליח הישראלי להציל את הילדה הקטנה מפני הכלב.
הנה באו-רצו-עטו כתבי חדשות והחלו מצלמים ומתעדים את הגיבור שהציל את הילדה הקנטנה.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר פריזאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני לא פריזאי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר צרפתי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני גם לא צרפתי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר אירופאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
לישראלי כבר לא היה נעים. בחיוך מתנצל הודה שהוא גם לא אירופאי.
"אז מה אתה כן?" שאלו אותו.
"אני? אני ישראלי", אמר בחיוך.

למחרת התפרסמו כותרות העיתונים: "צעיר ישראלי הרג כלב וגרם לילדה קטנה לבכות".



אין תגובות:

פרסום תגובה