נכון, ההפגנות והמהומות אטרקטיביות לאין שיעור. יש דם, יש המונים זועמים ברחובות, משאיות הפוכות על הכביש, צבא שמשתלט על הרחובות, טנקים על הכבישים ומסוקים חגים בשמיים. מזכיר סרטי אקשן מפורסמים בקולנוע או משחקי מחשב מפוצצים. לכאורה - אירוע תקשורתי עצום מימדים, חדשות לתפארת שמספקות את יצרנו ואת תאבונינו.
אך חשוב שנזכור דבר אחד. לצד האקשן על המרקע, החדשות הפומפוזיות ברדיו והתמונות המרוחות על גבי העיתונים, ישנה עננה כבדה שמרחפת מעל מדינת ישראל. שמה, כמובן - "האחים המוסלמים". לא מדובר בעוד ארגון טרור - כלל וכלל לא. מדובר בארגון שיודע להתברג ולהיטמע בפוליטיקה המקומית, לייצג את עצמו בצורה דיפלומטית ולשווק את עצמו. הארגון הזה עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של "מסיכות" במדינות בהן נמצא בפרמלנט ( כך למשל במצרים וגם בישראל, בה הם מיוצגים בכנסת ע"י רע"מ-תע"ל), אך פעיליו בארגון לא מסתירים את שאיפותיו של הארגון ואת האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית שלו בכל הקשור לאיסלם הרדיקלי. התנועה הזו דוגלת יותר בגישה מתונה לעומת ארגוני טרור כמו החמאס או הג'יאהד האיסלאמי. הדגש הוא על הכנה תרבותית וקריאה לחינוך האוכלוסייה על ברכי האסלאם בכדי להכין את הרקע לזמן בו יוכלו לתפוס את השלטון. הקריאה, ההטפה, התעמולה והטמעת המסר בהכרתם ובלבבותיהם של המאמינים נתפסת אצל "האחים המוסלמים" ככלי וכדרך הפעולה העיקרית במאבק באימפריאליזם התרבותי ולמען כינונה מחדש של החברה האסלאמית הנאותה. לרשותם עומדים אפיקים דמוקרטים שונים, אותם הם מנצלים היטב: במות המסגדים, הביטאונים, הספרים, הקלטות, מפגשי הלימוד וההרצאות וכן המעשים הוולונטריים. קשורים בה גם אנשים – מטיפים, הוגים ופעילים. אלה הם אמצעי החברות וסוכניה, המתווכים בין תת-החברה האסלאמיסטית לבין ציבור היעד המוטו של הארגון, למי שאינו בקיא, הוא: "אללה הוא מטרתנו. הנביא הוא מנהיגנו. קוראן הוא חוקנו. ג'יהאד הוא דרכנו. מוות בדרכו של אללה הוא הנעלה בתקוותינו".
ניסיון המהפכה מזכיר במקצת את המהפכה באיראן ונפילת השאה ב-1979. אמנם באותה מהפכה, האייתולה חומייני החל לזרוע הרס ולטפטף ארס שנה לפני המהפכה עצמה, אך כמו במצרים, השאה, פאלווי, היה מדושן עונג, אדיש ואנמי לנוכח מתנגיו מבית ומחוץ. ב-1979 היה זה חומייני שנאם בפני ההמונים על שחיתיות של השאה, על התפרסויות, על מחירי יקרים ואבטלה. חומייני כמעט ולא הזכיר את האידיאולוגיה שלו בנאומיו. הוא טען שכשאיראן תהיה בידיו, איש הישר בעיניו יעשה. והנה כי כן, אנחנו עדים לשידור חוזר, הפעם במצרים. בתחילה, "האחים המוסלמים" לא התערבו כלל בהפגנות ובמהומות. הדחיפה שלהם בעיקר הייתה מוראלית. חלק מההנהגה אף התראיין לכלי התקשורת והצהיר שהם לא מעוניינים להיכנס לעימותים עם המשטרה והצבא וכמו כן, אין להם שום אינטרס לשלוט במצרים (מזכיר גם את הנאום לאחרונה של נסראללה, לאחר ש"המליך" את מיקאתי לראשות הממשלה). אלא שככל שהזמן חלף, השפעתם על ההמון הלכה והתעצמה והארגון נטמע עמוק בתוך המהומות ואף אנשיו רצו להתראיין - הפעם, מן הסתם, עם המון זעם בעיניים וכיוון ברור. "מובארק הוא סוכן ציוני", אמרו. "ישראל היא זו ששולטת בארה"ב ובמצרים", "מובארק מונע מאיתנו להתנגד לציונות, הוא היחיד שעוצר אותנו מלשנוא את ישראל", "ישראל היא אויב", אלו הם רק חלק מהביטויים שנשמעים לאחרונה מאנשים בארגון, והרוח הזו, הרוח של שנאה, שטנה ואפילו אנטישמיות מהדהדת ברחובות קהיר ומתפשטת כמו גלים ברוח.
אם וכאשר מובארק אכן ייכנע להמונים - מי צפוי להחליפו? אם תשאלו את המצרים, הם יגידו לכם בעצמם שאינם יודעים. הם בסה"כ רוצים שינוי. אל-בארדעי מסתמן כיחיד שיכול לשוות לעצמו פאסון של מנהיג יריב למובארק, אלא שאל-בארדעי חלש מדיי, לא סוחף, לא משלהב את ההמונים, לא כריזמטי. אל-בארדעי לא מצליח לנצל את המומנטום שמוגש לו על מגש של זהב. על רקע עובדות אלו, קשה לראות בסופו של דבר את המהומות המצריות מסתיימות במהפכה של ממש - במקרה הטוב, כפי שכבר קעה, כינון ממשלה חדשה ושינוי מדיניות בכלכלה המצרית. כשאין קונצנזוס סביב מעומד מסוים שיכול לרשת את מקומו של מובארק ולהביא שינוי, זהו מתכון לאנרכיה ומלחמה פנימית וחיצונית ולא בטוח כלל שהמצרים מוכנים לכך - בעיקר לאחר יותר משבוע שבו המדינה הייתה משותקת והכלכלה קפאה.
ובכל זאת, אם אכן תהיה זו מהפכה, ואל-בארדעי יעלה לשלטון, מדובר בבשורה מרה עבור מדינת ישראל שכן הברית בינו לבין "האחים המוסלמים" תתחזק והם יזכו למקום של כבוד בפרמלנט הבא וזו מהסיבה הפשוטה - שלקחו חלק במהפיכה והעם ירצה את הצד המנצח כמוביל בממשלה. לא זאת בלבד, אל ברדעי זוכה לתמיכה גורפת מצד "האחים המוסלמים" שיודעים היטב את מי לחבק ומתי.
בסופו של יום, נפלית מובארק היא סכנה של ממש להסכם השלום על מצרים, לשיתוף הפעולה הכלכלי עימה ובהפיכת מצרים למדינה פונדמנטליסטת בסגנון לבנון שבו ארגון טרור חבר בפרלמנט וקובע סדר יום. ואילו בכל הקשור לחוסני מובארק - הוא כבר יודע היטב מי עומדת לצידו בזמנים הקשים ולא זונחת אותו. ארה"ב הראתה את פרצופה האמיתי כשתמכה בפומבי בהפגנות להדחתו. מנגד, מדינת ישראל שותקת ומובארק, אם יישאר בתפקידו, יידע היטב למי להודות ואיך וזו תהיה הזדמנות מצוינת להידוק הקשרים ולהקמת פרויקטים משותפים. על כן, רבותיי, נותר לנו רק דבר אחד- להחזיק אצבעות לחוסני מובארק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה