יום שני, 7 בדצמבר 2015

מחשבות על "המזרח התיכון החדש"

בספרו[1], מתייחס פרס לכדאיות שבמהלך המדיני של "כינון שלום בין ישראל ושכנותיה". לטענתו, לא ניתן להגיע לפתרון מדיני ולפתור את בעיות האזור בעזרת יחסים בי-לטרליים ובמסגרת הלאומית של כל מדינה, על-ידי "התארגנות אזורית" בלבד.[2]  התארגנות אזורית זו משמעותה מסגרת אזורית, שתהווה יישות פוליטית-כלכלית על-לאומית, במודל האיחוד האירופי.

במובן זה, מציג פרס תפישה פוסט-מודרנית ורב-לאומית, ששורשיה במרקסיזם - הרואה בזהויות בכלל ובזהות הלאומית דבר ממוצא ומלאכותי. הוא אינו מסתפק בלאום היהודי הייחודי, ובמימושו כמדינה ריבונית יהודית המקבלת החלטות בעצמה, למען עצמה, אלא הוא חותר להקמת גוף רב-לאומי שיכרסם בריבונות המדינה העצמאית, בתמורה למה שהוא מאמין כי יביא שלום וייצוב אזורי, לצד פריחה ושגשוג כלכליים.[3]

הגותו של פרס, אפוא, מבוססת על מונחים מערביים וליברליים, כגון "דמוקרטיזציה", "פיתוח כלכלי" ו"רווחת הפרט".[4] בהתאם לכך, פרס מציג דוגמאות היסטוריות מעמי אירופה המערביים[5], אשר יוצאות מנקודת המוצא המערבית-ליברלית. ואולם, יש לתהות האם ערכים מערביים אלו הם-הם הכלים המתאימים לבחינת וניתוח המציאות במזרח-התיכון, אשר מדינותיו, תרבותו ודתו, שונים בתכלית מהתפישות המערביות? לא לחינם מעניק פרס דוגמה ליישות מדינתית על-לאומית, אך ורק מיבשת אירופה.[6] הוא עושה זאת בשל העובדה שקשה לו לנתח את האזור והבעיות שבו, מנקודת מבט אסלאמית ולא-מערבית, וכן בעיקר בשל העובדה שרק באירופה הצליחה ומצליחה – בקושי רב – מערכת כזו להתקיים.

כך למשל, מתייחס פרס לרצון ב"השלמה (של מדינות ערב, ע.ד) עם ישראל וקבלתה כמדינה שוות זכויות וחובות באזור" ולשינוי "מפת התודעה של עמי המזרח-התיכון".[7] בעשותו כך, פרס פורס בפני הקורא את תפישתו הפרוגרסיבית-מערבית, המתעלמת מהאחר ומנסה לכפות עליו את ערכי המערב שאותם הוא רואה כערכים נאורים. ההתעלמות - או חוסר המודעות והידע -  למהותו של האסלאם, אינה יכולה שלא לצרום לעין כל.

מזרח-תיכון חדש? לא בבית-ספרינו. לוחם מיליציה על רקע ההריסות והחורבן בסוריה.

חוסר ההתייחסות לזווית האסלאם, באה לידי ביטוי בעיקר כשפרס מדבר על "קנאים פונדמנטליסטיים"[8], כאילו היה זה דבר כללי שנפוץ באותה כמות ו"איכות" גם ביבשת אירופה הנוצרית ואפילו ביבשות אחרות המאופיינות בתרבויות ודתות שונות. "מסגרת מערכתית אזורית", ממשיך וכותב פרס, "תוכל להוות מוקדש חדש, מייצב, באור, שתזרים תקוות אמיתיות, כלכליות וחברתיות, כדי לכבות את אש הקנאות הדתית ולצנן את הלהט המהפכני שלה".[9] הוא אף מקשר בין מצב כלכלי ובין קיצוניות וטוען "העוני הוא אבי הפונדמנטליזם, המאיים על הקדמה".[10]

אלא שהאסלאם היא דת שונה בתכלית מהדתות והתרבויות האחרות, ובייחוד מהנצרות והיהדות. כפי שכותב שרון[11], בעיה כזאת (פונדמנטליזם, ע.ד) כלל אינה מוכרת לאסלאם [...] האסלאם היא שיטת משפט, ולא דת המבוססת על עיקרי אמונה. המוסלמי אינו 'נגאל' משום שהוא מאמין בדבר-מה, אולם נאמנותו הדתית מוגדרת על-פי דבקותו במצוות המעשיות של האסלאם, ואפילו רק מתוך עצם התייחסותו לאסלאם כאל מוקד זהותו ונאמנותו [...] האסלאם אינו מבדיל בין העולם הקדוש לעולם החילוני, בין פוליטיקה לדת, בין כנסייה למדינה. כל המושגים הללו, הבסיסיים כל-כך להלך-המחשבה המערבי, והמייצגים, בסופו של דבר, ניגודים שאי-אפשר לגשר עליהם, הם מושג אחד ואחיד באסלאם".

האסלאם, אם-כן, היא לא רק דת המהוה חוויה פנימית רוחנית של האדם, אלא מערכת תרבותית מסודרת, לצד פסיקות הלכה ויסודות אמונה שגובשו במהלך הדורות בצורה מפורטת. מטרת האסלאם היא קבלת עול מוחלטת של האדם הפרטי בפני הרצון האלוהי. לעומת-זאת, שונה הדבר בתכלית מאלמנט מסירות הנפש ביהדות, המגיעה יחד עם הרצון למלא את דבר הבורא. בניגוד לאסלאם - הנעדר בחירה חופשית (אין להתבלבל עם אשליה של בחירה) - מסירות הנפש ביהדות אינה מבטלת את האחריות האישית ואת השיפוט המוסרי של האדם, והוא נותר תמיד בעל בחירה חופשית ורצונית.




[1] פרס, ש. (1993). המזרח התיכון החדש. בני-ברק: סטימצקי. עמ' 72-61.
[2] שם, עמ' 61.
[3] שם, עמ' 63.
[4] שם, עמ' 61.
[5] שם, עמ' 63, 66, 69.
[6] שם, עמ' 69-68.
[7] שם, עמ' 61.
[8] שם, עמ' 61.
[9] שם, עמ' 67.
[10] שם, עמ' 70.
[11] שרון, מ. (1991). הגורם האיסלאמי בפוליטיקה של המזרח התיכון. נציב (25). עמ' 15.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה