סוריה איננה קוסובו

הפצצת נאט"ו במבצע "כח מאוחד" בקוסובו. הפעם זה לא יהיה דומה.

הצהרתו החד-משמעית של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, בדבר השימוש בנשק הכימי בסוריה וקריאתו לקואליציה עולמית שתביא לסוף מלחמת האזרחים ולטבח שמבצע הנשיא, בשאר-אל אסד, הנה בבחינת הדלקת גפרור בעוד האוויר מלא בהדי דלק.

לאחר שכבל עצמו הנשיא האמריקני, ברק אובמה, כשסימן קו אדום בכל הנוגע לשימוש בנשק כימי בסוריה, לממשל האמריקני לא נותרה ברירה, אלא לצאת ולהתערב בנעשה במלחמת האזרחים העקובה מדם. הפעם, העדויות מהימנות מדי והלחץ העולמי נותן את אותותיו. לנשיא האמריקני, אפוא, כבר לא נותר היכן להסתתר.

מדינות המערב - בריטניה וצרפת - ומדינת ישראל, קבעו באופן נחרץ כי על בסיס מידע מודיעיני, משטר אסד הוא האחראי הבלעדי לשימוש בנשק הכימי. למחרת הצטרף לקביעה זו גם סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן ובכך הפך את ההשערה האמריקנית לפורמלית.

סביר להניח שהמידע המודיעיני המתאים עשה את דרכו לשולחנו של נשיא ארה"ב ועל כן הלה הורה להכין את "תיק ההאשמה" בכל הנוגע לאסד ולהביאו לציבור בימים הקרובים. במקרה כזה, פעולה צבאית בסוריה היא עניין של זמן והכנות בלבד. הפור כבר נפל והאמריקנים חצו את הרוביקון. אספקת נשק ועזרה לוגיסטית למורדים לא יספקו וארה"ב תצטרך לגבש קואליציה מתאימה, על מנת לפעול צבאית.

ככל הנראה, הן בשל העובדה שהנשיא אובמה אינו מעוניין לשקוע בבוץ של המזרח התיכון (במיוחד לאחר שהורה לצמצם את כוחותיו באיזור למינימום) והן בשל העובדה שנגרר לפעולה הזו בשל טעות של טירון, ניכר כי המערכה הצבאית תהא מערכה כירורגית, עם תקיפת יעדים מסוימים ומצומצמים, כגון: מתקני וסמלי המשטר, מתקנים צבאיים - כולל כני שיגור, מחסני אמל"ח, שיירות צבאיות, בסיסי צבא אסטרטגיים, ומתקנים אזרחיים - שדות תעופה, גשרים, נתיבי תחבורה מרכזיים.

אך דווקא הכרזה על מבצע צבאי בסוריה, עלולה לסכן את תדמיתה של ארה"ב בעולם ולהפחית מכוחו של האו"ם (שאותו היא יזמה והקימה), שגם כך סובל מחולשה ומחוסר פרקטיות תמידיים.
הסיבה היא, שפעולה כזו מנוגדת לחוק הבינלאומי, כל עוד לא התקבלה החלטה אופרטיבית במועצת הביטחון של האו"ם. ובשל העובדה שרוסיה וסין הן חברות קבועות במועצה ולהן זכות וטו, הסיכוי שהחלטה על מבצע צבאי בסוריה תתקבל, שואפת לאפס.

רוסיה הרי כבר חוותה את התרגיל הזה, בזמן מלחמת האזרחים בלוב, כשלא הטילה וטו על ההצעה לקבוע "איזור ללא טיסה" בשמי לוב. ארה"ב, צרפת ובריטניה, ניצלו את הפרצה הזו בכדי להאשים את לוב שהפרה את החלטת מועצת הביטחון והחלו במבצע צבאי להפלת משטרו של קדאפי (מבצע "שחר האודיסאה"). סביר להניח שהרוסים לא יחזרו על הטעות הזו.

וכך, בהיעדר הסכמה וקונצנזוס בינלאומיים, המגובים בהחלטת מועצת הביטחון, תיאלץ ארה"ב להתבסס על "תקדים קוסובו". במלחמת האזרחים בקוסובו, לא קיבלו ארה"ב ומדינות המערב אישור להתערב צבאית בנעשה בבלקן וזאת גם כן בשל וטו רוסי.
באופן חריג ובניגוד לחוק הבינלאומי, החליטו בכל זאת ארה"ב ובנות בריתה לפתוח במבצע צבאי ("מבצע כח מאוחד") בקוסובו. הקואליציה הסבירה את פתיחת המערכה בהאשמת המשטר היוגוסלבי בפשעים נגד האנושות ובטיהור אתני.

אלא שגם אם הממשל בוושינגטון ייפסע בדרך זו לא חוקית זו, סביר להניח שהפעם התגובה הרוסית - שהסתפקה בזמן המערכה בקוסובו בסיוע לוגיסטי וצבאי לממשל היוגוסלבי - תהא חזקה ומשמעותית יותר.
סוריה איננה קוסובו. בסוריה מקבלים הרוסים נוכחות צבאית מתמדת (לצד יחסי קרבה עם איראן), כך שנוצר איזון ביחסי הכוחות עם האמריקנים, שלהם נוכחות בערב הסעודית, ישראל, ירדן ומצרים.

בנוסף, הרוסים זוכים להיאחזות ימית בעזרת שני נמלים העומדים לרשותם בחופי הים-התיכון (טרטוס ולטקיה). מדובר בנכס אסטרטגי עליון של רוסיה, שכן זו הנוכחות הימית היחידה של הצי הרוסי באיזור.

בשל עובדות אלו ובשל ההצהרות הלוחמניות המגיעות ממוסקבה, טהראן ומדמשק עצמה, ניכר כי המערכה הצבאית בסוריה - אם וכשר תצא לדרך - צפויה להיות מסועפת ומורכבת במיוחד ועלולה, בקונסטלציה מסוימת, לגרור את כל האיזור לכאוס רבתי ולמלחמה אחת גדולה. התוצאה צפויה לפגוע תדמיתית בארה"ב בכלל ובנשיא האמריקני בפרט ולייתר את פרס נובל השלום שקיבל עם תחילת כהונתו. פעולה זו גם תעלה את השאלה בדבר הצורך של העולם במוסד האומות המאוחדת, האמור לתפקד כ "שוטר של העולם", שכן שוב נחצה קו אדום ומעצמות מתעלמות לחלוטין מהחוק הבינלאומי וגבולותיו.

סביר, אפוא, להניח שאם אובמה היה יכול להחזיר את הזמן לאחור, הוא היה עושה זאת בחפץ לב, מצנזר את צמד המילים, "קו אדום", בהתייחסותו לסוריה ומונע מעצמו את המבוכה העתידית. אלא שכרגע, במצב הנתון, נראה כי לממשל בוושינגטון אין דרך להתחמק מהמלכודת שטמן לעצמו ולהתערב בנעשה בסוריה - גם אם הדבר יתבצע תוך פגיעה בחוק הבינלאומי, החלשת מעמד האו"ם וסיכון המדינות הידידותיות לארה"ב במזרח התיכון.

ואולם, עושה רושם כי ארה"ב בכל זאת מנסה לרבע את המעגל.  דובר הבית הלבן, ג׳יי קרני, שלח מסר מרגיע לאסד, באומרו כי ״לארה״ב אין כוונה לשנות את המשטר בסוריה בכח הזרוע״.

ייתכן כי ארה״ב מנסה לצנן את הרוחות ולהוריד את הנשיא הסורי מהעץ הגבוה שעליו טיפס, לאחר שבכירים במפלגת הבעת׳ הצהירו כי כל פעולה צבאית בסוריה, תתקבל בתגובה חריפה לצד הישראלי. לאמריקנים, כאמור, אין שום כוונה לגרור את האיזור לעימות נרחב וכן עולה החשש שאסד, כשגבו לקיר, יפעל באופן לא רציונלי.
אך זריקת ההרגעה הזו מכוונת בראש ובראשונה למוסקבה, שם המתיחות נמצאת בשיא. סביר כי אם האמריקנים יודיעו מראש שהתגובה הצפויה תהא כירורגית ותתמקד במתקנים צבאיים ובכני שיגור, יירגעו הרוחות ורוסיה תוכל לערוב להישרדותו של משטר אסד, לפחות עד אשר יחלו השיחות הדיפלומטיות לגבי הפיתרון הפוליטי האפשרי.

להתקרב לאחים המוסלמים

כשקבוצה, תנועה, או מיליציה מסוימת, הופכת לארגון פוליטי, הסדר הרעיוני והמעשי משתנה ביחד איתה. הדבר נכון הן לגבי תנועות אזרחיות והן לגבי תנועות טרור. בדרך כלל, ארגונים המתחילים את מאבקם על בסיס טרור ואלימות כנשק מרכזי ובלעדי להשגת יעדיהם הפוליטיים, עוברים לאסטרטגיה אשר במהלכה הם משלבים גם תהליך מדיני-פוליטי ונאלצים לוותר, בהדרגה, על השימוש בכלי הטרור, ולקראת סופו, אף לזנוח אותו. אם כי, חשוב לציין, שתהליך זה אינו בהכרח ליניארי, ועלולות להיות בו לצד התקדמות, גם נסיגות.[1]

ארגון הטרור, "חמאס", לא יוצא מן הכלל. מאז השתלט ארגון זה על רצועת עזה, תוך הפיכה אלימה ורווית דם, הפכה התנועה האסלאמית הפונדמנטליסטית לארגון פוליטי עצמאי, פרגמטי (יחסית, כמובן, לארגונים אחרים בעזה) וכזה המודע למגבלותיו, במסגרת האחריות הרבה שרובצת על כתפו מאז החל הארגון לנהל את ענייני הפנים והחוץ של רצועת עזה. אמנם לאידיאולוגיה האסלאמית של החמאס, משקל רב בעיצוב המטרות האסטרטגיות של התנועה,  אך בפרקטיקה קיימת פרגמטיות המושפעת בכל זמן נתון, משיקולי עלות מול תועלת.

האידיאה היא אמנם זו שמכתיבה את האינטרסים ארוכי הטווח והמטרות האסטרטגיות של התנועה, אך בחמאס מבינים כי אסטרטגיה לחוד וטקטיקה לחוד, מה שמייתר את המונח "פונדמנטליסטי" לגבי הארגון, מכיוון שהפונדמנטליסט אינו מבחין בין אסטרטגיה ובין טקטיקה. יש לו רק מטרה אחת – בעלת אמצעי אחד -  ואין בלתה.

תהליך הפוליטיזציה של חמאס, הביא את הארגון לשלוח נציג מטעמו לנאום במועצת הזכויות של האו"ם. בנוסף, החמאס גם מבין שבכדי לפתח את רצועת עזה מבחינה כלכלית ולדאוג לנתיניו, עליו להגביל ולרסן את הזרוע הצבאית שלו – עז א-דין אל-קסאם. אין ספק שההרתעה של צה"ל עדיין נותנת אותותיה מאז "עמוד ענן", חרף החגיגות בעזה בסיומו.
אך לא רק את זרועו שלו החמאס מגביל. בשנים האחרונות היינו עדים לא אחת למעצרים ואף התכתשויות בכח הזרוע של ארגון החמאס, מול ארגוני ג'יהאד וארגונים סלפים ברצועת עזה וזאת במטרה לשמור על גבול שקט מול ישראל ועל אי הפרת הרגיעה.[2]
לא מדובר, כמובן, באהבת מרדכי, כי אם בשנאת המן. החמאס מרגיש שארגונים אחרים צוברים על חשבונו כוח ויוקרה והוא מעוניין  לשמר את עוצמתו ושלטונו בקנאות רבה.

בחמאס גם מבינים שכל עוד יישמר השקט ברצועה, לישראל לא יהיה שום אינטרס לצאת לסבב מלחמתי נוסף, אשר ישחק שוב את מעמדו – הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. אותם ארגונים סוררים בעזה, רק מפריעים למדיניות של הממשלה החמאסית, שלא מעוניינת להיתפס עם המכנסיים למטה.[3]

בתוך כך, צריך לציין שנוח מאוד לחמאס, שישראל מבצעת סיכולים ממוקדים מול מטרות סלפיות וג'יהאדיסטיות בעזה. לא מן הנמנע שמתחת לפני השטח ישנו שיתוף פעולה שקט בין כוחות הביטחון הישראליים ובין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעזה. אם לא באופן ישיר, אזי בתיווך מצרי של המודיעין המצרי.

במסגרת השינויים  שעבר ועובר החמאס ובמסגרת המציאות המזרח תיכונית הקיימת וכאשר האחים המוסלמים – תנועת אם של החמאס – משתלטים "תחת כל עץ רענן", בכמה וכמה מדינות באיזור ובדרך להשתלט גם על סוריה (ואולי בעתיד גם על ירדן המעורערת), מדינת ישראל איננה יכולה להתעלם מכך ולעצום את עיניה.

המחנה האסלאמו-סוני במזרח התיכון, גובר מיום ליום ומחזיר את כוחו האבוד, לאחר עשרות שנים בהם השיעה הייתה דומיננטית (מבחינת איכות, אך לא מבחינת כמות). השילוש הקדוש, איראן-סוריה-חיזבאללה עומד להתפרק וישראל חייבת לנצל את המומנטום. לכך נוסיף את העובדה שהחמאס כאן בכדי להישאר ושום סבב מלחמתי לא יוכל לשנות את המציאות הזאת, זולת כיבוש רצועת עזה מחדש. ומכיוון שכיבוש עזה אינו נמצא ברשימת האינטרסים של מדינת ישראל, עליה לנסות לחשוב מחוץ לקופסא ולרבע את המעגל.

גם אם תחתום ישראל על הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, סביר להניח שעזה לא תיכלל בהסכם, בעקבות הפיצול הקשה מאוד לאיחוי שעבר במחנה הפלסטיני, בין תנועת פתח לחמאס.
על ישראל לנסות ולפתור את הסוגיה ברצועת עזה, ללא שום קשר לתהליך המדיני המתרחש, או לא מתרחש, מול הרשות הפלסטינית. עליית שלטון "האחים המוסלמים" במזרח התיכון, אשר בינה ובין ישראל לא שוררת שום אהבת חינם, אלא אך ורק אינטרס משותף, יכולה לתת רוח גבית לפיתוח הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, בחסות המצרים. נכון, סביר מאוד להניח שהחמאס לא ישנה את עורו פתאום או יכיר במדינת ישראל בטווח הנראה לעין, אך צבר האינטרסים המשותפים הנוכחיים, קרי – הרצון בגבול שקט, ניתוק המשולש השיעי בחסות איראן המאיימת הן על ישראל והן על ההגמוניה של המדינות הסוניות; שלהן, כאמור, בעלות והשפעה על חמאס; והתבססות שלטון האחים המוסלמים; בפרט במצרים – מביאים איתם הזדמנות שישראל לא יכולה להישאר אדישה אליה.

טוב תעשה מדינת ישראל, אם תפנה למצרים בכדי לשדרג את הסכם ההבנות שחתמה עליו עמה ומול החמאס, לאחר מבצע "עמוד ענן". ההסכם, שעומד בעינו חרף הפרות של ארגונים סוררים בעזה שלחמאס אין שליטה עליהם, משתק את הזרוע הצבאית של החמאס ומקרב את הזרוע המדינית שלו להנהגה המצרית, הפרגמטית יותר.
שדרוג הסכם ההבנות בין ישראל וחמאס, ייצטרך לכלול הסדרים ביטחוניים וכלכליים נרחבים יותר, בערבות אמריקנית, מצרית וטורקית, בכל הקשור לרצועת עזה בלבד.
אין זה הסכם שנובע מרפיון. ישראל לא תשקוט על השמרים אם וכאשר ייחתם הסכם בסגנון זה, שאמנם לא יחייב את חמאס להכיר בישראל, אך מאידך, לא יחייב את ישראל לעמוד מלכת אם תראה לנכון ליטול יוזמה צבאית ברצועה. היתרון למדינת ישראל יהיה יותר רעיוני מאשר מעשי ויוריד את חמאס עוד מדרגה אחת בסולם הגבוה שעליו הארגון טיפס מאז הקמתו, אם כי בפן המעשי ישראל תרוויח התקרבות מודיעינית וביטחונית וחימום יחסים עם מצרים וטורקיה – שתי מדינות בעלות חשיבות גיאופוליטיות.

---

[1] http://cdn.www.inss.org.il.reblazecdn.net/upload/(FILE)1193316314.pdf

[2] http://www.iba.org.il/bet/?type=1&entity=917854

[3] http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=922506

כלב קוריאני נובח אינו בהכרח נושך

קים ג'ונג און. מה זה "בחוץ קשה ובפנים רך"? צפון קוריאה לא מעוניינת באמת במלחמה.

בחודשים האחרונים אנו עדים למתיחות ההולכת וגוברת בחצי האי הקוריאני. רבים סבורים כי מתיחות זו עלולה להגיע לכדי פיצוץ גרעיני ופתיחת מלחמת עולם שלישית. הכצעקתה? לא בטוח כלל.

במסגרת המתיחות ההולכת וגוברת, הודיעה צפון קוריאה כי תבצע ניסוי גרעיני - בניגוד להחלטת מועצת הביטחון - וחרף האיומים, בעיקר מצד העולם המערבי, החליט המנהיג הצעיר של הצפון, קים ג׳ונג-און, להוציא את הניסוי לפועל.

הדבר גרר סבב סנקציות נוסף מצד מועצת הביטחון - הסנקציות החריפות ביותר שהוטלו עד כה על המדינה הענייה והנחשלת. זו בתגובה, העלתה הילוך והחלה לחדש את הכור הגרעיני ביונגביון, לאחר שהושבת בשנת 2007. 

בנוסף, הסנקציות הללו החריפו עוד יותר את התגובה הצפון קוראנית, שביטלה את הסכם הפסקת האש עם הדרום משנת 1953 (סוף מלחמת קוריאה) וכן חתמה על צו מיוחד המתיר ״שימוש בנשק גרעיני מול האויב״. 

זאת ועוד, הממשל בפיונגיאנג כיוון טילים לטווח קצר-בינוני למול חופי יפן (בעלת הברית הגדולה של ארה״ב) וכן דווח על ידי דרום קוריאה (בת חסותה של ארה״ב), כי הצפון הציב מערכת טילים סמוך לגבולה.

סדרת האירועים האלו, לווו, כמובן, באיומים, בעיקר מן הצד הצפוני של קוריאה, אך גם מהצד הדרומי שלה וכן מפי ארה״ב ויפן.

נשיאת דרום קוריאה, פארק ג'ן הייאה, הודיעה כי ארצה תגיב בחוזקה לכל התגרות של הצפון. שר ההגנה החדש של ארה"ב, צ'אק הייגל, אמר כי "צפון קוריאה מהווה סכנה ברורה ומיידית" ודובר משרד הממשלה בטוקיו טען שהאירועים האחרונים מצד צפון קוריאה, הם ״פרובוקציה חמורה״ ו״איום על לביטחון יפן ואנשיה".
התגובות של השחקנים האלו הן בהחלט לגיטימיות ודי שקופות, בכל הקשור למתיחות בחצי האי ולא רק בתקופה זו. אך הפעם ישנה הפתעה משחקן לא צפוי. סין, שבדרך כלל הולכת יד ביד כנגד כל החלטה אמריקנית-מערבית (לצד רוסיה), הגיעה לכדי החלטה משותפת עם האמריקנים, בכל האמור לסנקציות החדשות שהוטלו על צפון קוריאה לאחרונה, במועצת הביטחון של האו"ם. לא זו אף זו. דובר משרד החוץ בסין, הונג לי, הוציא הודעה לא קונבנציונלית, בה הודיע כי "סין מביעה צער על ההחלטה (לחדש את הכור הגרעיני ביונגביון, ע.ד) וקוראת לכל הצדדים להיות רגועים ומאופקים ולחזור לשולחן הדיונים בהקדם האפשרי".

ההצהרות והמעשים האחרונים של סין, מעידות יותר מכל, כי פני האיזור אינם למלחמה, לפחות לא כרגע. האינטרס של סין הוא לשמור על חצי האי הקוריאני באופן יציב, עד שזו תהפוך למעצמה (לא רק כלכלית) הגדולה בעולם. סין גם איננה מעוניינת במירוץ חימוש של המדינות השכנות (טייוואן, יפן, דרום קוריאה) שיתפתח בעקבות הלגיטימיות שבהתגרענות צפון קוריאה. בנוסף, סין חוששת ממצב של כאוס בחצי האי, שיביא לבריחה של המוני פליטים מהצפון הנחשל, ישירות אליה.
בהתחשב בעובדה שסין היא בעלת הבית, דה-פקטו, של צפון קוריאה וזו היחידה אשר "מנשימה" אותה, אפשר להבין כי ההצהרות והמעשים של הצפון קוריאנים לאחרונה, אינם אלא מעשים פופוליסטיים ולא מחייבים.

ואכן, המנהיג הצעיר של צפון קוריאה, אשר למד והתחנך באופן מודרני, בשוויץ, יודע היטב כי יציאה למלחמה ללא גיבוי, כמוה כהתאבדות. במעשיה והצהרותיה, צפון קוריאה מעוניינת להשיג כמה מטרות, בשני מובנים.
מבחינת מדיניות החוץ, קים ג'ון און רוצה להשיג את הפסקת הסנקציות על המדינה, שנמצאת במצב אנוש מבחינה כלכלית. בנוסף, הדיקטטור הצעיר רוצה בהסכם חדש בין הצפון לדרום בתיווך ארה״ב ומעוניין בשינוי המדיניות של נשיאת דרום קוריאה החדשה, אשר מהווה עבורו איום.
בזירה הפנימית, און מעוניין לאחד את ההמונים דרך הסכנות והאיומים, שכביכול "מרחפים" מעל הרפובליקה הקומוניסטית. הסיבה לכך נעוצה בחוסר ביסוס שלטונו של המנהיג הצעיר, שעדיין נאבק על הזכות והלגיטימיות למשול.

לזאת יש לצרף את הדיווח האחרון של המגזין "פוריין אפירס", אשר ניפץ את כל המיתוסים והאגדות שהמשטר בפיונגיאנג ניפק השכם וערב. על פי המגזין, צפון קוריאה נחלה כישלון קולוסאלי במבדקים הקשורים לטילים הבליסטיים ארוכי הטווח, שבהם היא מתגאה כל כך: כישלון מוחלט בניסוי של שנת 2006, כישלון חלקי בניסוי של שנת 2009 וכישלון מוחלט בניסוי האחרון, בשנת 2012. ניסוי שנערך ב-1998 בנוגע לטיל בטווח בינוני, שהיה אמור להגדיל את טווח הטיסה של הטיל, נכשל כישלון חלקי. זאת ועוד, הניסויים הגרעיניים שנערכו, היו גרועים כמעט כמו הטילים הבליסטיים: התאיידות וירטואלית בשנת 2006 ו"פיצוץ צנוע מאוד, בלשון המעטה", בשנת 2009.

ארה"ב אמנם טעתה בגישתה הפשרנית והליברלית כלפיי צפון קוריאה בעשורים האחרונים, אך מרגע שזו חצתה את הקו האדום, מדיניות ריאליסטית גרידא כבר לא מספיקה. טוב עושה אובמה כאשר אינו עומד מנגד ומשגר רמזים עבים וברורים אל עבר המדינה המסוגרת, בדמות אימונים עם בעלי הברית באיזור (יפן ודרום קוריאה) והצבת טילי הגנה בקרוב, באי גואם, אך זה אינו מספיק. בעת הזו, על ארה"ב לגבש מדיניות דיפלומטית אמיתית, לצד סין ודרום קוריאה, אשר תביא להרגעת הרוחות. האמינות בין צפון קוריאה וארה"ב אינה קיימת כבר ורק סין תוכל להביא משב רוח רענן ובעזרת הסכמות אמריקניות, הרוח יכולה לשנות כיוון.

האינטרסים בדבר יציבות איזורית, של סין, המצב הכלכלי האנוש של צפון קוריאה, התעמולה הזולה שלה בדבר הנשק האסטרטגי ומדיניות הריסון שנוהג הנשיא האמריקני, אובמה – כל אלו מעידים על המצוקה של צפון קוריאה, יותר מאשר על זעמה הפיקטיבי וככל הנראה לא יביאו לפתיחת מלחמה, קל וחומר לא מלחמה גרעינית.
סין היא המפתח להורדת מפלס המתח באיזור ועל אובמה לגייס את כל כוחו בכדי להביא לשיתוף פעולה מדיני בין שתי האימפריות, בכדי להביא לסילוק האיום מחצי האי קוריאה.

הכותב הוא פובליציסט ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו". סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון באוניברסיטת אריאל.

יום האישה הבינלאומי - על הקשר שבין פמיניזם לשוביניזם

 ביום שישי האחרון, חגגו אנשים רבים בכל רחבי העולם את "יום האישה הבינלאומי". במהותו, נועד יום זה להוות הכרת תודה לאישה ובכלל, לייצר העצמה נשית בעולם כולו.

אלא שמבט רחב יותר, ביקורתי ופחות שטחי, מציג לנו תמונה שונה לגמרי מהמציאות, בה הרוב מסתכל על "יום האישה הבינלאומי", בפרט, ועל הפמיניזם  - תנועה שהולכת ומקצינה בעשורים האחרונים, בכלל. הדבר קרה וקורה בעיקר אודות שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק של הפמיניזם הרדיקלי עם ארגוני השמאל העולמיים והישראליים (שרובם מתהדרים במותג המוכר "זכויות האדם"), כדוגמת "נשים בשחור", "נשות ווטש", "קואליציית נשים לשלום", "פרופיל חדש", "אסוואת", "נשים למען אסירות פוליטיות" ועוד.  ארגונים אלו נושקים יותר ויותר לכיוון האנרכיה (תוך שימוש, לעיתים, בהפרות סדר ובאלימות קשה) ולאג'נדה הפוסט-מודרנית הרווחת היום בקרב ארגוני השמאל הרדיקליים בכללותם.

"יום האישה הבינלאומי" מקבע למעשה את מעמד האישה כנחות מזה הגברי, וזאת במקום מטרתו המוצהרת - קידום והעצמה מגדרית. בתור "חג אזרחי" שהוקם בחגיגיות על ידי התנועה הסוציאליסטית בארה"ב, ואומץ בחום על ידי מזרח אירופה הקומוניסטית, אנו כבר מבינים שמטרת העל ביום הזה, הייתה ועודנה להוביל לשוויון מגדרי מוחלט. והרי, כזכור, הקומוניזם מאז ומעולם הצטיין במשנתו הדיכוטומית הברורה והסדורה. מצד אחד, שמירה על זכויות האדם הפשוט ועל מעמד הפרולטריון ומצד שני, רמיסת האדם הפשוט ומעמד הפרולטריון וזאת בכדי להגיע לאותו מעמד אוטופי של שוויון. רוצה לומר - החתירה לשוויון היא זו שלמעשה, באופן אבסורדי, מנציחה את הפערים המעמדיים.
מכאן, שגם הפמיניזם, היוצא מתוך הבסיס השורשי של השמאל הפוליטי-כלכלי (ובעשורים האחרונים, משתלב עם השמאל הרדיקלי), שואף להגיע למצב לא רציונלי, שכולו בדיה. היינו, שוויון מגדרי.

כמו כן, אם ניזכר בהגדרה הבסיסית של השוביניזם, אזי נבחין שתיאוריה זו מקדשת מעמד מסוים (לאו דווקא גברי, כפי שנהוג לחשוב) כעליון וכשולט.

והנה כי כן, בעת ובעצם קיום "יום האישה הבינלאומי", הפטרנליזם לוקח חלק משמעותי ושתלטני בחגיגות וזאת על ידי הניסיון לעודד ולחגוג את היום הזה, פעם אחר פעם. לא מדובר רק ביום אחד נומינלי, אלא בטקס שהשתמר וקודש עם השנים על ידי חגיגות ושיתופי פעולה של השלטון המקומי והמדיני. כך, במקום שהעולם הליברלי והמודרני (בו לפמיניזם יש מקום של כבוד) יותיר את חופש ההחלטה והיוזמה אצל הכח הנשי, היום הזה מופרט לידי כל ומשתלב עם רצונות המגדר הגברי, המעוניין, בחלקו, לראות את הנשים נותרות במעמדן הנוכחי ואת עצמו כמגדר שולט.

באופן לא מפתיע, המקרה דומה בדיוק לדרך ״הטיפול״ של השמאל הפוליטי את ערביי ישראל וערביי יו״ש, כאשר מחד, במחנה זה אוהבים לדבר גבוהה גבוהה על גזענות ואפליה ומאידך גיסא, אותו מחנה בעצמו, מתייחס לערבים כאל גזע נחות, חלש וחסר יכולת, שלא מסוגל להתמודד לבדו בעולם, ללא ליווי ושמירה. בתפישת הגזענות המודרנית, המונח הזה מכונה: "גזענות של ציפיות נמוכות". אם כן, הן המיעוט הנשי והן המיעוט הערבי שבויים בקונספציה השמאלנית-שוביניסטית, שבעטיה הם מקובעים לעד כמעמד נחות ותלוי, על ידי אפוטרופוסים שתלטנים ופטרנליסטיים.

ברם, הסיבות שהמין הנשי ירגיש מקופח ומופלה לעומת המגדר הגברי, פוחתות עם השנים יותר ויותר. נשיאת בית משפט, ראש ממשלה, אלופה בצה״ל, חשבת כללית באוצר, שרות בממשלה, קנצלרית גרמניה, נשיאת ארגנטינה, כלת פרס נובל לשלום (נשיאת ליבריה), נשיאת קרן המטבע הבינלאומית (ואולי אפילו הנשיאה הראשונה של ארה״ב בדרך – קלינטון?), הם רק חלק מהתארים שחלקו וחולקות נשים, בעשורים האחרונים, בישראל ובעולם.

אם נתבונן בכמה נתונים מעניינים מתוך דו"ח הלמ"ס, בנושא, שהתפרסמו לאחרונה ("נשים וגברים 1990 – 2011"), נוכל להבחין כי בתהליך העלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה - המתרחש בעשורים האחרונים - הצטמצם יתרונם ההיסטורי של הגברים, עד שנעלם בסוף שנות ה-90. מאז, רמת ההשכלה של הנשים גבוהה יותר.

כמו כן, בעשרים השנים האחרונות, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים עולה בהתמדה, הפער המגדרי בהכנסה החודשית הצטמצם ובאופן כללי, עם השנים הצטמצם גם הפער בין גברים לנשים בהכנסה לשעה.

אין שום תואנות שיימנעו מהנשים להרגיש כשחקן לגיטימי במערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית, בעולם כולו ובישראל בפרט – אפילו לא אירועי שוליים זוטרים וקיצוניים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל ובכלל, כמו הדרת נשים, שהתרחשה בחלק לא גדול מהמגזר החרדי וכמו "כבילת" הנשים לבית, במגזר הערבי.
אמת. יש עוד הרבה עבודה והנשים חייבות להמשיך להשתלב בכל התחומים ולצמצם פערים (הרי, כאמור, שוויון לא יכול להתקיים בשום תחום – כך ההיסטוריה מלמדת אותנו - קל וחומר בתחום המגדרי), אך באותה המידה, הגיע הזמן שאותן נשים ייקחו עצמן בידיים ויחדלו מחגים אזרחיים וקמפיינים מיותרים, שאינם תורמים למגדר, אלא ההיפך הגמור - רק משמרים נוסטלגיות לא נעימות ומקבעים תחושות של קיפוח ואפליה, שכבר מזמן החלו להתמסמס.

זה הוא, אפוא, הקשר שבין הפמיניזם ובין השוביניזם, שבא לידי ביטוי, בעיקר, ב"יום האישה הבינלאומי".

מרוב הרצון להתקדם ולהגיע לשוויון מוחלט, המגדר הנשי לא שם לב ש"יום האישה הבינלאומי", הוא, למעשה, מיצג שוביניסטי פטרנליסטי, בשיתוף פמיניסטי רדיקלי, שלוקח את המיעוט הנשי למחוזות לא רציונליים של שוויון (במקום עידוד המשך ההשתלבות וצמצום פערים מדורג) וקובע את מעמד האישה כמיעוט נחות וחלש, הזקוק לדחיפה חגיגית מזויפת.

הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו", סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת אריאל ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון.

פוליטיקה חדשה – נורמות אפלות

פוליטיקה חדשה? "הבית היהודי" של נפתלי בנט שותפים לקמפיין האנטי של לפיד ומפלגתו.

במסגרת פגישת המשא ומתן של "הליכוד ביתנו" עם "יש עתיד", הסביר עו"ד דוד שומרון – העמד בראש צוות המשא ומתן מטעם הליכוד ביתנו – כי יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, הציב תנאי חד משמעי: בלי חרדים בממשלה.

אם אכן כך הדבר, אזי שמדובר בצעד חשוך ומסוכן, שמאיים בהתססת האווירה וליבוי היצרים, שגם כך מופנים לעבר המגזר החרדי בכללותו (מבלי לעשות הפרדה תת-מגזרית, אפילו תהא בסיסית עד כמה שניתן) וביצירת קרע בעם.

יאיר לפיד אוהב לדבר על "הפוליטיקה החדשה" - במקום שנאה ודמגוגיה, דיאלוג. במקום הפחדה, תקווה. במקום הצהרות, עשייה. הוא גם הרבה להבליט את ההבדלים בין מפלגתו של אביו המנוח ובין מפלגתו שלו. אצלינו לא יתבססו על שנאת חרדים, אמר.

אז אמר. מסתבר ש"פוליטיקה חדשה" היא בסך הכל שם קוד לפסילת מגזר שלם ונידויו מהחיים הישרא-ציוניים, מתוך בורות ורצון לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, במקום לטפל בהן בשותפות, יסודיות ומקצועיות.
לא קירוב לבבות, אלא סיסמאות פופוליסטיות ריקות מתוכן, אכולות שנאה ומשוכות בג׳ל, שדוחקות ציבור שלם לשוליים הקיצוניים ויוצרות ריאקציה. הפוליטיקה אולי חדשה, אך הנורמות, כך נדמה, אפלות.

אמת, ישנה בעיה במדינת ישראל עם המגזר החרדי (והערבי, שממנו לפיד אוהב להתעלם, משום מה) ואכן היא מחייבת טיפול ופיתרון מקיף ורציני, אך דברים כה מורכבים ומסובכים חייבים להיעשות תוך רגישות מיטבית ותוך שותפות מלאה, לצד דיאלוג – הן עם המגזר החרדי והן עם המגזר הערבי.

לפיד, כך נדמה, מסתכל על הבעיה בצבעים של שחור ולבן, תרתי משמע. אפור? אין. ראייה צרה ומסוכנת, שעתידה להוביל לשנאת חינם של מגזר שלם, שחלקו ההולך וגדל, גם כך מתחיל להבין בעצמו את החשיבות של השתלבות בצה"ל ובשוק העבודה ומתחכך בעולם הציוני יותר ויותר.

הנה כי כן, מוסד "שמואל נאמן" בטכניון, החוקר כבר יותר משלושים שנה בעיות חברתיות וכלכליות בישראל, הוציא לאחרונה חוברת מידע מקיפה אודות מצב החברה החרדית.
הנתונים - המתבססים על מספרים רשמיים של הלמ"ס, בנק ישראל, מנהלת השירות האזרחי ועוד גופים חשובים ומוכרים - מראים כי חל גידול של מאות אחוזים בגיוס לצבא, לשירות האזרחי ובהשתלבות חרדים בשוק העבודה.

במקום לנצל נתונים אלו ולהשתמש בהם כקרש קפיצה, מעדיף לפיד – לצד שותפו המוזר, בנט -  צלילה חופשית לתהום הנשייה.
"תמות נפשי עם פלישתים", צועק כל הדרך לבחירות חדשות. והכסף לבחירות? ומעמד הביניים? ומו"מ מדיני עם הפלסטינים? הכל מתגמד לעומת הקמפיין האנטי חרדי מבית אבא.

לאופנה הזו מצטרף יו"ר "הבית היהודי", נפתלי בנט, שכרת עם לפיד את אחת הבריתות המוזרות שנראו בפוליטיקה הישראלית. הרי מדובר בשני אנשים הפוכים לגמרי, שהתכתשו לפני הבחירות על שמאל-ימין. אך כנראה שהכיסאות והג'ובים כן משחקים תפקיד חשוב ב"פוליטיקה החדשה".
פתאום כבר לא מפריע לבנט "שתי מדינות לשני עמים", או כניסתה של לבני לממשלה. אין זכר להצהרות לפני הבחירות. כל מה שהוא רוצה כרגע, זה את הכיסא ואם צריך להקריב כמה חרדים בשביל זה, דיינו.

הצמד לפיד-בנט משחק באש. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים כבירים, הן מבית והן מחוץ. בעקבות זאת, ראש הממשלה, נתניהו, הצהיר לא אחת כי הוא מעוניין בממשלת אחדות לאומית וההצעות ללבני וליחימוביץ', כמו גם לחרדים, מעידה על כוונותיו הרציניות. כולם מוזמנים ולכולם יש מקום. זה חשוב ליציבות הממשלתית וחשוב להתנהלות המדינה לקראת הבאות.
אין שום מניעה שש"ס, למשל, לא תשב בממשלה, אם תסכים לרפורמות מבניות מסוימות בסקטור שלה. אז מדוע לפיד ממהר לפסול מראש, מגזר שלם?

"הפוליטיקה החדשה", אפוא, מתגלה במלוא עליבותה ותככנותה הצינית: אפס סובלנות לאחר בתוספת נידוי וחרמות ואפס אכפתיות מהצהרות לבוחרים ("מחבקים את ביבי מימין", "לא אתן יד לתעמולת השנאה").
אם ימשיכו בנט-לפיד לייצג את האופנה החדשה שהשיקו בבחירות האחרונות, מדינת ישראל תשאב מהר מאוד למערבולת מסוכנת - הן מבחינה פוליטית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

צירוף "התנועה" לממשלה - המהלך הנכון

ציפי לבני - מהלך נכון.

צירוף מפלגת "התנועה" לממשלה מאותת ליו"ר יש עתיד יאיר לפיד וליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט גם יחד - אין זמן למשחקים, הצטרפו עכשיו.


ההסכם הקואליציוני של מפלגת "הליכוד" עם מפלגת "התנועה" הוא הסכם רצוי ומבורך, שמעיד על כוונת ראש הממשלה, לגבש קואליציה כמה שיותר רחבה, חזקה ויציבה. צירוף "התנועה" פותח את הדלת גם למפלגות קדימה ו"יש עתיד".

ציפי לבני תכהן כשרת המשפטים, תפקיד אותו היא מכירה היטב. גם בשל התואר האקדמי שלה במשפטים וגם בשל העובדה שכיהנה כבר בעבר (במשך יותר משנה) בתפקיד זה. בנוסף, לבני תקבל לידיה את המושכות לניהול המו"מ המדיני מול הערבים-פלשתינים.

בהקשר זה, חשוב וראוי לציין, שנתניהו למעשה חישק את לבני בהסכם הקואליציוני. אומנם לבני תכהן כמנהלת המו"מ, אך סעיף 15 בהסכם מציין בפירוש, שראש הממשלה יהיה "אחראי העל על המתווה המדיני" וכן שלבני תיאלץ "לתאם עם ראש הממשלה" בכל תהליך. או בקיצור - ציפי לבני תסתובב בקוקטיילים ותאכל כיבודים ובסופו של דבר, ראש הממשלה הוא זה שיקבע.

חשוב גם לציין שבהסכם מובא לידי ביטוי החוק למשאל עם, שעבר בממשלת נתניהו האחרונה. באחד הסעיפים נכתב בפירוש, שאם וכאשר יושג הסכם, הדבר יובא למשאל עם, בהתאם לדין.

איתות בולט על כיוון הממשלה

בכך שצירף את לבני לממשלה, נתניהו גם משיג "שקט תעשייתי". כעת נראה את לבני מנסה להטיל את האשמה בסכסוך הערבי-ישראלי על ממשלת ישראל.

לצידה יכהן עמיר פרץ - שהוציא שם טוב למילה "אופורטוניסט" וכל מילה מעבר מיותרת - כשר הגנת הסביבה. תפקיד בו הוא לא יכול להזיק יתר על המידה.

כניסתה של "התנועה" חשובה ביותר, שכן היא מאותתת ליתר המפלגות, במיוחד ל"יש עתיד" של יאיר לפיד, על הכיוון של הממשלה - פרגמטית, הענקת חשיבות לדיפלומטיה ולמשא-ומתן ויציבות ממשלתית. נתניהו, למעשה, לא מותיר ללפיד ברירה, הודות למינוי של לבני למנהלת המו"מ עם הערבים-פלשתינים.

מנגד, גם לנפתלי בנט לא יכולים להיות תירוצים, מכיוון שנתניהו הוא הרי "אחראי העל" והוא זה שיחליט בסוף - לא לבני. ויש כמובן את עניין משאל העם.

למדינה אין זמן למשחקי טירונים

לשניים האלו, לפיד ובנט, אני מציע לסיים עם השטיקים ולהיכנס לממשלה כמה שיותר מהר. למדינת ישראל אין זמן למשחקי אגו של טירון פוליטי זה או אחר, שעדיין שיכור מהצלחתו הזמנית בקלפי. ישראל עומדת בפני אתגרים כבירים - הן בכלכלה, הן בביטחון והן במדיניות הפנים השונה.

(במיוחד הצעתי מיועדת לבנט, שכן לפיד, בסופו של דבר, יכול לשכוח אותו ולהיכנס לקואליציה בהסכם עם מפלגת "העבודה". בסופו של עניין, בנט יכול למצוא עצמו קירח מכאן ומכאן, ולא אתפלא אם זה אכן יקרה, לאור הנסיונות הנשנים שלו לנגח את נתניהו על חשבון טובת המדינה.)

נתניהו מקלקל לעצמו את המוניטין

ונסיים בביקורת על ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הטעות של ראש הממשלה היא לא, כמובן, בהכנסת "התנועה" לקואליציה. המהלך הזה הוא, כאמור, דבר מבורך ורצוי, והיה גם צפוי, למען האמת. לפחות עבור מי שמבין דבר או שניים במערכת הפוליטית.

נתניהו הבטיח שלא ייתן ללבני את תיק החוץ ובזה אומנם הוא עמד, אך הכישלון הערכי שלו נובע מהצהרתו השנייה, הנוגעת למעורבותה של לבני במו"מ עם הערבים, באומרו שהוא לא ייתן "דריסת רגל ללבני בתהליך המדיני".

חבל. גם אם מדובר בתפקיד שמהווה "עלה תאנה" בלבד וגם אם ידוע שראש הממשלה הוא זה שיקבע לבסוף, אסור היה לו להבטיח דבר שהוא ידע והתכוון שלא לעמוד בו מראש. זה לא ראוי, לא אתי וזה גם לא מתאים לו. ברוב המקרים ראש הממשלה אכן עומד במילותיו וחבל לקלקל את המוניטין.

מבצע עמוד ענן - לא לחזור על טעויות העבר

שר הביטחון, אוהד ברק והרמטכ"ל, בני גנץ, בתדרוך צבאי. לתרגם את ההישג הצבאי, להישג מדיני.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ולתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשייתי והרתעה אמיתית מול החמאס - אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.

הרקע למבצע – החמאס הפריז בביטחונו

מדינת ישראל יצאה לפני כמעט שבוע למבצע "עמוד ענן" שעליו הכריזו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק.

השניים, שלא נחשבים ששים אליי קרב, החזיקו באיפוק ובריסון הביטחוני מתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית ולא יצאו להרפתקאות פזיזות וחפוזות. כל אירוע – כולל המבצע הנוכחי - נשקל בשום שכל, בקור רוח ובתהליך קבלת החלטת מפוכח וריאלי, שבסופו, הוחלט שלא לצאת לשום פעולה נרחבת בעזה, למרות טפטופי הטילים.

הסיבה לכך היא, שבראש מעייני הקברניטים של מדינת ישראל, עמדה (ועומדת) איראן ופרויקט הגרעין שלה. איראן, ולא אחרת, מהווה את האיום הקיומי היחיד והבלעדי, על מדינת ישראל וככזה, היה על הקברניטים בירושלים, להתייחס אליו בהתאם.
פעולה נרחבת בעזה, הייתה מסיטה את תשומת הלב העולמית מהנעשה בטהראן ומשטר האייתולה היה ממשיך לסובב את הצנטריפוגות ללא הפרעה (למעשה, זה בדיוק מה שקורה בזמן כתיבת שורות אלו).

תוסיפו לכך את המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע העולם מאז 1929 ותיווכחו מדוע ראש הממשלה, נתניהו, חשב לא פעם ולא פעמיים, לפני שהחליט לצאת למבצע "עמוד ענן" בעזה.

ואולם, בסופו של דבר, מדינת ישראל כן החליטה לצאת למבצע בעזה. אז מה בדיוק גרם לשינוי בקרב מקבלי ההחלטות בממשל הישראלי?
הסיבה לכך היא, שבשבוע שעבר, החמאס חצה את כל הגבולות האפשריים. כשמדובר בטפטופי שיגורים לטווח הקצר ואפילו הבינוני, ישראל יכולה לעמוד איתנה מול אלו והחוסן הלאומי של אזרחיה מספיק חזק בכדי להמשיך את שגרת החיים, גם במצבים כאלה. זה נעשה הרבה בזכות מתקני ההגנה הפאסיביים אך גם, ובעיקר, הודות למערכת ההגנה האקטיבית, "כיפת ברזל", שעושה חיל במבצע הנוכחי, עם יותר מחמישים אחוז של הצלחת יירוטים.

במצב כזה, אמנם הריבונות הישראלית נפגעת והטרור ממשיך להכות, אך כאמור, האזרחים יחסית מוגנים וניתן "למשוך" את המצב לעוד כמה וכמה חודשים, עד לכשיסתיים המערכה מול האיראנים (וכפי שהצהיר ראש הממשלה בנאום "הקו האדום" מדובר בעניין של עד 12 חודשים לכל היותר).

והנה כי כן, ארגון הטרור, חמאס, החליט לחצות את הגבול. ביום שלישי, ה-6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל, לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ב-8 בנובמבר, בפעולת "חישוף" בתוך רצועת עזה, ליד חאן יונס, פוצצה מנהרה נפץ עצומה וב-10 בנובמבר, בוצע ירי טיל נ"ט מסוג  "מילאן", על ג'יפ סיור צה"לי.

על עליית מדרגה כזו, ישראל כבר לא יכלה לעבור על סדר היום. ב-13 בנובמבר, בישיבה חשאית של "התשיעיה", הוחלט על יציאה למבצע צבאי בעזה, תוך חשאיות מוחלטת. נתניהו וברק אפילו הצפינו עד רמת הגולן, רק בכדי לסמא את עיני החמאס.

מטרות המבצע הוגדרו במעומם – בכוונה תחילה – בכדי לא לשוב על טעויות "עופרת יצוקה" ולהסתבך בבוץ העזתי ובפעולה נגררת: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס וארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי-הישראלי.

המהלך הטקטי

ואכן, כבר בערב הראשון של המבצע, ישראל חיסלה, בצורה כירורגית, את מפקד הכוחות המזוינים של עז-אל-דין-אל-קסאם, (הזרוע הצבאית של החמאס), אחמד ג'עברי. מדובר במכה מוחצת עבור החמאס, שלא היה מוכן לכך לחלוטין.
צה"ל ניצל את שעות הבלבול ויצא לגיחות הפצצה של יעדי השיגור וטילי הפאג'ר 5. הגיחות הללו נחלו הצלחה מסחררת, כאשר צה"ל השמיד כמעט לחלוטין את כל מערך האסטרטגיה של החמאס.
חשוב לציין, שטילי הפאג'ר 5 נחשבו כ"קלף מנצח" עבור החמאס, שאיים ללא הפסקה, שיירה טילים על תל-אביב. אמנם בסופו של דבר הוא אכן ירה, אך בצה"ל לקחו בחשבון שנותרו כמה טילי פאג'ר בודדים שהחמאס יעשה בהם שימוש.
ובנתיים, כולם יורטו על-ידי כיפת ברזל.

נכון לכתיבת שורות אלו, מדינת ישראל השמידה יותר מ-1000 יעדי טרור ברצועת עזה. מדובר בהישג אדיר, שרובו ככולו שייך למודיעין הישראלי, שהצליח לאסוף בנק מטרות כל כך נרחב וכל כך מדויק, בצורה כה מרשימה.
החמאס, לאחר חיסולו של ג'עברי, מבולבל. מצד אחד הוא מתחנן למצרים שתתווך הסכם הפסקת אש ומצד שני, מנסה להילחם פסיכולוגית מול אזרחי מדינת ישראל, דרך האינטרנט והרשתות החברתיות.
גם בזירה הזו, צה"ל מחזיר אש וניכר כי ידיו על העליונה. בניגוד לעבר – בפרט "עופרת יצוקה" - צה"ל הגיע מוכן למבצע הזה ולא מפסיק לצייץ בטוויטר ולשתף בפייסבוק. הלחימה מתרחשת בשתי הזירות – הפיזית והוירטואלית, שמשחקת על דעת הקהל העולמית ונותנת למדינת ישראל נקודות זכות רבות.

ככל שיימשך המבצע, החמאס, שנמצא בלחץ עצום וספג מכות אנושות, לא יוכל להמשיך ולשרוד עוד הרבה זמן, מה שמייתר את הצורך בהכנסת כוחות קרקע לתוך עזה, שתהווה מלכודת מוות.
בנוסף, אין שום אזכור במטרות המבצע ל"הפלת שלטון החמאס", כך שגם מהבחינה הזו, אין שום צורך במבצע קרקעי.
יתרה מזאת, אין שום מטרה בהגדרות המבצע, שמייחלת להפסקת הירי המוחלט מעזה, אלא רק "צמצום". ולצורך כך,
ניתן להשמיד את הרוב המוחלט של מחסני האמל״ח והשיגורים - גם לטווחים קצרים, דרך האוויר. עם משגרים שקשה להורידם, ניתן להיעזר בכוחות קרקע מיוחדים וכירורגיים.

בכדי לעמוד במטרות המבצע, ניתן להמשיך ולהשתמש באוויר ובים בצורה דומיננטית (בנוסף ליחידות קרקע מובחרות, שככל הנראה כבר נמצאות כבר עמוק בתוך רצועת עזה)


כן להפסקת אש - לא לטעויות העבר

נכון לכרגע, צה״ל עושה עבודה יוצאת מן הכלל ואין שום סיבה לשנות את התכניות. הכל פועל כמתוכנן. הן הזרוע המדינית והן הזרוע, מרוצים מהתהליך והמטרה קרובה – לשמר את ההישג הצבאי, דרך הסכם מדיני.
וכאן אמור להינעץ ההבדל בין מבצע "עופרת יצוקה", שהסתיים בהסכם עם האמריקנים ובהחלטה 1860 של האו"ם, שלא הביאה לשום שינוי איזורי, או להישג דיפלומטי, לבין המבצע הנוכחי.

יש לקוות שההנהגה הנוכחית, תהא קצת יותר חכמה מההנהגה הקודמת (ובמקרה של שר הביטחון - יותר מנוסה) ותדע לנצל את ההישג הצבאי, להישג מדיני ודיפלומטי. מה שלא קרה במבצע הקודם, ועל כן ישראל הגיעה לאותו מצב.

ההנחה הרווחת היא – ולא רק בישראל - שעם ארגוני טרור לא עושים הפסקת אש ולא מדברים, מכיוון שסביר להניח, שישראל שוב תקבל זליגות ושוב סבבים חדשים יצוצו.

ההנחה הזו בהחלט נכונה, אך עם סייג קטן. אמנם לא צריך להידבר עם ארגוני טרור, אך מצד שני, לא צריך לוותר מראש על ערבויות בינלאומיות.

"האביב הערבי", או כפי שמכנים אותו בצדק, "החורף האסלאמי הרדיקלי", טומן בחובו הזדמנות פז יוצאת מגדר הרגיל, עבור מדינת ישראל, שחייבת להפוך את המציאות על פיה.
הווה אומר - רק בעוד כמה ימים, לכשהחמאס כבר יזחל באפיסת כוחות, על ישראל להכתיב למצרים (שם שולטים האחים המוסלמים והרי החמאס הוא סניף של ״האחים״ בעזה), לתורכים ולאמריקנים, הסכם כניעה מביש של החמאס, שיקשר את אותן מדינות לעזה.
כך החמאס יהיה קשור בצורה בלתי רגילה ויהיה ארגון תלוי לחלוטין.

כששתי מדינות, מעצמות איזוריות, כדוגמת תורכיה ומצרים, ערבות לשקט מעזה, זה אומר שיהיה שקט.
ראשית, כי הן רוצות להיחשב - כל אחד - כגוף מוביל, יוזם ומשפיע באיזור. אינטרסים אישיים.
שנית, מכיוון שהחמאס לא יעז לצאת כנגד ערבויות של אותן מדינות. מדובר ביריקה בפרצוף. וכאשר המוניטין של אותן מדינות תלוי בשקט מעזה, הן לא ישקטו על השמרים, אם החמאס יפר את הרגיעה. וגם אם כן, הן לא תוכלה לבוא בשום טעונת לישראל, אם תחליט לצאת שוב למבצע.
החמאס לא יעז להפר את המשמעת המדינית, כאשר הוא יהיה קשור לטבורן של מצרים ותורכיה, שייראו בכל הפרה שלו, פגיעה במעמדן העולמי. הרי הן תורכיה והן מצרים בקשרים הדוקים עם האמריקנים וזקוקים להם.
אם ישראל תשיג ערבויות אלו, יהיה זה הישג חסר תקדים למדיניות הביטחון שלה.

זו כבר לא "הודנה" או הפסקת אש בתיווך אמריקני. זה הסכם עם ערבויות תורכיות ומצריות, בגיבוי אמריקני.

כשקושרים מישהו עם שקית ניילון, הוא משתחרר אחרי 30 שניות. מאידך גיסא, כשכובלים מישהו עם אזיקים בידיים וברגליים ואפילו כובלים  אותו לקיר, הוא לא יוכל להשתחרר מכך. אין לו שום סיכוי.

"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה, באמצעים אחרים", אמר קלאוזביץ'. אחד מגדולי הוגי המלחמות והביטחון מאז ומעולם.
מלחמה לשם מלחמה, לא קיימת. כל קברניט, לפני שיוצא למלחמה, מציב לעצמו מטרות מדיניות לפני. אחרת הוא לא יוצא לשום פעולה, ואם כן, הפעולה הזו נראת בדיוק כפי שנראת קבלת ההחלטות שלו.
 
על כן, גם אם נכניס כוחות רגליים לעזה ונכבוש את הרצועה ונכלכל כמעט שני מיליון אנשים (וזה ממש לא מה שמדינת ישראל צריכה, ועוד בזמן גירעון גודל), בסופו של דבר לא ניתן יהיה להישאר שם לנצח.
צה"ל ייצא ויווצר ריקאציה. שוב יעלה ארגון טרור סורר אחר, שאין לו שום אחריות (לא למצרים ולא לתורכיה) מלבד איראן ויעשה מה שעשו הארגונים הסוררים בשנים האחרונות ומה שעושה החמאס כעת.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ואולי גם לתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשיית והרתעה אמיתית מול החמאס, אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.

                                       

הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג ״למה לא פוליטיקה עכשיו״, עורך וכתב באתר הספורט "השישית באירופה", כתב באתר ליכודניק, פעיל בתא לביא-אריאל ובצעירי הליכוד. סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.

מספיק עם הדמגוגיה

הסכנה הגדולה ביותר של האדם - פופוליזם ודמגוגיה.

כל מומחה מטעם עצמו (במיוחד הח״כים העומדים לבחירה) מדבר ביומיים האחרונים על הצורך בפעולה נרחבת בעזה.
ככה סתם. בלי לנסות ולצפות את התרחישים העתידיים, בלי להבין את המשמעויות, בלי לבחון משתנים פנימיים וחיצוניים.
הכל קל, הכי פשוט, הכי עכשיו.
איזה יופי.

בבואו של הקברניט לקבל החלטה, עליו להתחשב בעשרות גורמים.
הנה רק חלק קטן מהם:

משתנה אסטרטגי - אסור בשום פנים ואופן ליפול למלכודת של איראן. צריך להיות חכמים ומובילים ולא צודקים ומובלים. מבצע בעזה יהווה פרס לטהראן, שרוצה להמשיך להעשיר אורניום בשקט.
התקשורת והקהילייה הבינלאומית יתרכזו בירושלים ולא באיראן.
היחידה שמהווה איום קיומי על ישראל, היא איראן. בל נשכח זאת.

משתנה טקטי - והיה והחמאס נופל, מי בדיוק יקום במקומו?
התשובה פשוטה. ארגון סורר יותר, שנמצא בקשרים טובים והדוקים יותר עם איראן.
אז מה הפיתרון, לכבוש את רצועת עזה?

משתנה גיאופוליטי - מה תהא התגובה מהמשטר החדש במצרים - שם ישראל הולכת על חוט דק בכל הקשור למנגנוני הביטחון המצריים?
מדובר באינטרס עליון של מדינת ישראל וגם מצרים. דווקא בשל נשיא עוין במצרים, על ישראל להיות פרגמטית יותר, בכדי לא לתת תירוץ למורסי לנתק את שיתוף הפעולה הביטחוני של שני הצדדים. על שתי המדינות להציג מדיניות אחראית ושקולה.

ומה בדבר מתיחות השיא הנוכחית בגבול עם סוריה, שיכולה ליצור מצב של לחימה בכמה זירות במקביל?
הרי זה לא אינטרס ישראלי בעליל. תורת המלחמה בצה״ל תמיד העדיפה לחימה בזירה אחת, עם ריכוז כוחות וסדר מבצעי. כל מצב אחר יהווה שחיקת משאבים וכסף, שאין לנו כרגע.

המצב במצרים ובסוריה מתוח מאוד ואין סיבה שישראל תיגרר להרפתקה מיותרת.

משתנה משפטי - חוסר הלגיטימציה העולמית והערבויות הביטחוניות למבצע צבאי יוצר מצב משפטי בעייתי. אין שום טעם במבצע כזה, שיהיה אפקטיבי רק בטווח הקצר, אך לא ינוצל באופן דיפלומטי.

משתנה כלכלי - מה בדבר המצב הכלכלי במדינה וההאטה במשק שהולכת ומחריפה? מבצע יעלה המון, המון כסף. אין לישראל פריבילגיה לכך כעת. בטח לא כשכספי הבחירות לפנינו.

שורה תחתונה - אין שום פתרונות קסם. אין הוקוס פוקוס, או שחור ולבן.
החיים טיפה יותר מורכבים מאיך שיונית מציגה אותם בטלויזיה. יש דברים שנסתרים מעיני הציבור - וטוב שכך.
יש לנו קברניטים מנוסים. מנהיגים ראויים, אחראיים, מפוכחים ושקולים, אשר מקבלים החלטות על סמך עלות מול תועלת ושיקולים רציונליים אחרים.

קצת צניעות ואחריות לא יזיקו. וכן, גם פרופורציות.

ניצחון אובמה בבחירות - על המשמעויות עבור ארה"ב וישראל

המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, מפנה את הבמה לנשיא ברק חוסיין אובמה, שנבחר מחדש.

 ארצות הברית של אמריקה סיימה היום עוד תהליך פוליטי שהתנהל באופן איכותי, משובח ושקוף, אשר בסופו ניתנה החלטה- עוד ארבע שנים עם הנשיא, ברק חוסיין אובמה.

הבחירה הזו, שעליה החליטו אזרחי ארה"ב, מעלה שאלה מתבקשת. כיצד אזרחי ארה"ב בחרו, שוב, באותו הנשיא שהוביל אותם לחור פיננסי ולהחרפת המשבר הכלכלי?
הרי סיסמת הבחירות של הנשיא האמריקני, דאז, ביל קלינטון, ידועה לכל. "זו הכלכלה, טמבל" והרי ידוע הוא, שכל נשיא  אמריקני צריך לעבור את המשוכה הכלכלית, אם ברצונו להיבחר שוב לכס הנשיאות. במיוחד בכל הנוגע לרמת האבטלה.

ובכל זאת, הנתון מדהים. עשר, מתוך אחד-עשר המדינות המתנדנדות, נתנו את קולן לאובמה (חוץ מצפון-קרוליינה), מה שהביא לו את הניצחון די בקלות.
על כן, בשום פנים ואופן לא ניתן לומר ש"צריך להחליף את העם האמריקני" (כמאמר אותו משפט מפורסם של בן-אהרון).

מי שבחר, שוב, באותו נשיא שהוריד את ארה"ב על ארבע מול מעצמות העולם המתעוררות, שהציג מדיניות חוץ רופסת ומסוכנת במזרח התיכון והעלה משטרים אסלאמיסטים קיצוניים, שהביא לחוב לאומי ברמות שאי אפשר לדמיין, שלא הצליח להתקדם צעד אחד מול המשבר הכלכלי, ושהתחיל וסיים קדנציה עם אותו מספר מובטלים - אזי שכנראה מעוניין בעוד ארבע שנים דומות וזה בהחלט זכותו.

מצביעי רומני לא מעכלים את הבשורה.

הבחירות שהתקיימו היום בארה"ב, די דיכוטומיות וכך גם תוצאותיהן.
מצד אחד, אזרחי ארה"ב בחרו לשנות את פני הפדרציה האמריקנית, כמעט לחלוטין. פחות שוק חופשי, פחות הנהגה, שטף של מהגרים, פחות דת ומתירנות רחבה יותר.
מצד שני, באופן מנוגד, אזרחי ארה"ב נתנו את קולם בבית הנבחרים דווקא לרפובליקנים (227 לעומת 175 לדמוקרטים) ושימרו את כוחם בקרב הקונגרס.
התוצאות הללו מעידות על שני דברים מנוגדים - מחד, רצון לשנות ולחדש את פני ארה"ב, אך לאט ובזהירות, עם הרבה ביקורתיות ופיקוח.
מאידך, יכול מאוד להיות שאזרחי ארה"ב פשוט פחדו להביא לשינוי פרסונלי, בעת משבר כלכלי חריף, והעדיפו את "המוכר והבטוח" מאשר לצאת להרפתקה חדשה.


מבחינת מדינת ישראל - בחירתו של אובמה תקשה עוד יותר על מדיניות ראש הממשלה, אם ייבחר שוב, ותהדק את טבעת החנק סביב צווארו, בעיקר בכל הנוגע למדיניות הפן-ערבית של הנשיא.

כאמור, גם הלחץ בנוגע לסוגיה הפלשתינית-ערבית יילך ויגדל, כאשר אובמה יירצה להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל ולהשאיר חותם בקדנציה האחרונה שלו.
בארבע השנים האחרונות, השכיל ראש הממשלה, נתניהו, להדוף את הלחץ הזה במיומנות פוליטית מדהימה.
בקדנציה הזו, אובמה כבר יהיה עם ניסיון והאתגר יהיה קשה יותר.

הלחץ והחנק לא יעצרו רק בפן המדיני, אלא גם הפוליטי, בכל הקשור להשקפת העולם הפוליטית ליברלית-קיצונית של הנשיא, לעומת השקפת העולם הפוליטית-שמרנית של ראש ממשלת ישראל.
הרי כבר שמענו וראינו לא פעם, בקדנציה האחרונה, ניסיון של התערבות אמריקנית בנוגע לחוקים שהכנסת ה-18 העבירה, שאותם היא כינתה כ"סכנה לדמוקרטיה".
יתרה מזאת. לאחר שקיבל רוח גבית מעמו, יוכל אובמה להתפנות ולנסות להתערב - מאחורי הקלעים, כמובן - בבחירות בישראל ולהביא להדחתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, בנימין נתניהו.
ועדיין, אם ייבחר שוב ראש הממשלה, נתניהו, הוא יוכל להתנחם בכך, שבית הנבחרים ימשיך להיות עוין לנשיא אובמה וינסה לבלום "יוזמות מעוררות מחלוקת" בנוגע לישראל.

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה וסגנו, ג'ו ביידן, לצד משפחותיהם, לאחר תוצאות הבחירות בארה"ב.

בעניין האיראני, אובמה עשה עבודה טובה בקדנציה האחרונה - אך לא מספיקה.
הוא הצליח - בלחץ חסר תקדים של נתניהו - להביא סנקציות קשות ביותר, שלא הוטלו על שום מדינה בעבר.
הסנקציות הללו נתנו ונותנות את אותותיהן, אך הן משפיעות בעיקר על הרחוב בטהראן (שספק אם יש בכוחו לצאת שוב כנגד המשטר האיראני, לאחר הניסיון האחרון, שבו אובמה נשאר אדיש והתעלם מהאזרחים)  ופחות על משטר האייתולה.
משימתו של ראש ממשלת ישראל בקדנציה הבאה, תהיה לנסות ולשכנע את האמריקנים להגביר את הסנקציות (כמו, להטיל סנקציות על הבנק המרכזי של איראן. מה שיכול להוות מכת מוות עבור המשטר).

בנוגע לביטחונה ושימור עוצמתה של ישראל במזרח התיכון, כבעלת הברית הטובה ביותר של ארה"ב, ממשל אובמה ימשיך לחזק ולשפר את יכולותיה הצבאיות - התקפית והגנתית - של מדינת ישראל.