יום האישה הבינלאומי - על הקשר שבין פמיניזם לשוביניזם

 ביום שישי האחרון, חגגו אנשים רבים בכל רחבי העולם את "יום האישה הבינלאומי". במהותו, נועד יום זה להוות הכרת תודה לאישה ובכלל, לייצר העצמה נשית בעולם כולו.

אלא שמבט רחב יותר, ביקורתי ופחות שטחי, מציג לנו תמונה שונה לגמרי מהמציאות, בה הרוב מסתכל על "יום האישה הבינלאומי", בפרט, ועל הפמיניזם  - תנועה שהולכת ומקצינה בעשורים האחרונים, בכלל. הדבר קרה וקורה בעיקר אודות שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק של הפמיניזם הרדיקלי עם ארגוני השמאל העולמיים והישראליים (שרובם מתהדרים במותג המוכר "זכויות האדם"), כדוגמת "נשים בשחור", "נשות ווטש", "קואליציית נשים לשלום", "פרופיל חדש", "אסוואת", "נשים למען אסירות פוליטיות" ועוד.  ארגונים אלו נושקים יותר ויותר לכיוון האנרכיה (תוך שימוש, לעיתים, בהפרות סדר ובאלימות קשה) ולאג'נדה הפוסט-מודרנית הרווחת היום בקרב ארגוני השמאל הרדיקליים בכללותם.

"יום האישה הבינלאומי" מקבע למעשה את מעמד האישה כנחות מזה הגברי, וזאת במקום מטרתו המוצהרת - קידום והעצמה מגדרית. בתור "חג אזרחי" שהוקם בחגיגיות על ידי התנועה הסוציאליסטית בארה"ב, ואומץ בחום על ידי מזרח אירופה הקומוניסטית, אנו כבר מבינים שמטרת העל ביום הזה, הייתה ועודנה להוביל לשוויון מגדרי מוחלט. והרי, כזכור, הקומוניזם מאז ומעולם הצטיין במשנתו הדיכוטומית הברורה והסדורה. מצד אחד, שמירה על זכויות האדם הפשוט ועל מעמד הפרולטריון ומצד שני, רמיסת האדם הפשוט ומעמד הפרולטריון וזאת בכדי להגיע לאותו מעמד אוטופי של שוויון. רוצה לומר - החתירה לשוויון היא זו שלמעשה, באופן אבסורדי, מנציחה את הפערים המעמדיים.
מכאן, שגם הפמיניזם, היוצא מתוך הבסיס השורשי של השמאל הפוליטי-כלכלי (ובעשורים האחרונים, משתלב עם השמאל הרדיקלי), שואף להגיע למצב לא רציונלי, שכולו בדיה. היינו, שוויון מגדרי.

כמו כן, אם ניזכר בהגדרה הבסיסית של השוביניזם, אזי נבחין שתיאוריה זו מקדשת מעמד מסוים (לאו דווקא גברי, כפי שנהוג לחשוב) כעליון וכשולט.

והנה כי כן, בעת ובעצם קיום "יום האישה הבינלאומי", הפטרנליזם לוקח חלק משמעותי ושתלטני בחגיגות וזאת על ידי הניסיון לעודד ולחגוג את היום הזה, פעם אחר פעם. לא מדובר רק ביום אחד נומינלי, אלא בטקס שהשתמר וקודש עם השנים על ידי חגיגות ושיתופי פעולה של השלטון המקומי והמדיני. כך, במקום שהעולם הליברלי והמודרני (בו לפמיניזם יש מקום של כבוד) יותיר את חופש ההחלטה והיוזמה אצל הכח הנשי, היום הזה מופרט לידי כל ומשתלב עם רצונות המגדר הגברי, המעוניין, בחלקו, לראות את הנשים נותרות במעמדן הנוכחי ואת עצמו כמגדר שולט.

באופן לא מפתיע, המקרה דומה בדיוק לדרך ״הטיפול״ של השמאל הפוליטי את ערביי ישראל וערביי יו״ש, כאשר מחד, במחנה זה אוהבים לדבר גבוהה גבוהה על גזענות ואפליה ומאידך גיסא, אותו מחנה בעצמו, מתייחס לערבים כאל גזע נחות, חלש וחסר יכולת, שלא מסוגל להתמודד לבדו בעולם, ללא ליווי ושמירה. בתפישת הגזענות המודרנית, המונח הזה מכונה: "גזענות של ציפיות נמוכות". אם כן, הן המיעוט הנשי והן המיעוט הערבי שבויים בקונספציה השמאלנית-שוביניסטית, שבעטיה הם מקובעים לעד כמעמד נחות ותלוי, על ידי אפוטרופוסים שתלטנים ופטרנליסטיים.

ברם, הסיבות שהמין הנשי ירגיש מקופח ומופלה לעומת המגדר הגברי, פוחתות עם השנים יותר ויותר. נשיאת בית משפט, ראש ממשלה, אלופה בצה״ל, חשבת כללית באוצר, שרות בממשלה, קנצלרית גרמניה, נשיאת ארגנטינה, כלת פרס נובל לשלום (נשיאת ליבריה), נשיאת קרן המטבע הבינלאומית (ואולי אפילו הנשיאה הראשונה של ארה״ב בדרך – קלינטון?), הם רק חלק מהתארים שחלקו וחולקות נשים, בעשורים האחרונים, בישראל ובעולם.

אם נתבונן בכמה נתונים מעניינים מתוך דו"ח הלמ"ס, בנושא, שהתפרסמו לאחרונה ("נשים וגברים 1990 – 2011"), נוכל להבחין כי בתהליך העלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה - המתרחש בעשורים האחרונים - הצטמצם יתרונם ההיסטורי של הגברים, עד שנעלם בסוף שנות ה-90. מאז, רמת ההשכלה של הנשים גבוהה יותר.

כמו כן, בעשרים השנים האחרונות, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים עולה בהתמדה, הפער המגדרי בהכנסה החודשית הצטמצם ובאופן כללי, עם השנים הצטמצם גם הפער בין גברים לנשים בהכנסה לשעה.

אין שום תואנות שיימנעו מהנשים להרגיש כשחקן לגיטימי במערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית, בעולם כולו ובישראל בפרט – אפילו לא אירועי שוליים זוטרים וקיצוניים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל ובכלל, כמו הדרת נשים, שהתרחשה בחלק לא גדול מהמגזר החרדי וכמו "כבילת" הנשים לבית, במגזר הערבי.
אמת. יש עוד הרבה עבודה והנשים חייבות להמשיך להשתלב בכל התחומים ולצמצם פערים (הרי, כאמור, שוויון לא יכול להתקיים בשום תחום – כך ההיסטוריה מלמדת אותנו - קל וחומר בתחום המגדרי), אך באותה המידה, הגיע הזמן שאותן נשים ייקחו עצמן בידיים ויחדלו מחגים אזרחיים וקמפיינים מיותרים, שאינם תורמים למגדר, אלא ההיפך הגמור - רק משמרים נוסטלגיות לא נעימות ומקבעים תחושות של קיפוח ואפליה, שכבר מזמן החלו להתמסמס.

זה הוא, אפוא, הקשר שבין הפמיניזם ובין השוביניזם, שבא לידי ביטוי, בעיקר, ב"יום האישה הבינלאומי".

מרוב הרצון להתקדם ולהגיע לשוויון מוחלט, המגדר הנשי לא שם לב ש"יום האישה הבינלאומי", הוא, למעשה, מיצג שוביניסטי פטרנליסטי, בשיתוף פמיניסטי רדיקלי, שלוקח את המיעוט הנשי למחוזות לא רציונליים של שוויון (במקום עידוד המשך ההשתלבות וצמצום פערים מדורג) וקובע את מעמד האישה כמיעוט נחות וחלש, הזקוק לדחיפה חגיגית מזויפת.

הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו", סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת אריאל ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון.

פוליטיקה חדשה – נורמות אפלות

פוליטיקה חדשה? "הבית היהודי" של נפתלי בנט שותפים לקמפיין האנטי של לפיד ומפלגתו.

במסגרת פגישת המשא ומתן של "הליכוד ביתנו" עם "יש עתיד", הסביר עו"ד דוד שומרון – העמד בראש צוות המשא ומתן מטעם הליכוד ביתנו – כי יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, הציב תנאי חד משמעי: בלי חרדים בממשלה.

אם אכן כך הדבר, אזי שמדובר בצעד חשוך ומסוכן, שמאיים בהתססת האווירה וליבוי היצרים, שגם כך מופנים לעבר המגזר החרדי בכללותו (מבלי לעשות הפרדה תת-מגזרית, אפילו תהא בסיסית עד כמה שניתן) וביצירת קרע בעם.

יאיר לפיד אוהב לדבר על "הפוליטיקה החדשה" - במקום שנאה ודמגוגיה, דיאלוג. במקום הפחדה, תקווה. במקום הצהרות, עשייה. הוא גם הרבה להבליט את ההבדלים בין מפלגתו של אביו המנוח ובין מפלגתו שלו. אצלינו לא יתבססו על שנאת חרדים, אמר.

אז אמר. מסתבר ש"פוליטיקה חדשה" היא בסך הכל שם קוד לפסילת מגזר שלם ונידויו מהחיים הישרא-ציוניים, מתוך בורות ורצון לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, במקום לטפל בהן בשותפות, יסודיות ומקצועיות.
לא קירוב לבבות, אלא סיסמאות פופוליסטיות ריקות מתוכן, אכולות שנאה ומשוכות בג׳ל, שדוחקות ציבור שלם לשוליים הקיצוניים ויוצרות ריאקציה. הפוליטיקה אולי חדשה, אך הנורמות, כך נדמה, אפלות.

אמת, ישנה בעיה במדינת ישראל עם המגזר החרדי (והערבי, שממנו לפיד אוהב להתעלם, משום מה) ואכן היא מחייבת טיפול ופיתרון מקיף ורציני, אך דברים כה מורכבים ומסובכים חייבים להיעשות תוך רגישות מיטבית ותוך שותפות מלאה, לצד דיאלוג – הן עם המגזר החרדי והן עם המגזר הערבי.

לפיד, כך נדמה, מסתכל על הבעיה בצבעים של שחור ולבן, תרתי משמע. אפור? אין. ראייה צרה ומסוכנת, שעתידה להוביל לשנאת חינם של מגזר שלם, שחלקו ההולך וגדל, גם כך מתחיל להבין בעצמו את החשיבות של השתלבות בצה"ל ובשוק העבודה ומתחכך בעולם הציוני יותר ויותר.

הנה כי כן, מוסד "שמואל נאמן" בטכניון, החוקר כבר יותר משלושים שנה בעיות חברתיות וכלכליות בישראל, הוציא לאחרונה חוברת מידע מקיפה אודות מצב החברה החרדית.
הנתונים - המתבססים על מספרים רשמיים של הלמ"ס, בנק ישראל, מנהלת השירות האזרחי ועוד גופים חשובים ומוכרים - מראים כי חל גידול של מאות אחוזים בגיוס לצבא, לשירות האזרחי ובהשתלבות חרדים בשוק העבודה.

במקום לנצל נתונים אלו ולהשתמש בהם כקרש קפיצה, מעדיף לפיד – לצד שותפו המוזר, בנט -  צלילה חופשית לתהום הנשייה.
"תמות נפשי עם פלישתים", צועק כל הדרך לבחירות חדשות. והכסף לבחירות? ומעמד הביניים? ומו"מ מדיני עם הפלסטינים? הכל מתגמד לעומת הקמפיין האנטי חרדי מבית אבא.

לאופנה הזו מצטרף יו"ר "הבית היהודי", נפתלי בנט, שכרת עם לפיד את אחת הבריתות המוזרות שנראו בפוליטיקה הישראלית. הרי מדובר בשני אנשים הפוכים לגמרי, שהתכתשו לפני הבחירות על שמאל-ימין. אך כנראה שהכיסאות והג'ובים כן משחקים תפקיד חשוב ב"פוליטיקה החדשה".
פתאום כבר לא מפריע לבנט "שתי מדינות לשני עמים", או כניסתה של לבני לממשלה. אין זכר להצהרות לפני הבחירות. כל מה שהוא רוצה כרגע, זה את הכיסא ואם צריך להקריב כמה חרדים בשביל זה, דיינו.

הצמד לפיד-בנט משחק באש. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים כבירים, הן מבית והן מחוץ. בעקבות זאת, ראש הממשלה, נתניהו, הצהיר לא אחת כי הוא מעוניין בממשלת אחדות לאומית וההצעות ללבני וליחימוביץ', כמו גם לחרדים, מעידה על כוונותיו הרציניות. כולם מוזמנים ולכולם יש מקום. זה חשוב ליציבות הממשלתית וחשוב להתנהלות המדינה לקראת הבאות.
אין שום מניעה שש"ס, למשל, לא תשב בממשלה, אם תסכים לרפורמות מבניות מסוימות בסקטור שלה. אז מדוע לפיד ממהר לפסול מראש, מגזר שלם?

"הפוליטיקה החדשה", אפוא, מתגלה במלוא עליבותה ותככנותה הצינית: אפס סובלנות לאחר בתוספת נידוי וחרמות ואפס אכפתיות מהצהרות לבוחרים ("מחבקים את ביבי מימין", "לא אתן יד לתעמולת השנאה").
אם ימשיכו בנט-לפיד לייצג את האופנה החדשה שהשיקו בבחירות האחרונות, מדינת ישראל תשאב מהר מאוד למערבולת מסוכנת - הן מבחינה פוליטית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

צירוף "התנועה" לממשלה - המהלך הנכון

ציפי לבני - מהלך נכון.

צירוף מפלגת "התנועה" לממשלה מאותת ליו"ר יש עתיד יאיר לפיד וליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט גם יחד - אין זמן למשחקים, הצטרפו עכשיו.


ההסכם הקואליציוני של מפלגת "הליכוד" עם מפלגת "התנועה" הוא הסכם רצוי ומבורך, שמעיד על כוונת ראש הממשלה, לגבש קואליציה כמה שיותר רחבה, חזקה ויציבה. צירוף "התנועה" פותח את הדלת גם למפלגות קדימה ו"יש עתיד".

ציפי לבני תכהן כשרת המשפטים, תפקיד אותו היא מכירה היטב. גם בשל התואר האקדמי שלה במשפטים וגם בשל העובדה שכיהנה כבר בעבר (במשך יותר משנה) בתפקיד זה. בנוסף, לבני תקבל לידיה את המושכות לניהול המו"מ המדיני מול הערבים-פלשתינים.

בהקשר זה, חשוב וראוי לציין, שנתניהו למעשה חישק את לבני בהסכם הקואליציוני. אומנם לבני תכהן כמנהלת המו"מ, אך סעיף 15 בהסכם מציין בפירוש, שראש הממשלה יהיה "אחראי העל על המתווה המדיני" וכן שלבני תיאלץ "לתאם עם ראש הממשלה" בכל תהליך. או בקיצור - ציפי לבני תסתובב בקוקטיילים ותאכל כיבודים ובסופו של דבר, ראש הממשלה הוא זה שיקבע.

חשוב גם לציין שבהסכם מובא לידי ביטוי החוק למשאל עם, שעבר בממשלת נתניהו האחרונה. באחד הסעיפים נכתב בפירוש, שאם וכאשר יושג הסכם, הדבר יובא למשאל עם, בהתאם לדין.

איתות בולט על כיוון הממשלה

בכך שצירף את לבני לממשלה, נתניהו גם משיג "שקט תעשייתי". כעת נראה את לבני מנסה להטיל את האשמה בסכסוך הערבי-ישראלי על ממשלת ישראל.

לצידה יכהן עמיר פרץ - שהוציא שם טוב למילה "אופורטוניסט" וכל מילה מעבר מיותרת - כשר הגנת הסביבה. תפקיד בו הוא לא יכול להזיק יתר על המידה.

כניסתה של "התנועה" חשובה ביותר, שכן היא מאותתת ליתר המפלגות, במיוחד ל"יש עתיד" של יאיר לפיד, על הכיוון של הממשלה - פרגמטית, הענקת חשיבות לדיפלומטיה ולמשא-ומתן ויציבות ממשלתית. נתניהו, למעשה, לא מותיר ללפיד ברירה, הודות למינוי של לבני למנהלת המו"מ עם הערבים-פלשתינים.

מנגד, גם לנפתלי בנט לא יכולים להיות תירוצים, מכיוון שנתניהו הוא הרי "אחראי העל" והוא זה שיחליט בסוף - לא לבני. ויש כמובן את עניין משאל העם.

למדינה אין זמן למשחקי טירונים

לשניים האלו, לפיד ובנט, אני מציע לסיים עם השטיקים ולהיכנס לממשלה כמה שיותר מהר. למדינת ישראל אין זמן למשחקי אגו של טירון פוליטי זה או אחר, שעדיין שיכור מהצלחתו הזמנית בקלפי. ישראל עומדת בפני אתגרים כבירים - הן בכלכלה, הן בביטחון והן במדיניות הפנים השונה.

(במיוחד הצעתי מיועדת לבנט, שכן לפיד, בסופו של דבר, יכול לשכוח אותו ולהיכנס לקואליציה בהסכם עם מפלגת "העבודה". בסופו של עניין, בנט יכול למצוא עצמו קירח מכאן ומכאן, ולא אתפלא אם זה אכן יקרה, לאור הנסיונות הנשנים שלו לנגח את נתניהו על חשבון טובת המדינה.)

נתניהו מקלקל לעצמו את המוניטין

ונסיים בביקורת על ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הטעות של ראש הממשלה היא לא, כמובן, בהכנסת "התנועה" לקואליציה. המהלך הזה הוא, כאמור, דבר מבורך ורצוי, והיה גם צפוי, למען האמת. לפחות עבור מי שמבין דבר או שניים במערכת הפוליטית.

נתניהו הבטיח שלא ייתן ללבני את תיק החוץ ובזה אומנם הוא עמד, אך הכישלון הערכי שלו נובע מהצהרתו השנייה, הנוגעת למעורבותה של לבני במו"מ עם הערבים, באומרו שהוא לא ייתן "דריסת רגל ללבני בתהליך המדיני".

חבל. גם אם מדובר בתפקיד שמהווה "עלה תאנה" בלבד וגם אם ידוע שראש הממשלה הוא זה שיקבע לבסוף, אסור היה לו להבטיח דבר שהוא ידע והתכוון שלא לעמוד בו מראש. זה לא ראוי, לא אתי וזה גם לא מתאים לו. ברוב המקרים ראש הממשלה אכן עומד במילותיו וחבל לקלקל את המוניטין.

מבצע עמוד ענן - לא לחזור על טעויות העבר

שר הביטחון, אוהד ברק והרמטכ"ל, בני גנץ, בתדרוך צבאי. לתרגם את ההישג הצבאי, להישג מדיני.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ולתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשייתי והרתעה אמיתית מול החמאס - אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.

הרקע למבצע – החמאס הפריז בביטחונו

מדינת ישראל יצאה לפני כמעט שבוע למבצע "עמוד ענן" שעליו הכריזו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק.

השניים, שלא נחשבים ששים אליי קרב, החזיקו באיפוק ובריסון הביטחוני מתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית ולא יצאו להרפתקאות פזיזות וחפוזות. כל אירוע – כולל המבצע הנוכחי - נשקל בשום שכל, בקור רוח ובתהליך קבלת החלטת מפוכח וריאלי, שבסופו, הוחלט שלא לצאת לשום פעולה נרחבת בעזה, למרות טפטופי הטילים.

הסיבה לכך היא, שבראש מעייני הקברניטים של מדינת ישראל, עמדה (ועומדת) איראן ופרויקט הגרעין שלה. איראן, ולא אחרת, מהווה את האיום הקיומי היחיד והבלעדי, על מדינת ישראל וככזה, היה על הקברניטים בירושלים, להתייחס אליו בהתאם.
פעולה נרחבת בעזה, הייתה מסיטה את תשומת הלב העולמית מהנעשה בטהראן ומשטר האייתולה היה ממשיך לסובב את הצנטריפוגות ללא הפרעה (למעשה, זה בדיוק מה שקורה בזמן כתיבת שורות אלו).

תוסיפו לכך את המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע העולם מאז 1929 ותיווכחו מדוע ראש הממשלה, נתניהו, חשב לא פעם ולא פעמיים, לפני שהחליט לצאת למבצע "עמוד ענן" בעזה.

ואולם, בסופו של דבר, מדינת ישראל כן החליטה לצאת למבצע בעזה. אז מה בדיוק גרם לשינוי בקרב מקבלי ההחלטות בממשל הישראלי?
הסיבה לכך היא, שבשבוע שעבר, החמאס חצה את כל הגבולות האפשריים. כשמדובר בטפטופי שיגורים לטווח הקצר ואפילו הבינוני, ישראל יכולה לעמוד איתנה מול אלו והחוסן הלאומי של אזרחיה מספיק חזק בכדי להמשיך את שגרת החיים, גם במצבים כאלה. זה נעשה הרבה בזכות מתקני ההגנה הפאסיביים אך גם, ובעיקר, הודות למערכת ההגנה האקטיבית, "כיפת ברזל", שעושה חיל במבצע הנוכחי, עם יותר מחמישים אחוז של הצלחת יירוטים.

במצב כזה, אמנם הריבונות הישראלית נפגעת והטרור ממשיך להכות, אך כאמור, האזרחים יחסית מוגנים וניתן "למשוך" את המצב לעוד כמה וכמה חודשים, עד לכשיסתיים המערכה מול האיראנים (וכפי שהצהיר ראש הממשלה בנאום "הקו האדום" מדובר בעניין של עד 12 חודשים לכל היותר).

והנה כי כן, ארגון הטרור, חמאס, החליט לחצות את הגבול. ביום שלישי, ה-6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל, לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ב-8 בנובמבר, בפעולת "חישוף" בתוך רצועת עזה, ליד חאן יונס, פוצצה מנהרה נפץ עצומה וב-10 בנובמבר, בוצע ירי טיל נ"ט מסוג  "מילאן", על ג'יפ סיור צה"לי.

על עליית מדרגה כזו, ישראל כבר לא יכלה לעבור על סדר היום. ב-13 בנובמבר, בישיבה חשאית של "התשיעיה", הוחלט על יציאה למבצע צבאי בעזה, תוך חשאיות מוחלטת. נתניהו וברק אפילו הצפינו עד רמת הגולן, רק בכדי לסמא את עיני החמאס.

מטרות המבצע הוגדרו במעומם – בכוונה תחילה – בכדי לא לשוב על טעויות "עופרת יצוקה" ולהסתבך בבוץ העזתי ובפעולה נגררת: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס וארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי-הישראלי.

המהלך הטקטי

ואכן, כבר בערב הראשון של המבצע, ישראל חיסלה, בצורה כירורגית, את מפקד הכוחות המזוינים של עז-אל-דין-אל-קסאם, (הזרוע הצבאית של החמאס), אחמד ג'עברי. מדובר במכה מוחצת עבור החמאס, שלא היה מוכן לכך לחלוטין.
צה"ל ניצל את שעות הבלבול ויצא לגיחות הפצצה של יעדי השיגור וטילי הפאג'ר 5. הגיחות הללו נחלו הצלחה מסחררת, כאשר צה"ל השמיד כמעט לחלוטין את כל מערך האסטרטגיה של החמאס.
חשוב לציין, שטילי הפאג'ר 5 נחשבו כ"קלף מנצח" עבור החמאס, שאיים ללא הפסקה, שיירה טילים על תל-אביב. אמנם בסופו של דבר הוא אכן ירה, אך בצה"ל לקחו בחשבון שנותרו כמה טילי פאג'ר בודדים שהחמאס יעשה בהם שימוש.
ובנתיים, כולם יורטו על-ידי כיפת ברזל.

נכון לכתיבת שורות אלו, מדינת ישראל השמידה יותר מ-1000 יעדי טרור ברצועת עזה. מדובר בהישג אדיר, שרובו ככולו שייך למודיעין הישראלי, שהצליח לאסוף בנק מטרות כל כך נרחב וכל כך מדויק, בצורה כה מרשימה.
החמאס, לאחר חיסולו של ג'עברי, מבולבל. מצד אחד הוא מתחנן למצרים שתתווך הסכם הפסקת אש ומצד שני, מנסה להילחם פסיכולוגית מול אזרחי מדינת ישראל, דרך האינטרנט והרשתות החברתיות.
גם בזירה הזו, צה"ל מחזיר אש וניכר כי ידיו על העליונה. בניגוד לעבר – בפרט "עופרת יצוקה" - צה"ל הגיע מוכן למבצע הזה ולא מפסיק לצייץ בטוויטר ולשתף בפייסבוק. הלחימה מתרחשת בשתי הזירות – הפיזית והוירטואלית, שמשחקת על דעת הקהל העולמית ונותנת למדינת ישראל נקודות זכות רבות.

ככל שיימשך המבצע, החמאס, שנמצא בלחץ עצום וספג מכות אנושות, לא יוכל להמשיך ולשרוד עוד הרבה זמן, מה שמייתר את הצורך בהכנסת כוחות קרקע לתוך עזה, שתהווה מלכודת מוות.
בנוסף, אין שום אזכור במטרות המבצע ל"הפלת שלטון החמאס", כך שגם מהבחינה הזו, אין שום צורך במבצע קרקעי.
יתרה מזאת, אין שום מטרה בהגדרות המבצע, שמייחלת להפסקת הירי המוחלט מעזה, אלא רק "צמצום". ולצורך כך,
ניתן להשמיד את הרוב המוחלט של מחסני האמל״ח והשיגורים - גם לטווחים קצרים, דרך האוויר. עם משגרים שקשה להורידם, ניתן להיעזר בכוחות קרקע מיוחדים וכירורגיים.

בכדי לעמוד במטרות המבצע, ניתן להמשיך ולהשתמש באוויר ובים בצורה דומיננטית (בנוסף ליחידות קרקע מובחרות, שככל הנראה כבר נמצאות כבר עמוק בתוך רצועת עזה)


כן להפסקת אש - לא לטעויות העבר

נכון לכרגע, צה״ל עושה עבודה יוצאת מן הכלל ואין שום סיבה לשנות את התכניות. הכל פועל כמתוכנן. הן הזרוע המדינית והן הזרוע, מרוצים מהתהליך והמטרה קרובה – לשמר את ההישג הצבאי, דרך הסכם מדיני.
וכאן אמור להינעץ ההבדל בין מבצע "עופרת יצוקה", שהסתיים בהסכם עם האמריקנים ובהחלטה 1860 של האו"ם, שלא הביאה לשום שינוי איזורי, או להישג דיפלומטי, לבין המבצע הנוכחי.

יש לקוות שההנהגה הנוכחית, תהא קצת יותר חכמה מההנהגה הקודמת (ובמקרה של שר הביטחון - יותר מנוסה) ותדע לנצל את ההישג הצבאי, להישג מדיני ודיפלומטי. מה שלא קרה במבצע הקודם, ועל כן ישראל הגיעה לאותו מצב.

ההנחה הרווחת היא – ולא רק בישראל - שעם ארגוני טרור לא עושים הפסקת אש ולא מדברים, מכיוון שסביר להניח, שישראל שוב תקבל זליגות ושוב סבבים חדשים יצוצו.

ההנחה הזו בהחלט נכונה, אך עם סייג קטן. אמנם לא צריך להידבר עם ארגוני טרור, אך מצד שני, לא צריך לוותר מראש על ערבויות בינלאומיות.

"האביב הערבי", או כפי שמכנים אותו בצדק, "החורף האסלאמי הרדיקלי", טומן בחובו הזדמנות פז יוצאת מגדר הרגיל, עבור מדינת ישראל, שחייבת להפוך את המציאות על פיה.
הווה אומר - רק בעוד כמה ימים, לכשהחמאס כבר יזחל באפיסת כוחות, על ישראל להכתיב למצרים (שם שולטים האחים המוסלמים והרי החמאס הוא סניף של ״האחים״ בעזה), לתורכים ולאמריקנים, הסכם כניעה מביש של החמאס, שיקשר את אותן מדינות לעזה.
כך החמאס יהיה קשור בצורה בלתי רגילה ויהיה ארגון תלוי לחלוטין.

כששתי מדינות, מעצמות איזוריות, כדוגמת תורכיה ומצרים, ערבות לשקט מעזה, זה אומר שיהיה שקט.
ראשית, כי הן רוצות להיחשב - כל אחד - כגוף מוביל, יוזם ומשפיע באיזור. אינטרסים אישיים.
שנית, מכיוון שהחמאס לא יעז לצאת כנגד ערבויות של אותן מדינות. מדובר ביריקה בפרצוף. וכאשר המוניטין של אותן מדינות תלוי בשקט מעזה, הן לא ישקטו על השמרים, אם החמאס יפר את הרגיעה. וגם אם כן, הן לא תוכלה לבוא בשום טעונת לישראל, אם תחליט לצאת שוב למבצע.
החמאס לא יעז להפר את המשמעת המדינית, כאשר הוא יהיה קשור לטבורן של מצרים ותורכיה, שייראו בכל הפרה שלו, פגיעה במעמדן העולמי. הרי הן תורכיה והן מצרים בקשרים הדוקים עם האמריקנים וזקוקים להם.
אם ישראל תשיג ערבויות אלו, יהיה זה הישג חסר תקדים למדיניות הביטחון שלה.

זו כבר לא "הודנה" או הפסקת אש בתיווך אמריקני. זה הסכם עם ערבויות תורכיות ומצריות, בגיבוי אמריקני.

כשקושרים מישהו עם שקית ניילון, הוא משתחרר אחרי 30 שניות. מאידך גיסא, כשכובלים מישהו עם אזיקים בידיים וברגליים ואפילו כובלים  אותו לקיר, הוא לא יוכל להשתחרר מכך. אין לו שום סיכוי.

"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה, באמצעים אחרים", אמר קלאוזביץ'. אחד מגדולי הוגי המלחמות והביטחון מאז ומעולם.
מלחמה לשם מלחמה, לא קיימת. כל קברניט, לפני שיוצא למלחמה, מציב לעצמו מטרות מדיניות לפני. אחרת הוא לא יוצא לשום פעולה, ואם כן, הפעולה הזו נראת בדיוק כפי שנראת קבלת ההחלטות שלו.
 
על כן, גם אם נכניס כוחות רגליים לעזה ונכבוש את הרצועה ונכלכל כמעט שני מיליון אנשים (וזה ממש לא מה שמדינת ישראל צריכה, ועוד בזמן גירעון גודל), בסופו של דבר לא ניתן יהיה להישאר שם לנצח.
צה"ל ייצא ויווצר ריקאציה. שוב יעלה ארגון טרור סורר אחר, שאין לו שום אחריות (לא למצרים ולא לתורכיה) מלבד איראן ויעשה מה שעשו הארגונים הסוררים בשנים האחרונות ומה שעושה החמאס כעת.

רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ואולי גם לתורכיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשיית והרתעה אמיתית מול החמאס, אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.

                                       

הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג ״למה לא פוליטיקה עכשיו״, עורך וכתב באתר הספורט "השישית באירופה", כתב באתר ליכודניק, פעיל בתא לביא-אריאל ובצעירי הליכוד. סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.

מספיק עם הדמגוגיה

הסכנה הגדולה ביותר של האדם - פופוליזם ודמגוגיה.

כל מומחה מטעם עצמו (במיוחד הח״כים העומדים לבחירה) מדבר ביומיים האחרונים על הצורך בפעולה נרחבת בעזה.
ככה סתם. בלי לנסות ולצפות את התרחישים העתידיים, בלי להבין את המשמעויות, בלי לבחון משתנים פנימיים וחיצוניים.
הכל קל, הכי פשוט, הכי עכשיו.
איזה יופי.

בבואו של הקברניט לקבל החלטה, עליו להתחשב בעשרות גורמים.
הנה רק חלק קטן מהם:

משתנה אסטרטגי - אסור בשום פנים ואופן ליפול למלכודת של איראן. צריך להיות חכמים ומובילים ולא צודקים ומובלים. מבצע בעזה יהווה פרס לטהראן, שרוצה להמשיך להעשיר אורניום בשקט.
התקשורת והקהילייה הבינלאומית יתרכזו בירושלים ולא באיראן.
היחידה שמהווה איום קיומי על ישראל, היא איראן. בל נשכח זאת.

משתנה טקטי - והיה והחמאס נופל, מי בדיוק יקום במקומו?
התשובה פשוטה. ארגון סורר יותר, שנמצא בקשרים טובים והדוקים יותר עם איראן.
אז מה הפיתרון, לכבוש את רצועת עזה?

משתנה גיאופוליטי - מה תהא התגובה מהמשטר החדש במצרים - שם ישראל הולכת על חוט דק בכל הקשור למנגנוני הביטחון המצריים?
מדובר באינטרס עליון של מדינת ישראל וגם מצרים. דווקא בשל נשיא עוין במצרים, על ישראל להיות פרגמטית יותר, בכדי לא לתת תירוץ למורסי לנתק את שיתוף הפעולה הביטחוני של שני הצדדים. על שתי המדינות להציג מדיניות אחראית ושקולה.

ומה בדבר מתיחות השיא הנוכחית בגבול עם סוריה, שיכולה ליצור מצב של לחימה בכמה זירות במקביל?
הרי זה לא אינטרס ישראלי בעליל. תורת המלחמה בצה״ל תמיד העדיפה לחימה בזירה אחת, עם ריכוז כוחות וסדר מבצעי. כל מצב אחר יהווה שחיקת משאבים וכסף, שאין לנו כרגע.

המצב במצרים ובסוריה מתוח מאוד ואין סיבה שישראל תיגרר להרפתקה מיותרת.

משתנה משפטי - חוסר הלגיטימציה העולמית והערבויות הביטחוניות למבצע צבאי יוצר מצב משפטי בעייתי. אין שום טעם במבצע כזה, שיהיה אפקטיבי רק בטווח הקצר, אך לא ינוצל באופן דיפלומטי.

משתנה כלכלי - מה בדבר המצב הכלכלי במדינה וההאטה במשק שהולכת ומחריפה? מבצע יעלה המון, המון כסף. אין לישראל פריבילגיה לכך כעת. בטח לא כשכספי הבחירות לפנינו.

שורה תחתונה - אין שום פתרונות קסם. אין הוקוס פוקוס, או שחור ולבן.
החיים טיפה יותר מורכבים מאיך שיונית מציגה אותם בטלויזיה. יש דברים שנסתרים מעיני הציבור - וטוב שכך.
יש לנו קברניטים מנוסים. מנהיגים ראויים, אחראיים, מפוכחים ושקולים, אשר מקבלים החלטות על סמך עלות מול תועלת ושיקולים רציונליים אחרים.

קצת צניעות ואחריות לא יזיקו. וכן, גם פרופורציות.

ניצחון אובמה בבחירות - על המשמעויות עבור ארה"ב וישראל

המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, מפנה את הבמה לנשיא ברק חוסיין אובמה, שנבחר מחדש.

 ארצות הברית של אמריקה סיימה היום עוד תהליך פוליטי שהתנהל באופן איכותי, משובח ושקוף, אשר בסופו ניתנה החלטה- עוד ארבע שנים עם הנשיא, ברק חוסיין אובמה.

הבחירה הזו, שעליה החליטו אזרחי ארה"ב, מעלה שאלה מתבקשת. כיצד אזרחי ארה"ב בחרו, שוב, באותו הנשיא שהוביל אותם לחור פיננסי ולהחרפת המשבר הכלכלי?
הרי סיסמת הבחירות של הנשיא האמריקני, דאז, ביל קלינטון, ידועה לכל. "זו הכלכלה, טמבל" והרי ידוע הוא, שכל נשיא  אמריקני צריך לעבור את המשוכה הכלכלית, אם ברצונו להיבחר שוב לכס הנשיאות. במיוחד בכל הנוגע לרמת האבטלה.

ובכל זאת, הנתון מדהים. עשר, מתוך אחד-עשר המדינות המתנדנדות, נתנו את קולן לאובמה (חוץ מצפון-קרוליינה), מה שהביא לו את הניצחון די בקלות.
על כן, בשום פנים ואופן לא ניתן לומר ש"צריך להחליף את העם האמריקני" (כמאמר אותו משפט מפורסם של בן-אהרון).

מי שבחר, שוב, באותו נשיא שהוריד את ארה"ב על ארבע מול מעצמות העולם המתעוררות, שהציג מדיניות חוץ רופסת ומסוכנת במזרח התיכון והעלה משטרים אסלאמיסטים קיצוניים, שהביא לחוב לאומי ברמות שאי אפשר לדמיין, שלא הצליח להתקדם צעד אחד מול המשבר הכלכלי, ושהתחיל וסיים קדנציה עם אותו מספר מובטלים - אזי שכנראה מעוניין בעוד ארבע שנים דומות וזה בהחלט זכותו.

מצביעי רומני לא מעכלים את הבשורה.

הבחירות שהתקיימו היום בארה"ב, די דיכוטומיות וכך גם תוצאותיהן.
מצד אחד, אזרחי ארה"ב בחרו לשנות את פני הפדרציה האמריקנית, כמעט לחלוטין. פחות שוק חופשי, פחות הנהגה, שטף של מהגרים, פחות דת ומתירנות רחבה יותר.
מצד שני, באופן מנוגד, אזרחי ארה"ב נתנו את קולם בבית הנבחרים דווקא לרפובליקנים (227 לעומת 175 לדמוקרטים) ושימרו את כוחם בקרב הקונגרס.
התוצאות הללו מעידות על שני דברים מנוגדים - מחד, רצון לשנות ולחדש את פני ארה"ב, אך לאט ובזהירות, עם הרבה ביקורתיות ופיקוח.
מאידך, יכול מאוד להיות שאזרחי ארה"ב פשוט פחדו להביא לשינוי פרסונלי, בעת משבר כלכלי חריף, והעדיפו את "המוכר והבטוח" מאשר לצאת להרפתקה חדשה.


מבחינת מדינת ישראל - בחירתו של אובמה תקשה עוד יותר על מדיניות ראש הממשלה, אם ייבחר שוב, ותהדק את טבעת החנק סביב צווארו, בעיקר בכל הנוגע למדיניות הפן-ערבית של הנשיא.

כאמור, גם הלחץ בנוגע לסוגיה הפלשתינית-ערבית יילך ויגדל, כאשר אובמה יירצה להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל ולהשאיר חותם בקדנציה האחרונה שלו.
בארבע השנים האחרונות, השכיל ראש הממשלה, נתניהו, להדוף את הלחץ הזה במיומנות פוליטית מדהימה.
בקדנציה הזו, אובמה כבר יהיה עם ניסיון והאתגר יהיה קשה יותר.

הלחץ והחנק לא יעצרו רק בפן המדיני, אלא גם הפוליטי, בכל הקשור להשקפת העולם הפוליטית ליברלית-קיצונית של הנשיא, לעומת השקפת העולם הפוליטית-שמרנית של ראש ממשלת ישראל.
הרי כבר שמענו וראינו לא פעם, בקדנציה האחרונה, ניסיון של התערבות אמריקנית בנוגע לחוקים שהכנסת ה-18 העבירה, שאותם היא כינתה כ"סכנה לדמוקרטיה".
יתרה מזאת. לאחר שקיבל רוח גבית מעמו, יוכל אובמה להתפנות ולנסות להתערב - מאחורי הקלעים, כמובן - בבחירות בישראל ולהביא להדחתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, בנימין נתניהו.
ועדיין, אם ייבחר שוב ראש הממשלה, נתניהו, הוא יוכל להתנחם בכך, שבית הנבחרים ימשיך להיות עוין לנשיא אובמה וינסה לבלום "יוזמות מעוררות מחלוקת" בנוגע לישראל.

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה וסגנו, ג'ו ביידן, לצד משפחותיהם, לאחר תוצאות הבחירות בארה"ב.

בעניין האיראני, אובמה עשה עבודה טובה בקדנציה האחרונה - אך לא מספיקה.
הוא הצליח - בלחץ חסר תקדים של נתניהו - להביא סנקציות קשות ביותר, שלא הוטלו על שום מדינה בעבר.
הסנקציות הללו נתנו ונותנות את אותותיהן, אך הן משפיעות בעיקר על הרחוב בטהראן (שספק אם יש בכוחו לצאת שוב כנגד המשטר האיראני, לאחר הניסיון האחרון, שבו אובמה נשאר אדיש והתעלם מהאזרחים)  ופחות על משטר האייתולה.
משימתו של ראש ממשלת ישראל בקדנציה הבאה, תהיה לנסות ולשכנע את האמריקנים להגביר את הסנקציות (כמו, להטיל סנקציות על הבנק המרכזי של איראן. מה שיכול להוות מכת מוות עבור המשטר).

בנוגע לביטחונה ושימור עוצמתה של ישראל במזרח התיכון, כבעלת הברית הטובה ביותר של ארה"ב, ממשל אובמה ימשיך לחזק ולשפר את יכולותיה הצבאיות - התקפית והגנתית - של מדינת ישראל.

הוריקן סנדי העניקה רוח גבית לאובמה

המירוץ אחר הממלכתיות. אובמה מנצל את יתרונו על פני רומני.

 הוריקן סנדי, שנחתה בימים האחרונים לחופה המזרחי של ארה"ב, גרמה לקטסטרופה שרבים לא הצליחו לחזות.

פגיעות באזורים המאוכלסים ביותר בארה"ב, שיתוק ניו יורק וסביבתה, גרימת נזקים חמורים ברכוש ובנפש - לפחות 33 הרוגים (רובם נפגעו מפגיעת עצים שקרסו), מיליוני אזרחים שנותרו ללא חשמל, וכמובן, הנזק החמור ביותר בהיסטוריה של הרכבת התחתית בניו יורק.

בשל משבר הטבע האימתני - ששוב הכניס מעט פרופורציות לאדם היהיר ושיכור הכח בעולמינו הקטנטן (וכולנו נשכח זאת, עד אסון הטבע הבא) - הופסק כליל קמפיין הבחירות של שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, הנשיא הנוכחי, ברק חוסיין אובמה והמועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני.

אלא שסדנא דארעא - חד הוא. אמנם הקמפיינים הושהו דה-יורה, אך דה-פקטו, הקמפיין המשיך, גם המשיך.

מבחינתו של הנשיא, אובמה, תזמון הסערה - עד כמה שזה יישמע קר ואכזרי - הגיע בדיוק בזמן. הנשיא ניצל את המשבר בכדי להציג חזות ממלכתית, סמכותית ולנצל את תפקידו כ"קומנדר אין צ'יף" של ארה"ב (commander in chief). המפקד העליון.

מנגד, ידיו של רומני היו כבולות. עד שהלה עקף את אובמה בסקרים - גם ברוב המדינות המתנדנדות - ועד שצבר מוניטין, הגיעה סנדי והעיפה לכל הרוחות את המומנטום שלו.

ומה היה עליו לעשות? הרי אם היה תוקף את אובמה על המדיניות והתגובה של האחרון במהלך הסופה, היה נתפש כלא ממלכתי וכציניקן שלא אכפת לו מדבר, זולת הצלחת הקמפיין שלו וכיסא הנשיאות (בדיוק כפי שספג את האש לאחר האשמות הממשל, בעודו מטפל עדיין בסוגיה הבוערת).

ואם לא היה תוקף (כך בחר), כל אור הזרקורים היה מכוון לדרך טיפולו ודאגתו האבהית של נשיא ארה"ב, שהוא, כאמור, המפקד העליון של הכוחות המזוינים.

רומני בחר, בסופו של דבר, בבחירה הנכונה. במקום לתקוף את הטיפול של אובמה במשבר, הוא הסב את כנס הבחירות שהיה אמור להתקיים באוהיו, לכנס תרומות לנפגעי האסון. בחירה ממלכתית ואחראית. ובכל זאת, ספק אם הדבר עזר לו לנוע לכיוון "הבמה המרכזית".

מימדי ההרס והזוועה הותירו רבים מאזרחי ארה"ב בהלם מוחלט.

גם רומני יודע היטב - כשיש אירוע בסדר גודל לאומי, העם מתלכד ומיישר את השורות והאנשים מרגישים מחויבות האחד לשני.

אסון, ברוב המקרים, גורם לחיפוש אחר יציבות ולא הרפתקה חדשה. כך שהמנצח הגדול מכל האסון, שהותיר אחריו הוריקן סנדי, הוא ללא ספק הנשיא הנוכחי, ברק חוסיין אובמה.

עד שהסופה תישכח וממדיה הסופיים ייתגלו, כבר יגיע יום הבחירות.

למיט רומני יהיה קשה מאוד לצמצם פערים ולחזור לקדמת הבמה, כשעשן הבתים השרופים ושיירות המכוניות הצפות, עדיין יוותרו בזיכרון הטרי של הבוחרים.

העימות בעזה: בין אסטרטגיה לטקטיקה

ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בין טקטיקה לאסטרטגיה.

 ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?

ביממה האחרונה נחתו כשבעים רקטות ומרגמות על יישובי עוטף עזה, במה שנראה כמציאות יומיומית מתמשכת, שלא עתידה להיפסק בטווח הקרוב.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד כרגע בצומת דרכים חשוב – האם לדבוק במדיניות הביטחונית המאופקת, השכלתנית והמפוכחת שלו, או להיגרר למדיניות בחירות, פופוליזם וסטייה מסוכנת ממערך האסטרטגיה הכללי של מדינת ישראל, שהוא פועל על-פיו לאורך השנים האחרונות?

ובכן, התשובה ברורה. על ראש הממשלה לא לנצל את שיגורי הרקטות מרצועת הטרור בעזה, בכדי לעשות הון פוליטי וכפי שזה נראה, הוא בהחלט לא מתכוון לעשות זאת. נתניהו מבין היטב, שאסור שנושא טקטי, ישפיע על נושא אסטרטגי ויותר חמור - אסור שהנושא הטקטי, יהפוך לנושא אסטרטגי.

לא אינטרס אסטרטגי

זה מאוד מפתה להיכנס לעזה, או להוריד בניינים, בזמן מערכת בחירות, במיוחד כשהמתקפה כל כך מאסיבית, אך בסופו של דבר, ראש ממשלה, כמנהיג של כלל אוכלוסיית ישראל, צריך לקבל החלטות שקולות, בתוך חדר אטום, ולא החלטות פזיזות שיתקבלו על סמך זעקות ההמון - יהיו מוצדקות ככל שיהיו.

במסגרת פעולות הממשלה, ראש הממשלה הורה להגיב בכח ובעוצמה - כירורגית - וכך אכן ראוי. ההתקפות צריכות להיות מכוונות בעיקר כלפי הארגונים הסוררים בעזה, כמו הג׳יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית. באם גם החמאס מעורב בירי, על צה״ל להגיב בחוזקה כנגד תשתיות הארגון, אך לא כאלו שנחשבות כקו אדום עבור הארגון, על-מנת שלא להסלים את האירוע.

בנתיים, תגובת צה״ל מהלילה האחרון עומדת בציפיות. חיל האוויר והטנקים פוגעים ומחסלים בכל חוליה שמעזה לשגר לכיוונינו רקטות. בנוסף, צה״ל ממשיך - בשום שכל - להטיל את האחריות על החמאס, ככזה השולט ברצועת עזה.

בסופו של דבר, אין לשני הצדדים שום אינטרס להחריף את המצב. בל נשכח, שירי הרקטות מהרצועה, הגיע לאחר מכת מנע של צה״ל (שטוב שנעשתה, כמובן). כך שצריך להגיב בנחישות, בעוצמה ובצורה ממוקדת ולא להשתולל ולהחריף את המצב, גם בשל הצורך שלא לעשות הון פוליטי בזמן בחירות וגם מהצורך שלא להסלים את המצב, מכיוון שזה בעיקר לא אינטרס אסטרטגי ישראלי.

לשחק לטובת האירנים

צריך להבין דבר פשוט. למדינת ישראל יש מספר איומים בו זמנית. במסגרת רשימת האיומים הללו, יש איום אחד, בלבד, שהוא קיומי למדינה, וזה האיום האירני. כל שאר האיומים, כרגע, נחשבים לאיומים טקטיים ולא אסטרטגיים.

בראש המטרה עומדת אירן והפסקת המרוץ שלה להשיג ראשי נשק גרעיניים. כל הסחת דעת, קל וחומר צבאית, תשחק לטובת האירנים. והרי ידוע הוא, שאירן היא זו שעומדת מאחורי השיגורים האלו. אירן היא זו שרוצה להתסיס את האזור הזה, בכדי שהיא תוכל להמשיך לסובב את הצנטריפוגות בשקט ושהעולם יתרכז בירושלים וב"רצח האזרחים" שישראל מבצעת בעזה ולא בטהרן. המטרה היא ברורה, שיירד ממנה הלחץ, שהיא תקבל אוויר.

על ישראל להחליט, האם היא מעוניינת לפעול לפי התוכנית של אירן, שהיא כאמור, איום קיומי וממשי על מדינת ישראל - או שהיא רוצה לפעול לפי האינטרס שלה עצמה ולהפיל את שלטון החמאס, לפי מדיניות ביטחון מוסדרת ואחראית, בזמן המתאים מבחינתה?

נכון, הצד השני, קרי חמאס, לא מכיר בישראל. אך אין זה משנה כלל, מכיוון שלצד השני יש גם אינטרסים, בדיוק כמו לישראל. והאינטרס של החמאס הוא לא להסלים את המצב וזאת מפני שהחמאס התרחק מדמשק ומשלטון אסד, וכתוצאה מזאת, גם מאירן - והתקרב למצרים ולחלק הסוני של המפה, כמו קטאר (אתמול ביקר בעזה, שליט קטאר).

מצד שני, אירן העלתה את המימון והחימוש כלפי ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האיסלאמי, שנמצאות גם כן ברצועה, ואלו פועלות כנגד ישראל (וגם כנגד החמאס. רק לפני שבוע, החמאס העביר מידע לישראל על אחד מבכירי ארגון ועדות ההתנגדות, וישראל חיסלה אותו כתוצאה מזאת).

השטן הכי כבול

כל מי שדורש את הפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה. אם החמאס, שהוא ארגון טרור לכל דבר, אך הופך בהדרגה לארגון סמי פוליטי, בעל אחריות לתושבי עזה, ייפול. מי יעלה במקומו? החמאס כרגע הולך לקראת התקרבות למצרים, ולעולם הסוני (והעולם הסוני מקורב לעולם המערבי הרבה יותר. ובשל כך, הוא נתון ללחצים הרבה יותר) ואילו אחד הארגונים שצפוי שיעלו במקומו (הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית), או שילוב של שניהם ביחד, מקורבים לסוריה ולאירן.

אז מה עדיף למדינת ישראל, במאזן הכוחות כרגע? התשובה ברורה - אף לא אחד משלושת הארגונים. אך המציאות, לדאבון הלב, מחייבת את ישראל להעדיף שטן אחד מבין השלושה, ולכן, טבעי שזו תבחר בשטן הכי כבול מביניהם, כזה שיש לו התחייבות וכזה הרואה את עצמו כארגון סמי פוליטי בעל אחריות. והכי חשוב - כזה שניתן ללחוץ עליו מבחינה מערבית (המערב לוחץ על האחים המוסלמים במצרים - בענייני תקציב - שלוחצים בעצמם על החמאס להתמתן. זו השרשרת). יש פה מארג מורכב של אינטרסים, של כל צד. התחום צבוע בהרבה אפור ולא בשחור ולבן.

לסיום, מילה טובה מגיעה לתושבי הדרום, ששוב מתעלים ומציגים חוסן לאומי ברמה גבוהה ומוכנים להילחם על מקומם ולא לוותר. מדובר באנשים שבוחרים, יום יום, להישאר במקום ולא לברוח. אם יש סיבה אחת מרכזית, מדוע ידיה של ישראל על העליונה, בכל העימותים, הרי שזה בגלל אותו חוסן לאומי של אזרחי מדינת ישראל, שמהווה מרכיב מרכזי באופי של העורף.

ועדיין, אל לנו לצפות שתושבי הדרום יעשו את השיקולים האסטרטגיים, כפי שפורטו לעיל, לפני שהם מגיבים בזעם. זה לא טבעי ולגיטימי לגמרי, שכן לא כולם מכירים את המפה הפוליטית - האסטרטגית במזרח התיכון ומי שמכיר, עדיין לא מסוגל לחשוב ברציונליות, כל עוד הוא נמצא בשטח אש, ובצדק. ופה ההבדל הגדול בין ההמונים, לבין ראש ממשלה, שהוא מנהיג כולל ובעל אחריות לאומית. זכותם של תושבי הדרום ואזרחים בכלל, שלא להתחשב בשיקולים הללו. אלא שחובתו של ראש הממשלה, להתייחס לשיקולים הללו.

מדינת ישראל צריכה לדבוק באמרה המפורסמת - אויבו של אויבי הוא ידידי, אך מצד שני, להטיל את האחריות הכוללת על האויב הראשון.

העימות השלישי לנשיאות ארה"ב - אובמה מרשים

נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה והמועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, בעימות אתמול.

 ראיתי הבוקר, באיחור של כמה שעות, את הדיבייט האחרון והסופי, בין הנשיא, ברק חוסיין אובמה ובין המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, מיט רומני.

העימות הנוכחי התמקד ביחסי חוץ וביטחון ונשאלו בו שאלות בנוגע לפיגוע הטרור בשגריר האמריקני בלוב, האביב הערבי, המאבק מול הגרעין האיראני, יחסי ארה"ב-סין , עיראק, אפגניסטן ופקיסטן.

עבור רומני, מדובר היה במוקש רציני, מכיוון שהוא לא היה מעוניין להציג חזית נפרדת לגמרי מהממשל האמריקני, מה שהיה גורם לציבור ריאקציה וכעס רב. כשמדובר בעניינים של ביטחון לאומי, לרוב אזרחי ארה"ב מאוחדים עם גישת הנשיא.

ואכן, הנשיא חוסיין אובמה נראה טוב יותר, חד ובטוח בעצמו. הוא הציג תשובות מתונות, שכלתניות וריאליות, תוך ניתוח גיאו-פוליטי וגלובלי מזווית ראייתו (שאפשר להתווכח על כך). אובמה השתמש כמה וכמה פעמים בתואר "מפקד הכוחות המזוינים", וכך הדגיש את ניסיונו מול רומני.

מנגד, מיט רומני נראה מעט מבולבל ולא מספיק תקיף ואגרסיבי, כפי שהיה בדיבייט הראשון, או אפילו בדיבייט בשני, אך אמר דברי טעם, כגון חולשתה של ארה"ב בעולם והסיכונים שבאביב הערבי.

אובמה הצהיר, באופן חד משמעי, כי יערוב לביטחונה של ישראל במקרה של תקיפה נגדה, באומרו ש"ארה"ב תעמוד לצד ישראל בכל התקפה עליה" והכריז ש"ישראל היא בת הברית הכי גדולה שלנו באיזור (המזרח התיכון, ע.ד)".

מנגד, רומני הזכיר שאובמה דילג על ישראל, תוך "מסע התנצלות" ברחבי המזרח התיכון ("והמדינות הללו זיהו את הדילוג הזה כמו שהם זיהו את מסע ההתנצלות"), ובכך החליש הן את ארה"ב כמעצמה שמתרפסת בפני מדינת שונות והן את הקשר עם ישראל.

"ארה"ב לא דיכאה מדינות אחרות, אדוני הנשיא. ארה"ב שיחררה מדינות".

                                           

אובמה הגיב בכך שאמר, ש"כסנטור, הגעתי לביקור בישראל. אבל בניגוד לרומני, לא הלכתי לאסוף תרומות, אלא ליד ושם ולביקור בשדרות, שם פגשתי משפחה שהראתה לי את המציאות שחמאס אחראי לה".

עוד אמר, אובמה: "חשבתי לעצמי, מה הייתי עושה אם אלו היו הילדים שלי, שם בשדרות. ולכן, בתקופת כהונתי, ממשלת ארה"ב הביאה את היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות לשיא חסר תקדים והשקענו במערכות הגנה נגד טילים למנוע מקרים דומים".

בשאר הנושאים, רומני ואבמה הציגו זוויות דומות.

כך למשל, כשרומני נשאל, האם אובמה טעה כשנפטר ממובארק, ענה רומני - בשום שכל – ש"לא. הנשיא פעל נכון. אלא שאם היה פועל מוקדם הרבה יותר והיה מזהה את הנפיצות והר הגעש שהולך להתפרץ בעולם הערבי, היינו יכולים להעביר את מצרים לדמוקרטיה בצורה הדרגתית ולא תוך כדי פיצוץ".
רומני גם צידד בנשיא, בנוגע לחיסול אוסמה בן לאדן, אך גם פה הסתייג ואמר ש"פקיסטן אמורה להיות בעלת ברית, אך בפועל היא מתנהגת אחרת. על ארה"ב לפעול למען שיפור היחסים עם השלטון בפקיסטן. זו מדינה שמחזיקה מאות ראשי נפץ גרעיניים. מדובר בנקודה מאוד אסטרטגית".

שני המועמדים התייחסו גם לאיראן ופה ידו של אובמה הייתה על העליונה. אובמה טען, כי ממשלו הטיל את הסנקציות הקשות והכבדות ביותר שהוטלו על מדינה מסוימת.

אובמה טען שלצורך סנקציות טובות ומשמעותיות, היה על ארה"ב ליצור קואליציה ולצרף לכך גם את ארה"ב וגם את סין, ובכך רמז לכך שרומני רואה את רוסיה וסין כיריבות וכי הדבר לא משרת את האינטרס האמריקני.
בנוסף, אובמה עמד על כך ש"כל עוד אני נשיא ארה"ב, איראן לא תהיה גרעינית. כל האופציות על השולחן".
רומני הסכים עם אובמה בקשר לסנקציות (וזה עקץ אותו באומרו ש"אני שמח שאתה חושב שאנחנו עושים עבודה טובה"), אך טען שיש מקום לסנקציות יותר הדוקות.

בנוגע לסוריה, רומני הטיח באובמה את המציאות הקשה של טבח יומיומי. אובמה ענה, ש"הרכבנו קואליציה עולמית שהטילה סנקציות על סוריה, בשיתוף כל הגורמים. בנוסף, אנחנו עוזרים למורדים בסוריה להפיל את בשאר אסד. אך צריך לעשות זאת בזהירות. איננו רוצים שבסופו של דבר, הנשק הזה יופנה אלינו. עלינו לעשות זאת לאט ולראות מול מי אנחנו עובדים".

עוד הוסיף הנשיא: "קח לדוגמא את לוב. הצלחנו למנוע מהמשבר להחריף, בעזרת הקואליציה שיצרנו.
וכשהגיע הזמן להוריד את קאדפי, המושל, אתה טענת שזו תהא טעות. ובכן, תאר לך מה היה קורה אם קדאפי היה עדיין בשלטון. מדובר באדם שרצח יותר אמריקנים מכל אחד אחר, כולל אוסמה בן לאדן".

רומני הזכיר כי המזרח התיכון עומד על חבית נפץ: "בלוב רצחו שגריר, במצרים שולטים האחים מוסלמים, בסוריה נטבחים מאות אנשים מדיי יום ובשאר אסד עדיין שולט, איראן קרובה 4 שנים יותר לנשק גרעיני ורוסיה מחמשת את אויבינו".

אובמה, מנגד, טען שארה"ב יצאה הן מאפגניסטן והן מעיראק וכעת תוכל להקצות יותר כסף ומשאבים לחינוך ולמחקר פנימה. הוא טען שבלוב יש כעת דמוקרטיה כאשר נבחרה ממשלה דמוקרטית והעובדה שהמוני אנשים צעקו, "אמריקה, אנו לצידך', לאחר הטבח בשגריר האמריקני, מעידה על כך. גם במצרים ישנו תהליך דמוקרטי והם יודעים היטב שהפרת הסכם השלום עם ישראל היא חציית קו אדום ברור מבחינתינו".

רומני השכיל להשתמש גם בדיון הזה בנושא הכלכלי והזכיר בכל אפשרות את החור הכלכלי שנוצר בעת ממשל אובמה. הוא אף השתמש, בחוכמה, בנושא בכדי להסביר עד כמה נחלשה ארה"ב בזירה העולמית. "נשיא איראן מסתכל על החוב שלנו וחושב שאנחנו לא מסוגלים לדבר". הוא הסביר כי העולם רואה את הכלכלה האמריקנית קורסת ולכן ארה"ב נתפשת כחלשה בזירה הגלובלית והאינטרסים שלה נפגעים.

כשאובמה טען שרומני יצמצם את תקציב ההשכלה והחינוך בארה"ב, רומני הגיב כשאמר, שבזמן כהונתו כמושל במסצ'וסטס, המדינה דורגה במקום הראשון במתמטיקה ובאנגלית.
אובמה טען כי מדובר ברפורמה שנעשתה לפני שרומני נכנס לתפקיד, אך רומני טען ש"האמת היא שזה היה בתקופה שלי, אדוני הנשיא. ואתה טועה בעובדות".
אגב, מבדיקה שערך ערוץ החדשות ABC, נמצא כי רומני הוא זה שדיבר אמת.

השיא הגיע כאשר רומני טען שחיל הים של ארה"ב חנוק וזקוק בדחיפות לסיוע של אניות. רומני הזכיר שככל שהשנים עוברות, הולכות ופוחתות הספינות בחיל הים וזו טעות של הממשל.

אובמה, מצידו, הגיב בשיא הזלזול: "נדמה לי שהמושל רומני לא בזבז מספיק זמן בכדי ללמוד איך הצבא שלנו עובד. הזכרת את הנבי (חיל הים) שלנו ואת הספינות שהולכות ומתדלדלות. ובכן, המושל, נשארו לנו גם כמה סוסים וכידונים. זה בגלל אופי השינוי של הצבא שלנו.
יש לנו את הדברים האלו שנקראים 'נושאות מטוסים', שמטוסים נוחתים עליהם. יש לנו גם את הספינות האלו, שצוללות למים. צוללות גרעיניות.."

לפי הסקרים האחרונים, אובמה ניצח בעימות הזה. ונכון שישנם סקרים שרומני מוביל או סקרים שמעידים על שוויון בין שני המועמדים.
אך בסופו של יום, כשמסתכלים על האלקטורים, התמונה לא ממש מעודדת עבור רומני. המדינות שהוא חייב לנצח בהן בכדי לזכות בנשיאות, אוהיו ואייווה, נוטות בבירור לטובת אובמה.

גם אם העימות של יחסי החוץ משפיע הכי מעט על העם האמריקני (שמתעניין בימים אלו הרבה יותר בפן הכלכלי, בו לרומני יש יתרון גודל על פני אובמה), ניכר כי אובמה יכול להמשיך לחייך.

להמשיך עם האיפוק

מדיניות ביטחונית אחראית, שקולה ולא פופוליסטית. רה"מ בנימין נתניהו.

שוב אותן הצעקות הפופוליסטיות. שוב הדרישה הלא אחראית להגיב בעוצמה ברצועת עזה, שוב החשיבה קצרת הטווח.

 זו היא משתנם של רבים מאזרחי מדינת ישראל, שמודאגים - בצדק - ממטחי הטילים החוזרים והנשנים לעבר ריכוזי אוכלוסיות, בעיקר בדרום הארץ.

אך חשוב להסביר לאותם אזרחים מודאגים (לאו דווקא לתושבי הדרום, שאינם יכולים לחשוב בצלילות הדעת בעת שטילים מתעופפים מעל לראשם, משל היה מדובר בגשם שהבטיחו לנו בתחזית, אמש), פעם אחר פעם - אין שום בעיה, עבור ההנהגה הישראלית, לצאת לתקיפה ולמוטט את שלטון החמאס.

אך האם זה האינטרס הישראלי כרגע? התשובה ברורה - לא.

מדוע? מכיוון שצריך להבין דבר פשוט - כואב - אך פשוט: עד שהאיום האיראני לא יוסר, ישראל למעשה במצב של שבי.

על ישראל מרחף איום קיומי מצד איראן ולא מצד החמאס.

פתיחת מלחמה - בעיקר בעת הזו - עלולה להצית עימות איזורי וגם אם לאו, היא תעביר את תשומת ליבו של העולם מטהראן לירושלים.

וזה בדיוק מה שאיראן רוצה. זה בדיוק מה שהאיראנים מצווים על רצועת עזה (להתסיס את העורף בישראל כדי לגרום לקברניטים לצאת משליטה) וזה בדיוק מה שהגדודים החמושים, המקבלים מימון מטהראן, עושים.
החמאס, בעל הבית ברצועה, ממעט להתעמת באופן ישיר עם צה"ל (זו הפעם הראשונה שהחמאס לוקח אחריות מאז יוני 2011) מסיבותיו שלו (מעבר מארגון טרור לתנועה סמי-פוליטית שנמשך כבר שנים).

עוד קצת לחץ והסנקציות מורידות את משטר האייתולה, הרחוב זועק והתקשורת העולמית מתמקדת בכך ומלבה יצרים, נתניהו מציב קו אדום, הריאל לא מפסיק לאבד מכוחו.

מה איראן צריכה, כעת, יותר מתמיד?

כותרות בעיתונים בסגנון "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "המצור על עזה" ועוד ועוד שקרים. אלו, לצד הגינויים הצפויים מהאו"ם והופעת לחץ עולמי-תקשורתי, יהפכו את  איראן, באבחה אחת, ממקור הצרות של העולם, לעוד מקום זניח על הגלובוס. אמנם לא לזמן ארוך במיוחד, אך מספיק זמן בכדי להמשיך ולהריץ את הצנטריפוגות.

ובכלל, עלינו להתמודד עם השאלה הקשה, האם ישראל רוצה לראות שלטון אחר מאשר שלטון החמאס?

כנראה שלא.
החמאס מתארגן לכדי קבוצה סמי-פוליטית, תוך שהוא מונע (מתי שנוח לו פוליטית) שיגורי רקטות לעבר ישראל, לעיתים בכח הזרוע (כאמור, העימות היום הוא יחסית נדיר), בעוד שארגוני טרור קיצוניים אפילו יותר, שמקבלים מימון מאיראן ( איראן הפסיקה את המימון לחמאס בשל "התמתנות" ובשל ההתנגדות למשטרו של אסד בסוריה) מאיימים לתפוס את השלטון ברצועת עזה.

לא בטוח שישראל מעוניינת במצב של כאוס ברצועת עזה. מצב שבו פלגים שונים שולטים על חלקים שונים. במתכון הנוכחי, צה"ל יודע מתי להגיב, איך להגיב ובמי להגיב. יש בעל בית רשמי והוא אחראי לכל ירי – אף על פי שברוב המקרים, הוא לא מוציא את הירי ומתנגד לירי מסיבות של נוחות.

הסלמה ביחסי ישראל-עזה תהא רעה עבור שני הצדדים הרשמיים, ישראל מחד (במאבקה מול איראן) וארגון הטרור ששולט בעזה, החמאס (המשך שיקום לאחר "עופרת יצוקה" וניסיון להתחבב על נשיאה החדש של מצרים, מוחמד מורסי).
היחידים שירוויחו מהעניין, הן איראן וגרורותיה, ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי.
טוב יעשו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, אם ימשיכו לגלות מדיניות ביטחונית מאופקת, אחראית, בוגרת ומושכלת ולא לפועל מתוך מניע רגשי של רגע, שעלול להבעיר את השטח ולהרוס קמפיין שלם, בעל חשיבות קריטית וקיומית.