פה קבור הכלב

  אמש, נחצה בתחום העיתונות קו גבול אדום, בוהק ומהבהב, שכמותו לא נחצה המון זמן. וכל זאת, נעשה ברגל גסה ואכזרית.

היה זה ניסיון ברוטלי, אלים, שקרי ומכוער לעוד סבב של דמוניזציה כלפיי סקטור ההתיישבות והדבר הגיע לאחר חודש שלם של רדיפת חרדים, שהגיע לאחר רדיפת ההתיישבות וחוזר חלילה כמעין מעגל קסמים.

המנה, הפעם, הוגשה בעמוד הפייסבוק של "חדשות 2".
תחת הכותרת: "מאבק הימין הקיצוני בצה"ל: כלב במדי קצין", הופיעה תמונה של כלב, שכוב על מיטה, לבוש במדי קצין של צה"ל ולעייניו משקפי שמש. לרגליו נעליים צבאיות.
המסר היה ברור לכל בר דעת – ביזוי צה"ל, סמלו, קציניו וערכיו, על ידי אישים ממה שמכונה בתקשורת בלי הינד עפעף ואפשרות של סינון, "הימין הקיצוני". ואיזה תזמון טוב יותר מאשר בימים אלו, כאשר סערת זריקת האבן לעבר סמח"ט חטיבת אפרים שכחה וירדה מסדר היום התקשורתי והחברתי?
הרי ראש הממשלה לא עושה טעויות, התקריות עם החרדים התגלו – כמה מפתיע – כמפוקפקות ברובן (ונחזור לכך בהמשך), הארץ שקטה ושלווה. והנה כי כן - זה הוא בדיוק הזמן לשפוך קצת בנזין ולזרוק גפרור בכדי להרוויח קצת לייקים בפייסבוק ולהרוויח חומר חדשה למהדורה.

התמונה הזו, של הכלב במדי קצין, שודרה גם, ואף לפני שפורסמה בפייסבוק, במהדורה המרכזית של הערוץ השני, כמובן בכותרת ראשית והצהרה "חגיגית" של המגישה (ללא משוא פנים), יונית לוי.
כתב השטחים, אוהד חמו, שכנראה לא מצא אייטם מספיק אטרקטיבי בכדי להכניסו למהדורה, הודיע כי המאבק של "הימין הקיצוני" בצה"ל נמשך על ידי "קבוצה סהרורית", לדבריו, שטוענת ש"יש להיכנס איתו לעימות".
לאחר שסיים את המנה הראשונה והשאיר אותנו במתח שיא (מי היא אותה "קבוצה סהרורית"? חזקה עליו לפחות להביא הוכחה קלושה לקיומה או לתכנונה), הגיש חמו את המנה העיקרית וגילה יכולות עיתונאות מרשימות: "לא ידוע לנו מתי התמונה הזו צולמה", טען ללא בושה, "אך היא מופצת לאחרונה", המשיך בנחרצות מרשימה ובקור רוח מקפיא.
עוד אנחנו מתפעמים מהמקצועיות, הציג חמו לראווה את התמונה על גבי המרקע והחל לנתח אותה כאוצר במוזיאון הלובר הפורט לנו את נימיו של דה-וינצ'י בכבודו ובעצמו.
חדי העין ביננו יכלו להבחין בחלק העליון של המסך בכיתוב קטנטן ולא רלוונטי - לפחות זו התחושה שנתנו לנו בערוץ - המעיד שהתמונה נלקחה "מתוך פורום המזוהה עם הימין".
גם בעניין זה, במערכת החדשות, כנראה, החליטו לשמור על סודיות ולא לשתף אותנו במידע המסווג.

וכעת למציאות. ויש כזאת, למי שהספיק לשכוח.

מדובר, כמובן, בשקר גס, מבחיל, מעוות, מניפולטיבי ומלא שטנה ודמוניזציה – כמו שרק ערוץ 2 יודע ורגיל לעשות.
בשביל לעזור לאוהד חמו המבולבל, אסביר מתי פורסמה התמונה ועל ידי מי.
התמונה הזו הועלתה במקור על ידי חייל, בקטע הומוריסטי גרידא, לכבוד חג הפורים, בפורום האינטרנט של אתר "פרש" בתת הפורום: "חיילים, צבא וביטחון", ותחת הכותרת: "למה התחפשתם?".
התמונה הזו נמצאת שם ממרץ 2009. הכל מוכח, מתועד, מצולם והופץ בפייסבוק ובאתרים אחרים ברשת.

עכשיו, בואו נניח לרגע שאני הפרט, האזרח הממוצע, הניזון בעיקר וכמעט בכל זמן נתון מהתקשורת הבסיסית (נאמר - אינטרנט ברמה בסיסית, טלוויזיה ורדיו).
בתור צופה תמים, שלא גולש על גלי הפייסבוק הענקיים ושאינו מתמצא ברשת העצומה, אין לי שום סיכוי לחקור את טיבה של התמונה – למרות כל הסימנים המוזרים והשאלות הקשות שעולות מן הקטע ששודר בטלוויזיה.
אין לי שום דרך לדעת האם מה שראיתי הוא אמת או בדיה. לחדשות ערוץ 22, כך מסתבר, לא אכפת כלל. שם קודם כל יורים את החץ ורק אחר כך מסמנים את המטרה.

**************

סיקורים שטחיים ודמגוגיים הם ממש לא מנת חלקם הבלעדית של המתיישבים, או "הימין הקיצוני", כמו שהם מכונים בהכללה בערוץ השני.
מי שסבל בחודש האחרון מהתקפי הזעם הבלתי נשלטים של אדוני התקשורת בערוץ (ולא רק, גם 'וואי-נט' וכמובן, איך לא – 'הארץ', היו שותפים לחגיגה), הם כמובן החרדים, כמו שראה ויודע כל מי שפתח טלוויזיה בחודש האחרון.
בתפריט: השמטת פרטים מעניינים מאוד המחייבים בדיקה מקיפה. אם בעניין טניה רוזנבליט או אם מדובר בחיילת, דורון מטלון.

נתחיל ברוזנבליט ונשלים פרטים מעניינים ביותר שהתקשורת השמיטה.
תמונה שלה, של אותה טניה רוזנבליט -שסבלה מ"נחת זרועם" של החרדים - התפרסמה בפייסבוק והופצה בכל הרשת המקוונת. בתמונה נראת רוזנבליט (שגם תוייגה בתמונה עצמה, בפייסבוק) לצד עמי איילון (דעותיו ידועות וגלויות לכל) בכנס של ארגון "קול אחד".
( http://rotter.net/forum/scoops1/20079.shtml )

אותו ארגון מופעל על ידי ארגון אחר – "שתיל" שמו (על פעילותיו אין צורך לפרט. שמו של הארגון נודע ברבים) שבעצמו משוייך ל"קרן לישראל חדשה".
מי שממן, בין היתר, את ארגון "קול אחד", היא לא אחרת מ"קרן פורד" - כך על פי פרסום של הבלוג "מאפיהו". מבלי להתייחס למי שייסד את הקרן הזו (הנרי פורד, גדול האנטשימיים שקמו), הקרן הזו הייתה האחראית הבלעדית להקמת ועידת דרבן האנטי-ציונית והאנטישמית בשנת 2001 ולקמפיינים דמונים כנגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל (שכללו הכפשות כמו משטר אפרטהייד, השוואת חיילי צה"ל לנאצים וכו') במשך עשרות שנים.

מה כל זה אומר? תלוי מאיזה צד מסתכלים על הדברים. מאוד יכול להיות שכלום. אך מצד שני, להתעלם ממצאים כאלה משמעותיים, בנוגע לאופי האדם שעלה לכותרות וזעק את זעקת "הקוזאק הנגזל", זה לא בדיוק שיא העבודה העיתונאית, בלשון המעטה כמובן וזה לא ממש חכם מבחינתינו.

החרה החזיקה אחריה, מי שעלתה לכותרות, החיילת דורון מטלון, שהצהירה "תחת כל עץ רענן" ובכל ערוץ תקשורת אפשרי, שהיא "הותקפה מילולית" לדבריה (החרדי שהסתבך איתה הואשם בהטרדה מינית, לא פחות).
הדבר, כמובן, יצר באז רציני ונרחב. אך כמו במקרים אחרים, שבחלקם נגענו היום, גם במקרה זה ערוץ 2 ואיתו יתר העדר, לא פירסמו את כל המקרה לעומקו.

נתעלם מהעובדה שגם במקרה זה, היה מדובר בקו מהדרין. יום לפני ש"הותקפה מילולית", כך התפרסם באתר "חדרי חרדים", העלתה החיילת לעמוד הפייסבוק שלה (שבנתיים הספיק להיעלם חיש מהר) תמונה מגזיר עיתון ובו מפורטת כתבה על אודות חיילת שאיימה להתפשט ולהראות את איבריה הצנועים לעייני חרדים. אותה חיילת תמימה לא הסתפקה בגזיר העיתון והגיבה לתמונה שהעלתה במילים: "חחחח.. זה היה רעיון שלי".
יום לאחר מכן, היא התלוננה שהותקפה בקו מהדרין.
( http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=36136 )

מה זה אומר? שוב, יכול להיות שכלום. מצד שני, לאדם סקרן, שאוהב לחקור ולהעלות שאלות ולא להתספק בדבריי סיקורים שטחיים שמסתירים מאיתנו עובדות מאוד משמעותיות, זה בהחלט יכול להיראות כפרובוקציה זולה בשני המקרים.


**************

למען הסר ספק – גם אם אכן מדובר בפרובוקציה, ונצא מנקודת הנחה שהנכם מספיק חכמים בכדי לעשות פעולה פשוטה של 1+1, הדבר אינו מכשיר שום פעולה אלימה פיזית או מילולית. במעשיהם, אותם אבריכם נפלו בדיוק במלכודת ששתי הנשים טמנו להם. בין אם מדובר במלכודת מתוכננת ויזומה ובין אם לאו.

כמו כן, מיותר לציין שיש להפריד בין חרדים שמשתייכים לזרם החסידי של נטורי קרתא, תולדות אהרון (שאף בין שתי חסידויות אלו יש ריב עקוב מדם ואלים בצורה חסרת תקדים על אחת החצרות) וסאטמר, שהם זרמים אנטי-ציוניים לחלוטין, לבין זרמים אחרים בקרב החרדים, שדווקא נפתחים בשנים האחרונות, מנסים לצאת לשוק העבודה ומנסים להשתלב בצה"ל או בשירות הלאומי. וכן, הם הרוב המכריע.

התקשורת בישראל, בחודשים האחרונים בפרט ובשנים האחרונות בכלל, אימצה את רשימת המועדפים והמאותרגים שלה ומנגד הוציאה לאור את הרשימה השחורה שלה ב"חוצות העיר". במעשיה המוחצנים והיהירם, חוטאת התקשורת בתפקידה באופן יומיומי ומזה שנים על גבי שנים.
נכון, אין חדשות מבלי מניפולציות קטנות, עריכות ומחיקת קצוות. אך דבר אחר הוא לשקר במצח נחושה, להחסיר פרטים משמעותיים ולצאת למסע הסתה דמוני-בריוני וחסר תקדים, שאינו שווה כוחות, נגד מגזרים שלמים.

הוכחות יש למכביר, כמעט בכל יום. החודש, זה כבר עבר כל גבול אפשרי וצף על פני המים.

התקשורת אמורה להוות כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". היא אמורה לספק כלים ביקורתיים שנותנים לאזרחים אפשרויות של העלאת שאלות, חשיבה ביקורתית, קבלת מידע אמין, חינוך, ערכים ותרבות.
אם היא תמשיך להיכשל, פעם אחר פעם, יום אחרי יום, בתפקידיה החשובים, אזי שנותרה השאלה הגדולה: מי אמור להגן על האזרח מול הממשל וכן לספק לו את השירותים החשובים הללו?

כלב השמירה של הדמוניזציה

מעשי האלימות הבוטים והחמורים, מפי מיעוט זעיר וסהרורי בקרב פעילי הימין, כלפיי כוחות צה"ל עלו מהר מאוד לכותרות – ובצדק. אך ניתן לראות בבירור שהתקשורת בישראל פשוט חיכתה לכך בזרועות פתוחות, כאילו ממש חפצה בזאת. לאור ההסתה וההכללה הפרועה של "מגוון הקשת האידיאולוגית" בישראל, קשה מאוד להגיע למסקנה אחרת.

ראשית וחשוב לציין זאת, הפעולות שנעשו כנגד חיילי צה"ל הן פסולות מעיקרן, חמורות ומהוות תמרור אזהרה לכולנו.
יש לגנות, בכל תוקף, את מעשי האלימות החמורים והפסולים, המכוונים כנגד כוחות צה"ל. מדובר בתופעה מכוערת ופחדנית, המזכירה את פעולות האויב הערבי ואיננה מתאימה להתיישבות היהודית בשום צורה. מדובר בחבורה זעירה של אנשים שאיבדו צלם אנוש ויש להוקיע לאלתר את המיעוט הסהרורי הזה מתוך ההתיישבות.
חשוב מאוד לזכור, שבסופו של יום, ההתיישבות היהודית - פניה לשלום ולא למלחמה. פניה לאהבת המולדת ולא לשנאת האחר. פניה לבנייה ולא להרס.
מחול השדים המסוכן והשנאה שנוטפת כמעט מכל כתבה אפשרית בתקשורת הישראלית, מעבירים אותה על דעתה ויוצרים מצג של דמוניזציה להתיישבויות, אשר מתובלת בדמגוגיה.

אם נשים לרגע בצד את השאלה, מדוע התקשורת לא מייצרת כותרות גדולות ו"יפות", כפי שהיא עושה בכל בקשור לחבורה מועטה בימין (נחזור לכך בהמשך), גם כנגד פורעים מהצד השמאלי של המפה (והרי אלו מתנהלים בכל יום שישי בבילעין, שייח ג'ארח ובעוד כמה וכמה מקומות) ובאותה נשימה, מדוע כל הפוליטקאים ואנשי הצבא לא יוצאים חוצץ כנגד האחרונים, בכל שבוע (פורענות מהצד השמאלי של המפה נחשבת כמתונה, לגיטימית ונורמטיבית), – נוכל לעסוק בשאלה מהותית אחרת, חשובה לא פחות. והיא שאלת ההכללה של התקשורת.

בעוד פעולות קיצוניות של חלק מהשמאל הקיצוני מסוקרות בתקשורת באדיבות ובחביבות, תוך מכבסת מילים, כשזה מגיע לפעולות של מיעוט סהרורי וקיצוני מתוך הימין, התקשורת חוגגת וממהרת להתחרות מי יהיה יותר בומבסטי לגבי שנאתו וסלידתו מכל מה שקשור להתיישבויות. ללא מכבסת מילים, ללא סינון ועם הכללה גסה אחת גדולה, התקשורת בישראל רומסת את תדמיתה של ההתיישבות באיבחה אחת.
אך במדינה שיש בה שלושה עיתונים מובילים ועוד שלושה אתרים מובילים, התחרות לא פשוטה כלל. כי "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". יש הרבה מועמדים "לזכות בפרס" ולכן יש צורך לעבוד יותר קשה ואגרסיבי.

כותרות מפוצצות וגדולות בנוסח "טרור יהודי", "ג'יהאד מבית", "הימין הקיצוני משתולל", "אסור להסכים בשתיקה למסר קיצוני", "נערי הגבעות משתינים עלינו בקשת", ועוד כהנה וכהנה הגזמות והכללות פרועות, הופיעו בכלי התקשורת, לצד הצעות הזויות שמתפרסמות גם כן בעיתונים ובאתרים, בנפחים משמעותיים, כמו למשל - ההצעה שעלתה באתר 'הארץ', לפיה שר המשפטים שוקל, כביכול, "למתג" את "פעילי הימין הקיצוני כארגון טרור" (הכללה, כבר אמרנו?).
את מי בדיוק להפוך ל"ארגון טרור", חבורת נערים משועממים שמתקראת בתקשורת "הימין הקיצוני"? על אילו התפרעויות בדיוק יש להפוך אותם ל"ארגון טרור", זריקת אבנים וריסוס גרפיטי? הרי אלו הם מנת חלקם של פעילי שמאל קיצוני בכל יום שישי, כהרגלם בקודש. אז מדוע לא להחשיב גם את האחרונים כ"ארגון טרור"?

והנה כי כן, כשזה נוגע לפעילי שמאל, באופן תמידי, אתרים כמו "הארץ" ו – ""ynet, מתברר, יודעים לספור היטב – "מאות פעילי שמאל הפגינו נגד הגדר..", "כמה פעילי שמאל..".
כשמדובר בכמה ילדים משועממים מההתיישבויות? הסיפור שונה לגמרי.

אך כאמור, לא מדובר רק בהכללות, כי אם בהסתה פרועה וחסרת תקדים כנד ההתיישבות. הגדיל אדון פואד בן-אליעזר - שאמנם החלים פיזית ממחלתו, אך נדמה כי מנטלית, משהו עדיין משובש אצלו – ואמר ש"חבל שלא ירו בהם".
שומה חשב פואד שה"טרוריסטים" הללו עלולים להיות נערים? וגם אם לאו, האם בהפגנות של הערבים, צה"ל מרסס ישירות? מדוע לא שמענו עד כה מפי פואד את המשפט הנ"ל, לדוגמה, לאחר יום הנכסה, יום הנכבה ושאר מיזמי הבדיה של הערבים?
פואד, הסתבר, לא שוחה לבד בשטף הדמגוגיה. אלוף הפיקוד, בכבודו ובעצמו, אמר ש"בחיים שלי לא ראיתי שנאה כזאת". הוא צודק. כנראה הערבים ופעילי השמאל, שמוחים בימי שישי, מחלקים לחיילים סוכריות ולא זורקים עליהם בלוקים.
יוחנן פלסנר עצמו, הראה כי הוא ניחן ביכולות על-טבעיות ואמר שמדובר ב" מתקפה מתואמת של מאות מתפרעים על בסיס". בו בזמן שלצה"ל אין מושג במי מדובר ובכמה מדובר, ידידינו פלסנר כבר מצהיר על "מאות".
כמובן שלא נדלג גם על מיודעינו, יצחק הרצוג, שהצהיר כי "בני עמנו קמים נגד צבאנו, קמים נגדנו וקמים נגד עצמם".

בכדי להבין את גודל האבסורד של התקשורת, די אם תכתבו במנוע החיפוש של גוגל: "חייל נפצע בהפגנה של פעילי שמאל". כל תוצאה שתקבלו תהיה, כמובן, כותרות מאתרים מובילים. הכותרות הללו מסבירות הכל. להלן חלק:

"חייל נפצע בינוני בהפגנה נגד הגדר ליד בלעין"(YNET, יולי 2005), "חייל נפצע קל מאבנים ליד רמאללה"(YNET, אפריל 2010), "חייל נפצע קל בבילעין" (NRG, ספטמבר 2005), "חייל צה"ל נפצע קל מפגיעת אבן" (נענע10, מרץ 2005), "שלושה חיילים נפצעו קל בגדה" (וואלה, ינואר 2010).

בלי כותרות ענק, בלי מיקומים ראשיים, בלי תמונות מתחלפות (יש רק ב"אירועים חשובים"). וכמובן, באופן כה מוזר, כל הפציעות "קלות". ומדוע שנתרגש מכמה אבנים של פעילי שמאל?
המשוואה של התקשורת פשוטה למדיי וכל בר-דעת מבין זאת - גרפיטי של "מתנחל" הוא בהכרח "טרור יהודי של הימין הקיצוני" ואילו זריקת בלוקים על חיילים היא "קלילה".

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. התקשורת בישראל המאיסה את עצמה על הציבור בדיוק בגלל הדברים הללו והיא לא עוצרת באדום. "סותמים לנו את הפה", הם צווחו בהיסטריה. בהחלט. אתם לא שמים לב שאין יותר שקרים, אין יותר דמגוגיה, אין יותר מניפולציות ואין דמוניזציה? הכל קליל מאז שפיותיהם נסתמו.

הסדר העולמי החדש

חוסיין אובמה. לא מפסיק להתכופף.

 חוסר היכולת של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לצאת מהמשבר הכלכלי, רפיסותו אל מול האסלאם הרדיקלי, מדיניותו הליברלית-האגרסיבית והכמעט פציפיסטית במרחב המזרח תיכוני – כל אלו אפשרו לעולם לקצר תהליכים מדיניים, כלכליים, תרבותיים ודתיים והביאו לקריסת המערכת הכמעט חד קוטבית ששררה בעשורים האחרונים.

החורף האסלאמי (ולא "אביב העמים הערבי", כפי שמכבסת המילים של הליברליזם מכנה אותו) שאופף את המזרח התיכון, הכולל תמונות קשות של טבח, מלחמת אחים, רדיקליות עולה וגואה, כרזות שטנה וגידופים נגד המערב, אנרכיה במרבית המדינות והרמת ראשה של השיעה האסלאמית, הוא תוצר לוואי מובהק של מדיניות החוץ האמריקנית הכושלת, מפרי משנתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

קבלת ההחלטות בבית הלבן, בזמן כהונתו של הנשיא האמריקני-הדמוקרטי, איננה יכולה להיחשב לדבר, זולת הפקרות גלובאלית והנפת דגל לבן.

אובמה, בשבתו כנשיא המעצמה הגדולה בעולם וככזו הנמצאת במערכת כמעט חד קוטבית מאז נפלית ברית-המועצות, הציב לעצמו יעדים כמעט פציפיסטיים ותבוסתניים, החל מנאום קהיר המביך, בו כמעט השתטח אפיים לקבלת שיתוף פעולה מצד העולם האסלאמי (יוזמות של שלום מתורגמות לרפיסות), כלה בהוצאות הכוחות האמריקניים מזירה אסטרטגית למערב הנאור כמו עיראק (כשזו עוד לא מוכנה לפתח מדינה עצמאית-דמוקרטית) וכולל, בנוסף, את הבגידה האכזרית בנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק ובשיתוף פעולה עם הזרם האסלאם-רדיקלי שהשתמש ומשתמש באצטלה של "דמוקרטיה" בכדי לנסות ולעלות לשלטון במדינות רבות במזרח התיכון.

התנהלות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון - עידוד הכוחות הפונדמנטליסטיים


הנשיא האמריקני לא השכיל להבין, כמו מרבית הנשיאים הקודמים של ארה"ב, את האווירה ואת התרבות המזרח תיכונית, אך בעוד האחרונים לא ניסו לתקן את מה שאינו שבור, אובמה דווקא ניסה גם ניסה להציג משהו שונה, ליברלי יותר, נאור יותר.
אלא שבתשוקתו כי רבה ובשל הבורות האמריקנית בכל הקשור למזרח התיכון, הנשיא האמריקני לא הצליח להבחין כי בדרכו שלו, הוא הורס כל חלקה טובה – או פחות גרועה - במזרח התיכון.
למעשה, ברק אובמה התנהג בדיוק כמו קלאודיוס היפה (היו כמה וצריך להבדיל בינהם) שבראותו כי התרנגולות הקדושות מסרבות לאכול, השליך אותן הימה וקרא: ״אם כן, שיישתו!".

אם בוש הבן הבין בסוף הקדנציה הארוכה שלו, שהתרבות האסלאמית-ערבית לא תואמת את המונח "דמוקרטיה", בא אובמה ורצה להוכיח בכל דרך אפשרית שהליברליזם והדמוקרטיה עדיין כאן והם-הם אשר מתאימים לכל וצריכים לשרור בכל.

זאת ועוד, בצאתו מעיראק, אובמה למעשה החליט להניף דגל לבן בכל הקשור לזירה המזרח-תיכונית. לשליטה בעיראק יש משמעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה, בכל הקשור לכוחות המערב, בכך ששליטה זו מהווה קיר חוסם אל מול השאיפות האימפריאליסטיות-הקנאיות של השיעה באיראן.

יציאה מעיראק תאפשר לכוחות האסלאמו-רדיקליים באיראן להשתלט על חלקים נרחבים מעיראק השסועה ולנסות להעלות בה את הזרם השיעי. מכאן, הדרך לירדן המתנדנדת והחלשה קצרה. או אז, בתסריט בלהות שכזה, מדינת ישראל, בת הברית האסטרטגית העליונה ביותר של ארה"ב, תהא נתונה בעוצר אסלאמי שטוף שנאה (סוריה, לבנון של חיזבאללה, חמאס בעזה, האחים המוסלמים במצרים, איראן ועיראק השיעיות וירדן הנתינה של איראן) המהווה עליה סכנה ברורה ומיידית.

בחזית הרחוקה יותר, במזרח, רוסיה תמשיך להיות בת-ברית של האיראנים (גם כיום, הרוסים מתבססים על שליטה ביטחונית מוחלטת של איראן בקווקז ובתמורה משתפים טכנולוגיות ומבצעים עסקאות ביטחוניות) ואף לחזק את הקשרים ולהיאחז בהם עוד יותר, במיוחד אם בסוריה יעלה שליט פרו מערבי שיפסיק את המשולש טהראן-דמשק-מוסקבה.

מצב כזה יכול לזרז מלחמה כוללת, ועוד לא הזכרנו את עניין פיתוח הגרעין האיראני, המהווה גם כן סכנה עבור מדינת ישראל בפרט, ועל המדינות הערביות המתונות בחצי האי ערב ואירופה בכלל.
מהלך צבאי גלוי, אל מול מה שנראה כהתחמשות האיראנית, יכול לשנות את התמונה כליל וגם עלול להוביל לזירוז מלחמה כוללת, שתוצאותיה שונות לגמרי מתוצאות מלחמה כוללת, בתסריט ללא מהלך צבאי מול פיתוח הגרעין האיראני.


חוסר היכולת לניהול פנימה והשלכותיו

לכל אלו, תוסיפו את חוסר היכולת של ברק אובמה לצאת מהמשבר הכלכלי ואת הכשלים במציאת פיתרון לצד הרפובליקנים.

סין, רואה זאת מהצד ומחייכת. המדינה הקומוניסטית, שנפתחת יותר ויותר לגלובליזציה ולמערב, ומפזרת את השווקים שלה באפריקה ובאירופה, נהנית מיתרון כלכלי עצום על פני כל המדינות בעולם. אין ספק שסין היא כבר כעת מעצמה כלכלית ומדינית והמשבר באירופה ובארה"ב רק יעצים את כוחה – פוליטית וכלכלית.

הסינים מחכים כעת ל"מחירי סוף העונה" באירופה. הם מוכנים לקטוף את הפרי הבשל בכל הזדמנות ולהזרים חבילות שלמות של כסף ליבשת הקורסת והמשוועת לאוויר לנשימה.
בתסריט כזה, מדינות רבות באירופה (תלוי בהשקעות האסטרטגיות של סין) יצטרכו ליישר קו עם הממשל בסין ולתת להם מרחב פעולה יותר חופשי באפריקה ובמזרח התיכון.

אם כך, ישנם שני תרחישים מרכזיים אפשריים.

בתסריט הראשון (ייצוב הסדר העולמי החדש ללא פגיעה צבאית גלויה באיראן), הרוסים ימשיכו להוות שחקן מרכזי בעולם, לצד שתי המעצמות הגדולות שיוותרו בעולם: סין ואחריה ארה"ב. במצב זה, תהיה לנו מערכת תלת-קוטבית, שעיקרה שליטה אמריקנית במערב, שליטה רוסית במזרח הקרוב והתיכון ושליטה סינית במזרח הרחוק ובאפריקה.
באם יעלה מנהיג פרו מערבי בסוריה, הרוסים יאבדו נקודת שליטה מרכזית במזרח התיכון, כולל לבנון, אך עדיין תיוותר להם איראן שתשליט סדר בקווקז. לפיכך, עדיין תיוותר לנו מערכת תלת-קוטבית.

בתסריט השני (מלחמה כוללת לאחר התערבות צבאית גלויה מול איראן), הרוסים יאבדו אחיזה משמעותית במזרח התיכון (איראן) ויספגו לוחמת גרילה מהקווקז בצורה ניכרת. אך בכך אין לפגוע במעצמה הרוסית.
בתסריט זה עדיין תהיה לנו מערכת תלת-קוטבית – שליטה אמריקנית במערב, שליטה רוסית במזרח הקרוב והתיכון ושליטה סינית במזרח הרחוק ובאפריקה. אך כאמור, אם וכאשר יעלה בסוריה מנהיג פרו ערבי, רוסיה תיאבד את המזרח התיכון לגמרי ותיוותר רק עם המזרח הקרוב, שיהיה נתון לניסיונות אימפריאליסטיות מהמזרח. מה שיותר את העולם במערכת דו-קוטבית: שליטה אמריקנית במערב ושליטה סינית באפריקה ובמזרח הרחוק, בואכה המזרח הקרוב.

בשני התסריטים העתידיים, ארה"ב עשויה ככל הנראה להיחלש כשחקן מרכזי, שעד לשנים האחרונות, שלטה במערכת חד-קוטבית, או אם תרצו, מערכת דו-קוטבית חלקית ורופפת (שליטה של ארה"ב ורוסיה, שלהן עוצמה פוליטית וכלכלית רבה יותר מכל שאר המדינות, אך גם בינהן יש מאזני כוחות, הנוטים בבירור לטובת ארה"ב).

ההיחלשות האמריקנית הזו, בזירה הבינלאומית, נוגעת, בעיקר, למישהו אחד – נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה. זה הוא אותו אובמה שלא השכיל לראות למרחוק את השפעות הרפיסות והחולשה של האמריקניים במזרח התיכון והפקרתו לשליטה אסלאמו-רדילקית בשיתוף רוסיה, תוך כשלים אסטרטגיים חמורים ביותר. זה הוא אותו אובמה שנתן לסינים יד חופשית באפריקה, אותו אובמה שדירדר את המערכת הכלכלית בארה"ב ופגע בה קשות, אותו אובמה שהרים דגל לבן ומיתג את ארה"ב כמעצמה עייפה, שחוקה ופצועה.
ברק אובמה ייזכר בהיסטוריה, כאדם ששינה את פני העולם, ממערכת כמעט חד קוטבית, למערכת שונה לחלוטין. איזו מערכת? נותר לנו רק לחכות ולראות.

תעודת עניות

בחודש הקודם, קמה זעקה רבתי בקרב ציבור הסטודנטים בפרט והציבור הרחב בכלל. היה זה לאחר שנחשף כי באוניברסיטת בן גוריון בב"ש, התקיים יום עיון לרגל השקת ספרה החדש של ד"ר ענת מטר, שעוסק בסוגיית האסירים הפלסטינים בישראל.
"האסירים הפלסטינים", שמטר כתבה עליהם ספר ודיברה עליהם בכנס, הם לא פחות מרוצחים נתעבים, טרוריסטים שטופי מוח שטבחו באזרחים ובחיילים ישראלים.

ד"ר ענת מטר היא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אך כפי שבוודאי הבנתם בעצמכם, לא מדובר במרצה תמימה ונורמטיבית. ממש לא.

ע"פ אתר "פרספקטיבה", "בשנת 2010 חתמה אותה ד"ר מטר על עצומה אשר נכתבה ונחתמה על ידי אזרחים ישראלים, הקוראת לוועדת השרים של ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) לא לצרף את מדינת ישראל לארגון זה".

עוד נחשף באתר, כי "מטר הביעה תמיכה פומבית בקריאתו של ד"ר ניב גורדון (שבעצמו לא מפסיק לעלות לכותרות ו"לככב", ע.ד), מאוניברסיטת בן גוריון, להטיל חרם אקדמי, כלכלי ותרבותי על ישראל.
בטור בעיתון "הארץ"" כתבה כי 'מאות סטודנטים באוניברסיטאות הגדה נתונים במעצר או מאסר בכלא הישראלי, בדרך כלל בשל השתייכותם לאגודות סטודנטים שאינן נושאות חן בעיני הכובש'."

ממשיך האתר ומדווח כי במאי באותה שנה, "נמנתה עם חותמי מכתב גלוי למוזיאון המדע של בוסטון, שבו כינו את הטכניון: 'האוניברסיטה המכינה כלי רצח', וגינו את החלטת המוזיאון להציג תערוכה של המצאות ישראליות, בנימוק שהתערוכה היא אמצעי תעמולה להסחת הדעת מ'פשעי המלחמה של ישראל'."

בנוסף, נכתב ב"פרספקטיבה" כי במאי 2009, "מטר פרסמה תמונה של חייל צה"ל ומעליו הכותרת 'רוצח'. היא טענה כי חייל זה ירה למוות במפגין בכפר בילעין וביקשה מהגולשים את פרטיו. כמובן שהתברר שלחייל המדובר לא היה כל קשר למות המפגין. למרות שמטר התנצלה על פרסום התמונה, היא הדגישה כי היא 'לא מצטערת על האשמה שהטלתי על צה"ל ועל הפצ"ר, שנותנים היתרים לרצוח ולנהוג באלימות בבילעין'."

חשבתם שנגמר? אז חשבתם. אתר "סרוגים" בדק ומצא, כי בזמן שרבים מאזרחי ישראל היו צמודים למסך וצפו בשובו של גלעד שליט, החגיגות בעיר לוד היו בעיצומן. הסיבה - האסיר הערבי ישראלי מוחלס בורג'אל, שהורשע בזריקת רימון שלא התפוצץ לאוטובוס שהסיע עשרות חיילים, חזר לביתו. נחשו מי הגיע לקבלת הפנים "החגיגית"? נכון, ד"ר ענת מטר.
מטר ארגנה קבוצה של פעילי שמאל ויחד נסעו להשתתף בחגיגות השמחה בבית משפחת בורג'אל.
"אני חושבת שלגיטימי שעם שנמצא תחת כיבוש יילחם בכיבוש הזה. על כל המשתמע מזה", אומרת מטר בנחרצות לעיתון 'מקור ראשון'.
בנוסף, בקיר הפייסבוק שלה פרסמה ד"ר מטר הודעה חגיגית על יציאתו לחופשי של בורג'אל ואף ייחלה לשחרורו הקרוב של אסיר ערבי-ישראלי אחר בשם ווליד דקה היושב בכלא על חטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם ז"ל משנת 84'.
לדעת מטר, ווליד דקה הינו חף מפשע והיא מאמינה לגרסתו שלא הוא רצח את החייל משה תמם. אך מלבד זאת, סבורה מטר, כי ווליד דקה הוא 'אינטלקטואל והומניסט' והוא 'השתנה בעקבות הסכמי אוסלו'.

וכן חברים, ניחשתם נכון - התפוח הרקוב לא נפל רחוק מהעץ. בתה של ענת מטר, נדיה, פעילה בתנועות הסירוב לשרת בצבא, ובנה חגי, יזם את "מכתב השמיניסטים" וסרב להתגייס לצה"ל.

ענת מטר לא לבד, לצידה פועלים כביכול "מרצים", אשר משמשים כסוכנים של האויב שנטועים עמוק בתוכינו ונמצאים בעמדות כוח והשפעה.
בל נטעה, לא מדובר בעיקרון חופש הביטוי, לא מדובר בכיבוד ערכי הדמוקרטיה ולא מדובר ב"קבלת השונה". מדובר, רבותיי, בפעילות חתרנות גרידא כנגד מדינת ישראל. אותה מדינה שבה המרצים הללו חיים, אוכלים, נושמים ולמרבה הפליאה – תלויים בה. מדובר בגייס חמישי לכל דבר ועניין.
משהו אחד הוא ללמד את הנרטיב של האויב ואין בכך שום בעיה מהותית (למרות שבאוניברסיטאות מסוימות מלמדים רק את הנרטיב של האויב, מבלי לגוון), אך משהו אחר הוא לשקר ולקרוא לחיילי צה"ל "רוצחים" ולכנות את מדינת ישראל "אפרטהייד". לכל דבר יש גבול ויש צורך להיזהר לעבור אותו. לא ייתכן שמרצה שמתיימרת להיות מכובדת, קוראת לחרם על המדינה שלה עצמה ושל הסטודנטים שלה, מחנכת לשנאה, שטנה ודמוניזציה למדינתה, מחנכת את ילדיה לסרבנות ועבירות על החוק – תמשיך לעמוד מעל בימת האקדמיה ולהרצות כאילו אין במעשיה ולו פגם אחד קטן.
לאן נעלמו ערכי המדינה? לאן נעלמה תרבות הנאורות – שהשמאל כל כך אוהב לקדש? היכן האמת?
אין שום מדינה (בעיקר דמוקרטית) שפויה בעולם שמסכימה שייקראו עליה חרם ועדיין ייהנו מפירותיה. או בהתאמה, שיגדפו וישמיצו אותה בעזרת כל כך הרבה שקרים. כל אוניברסיטה אחרת, למשל בארה"ב, הייתה מפטרת את אותה מרצה לאלתר.
אלא שבישראל, חופש הביטוי מרשה לעצמו לחרוג מהנורמות הקיימות בכל העולם כולו. משהו קרה לנו. מרוב שרצינו להיות דמוקרטיה לתפארת, ירינו לעצמינו ברגל. הורדנו את התינוק עם המים בשיא איוולתינו.

ועדיין, לא מאוחר מדיי. האוניברסיטאות חייבות לסיים את ההפקרות שנעשית בשטחן ולבצע ניקוי אורוות דרך רפורמות מרחיקות לכת. אם וכאשר הן ימשיכו להציג בשטחן מרצים שמחנכים לשנאה, דה-המוניזציה, דה-לגיטימציה, דמוניזציה ושקרים, אזי הכנסת תהא חייבת להתערב בנעשה, אגב חקיקה.
השבוע קראנו ב'ידיעות אחרונות' על ההמלצה של המועצה להשכלה גבוהה לסגור את המחלקה ל"פוליטיקה וממשל" באוניברסיטת בן-גוריון. "על המרצים לדאוג לכך שעמדותיהם האישיות יובאו ככאלה, כך שהסטודנטים יוכלו לבחון את הדברים מפרספקטיבה ביקורתית וייחשפו למנעד רחב של פרספקטיבות ואלטרנטיבות. על המחלקה לעשות מאמץ שהתכנית תיחשב למאוזנת על ידי הקהילה הרלוונטית. אם השינויים האלה לא ייושמו, רוב חברי הוועדה מאמינים שכמפלט אחרון אוניברסיטת בן גוריון צריכה לשקול לסגור את המחלקה לפוליטיקה ולממשל".

בואו כולנו, נקווה, שמדובר בסנונית המבשרת את קיץ הטירוף.

האביב הישראלי

אתמול 14.11.2011 זה קרה. ה'אביב' שכולם מדברים עליו הגיע גם לישראל. לראשונה טעמנו את אותו "צדק חברתי". לא, לא הצדק החברתי שצעקו בכיכרות לקול הופעות של שלמה ארצי וריטה, אלא צדק חברתי אמיתי, כן, לא מזויף. צדק חברתי שבאמת מגיע מהעם. מהשכבות הכי תחתונות של מדינת ישראל. צדק חברתי ופוליטי.
בזה אחר זה עברו "חוק גרוניס" וחוק שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים. יום לפני, אושר חוק העמותות המבורך וכל אלו הצטרפו ל"חוק החרם" שחוקק ביולי האחרון.

בוודאי לא תופתעו לקרוא שהמון ביטויים נזרקו אמש ולפני יומיים לחלל מליאת הכנסת, בינהם משפטי קאלט כמו: "גל עכור", "חקיקה גזענית", "דגל שחור מתנוסס..", "מתקפה על בית המשפט", "תקופה מכוערת לדמוקרטיה", "השמדת הכנסת", ואיך אפשר בלי הסיסמא האהובה – "מזכיר משטרים אפלים".

הגדיל לומר ח"כ יצחק הרצוג שטען כי "בעקבות החוקים הפנטים, החברה שלנו תיחלש והכוח המופעל כלפי המערכת יגרום לכך שהאזרח לא ימצא שם מזור ויפנה לאלימות חס וחלילה". לקרוא ולא להאמין.
ומה נאמר על חברי הכנסת של קדימה, שגילו יצירתיות והניפו דגלים שחורים בתור מחאה?
איפה היו אותם דגלים שחורים בזמן שחבריהם נחקרו והורשעו בזה אחר זה על עבירות שחיתות? האם אותם נבחרי ציבור לא פגעו בדמוקרטיה "הקדושה" שלהם? מעניין שאז לא ראינו שום דגל שחור.

וכמובן – איך לא - גם התקשורת לא טמנה ידה בצלחת ויצאה מראש ל"מסע צלב" מתכונן ומתוזמן היטב כנגד "החוקים השנויים במחלוקת".
יעל פז מלמד מ"מעריב", פתחה את מאמרה בכותרת: "בריון בעור של חנון", בכנותה את ח"כ יריב לוין ובצורה שמתייחסת באופן לא מפתיע לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. ידיעות אחרונות יצא היום (15.11.11) בכותרת עליונה שטוענת: "למרות המחאה: חוקי העליון עברו.."
מחאה? איזו? של מי? אין קול ואין עונה. לידיעות הפתרונים. בעיתון כנראה החליטו לשמור את הסוד עמהם.
מה שבטוח זה, ש"המחאה" לא אפיינה את רוב העם, מהסיבה הפשוטה - שהימין קיבל את מירב הקולות בבחירות האחרונות , באופן גורף וחד משמעי, וחוקים אלו היו כמעט מחויבים המציאות לנוכח החונטה האשכנזית-חילונית-שמאלנית, ששולטת בבתי המשפט מאז ימיי מפא"י העליזים.
להאשים את בוחרי הימין שלא ידעו מה יקרה, זה בלתי אפשרי. על כן, נותרנו עם המיעוט, שאפילו חלקו מבין היטב שמשהו רקוב מהיסוד ומחויב שינוי.

יעל פז מלמד וחבריה בתקשורת נושאים את שם הדמוקרטיה ושלטון החוק לשווא, בעודם מנהלים קמפיינים בריוניים לסתימת פיות והדרת כל מי שאינו מתיישר לפי הקו האידיאולוגי שלהם מכל עמדת כוח.
בית המשפט העליון לא יכול להיות סניף של מר"צ, שכל שופטיו הם שכפולים אידיאולוגיים זהים, בצלמו ובדמותו של אהרון ברק. לשיטתם, מי שחושב אחרת לא ייכנס להיכל המשפט, ולא משנה מה הרקורד השיפוטי שלו. לא צריך להיות "מתנחל" או "ימני" כדי לחוות את נחת זרועה של החונטה השיפוטית - רות גביזון, שרחוקה מהימין כרחוק מזרח ממערב, יכולה לספר לכם על כך.

בדמוקרטיה מלמדים אותנו שהרוב קובע. שהרי אם לא כן, מדובר יהיה במיעוטקרטיה. ובכן, מסתבר שכשהחוק מתאים לשמאל, הדמוקרטיה מקודשת, אך כשזה נוגד את עמדתו, הדמוקרטיה מתפוגגת ונעלמת לה. לא זאת אף זאת - בשיא חוצפתו, השמאל עוד מעז לצווח על פגיעה בדמוקרטיה.
האבסורד מתפוצץ מצחוק. והאמת? אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, גם אנחנו היינו צוחקים.

וכעת להצעת החוק עצמה. חוק שינוי הרכב הועדה נועד לשתי מטרות: החדרת פלורליזם למערכת המשפט ומתן הזדמנויות שוות לכלל המגזרים וניסיון לביטול החקיקה השיפוטית שהביא עלינו אהרון ברק.
מדוע לא יכולים להתמנות שופטים מזרחיים, רוסים, חרדיים וכיוצ"ב? מדוע להנציח את שיטת הסיניוריטי?
מדוע שאותם שופטים, לפי המתכונת הנוכחית, ימשיכו להכתיר את עצמם, בני משפחותיהם וידידיהם לכס השפיטה?
איזו מן דמוקרטיה עושה זאת? איזו מן דמוקרטיה מגבילה את מערכת השפיטה שלה לאליטה שלטונית אחת?
בארה"ב, מופת הדמוקרטיה בעולם כולו, הנשיא המכהן הוא זה אשר ממנה את שופטי עליון, ואלו עוברים שימוע בקונגרס.
למה אצלינו מדובר יהיה ב"פאשיזם" ובארה"ב בדמוקרטיה? מה ההבדל?

ולא רק בארה"ב. בכל מדינה דמוקרטית בעולם, שבה לבתי המשפט יש זכות לבטל חוקים, מי שבוחר את השופטים היא הכנסת או הממשלה. בכולן. אין אחת כזו (מלבד ישראל, עד כה) שבה שופטים שמבצעים החלטות פוליטיות לא נבחרים ע"י פוליטיקאים (או הציבור באופן ישיר).
כיצד זה אפשר לטעון שהכנסת הנוכחית מחלישה את הדמוקרטיה בישראל, בכך שעושה אותה יותר דומה לדמוקרטיות אחרות? הדבר אינו מתיישב עם המציאות.

ובכלל, אלמלא השמאל היה מקשיב לקולות העולים וגואים, השכם וערב, בדבר הסיכון שבחקיקה השיפוטית, יש סיכוי שהיינו נמנעים מחוק זה.
אבל כרגיל בשמאל. קודם יורים את החיצים ורק אחר כך מסמנים מטרה. בסוף זה נגמר בצווחות "פאשיזם".

וכמה מילים על חוק העמותות.

"הארגון הערבי לזכויות האדם" (Arab Organization for Human Rights) הינו ארגון בלתי ממשלתי גדול, שמרכזו בקהיר והזרוע הראשית שלו היא בבריטניה. הוא הוקם ע"י האינטלקטואל המצרי סעד אלדין אבראהים ויש לו סניפים רבים בעולם הערבי ובכלל זה משרד בעזה. על פי אתר האינטרנט של הארגון, הוא פועל ללא מטרות פוליטיות אלא למען זכויות האדם.

אלא שבפועל, המדובר בארגון בעל אוריינטציה אנטי-מערבית מובהקת, אשר שם כיעד מרכזי להתקפותיו את ארה"ב, ישראל ומצרים. הארגון מרבה להאשים ב"פשעי מלחמה" את ארה"ב (בשל פעילותה בעיראק) ואת ישראל ולהגן על זכויות האדם של גורמים וארגונים מיליטנטיים. בו בזמן הארגון נמנע מלמתוח ביקורת על היחס הברוטאלי שחמאס מגלה כלפי מתנגדיה ברצועת עזה.
בראש השלוחה הבריטית של הארגון עומד אמג'ד אלסלפיתי, עורך דין מומחה למשפט בינלאומי, שהינו בעל אזרחות בריטית.
אלסלפיתי וארגונו נוהגים להתנסח בזהירות, נמנעים מלהזדהות בפומבי עם חמאס או עם האסלאם הרדיקלי, ומציגים עצמם כתומכים בקידום "זכויות האדם". עם זאת, מעיון בפרסומים אודות הפעילויות וההתבטאויות הפומביות של עורך דין אמג'ד אלסלפיתי ושל השלוחה הבריטית של ארגונו, עולה כי פעילותו נושאת לא אחת אופי פוליטי ומשרתת סדר יום אסלאמי-רדיקלי, כולל את זה של חמאס.
על פי "מרכז המידע למודיעין וטרור", בין הפעולות של הארגון: העלאת הטענה כי אין הוכחות שבדרפור מתבצע רצח עם, גינוי פעילות מצרים נגד מנהרות ההברחה לרצועה, האשמת ישראל ב"פשעי מלחמה", ביקורת על הצעת חוק בריטית למאבק בטרור, תביעה נגד ישראל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בעקבות פרשת הריגת מחמוד אל-מבחוח הפעיל המבצעי של חמאס, ועוד ועוד.

הארגון הזה אינו בודד במערכה. לצידו פועלים עוד מאות ארגוני זכויות אדם ברחבי העולם אשר מטרתם האמיתית היא גרימת דמוניזציה, דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה כנגד מדינת ישראל ולפעמים גם כנגד ה'אימפריאליזם האמריקני'.
ואיך הדבר קשור לחוק העמותות? פשוט מאוד. רוב הארגונים הללו מתוקצבים וממומנים על ידי ממשלות בריטניה, שבדיה, דנמרק, נורבגיה ועוד מדינות "נאורות" אחרות, כולל מימון של האיחוד האירופי.
המדינות הללו אינן ששות לבדוק את מי הן ממנות, כל עוד בשם מופיע הכיתוב "זכויות אדם".
והנה הגענו לישראל. כמו בארגונים אחרים, בריטניה ומדינות אחרות, אינן יודעות (כך לפחות אנחנו רוצים לקוות) מה מטרותיהן האמיתיות של ארגון "עדאלה", "יש דין", "בצלם", "שלום עכשיו" ועוד.
ארגונים אלו אולי לא משתפים באופן גלוי פעולה עם ארגון הטרור של חמאס, אבל בפועל מסייעים לו ליצור דה-לגיטימציה למדינה ישראל ודמוניזציה בעולם, תוך הצגת שווא בכך שהעזתים הם הכבושים והמסכנים והישראלים הם הקלגסים האכזריים.
יותר מכך, חלק מהארגונים הללו קשורים ישירות לארגון הגגBDS , שמעודד חרמות בעולם על מוצרים ישראליים ומי שאחראי ליצירת "שבוע האפרטהייד הישראלי".
ראוי להדגיש שלא מדובר בביקורת על מדינת ישראל, שהיא כמובן לגיטימית. הארגון הזה עוסק בתעמולה ארסית נגד ישראל, תוך ניסיון להפוך אותה למדינה מצורעת. המפעילים מצהירים באופן גלוי שהם לא שוללים את הכיבוש, אלא את קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, כלומר מדינת הלאום היהודי.

שומה על המדינה לאפשר לארגוני "זכויות אדם" לקבל כספים ממדינות זרות, אשר אינן ששות לבדוק להיכן זורמים מצלצליהם?
האם המדינה צריכה לקחת ריזיקה, כשברור לכל, כי רוב הארגונים הללו, בארץ, פועלים למען מטרה אחת מוצהרת? ולא, לא מדובר במטרה תמימה של זכויות אדם.
כלום עלינו לשתוק ולקבל את הדין כמות שהוא, מבלי לחקור ולהעלות שאלות לגיטימיות?
"חוק העמותות" לא פוסל אפשרויות של מימון תורמים פרטיים, וחלילה אם כך היה ויהיה. לעומת זאת, החוק כן פוסל מימון של מדינות זרות, שחלקן מתערבות באופן גס במדיניות הפנימית של מדינת ישראל – בין אם במודע ובין אם לאו.

אין פה שום פגיעה בדמוקרטיה. אין פה שום פגיעה בזכויות אדם. אין פה שום פגיעה בחופש הביטוי. כל בר דעת יכול להבחין בכך.
שוטפים אותנו בדמגוגיה. טוענים שישראל התקבלה למועדון 'האקסלוסיבי' של סין, רוסיה, איראן ושאר מדינות חשוכות.
ובכן, מסתבר שאותם דמגוגים שכחו לציין את המדינה "החשוכה ביותר בעולם" – ארה"ב.
כן, כן. ארה"ב, בה כל ארגון שפועל בתוך המדינה ומזוהה עם אינטרסים שאינם אמריקניים, זוכה למעמד של ''סוכן זר''.
אין שום מדינה בעולם שמאפשרת פעולה זרה של מדינה אחרת בתוך מדינתה. ישראל לא צריכה להיות שק החבטות של העולם. הגיע הזמן שפסטיבל הצביעות יסתיים, המסיכות ייקרעו והמסך יירד.

ה'אביב' הגיע לישראל, ואיתו סוף סוף צדק חברתי ופוליטי. "האביב הישראלי". הדמוקרטיה פורשת כנפיים ועפה, לאחר המון זמן של כליאה בכלוב האליטה והחונטה.
ברוכים הבאים לעידן חדש. ברוכים הבאים לדמוקרטיה הישראלית.

לא על שליט לבדו

"אחרי שאתה מסלק מן התמונה את כל מה שאינו אפשרי, הרי מה שנשאר - ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה - מוכרח להיות האמת" - שרלוק הולמס, מתוך: חותם הארבעה, ארתור קונן דויל.

יואב (פולי) מרדכי, דובר צה"ל, עמד על הבמה היום בבוקר, היישיר מבט אל המצלמה, כחכח בגרונו והצהיר: גלעד שליט שוב באדמתו, במולדתו. החייל השבוי חזר הביתה.
כמה דקות אחר כך, החייל השבוי ירד מהמסוק בבסיס תל נוף והצדיע לראש הממשלה. הצדעה שכולה הבעת תודה, הצדעה שכולה הצדעת כבוד. כבוד לראש הממשלה שסיכם את העסקה, כבוד למדינת ישראל, שלא הפקירה חייל, ששלחה לקרב.

ההחלטה הזאת, להסכים לעסקה, לא הייתה קלה, כמובן. החלטה קשה, אכזרית, כואבת – זה בלשון המעטה. לא היה קל לראות את התמונות וההתנגדויות של המשפחות השכולות, שחיות האדם ששינו את חייהן, יוצאות לחופשי.
ההחלטה הזו הייתה קשה, בנוסף, גם בגלל שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, הוריש מו"מ מקרטע, שברירי, גוסס. במצב כזה ולאחר חמש שנים שהחייל הישראלי בשבי האויב, לראש הממשלה לא נותרו הרבה ברירות. אין לפקפק בעובדה הברורה, שצה"ל, לצד כוחות הביטחון, עשו כל שביכולתם לנסות ולשחרר את גלעד שליט מהשבי, בכוח הזרוע. שום דבר לא עזר.
ולכן גם הגיעה התפנית. מכיוון שגם ראש הממשלה הנוכחי, נתניהו, כמו קודמו בתפקיד, אהוד אולמרט, לא היה מסכים לעסקה הזאת, אלמלא ראש השב"כ וראש המוסד אמרו בפשטות: אדוני ראש הממשלה, לישראל אין את הידע ואין את היכולת לשחרר את גלעד שליט במבצע צבאי.
במצב הזה, לא נותרו לראש הממשלה הרבה ברירות. הוא היה חייב להחליט: האם גלעד שליט יהיה רון ארד 2, או לאו?
ברגע שהאופציה הצבאית התבררה כלא אפקטיבית, הפור נפל. לא הייתה דרך אחרת ונותרנו עם מסלול אחד ויחיד.
וכך, נדרשה במקרה הזה החלטה מנהיגותית, החלטה אמיצה. החלטה מתוך שיקול דעת כבד ואיזונים ובלמים. ראש הממשלה עמד בסיר הלחץ. הוא גמר אומר בליבו והחליט לבצע את העסקה. לסיים את הסיוט.

ואכן, החליט נכון ראש הממשלה. ההחלטה הזו מעידה על העוצמה שיש למדינת ישראל. זו עוצמה שאין לאף עם אחר ולאף מדינה אחרת.
אין עוד מדינה שמקדשת את החיים כמו ישראל. אין עוד מדינה שהייתה מבצעת עסקה כזאת. אין עוד מדינה שיכולה להרשות לעצמה לשחרר יותר מ-1000 רוצחים ועדיין לשמור על קיומה, לשמור על כוח ההרתעה שלה ועל ביטחון אזרחיה.

החמאס מצידו, ניסה לשווק את את העסקה כהצלחה. אבל לא כך היא (בדיוק כפי שניסה לשדר אומץ, בצורה מביכה, בזמן עופרת יצוקה, כאשר טען ש"הלוחמים פועלים בגבורה כנגד הכיבוש הציוני ומסבים לו נזק כבד").
סמלי הטרור הגדולים, האנשים שבאמת יש להם את היכולת לשנות את מאזן הכוחות בשטח, נשארו מאחורי סורג ובריח. בנוסף, מעט מהרוצחים ישוחררו לגדה המערבית ויישארו בפיקוח צמוד, היתר יגורשו למדינה אחרת או לרצועת עזה – כלא בעצמה. לזאת יש להוסיף את הרחוב הפלסטינאי שמצוי ברגשות מעורבים, מצד משפחות האסירים ש"יקריהן" לא שוחררו בעסקה. כמו כן, למותר לציין, שישראל סירבה לחתום על סעיף האוסר עליה להתנקש ברוצחים אשר חוזרים לסורם.
במסגרת מסע השיווק של החמאס, הוא הפעיל כמיטב המסורת של הארגון, את הלוחמה הפסיכולוגית השקופה שלו. חאלד משעל מיהר להצהיר כי הוא יפעל לחטיפת חיילים נוספים על מנת לשחרר את יתר האסירים.
מדובר, כמובן, בלא יותר ממסע הפחדה שנועד לערער את החוסן הלאומי של מדינת ישראל. בחמאס, כידוע, אוהבים להשתמש במלחמה הפסיכולוגית (הצגה בעברית בעזה על שליט, אי מסירת מידע על שליט לאורך כל התקופה, הפחדה דרך הצהרות של המנהיגים). אבל אל לנו לטעות. אם מישהו "נכנע" בעסקה הזאת, הרי שמדובר באותו פלוני אלמוני שנכנע לדמגוגיה של משעל. הא ותו לא.
אין אזרח אחד במדינת ישראל שצריך לפחד ממסע ההפחדה של החמאס. ראש הממשלה ווידא היטב, שמערכת הביטחון תוכל להתמודד עם המרצחים שמשוחררים מהכלא. אחרת, העסקה הזו לא הייתה יצאת לפועל.
הסיטואציה הזו מזכירה לי מיד את המשפט המפורסם שאומר: בארצם של הטורפים, האריה לעולם לא מפחד מהצבוע.
ישראל תגיב, בחוזקה ובישירות, על כל ניסיון לפעולת טרור מצד המרצחים שמשוחררים ומצד כאלה שלא קשורים לעסקה.
חמאס כרגע צוהל ושמח, אך הוא עלול לגלות מהר מאוד, שהוא בסה"כ סידר יפה את הכיסאות על הטיטאניק.

אך לא על שליט לבדו. מלבד הערבות ההדדית וקדושת החיים בעם היהודי, ומלבד הקו הצבאי שלא מפקירים פצועים בשטח והדבקות במשימה להביא את החייל הביתה - העסקה הזאת לא בהכרח מתרכזת רק בשובו של החייל הישראלי.
העסקה הזאת טומנת בחובה הזדמנויות מדיניות ואסטרטגיות, מן המעלה הראשונה, בכל הקשור לאינטרס הלאומי של מדינת ישראל, הנה כמה מהם:

.1. ההסכמה של ראש הממשלה לעסקה, נבעה בין היתר מהחשש שהזדמנות נוספת לביצוע עסקה, לא תחזור. עיקר החשש ב"חלונות הגבוהים", היה מהאביב הערבי, שכבר מזמן הפך לחורף איסלאמי רדיקלי. כרגע, מצרים נשלטת ע"י מועצה צבאית, אך מדובר באופן זמני. אין לדעת איזה משטר יעלה אחרי הבחירות במצרים. מה שבטוח, הוא יהיה מורכב מגוש דומיננטי של האחים המוסלמים.
גם בסוריה, שעומדת כבר הרבה זמן על "כרעי תרנגולת", היציבות ממנה והלאה. cלשכה המדינית של חמאס בדמשק בדקו מזה זמן מה אפשרויות לעבור למקום אחר. המצרים כנראה התנדבו לתת להם מקום חדש כחלק מהעסקה.
בכל הטירוף והתהפוכות שמתחוללים בעולם הערבי, סירוב לעסקה בזמנים האלו, היה כהודאה בדבר הפקרתו של החייל השבוי. לתמיד.

.2. ההחלטה של ראש הממשלה להסכים לעסקה, מראה על אמון מוחלט במערכת הביטחון. הדבר מעלה את המוראל בקרב הלוחמים של המדינה, הדבר מעניק לכוחות הביטחון מוטיבציה לפעול ולדעת שיש מי שסומך עליהם לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ובנוסף, יש מי שדואג להם, אפילו אם המשימה לא תצלח.

.3. החמאס חושב שניצח מבחינה טקטית – ואולי צודק בכך – אך מאידך, הוא כנראה לא מבין שהפסיד מהבחינה האסטרטגית, וזה הדבר החשוב ביותר, שהרי ניצחון בקרב הוא לא בהכרח ניצחון במלחמה.
החזרת החייל החטוף תאפשר לצה"ל, מה שלא יכל לעשות בו בזמן ששליט נמק בשבי החמאס, וזה למגר את החמאס כליל - אם האחרון יפצח שוב במסע טרור מכל סוג שהוא, בין אם מדובר בפיגועי התאבדות ובין אם מדובר בירי קאסמים.
עד עתה, ידיו של צה"ל היו כבולות. ההוכחה לכך הגיעה במבצע עופרת יצוקה, אז עצר שר הביטחון את המבצע, רגע לפני שחמאס "נפל על רגליו", וזאת מחשש ודאי לשלומו של גלעד שליט.
כעת צה"ל נושם לרווחה. כעת צה"ל משוחרר. כעת צה"ל יכול להגיב- בהתאם. ברמה האופרטיבית ביותר.
כרגע, ועד כמה שזה נשמע אבסורד, לישראל אין שום אינטרס להעלים את חמאס מרצועת עזה. החמאס, מאז נבחר לפרלמנט הפלסטינאי בבחירות, "התמתן" יחסית, ואף ניסה לשמור על רגיעה לאורך זמן (מחשש לעופרת יצוקה 2). בתווך, צמחו וגדלו ארגונים אף יותר קיצוניים מחמאס (ועדת ההתנגדות העממית, הג'יהאד האיסלאמי), שדרשו לא לשמר את הרגיעה עם ישראל. חמאס הצליח לשתק אותם (עד הפיגוע סמוך למצרים), לעיתים אף בכוחה זרוע.
על כן, לישראל אין אינטרס – כרגע - להפיל את משטר חמאס, כל עוד הוא שומר על יציבות בעזה. אבל המצב יכול להשתנות באחת, במיוחד עכשיו אחרי ששליט חזר. תעודת הביטוח של חמאס התמסמסה. כרגע, הכדור בידיים של חמאס.

.4. אבל אולי התמורה הכי חשובה מההסכם הזה (מלבד החזרת חופש התמרון בעזה לדי צה"ל), מגיעה מקהיר. העסקה הזה מעידה על הידוק הקשרים עם השלטון במצרים.
מצרים, מצידה , רוצה להציג את עצמה כמחליפה של תורכיה, שעד השנים האחרונות לקחה חסות על היחסים שבין ישראל לפלסטינאים. המצרים רוצים להציג חזית דומיננטית, חזקה. להחזיר את ההוד ואת הכבוד לאחר "לכתו של הרודן" וחזרת מצרים לידי העם.
השלמת העסקה אפשרה לנו לראות שהיחסים בין ישראל ומצרים על כנם. החשש הכבד היה מהתדרדרות היחסים לאחר ההפיכה במצרים, הפיגוע נגד ישראל, הרג החיילים המצרים והפריצה לשגרירות ישראל ע"י המון מצרי (שבנתיים התבררה כמפוברקת וככזאת שמומנה ע"י גורמים פוליטיים).
העסקה של שליט הפיחה תקווה ביחסי שתי המדינות. במיוחד לישראל, שרואה בהסכם השלום ושיתוף הפעולה עם מצרים כאינטרס לאומי חיוני – לא פחות.
שיתוף הפעולה עם מצרים הוא חיוני לביטחון ישראל, באופן חסר תקדים. שיתוף זה, חשוב שיתקיים גם לאחר הפלתו של מובארק. בטח ובטח כאשר ככל הנראה, הלשכה המדינית של חמאס בדמשק תעבור לקהיר.
ישראל כבר הביעה את מלוא הערכתה ואת תודותיה, למצרים, על התיווך בעסקה ואף התנצלה על הרג החיילים המצרים (אף שתחקיר צה"ל קבע במפורש שההרג לא נבע מאחריות צה"ל). כל אלו מעידים על רצון לקחת את היחסים עם מצרים צעד אחד קדימה ולבסס את שיתוף הפעולה לקראת הבחירות הבאות במצרים.

עסקת שליט, כאמור, היא לא רק שחרור אלף מחבלים וקבלת חייל אחד. העסקה, כאמור, כוללת בחובו אפשרויות אסטרטגיות, מדיניות וביטחוניות, שיאפשרו לה לבסס את כוחה באיזור ולקבע את מעמדה ואת כוח ההרתעה שלה.
כן, התשלום קשה מנשוא, כואב ואכזרי. אך הכרחי למען ביטחון וחוסנה של מדינת ישראל.
"אם אתה רוצה להפסיק לרקוד עם השטן, אתה חייב לחכות שהמוסיקה תיגמר", אומר המשפט המפורסם.
המוסיקה הסתיימה היום אחת ולתמיד. החמאס בסה"כ מתגאה בשמיעת ההד.

המסע להחזרת העוצמה האמריקנית

המהלך הפלסטינאי, שיגיע לשיאו ביום שישי, עת ימסור יו"ר הרשות הפלסטינאית, אבו-מאזן, את פנייתו לעצרת הכללית של האו"ם בבקשה להכיר ברשות הפלסטינאית כמדינה ריבונית, מדאיג לא רק את מדינת ישראל. יש עוד מדינה אחת, שבדומה לישראל, עושה את כל המאמצים להביא לכך שאבו-מאזן יירד מהעץ הגבוה שעליו טיפס. המדינה הזו – יותר נכון – הפדרציה הזו, היא ארה"ב.

ארה"ב, בעידן ברק אובמה, נדחקה הצידה בכל הקשור לדומיננטיות העולמית. עליית אימפריות כמו סין והודו, המשבר הכלכלי העמוק, השובע ממלחמות לא-להן, הנגיסות והירידות בסקרים, הפסד בית הנבחרים לרפובליקנים – כל אלו היוו מכות אגרוף לנשיא ברק אובמה ובכלל, לאומה האמריקנית הגאה (כן, גם האזרחים זכאים למערכת פוליטית יציבה ולא לכאוס).

הנה כי כן, ארה"ב מוצאת את עצמה מחוץ לאור הזרקורים. כמו למשל, בפעילות הצבאית של נאט"ו בלוב. דווקא כמי שחרטה על דגלה את זכויות האדם והדמוקרטיה, אנו מצפים מהאימפריה הגדולה לצאת ולהגן על אינטרסים ליברליים-מערביים.

אלא שארה"ב התנהגה כמי שכפאה שד. היא נשארה מאחור ותמכה מהצד, בו בזמן שצרפת ואנגליה היו היוזמות של המהלך ופיקדו למעשה על תהליך הפלת משטרו של הגנרל ומנהיג המדינה הלובית, מועמר קז'אפי.

ולא רק. ארה"ב, בעידן אובמה, אמנם רצתה וקיוותה לקדם את העולם המוסלמי ואת חוקיו, בכך שהתייחסה אליו ב"ככפות של משי", אך הדרך הזו, התהליך הזה, נחל כישלון קולוסאלי. לא זאת אף זאת, האסטרטגיה של אובמה רק חיזקה את הגורמים הקיצוניים של האיסלאם ואיפשרה להם לפרוח ולהשתדרג.

היעדר תגובה הולמת אל מול ארגוני טרור רצחניים, כמו החמאס (שחתם על הסכם פיוס עם הפת"ח - בארה"ב הסתפקו בגינוי) והתרפסות וזחילה אחורה אל מול ארגוני טרור בעיראק, כמו אל-קאעידה, רק הגביר את תאבונם של הקיצונים.

גם התייחסותו של הנשיא אובמה לשינויים הגיאופוליטיים שעובר העולם, בפרט המזרח התיכון ואפריקה, מעוררת תמיהה.

בעוד שאת המנהיג הערבי הכי יציב, חזק ומשפיע (חוסני מובארק) הוא "זרק להמונים", בנקל, דווקא הטבח שמבצע בשאר אל-אסד בסוריה לא זוכה לתגובה מספיק חזקה, אלא רק לגינויים. על התערבותו המזערית בלוב כבר דיברנו וכעת מגיע השיא – ההשתוללות האחרונה של ראש ממשלת תורכיה, רג'יפ טאיפ ארדואן. ופה עולה שאלה פשוטה – האם בעידן אמריקה של בוש, מנהיג איזורי היה מעיז להשתלח כך בבת הברית העיקרית והאסטרטגית מספר אחת של ארה"ב?

התשובה היא כמובן לאו מוחלט. אלא שבעידן אובמה הדברים מתנהלים כמאמר המשפט המפורסם – כשהשועל צולע, הארנבת הזקנה מקפצת.

שתיקתו של אובמה לנוכח הברבריות התורכית ולנוכח הטבח שמבצע אסד בבני עמו, אי-התערבותו בהפלת קז'אפי, בגידתו בנשיא מצרים, מובארק, שגרמה לעליית קיצונים מוסלמים לבצע פיגועים בישראל ולהבעיר את הגבול הדרומי שלה, החרפת המשבר הכלכלי בארה"ב, איבוד בית הנבחרים, התסכול לנוכח התחזקות סין והודו. כל אלו כנראה לא הספיקו להפיל את המעצמה מספר אחת בעולם, ספק אם משהו בעתיד הקרוב כן יוכל. אלא שכעת, בא אבו-מאזן ומנסה לנצל את החולשה האמריקנית וליצור סדר עולמי חדש. ובדיוק בשל כך החשש האמריקני.

האמריקנים, ברור לכל, אינם מרוצים, בלשון המעטה, מכך שאבו-מאזן הולך בדרך חד-צדדית. הרי זה ידוע שלאורך השנים, ארה"ב היא הפטרון העיקרי של האיזור, בפרט במדינת ישראל, בעלת בריתה הדמוקרטית והמערבית. כל פיתרון מדיני חייב לעבור דרך ארה"ב (לכן גם סירבה הממשלה ליוזמה הצרפתית למו"מ, מחשש שלא להעליב את האמריקנים). הדבר מעניק לה עוצמה פוליטית, חשיפה גלובאלית ויוקרה מדינית. למעשה, הדבר ממתג אותה כמי שדואגת לסדר העולמי, לליברליות, להומניות, לשלום האיזורי והעולמי. האמריקנים תמיד אהבו להתגאות בזרועות הארוכות שלהן שמגיעות לכל איזור. לכן, הם גם משקיעים מיליוני דולרים בכל שנה, הן במדינת ישראל והן לטובת הרשות הפלסטינאית. לא מדובר בתרומה תמימה, כי אם מתן חסות פוליטית.

אבו-מאזן, מצידו, מתנהג כבריון פוליטי. אחרי כל ההשקעה האמריקנית בתשתיות ובמוסדות של הרשות הפלסטינאית, בא מחמוד עבאס ו"טורף את הקלפים". תודה על הכסף, הוא מצהיר בחוצפה, עכשיו אני כבר לא זקוק לכם.

וארה"ב, ארה"ב מחפשת את התמורה להשקעה. לא לזה היא ציפתה. ולכן הכעס במחלקת המדינה כל כך גדול.
ולכן, גם, בארה"ב עושים כל מאמץ על מנת להכשיל את היוזמה הפלסטינאית.

לא צריכים אותנו, ישאלו האמריקנים? חכו ותראו.

המטרה הראשונית הייתה כמובן להוריד את אבו מאזן מהעץ הגבוה שטיפס עליו, אולם דווקא בשל כך, זה לא נראה הגיוני. היום ידון הקוורטט בניסיון להגיע לנוסחת פשרה שתצליח להביא את שני הצדדים (ישראל והרשות הפלסטינאית) למו"מ, ללא צורך בהכרת המדינה הפלסטינאית. הסיכויים לכך, כאמור, קלושים.

ולכן, המטרה החדשה של ארה"ב היא לא להטיל וטו במועצת הביטחון, אלא להשיג רוב של מדינות מתנגדות וכך למעשה, להשפיל את אבו-מאזן עד עפר ולגרום לו מבוכה.

במועצת הביטחון קיימות חמש מדינות קבועות (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת) ועשר מדינות מתחלפות בכל שנתיים.

מי שיצביעו בעד ההכרזה הן: רוסיה, סין, לבנון, דרום אפריקה, ברזיל, הודו וניגריה. מי שיצביע נגד הן: ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, בוסניה-הרצגובינה וקולומביה. המדינות המתנדנדות הן שתיים: פורטוגל וגבון.

בשביל רוב, ארה"ב חייבת לשכנע את פורטוגל וגבון. משימה לא בלתי אפשרית. או להסיט מדינה אחרת מהתומכות.

ההשערה היא שפורטוגל תלך עם ארה"ב, לנוכח המצב הכלכלי הקטסטרופלי שלה והצורך שלה בסיוע כספי, בעיקר ממדינות גוש היורו. בריטניה וצרפת כנראה ימצאו דרך להבהיר לפורטוגזים שהתנגדות למדינה הפלסטינאית יכולה רק להועיל לה.

השאלה הגדולה היא גבון. ארה"ב, בכל מקרה, עושה מאמצים כבירים בכדי להשיג רוב רגיל במועצת הביטחון ולהימנע מזכות הוטו.

לא רק מאהבת מרדכי - אם בכלל - אלא משנאת המן. ארה"ב איננה מעוניינת לחטוף עוד אגרוף אחד, שעלול להוות את אגרוף הנוק-אווט ולסמל את תחילת שקיעת האימפריה האמריקנית. האמריקנים מעוניינים לחזור לבמה המרכזית, לפחות הפוליטית אם לא הצבאית. ארה"ב, בתקופה זו, משוועת לקצת רגעי נחת, שיזכירו לה את גאוותה ועוצמתה.

כישלון אמריקני – בנוסף לכל המחדלים שכבר נעשו - יכול להיות מכריע ביותר, וכנראה שארה"ב תצטרך להשליך עוד הזדמנות מדינית למדמנת העבר.

נותר רק לראות ולקוות (גם בשבילנו) שארה"ב תצליח להשיג רוב רגיל במועצת הביטחון. בסופו של דבר, ארה"ב חזקה - כמוה כמדינת ישראל חזקה.

איפוק זה כוח

בימים האחרונים דובר הרבה מאוד על "הפלת משטר חמאס" בעזה, על "הכנסת כוחות צה"ל וכיבוש הרצועה" ועוד כהנה וכהנה הבלים שמנותקים מהמציאות.

ישנו גל פופוליסטי זול שמסמא ומטעה את עיניי הציבור הרחב. גם ברשתות החברתיות אפשר למצוא אנשים שמכלים את זעמם על הנעשה בדרום הארץ ע"י הוצאת קיטור מילולי.
מצד אחד, הקריאות לכיבוש עזה מובנות – בעיקר לתושבי הדרום שסובלים ממטר רצחני של טילי קאסמים וגראדים, אך מצד שני, חשוב לזכור איפה אנחנו חיים, מי השחקנים מולנו ולקראת מה אנחנו מתקדמים. במילים אחרות – לחשוב עם הראש ולא עם הלב.

"ישראל לא עושה כלום", "להפציץ בלי רחמים", ועוד שלל "פנינים", הם מנת חלקה של הרשת החברתית הרוגשת והגועשת בימים האחרונים.
ובכן, האם ישראל היא המדינה היחידה בעולם? האם המדינה לא תלויה במדינות אחרות? פתאום הערבים לא שולטים בעולם ע"י כסף ונפט? האם רק החמאס יושב בעזה ואין ארגונים אחרים, וכל פעולה שתהיה נגד החמאס, רק תהיה לטובת הארגונים האחרים בסופו של דבר ש- הפתעה - הרבה יותר קיצוניים מהחמאס?
על כל השאלות הללו אנו לא מקבלים תשובה מאותם אנשים שידם קלה על ההדק.אין שום טיפת התחשבות ביחסים הבינלאומיים. מבחינת אותם האנשים, ישראל תעשה ככל העולה על רוחה.

כן, גם אני הייתי רוצה לראות תגובה יותר חריפה, אך לצערי, בתור ריאליסט, יודע אני שהדבר לא אפשרי בתקופה הנוכחית.
ועדיין, חשוב וצריך לזכור, שבתקופתה של הממשלה הנוכחית, כל ניסיון לאיים ולפגע באזרחי ישראל נתקל בהתנגדות נחושה, מושכלת וממוקדת, תוך התחשבות באזרח העזתי הממוצע והימנעות ממצב של פשע מלחמה, שכמעט ולא אפשרי לאור הצפיפות של השכונות והשימוש הציני שעושה החמאס ושאר הארגונים באזרחי עזה כמגן אנושי ובאמבולנסים ממולכדים, מלאי טרוריסטים, או מלאי תחמושת.
לכן ההישג הביטחוני גדול. ישראל החזירה את כוח ההרתעה בשנים האחרונות והעובדה היא שהפיגוע הראשון שהיה בתקופת ממשלתו של נתניהו, קרה רק לאחר שנתיים בתפקידו.
גם לאחר הפיגוע הרצחני האחרון, שוב, הטרור קיבל פגיעה אנושה. חיסול כל צמרת הביטחון של ארגון ועדות ההתנגדות העממית.
צריך להבין שחיסול כל ההנהגה של הארגון הזה מהווה כמעט מכת מוות בשבילו (אנו חוזים בפרפוריו האחרונים). בשונה מארגון כמו אל-קעידה, למשל, שמצמיח מנהיג חדש מיד לאחר חיסול בן-לאדן (למרות שהיה רק "הרוח" החיה מאחורי הארגון גם כשהיה בחיים), לארגון קטן אין כמעט אפשרות להתרומם חזרה. לכן ההישג ענק, לכן הפגיעה כן קשה.
כל מי שטוען שישראל לא הגיבה בחוזקה, רצוי שיתעסק בנושאים ותחומים אחרים.


כיבוש הרצועה – לא יתרון, אלא חיסרון

ברגע שישראל "תנקה" את עזה ותפיל את משטר חמאס (וברור לכל שהיא יכולה לעשות את זה), הדבר אומר במפורש, שהאחריות של עזה חוזרת לישראל.
הווה אומר - הוספת סיוע כלכלי עצום לביטחון, תגבור חיילים, תחמושת, הצבת מערכות נשק קרקע-קרקע, וקרקע-אוויר, הקמת מוצבים בגזרה, תשתיות ועוד ועוד.
שלא נדבר על כך שישראל תהא מחויבת לדאוג לתושבי עזה ע"פ אמנת ג'נבה - בין אם זה במזון, תשתיות ותברואה. מדובר בדברים שעולים הון תועפות. וחמור מזה - דברים שלא מתוכננים בתקציב.
ובל נשכח את גולת הכותרת, כמובן - סיכון חייהם של חיילים שיוצבו אחרי הגבול בעזה.

קצת מוזר לשמוע ולראות את אותם האנשים (רוב האזרחים תומכים ב"מחאה") שמניפים את דגל המאבק החברתי בחסות "מחאת" האוהלים וה- "צדק חברתי" – על כל המשתמע מכך – מסכימים לקיצוץ בתקציב הביטחון, ואילו יום לאחר מכן, צועקים שצריך לכבוש את רצועת עזה ולהפיל את משטר החמאס. שני דברים שמנוגדים האחד לשני, כרחוק מזרח ממערב.
הפופוליזם מרקיע שחקים – ההמונים נשטפים לאן שהגל לוקח אותם. יום אחד אומרים להם בתקשורת, וסוכני החיברות, שקיצוץ במשרד הביטחון נדרש לצורך צדק חברתי ויום למחרת טוענים שיש צורך בכניסה לעזה, שפירושה אחד הוא – הגברת התלות הכלכלית של הצבא במדינה.

ומה במישור הבינלאומי?
ספטמבר באופק ומדינת ישראל חייבת את המעצמות לצידה בהצבעה באו"ם. כל הפצצה בעזה מסכנת את התמיכה של המעצמות בישראל (לא משנה מי צודק, משנה מי חכם. העולם, מה לעשות, לא אובייקטיבי וצריך לשחק את המשחק), נותר רק לדמיין מה תהיה התגובה אחרי "כיבוש עזה" או "הורדת חמאס". הגינויים יתעופפו באוויר, המעצמות האירופאיות ישלחו אותנו להסתדר לבד ובין לבין יגישו תביעות בבית המשפט בהאג, וישראל תישאר רק לחסדי ארה"ב - ועם אובמה בשלטון, גם זה לא בטוח - שתטיל, אמנם, וטו בהצבעה, אך מצד שני, הדבר לא יעזור אל מול ההשפלה והתבוסה הצורמת מול כמעט כל העולם, מה שיגרור את ישראל להסדר שלא מרצונה, ואם תסרב בכל זאת, או אז תגענה הסנקציות, החרמות וכו' וכו'.

וכל זה מדוע? רק בגלל שההמונים צמאים לדם ונקמה.
אמר פעם דוד בן-גוריון: אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך. נתניהו מצידו, יודע גם יודע זאת ולכן נמנע כרגע מתגובה פופוליסטית שרק תכאיב לישראל בחזרה.

נתניהו גם זוכר את גלעד שליט, כן, אותו חייל שההמונים צעדו בכבישים לכבודו וכעת מתעלמים ממנו.
הם מתעלמים מהעובדה שהחמאס מחזיק בשליט כבן ערובה ושכל פעולה של צה"ל נמדדת בחמאס, שיכול להכריע את גורלו של החייל לפי התוקפנות הצה"לית.

כן להגיב – לא להשתוללות

ישנן דרכים אחרות לטפל בבעיה. יש לתת קרדיט להנהגה, שמבינה "קצת" יותר מהפרשנים בחדשות, להחליט למה לא כדאי להפיל את החמאס (עוד לא הזכרתי את הארגונים הקיצוניים אף יותר, שיתפסו את המושכות לאחר שהחמאס יתרסק) ולמה כן כדאי פעולות ממוקדות.
בטוחני שראש הממשלה ושר הביטחון לא יושבים מול הטלויזיה לקול הגראדים בב"ש ומתגלגלים מצחוק.

התגובה של ישראל חייבת להתבצע לפי שני פרמטרים:

.1. החמאס נשאר לא מעורב ו-ועדת ההתנגדות העממית ממשיכה לפעול - ישראל צריכה להמשיך ולפגוע דרך האוויר במתקנים של הארגון ובאנשיו, במנהרות שלו ובכל מי שמעורב איתו.
זאת ע"י פעולה ממוקדת בלבד ומהאוויר בלבד.

.2. החמאס מתערב (אין לו אינטרס) - אם הוא אכן יתערב ויחל מערכה נגד ישראל, על חיל האוויר להפציץ תשתיות ברצועה, מבני מפקדה, מנהרות של החמאס, לבצע סיכולים ממוקדים בבכירי הארגון (לא בראשי הארגון). יש להפסיק את זרם החשמל לרצועה. בנוסף - הטלת סגר מוחלט על עזה דרך המעברים שלנו ותיאום עם המצרים על סגירת מעבר רפיח.

בכל מקרה, בשום פנים ואופן, ישראל לא צריכה להיגרר להסלמה חריפה יותר. זה לא האינטרס שלה, בטח לא לפני ספטמבר.
זו תהיה מכת מוות למאמצים הדיפלומטיים העצומים של משרד החוץ ונסיעותיו של ראש הממשלה לסדרת פגישות עם מנהיגים באירופה. בטח ובטח לא אחרי שמפקד הרפובליקה העממית של סין היה השבוע בביקור במדינה. הסינים ידועים בעקשנות שלהם בכל הקשור לאי-מלחמה בטרור, כשזה נוגע לישראל. גם בהצבעות באו"ם הם כמעט תמיד פרו ערבים (בעיקר בגלל הנפט הערבי).
ראש הממשלה, מצידו, בוודאי ניצל את הביקור (אחד המפגשים החשובים שידעה ישראל מזה שנים) להעברת מסרים חשאיים לנשיא הסיני ושר הביטחון שוחח עם עמיתו על עסקאות נשק.

נפוליאון בונפרטה אמר בעבר הרחוק משפט שמסכם את המדינאות בקצרה: "ליבו של פוליטיקאי חייב להיות בראשו".
המצב עדין, המצב נזיל. לישראל אסור לזרוק לפח את כל ההישגים המדיניים האחרונים לקראת ספטמבר, לישראל אסור לשכוח את גלעד שליט, לישראל אסור לשכוח מה יקרה אחרי שעזה תיכבש.