להמשיך עם האיפוק

מדיניות ביטחונית אחראית, שקולה ולא פופוליסטית. רה"מ בנימין נתניהו.

שוב אותן הצעקות הפופוליסטיות. שוב הדרישה הלא אחראית להגיב בעוצמה ברצועת עזה, שוב החשיבה קצרת הטווח.

 זו היא משתנם של רבים מאזרחי מדינת ישראל, שמודאגים - בצדק - ממטחי הטילים החוזרים והנשנים לעבר ריכוזי אוכלוסיות, בעיקר בדרום הארץ.

אך חשוב להסביר לאותם אזרחים מודאגים (לאו דווקא לתושבי הדרום, שאינם יכולים לחשוב בצלילות הדעת בעת שטילים מתעופפים מעל לראשם, משל היה מדובר בגשם שהבטיחו לנו בתחזית, אמש), פעם אחר פעם - אין שום בעיה, עבור ההנהגה הישראלית, לצאת לתקיפה ולמוטט את שלטון החמאס.

אך האם זה האינטרס הישראלי כרגע? התשובה ברורה - לא.

מדוע? מכיוון שצריך להבין דבר פשוט - כואב - אך פשוט: עד שהאיום האיראני לא יוסר, ישראל למעשה במצב של שבי.

על ישראל מרחף איום קיומי מצד איראן ולא מצד החמאס.

פתיחת מלחמה - בעיקר בעת הזו - עלולה להצית עימות איזורי וגם אם לאו, היא תעביר את תשומת ליבו של העולם מטהראן לירושלים.

וזה בדיוק מה שאיראן רוצה. זה בדיוק מה שהאיראנים מצווים על רצועת עזה (להתסיס את העורף בישראל כדי לגרום לקברניטים לצאת משליטה) וזה בדיוק מה שהגדודים החמושים, המקבלים מימון מטהראן, עושים.
החמאס, בעל הבית ברצועה, ממעט להתעמת באופן ישיר עם צה"ל (זו הפעם הראשונה שהחמאס לוקח אחריות מאז יוני 2011) מסיבותיו שלו (מעבר מארגון טרור לתנועה סמי-פוליטית שנמשך כבר שנים).

עוד קצת לחץ והסנקציות מורידות את משטר האייתולה, הרחוב זועק והתקשורת העולמית מתמקדת בכך ומלבה יצרים, נתניהו מציב קו אדום, הריאל לא מפסיק לאבד מכוחו.

מה איראן צריכה, כעת, יותר מתמיד?

כותרות בעיתונים בסגנון "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "המצור על עזה" ועוד ועוד שקרים. אלו, לצד הגינויים הצפויים מהאו"ם והופעת לחץ עולמי-תקשורתי, יהפכו את  איראן, באבחה אחת, ממקור הצרות של העולם, לעוד מקום זניח על הגלובוס. אמנם לא לזמן ארוך במיוחד, אך מספיק זמן בכדי להמשיך ולהריץ את הצנטריפוגות.

ובכלל, עלינו להתמודד עם השאלה הקשה, האם ישראל רוצה לראות שלטון אחר מאשר שלטון החמאס?

כנראה שלא.
החמאס מתארגן לכדי קבוצה סמי-פוליטית, תוך שהוא מונע (מתי שנוח לו פוליטית) שיגורי רקטות לעבר ישראל, לעיתים בכח הזרוע (כאמור, העימות היום הוא יחסית נדיר), בעוד שארגוני טרור קיצוניים אפילו יותר, שמקבלים מימון מאיראן ( איראן הפסיקה את המימון לחמאס בשל "התמתנות" ובשל ההתנגדות למשטרו של אסד בסוריה) מאיימים לתפוס את השלטון ברצועת עזה.

לא בטוח שישראל מעוניינת במצב של כאוס ברצועת עזה. מצב שבו פלגים שונים שולטים על חלקים שונים. במתכון הנוכחי, צה"ל יודע מתי להגיב, איך להגיב ובמי להגיב. יש בעל בית רשמי והוא אחראי לכל ירי – אף על פי שברוב המקרים, הוא לא מוציא את הירי ומתנגד לירי מסיבות של נוחות.

הסלמה ביחסי ישראל-עזה תהא רעה עבור שני הצדדים הרשמיים, ישראל מחד (במאבקה מול איראן) וארגון הטרור ששולט בעזה, החמאס (המשך שיקום לאחר "עופרת יצוקה" וניסיון להתחבב על נשיאה החדש של מצרים, מוחמד מורסי).
היחידים שירוויחו מהעניין, הן איראן וגרורותיה, ועדות ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי.
טוב יעשו ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, אם ימשיכו לגלות מדיניות ביטחונית מאופקת, אחראית, בוגרת ומושכלת ולא לפועל מתוך מניע רגשי של רגע, שעלול להבעיר את השטח ולהרוס קמפיין שלם, בעל חשיבות קריטית וקיומית.

העימות הפוליטי בארה"ב - רומני ניצח בנוק-אוואט

הסקר ב-CNN: "מי ניצח בעימות?", התשובה חד משמעית.

ראיתי היום, בשידור ישיר, באשמורת השניה של הלילה, את העימות בין נשיא ארה״ב, חוסיין אובמה ובין המועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים, מיט רומני.

רשמיי מהעימות - מיט רומני ניצח ובענק.
אין ספק שזה היה עימות משובב נפש, בו הנשיא, ברק חוסיין אובמה, חזר שוב ושוב על המנטרות הלעוסות והנושנות שלו (״אזרח אמריקני לא צריך לחשוש לפשוט רגל אם הוא חולה״) תוך כדי גמגומים ומבטים חוזרים ונשנים לעבר הדף שמונח לרגל עיניו.
במשך כל העימ

ות הקפיד אובמה להזכיר לצופים שרומני הוא בסך הכל מושל, כשלפני כל משפט פתח ב - ״המושל רומני רוצה שאתם..״, ״אני לא מושלם כלל - בניגוד כנראה למושל רומני.. אך אמשיך להילחם עבור מעמד הביניים של ארה״ב״, וחוזר.

מנגד, רומני - שלא פנה אל אובמה בתואר ״הנשיא״ כמעט כל העימות (במטרה לעשות לו דה לגיטימציה), הציג ארשת רצינית כשצריך ( בעיקר כשגיבר על נושאים כלכליים) ומצד שני הרשה לעצמו לשחרר חיוכים מתנשאים ומזלזלים בנשיא (כמו לאחר שאובמה הטיח כי רומני יקצץ בחינוך ויתעלם ממנו, או אז הגיב רומני בחיוך חשוף שיניים: ״בתי הספר במסצ׳וסטס הם הכי טובים בארה״ב. וזה למה? כי אני מתעלם מהחינוך?״).

בכל העימות רומני נראה כמבוגר האחראי, בעל הניסיון בכלכלה ובעסקים.
בניגוד לאובמה, שניסה לחפש פתחי מילוט מביכים ולא הצליח להציג הישג משמעותי אחד (מלבד ״ההישג״ שבתפיסת בן לאדן).
זה היה נראה כמו שיעור במאקרו כלכלה שאותו מעביר המורה (רומני) לתלמיד (אובמה).

גם פסקת הסיום של רומני הייתה מרשימה יותר, בעוד אובמה נראה עייף ותשוש וככל הנראה, כבר רצה ללכת הביתה.

העימות בין השניים צפוי לתת נקודות זכות חשובות לרומני במאבק בבחירות.
עימות צמוד עם ניצחון דחוק לא היה מספיק לו בפער הנוכחי שמשתקף מהסקרים האחרונים.
היום, רומני ניצח בנוק-אווט, משאיר את חוסיין אובמה מתפתל על הבמה, שותת סיסמאות שאבד עליהן הכלח כבר מזמן.

האם צפינו היום במהפך?

הקולוניאליזם החילוני קיצוני מכה שוב

                   

רוכבים לעבר קולוניאליזם חילוני קיצוני? מיזם "תל-אופן".

פרויקט "תל-אופן" בתל-אביב, הוא אחד מהפרויקטים החברתיים, היותר מבורכים שהוקמו לאחרונה במדינת ישראל. מדובר בפרויקט המאפשר השכרת אופניים במסלול יומי, חודשי או שנתי ומנגיש את ספורט רכיבת האופניים בעיר כולה.

הדבר תורם, כמובן, הן לבריאות האזרחים והן לכושר הגופני שלהם וכמו כן, מוריד את כמות זיהום האוויר בכבישים ואף חוסך תאונות דרכים מיותרות.

אך לאחרונה, לצערינו, אנו עדים לניסיונות פוליטיים, ציניים ודורסניים, המנסים להכפיף על המדינה היהודית-דמוקרטית, את האג'נדה הקולוניאליסטית-החילונית-קיצונית.
זה לא מתחיל מהיום ולא מאתמול. ארגון "ישראל חופשית", לצד מפלגות השמאל בישראל: "קדימה", "העבודה" ו"מר"צ", תמכו ותומכים באופן חד משמעי בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, המהווה פגיעה קריטית ואנושה בסטטוס קוו – אותו הסכם דק ועדין, המחזיק את הקשר בין יהודים חילוניים ליהודים דתיים וחרדיים.
הניסיונות של ארגונים ומפלגות אלו אמנם נכשלו כישלון קולוסאלי, עד כה, אך עדיין מרחפים כעננה מאיימת על ההרמוניה בין האוכלוסייה הדתית והחילונית, במדינת ישראל.
לכף הצטרף השבוע, ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, שכנראה מכין את עצמו לקראת הבחירות ומונע מאינטרסים פופוליסטיים וצרי אופקים, שהתכוון להפעיל את המיזם ביום כיפור עצמו.

הנה כי כן, בתכנית שנקראת "סאב-טקסט", באתר "גלובס", השתוממו המנחים, ניר קיפניס ולילך ויסמן, על ההתנגדות העזה ליוזמה של חולדאי - פתיחת השירות ביום כיפור.

פתחה הגברת ויסמן והשוותה את שירות ה – V.O.D "האוטומטי", להשכרת האופניים בתל-אביב. המשיכה ויסמן וזעקה "צביעות". היא שוב השוותה בין הרמזורים המהבהבים ברחובות, המכונת כביסה שעובדות (כנראה אצלה בבית) והמקרר בהתאם.
אלא שהשוואה זו היא תרתי דסתרי. מכיוון שאופציית ה-V.O.D  שייכת, כמובן, לחברה פרטית, כמו גם המקרר והמכונת כביסה שברשות הגברת ויסמן ואילו "תל-אופן", הוא שירות ששייך ל"רשות לפיתוח כלכלי" בתל-אביב, משמע – שירות ציבורי לכל דבר ועניין. רמזור, כמובן, אינו קשור לשירות הציבורי, אך גם אם נכליל אותו בהגדרה זו, הרי שמדובר בפיקוח נפש המציל חיים.

לא זאת אף זו, הצמד ויסמן את קיפניס התגאה בחילוניות הגאה שלהם, תוך כדי סיפורי חוויות מיום כיפור, הכוללים "זיפזופ עצבני בטלויזיה והשכרת סרטים".
מלבד, כמובן, פגיעה גסה ברגשי הציבור הדתי שחלקו בוודאי ראה את התכנית, מדובר באובדן מוחלט ועצוב של הזהות היהודית, המעוצבת בחלקה וברובה, מהמסורת היהודית-דתית. אמנם זה ללא ספק מעורר רחמים מחד, אך מאידך, בוודאי ובוודאי שמדובר בזכותם הבלבדית של המנחים להתנהל כרצונם וכראות עינהם.
אלא מאי? יש דרך ויש צורה להביע דעה. לאכול ביום כיפור זה בסדר (למי שמרשה לעצמו לאבד את זהותו היהודית-דתית). לאכול בפני מי שצם, זו כבר בעיה מוסרית וערכית.
כך, ישנה גם בעיה מסוימת להצהיר בחגיגיות, קבל עם ועדה, על החוויות החילוניות של שני המנחים, במתכונת של אני ואפסי עוד. משל ישבו בשיחת חולין בסלון עם החברים.

מיד לאחר מכן, סיפר קיפניס בהתרגשות ובערגה (לא לפני שהוסיף בחגיגיות שמבחינתו, "מדובר בחג הצביעות"), על ילדותו בחיפה ועל כך ש"קם עם אביו כל בוקר, בשעה ארבע וחצי ועשה את דרכו (הוא אף הדגיש – "ברכב, כמובן", שלא נדאג, חלילה) לעבודה ואז לים. ואז עברתי לתל-אביב והתפלאתי ששם דווקא שומרים יותר".

רחמנא ליצלן. לא עלינו.

כאמור, פרויקט "תל-אופן" הוא בהחלט פרויקט מבורך, אך הדרישה להשתמש במיזם דווקא ביום כיפור, היא לא פחות ממחוצפת ומקוממת.
מדוע לא להשכיר אופניים בערב כיפור, או אפילו יום, או יומיים לפניי ובכך לחסוך את העמקת השסע הדתי-חילוני? מדוע לחתור לקונפליקטים ומריבות? מדובר בפיתרון פשוט ויעיל, שיתאים לכל הצדדים.
אלא שנדמה שלפעמים, ההחלטות של אנשים ספציפיים, המזוהים עם מפלגות מסוימות וארגונים מסוימים, נראים כמעשים דווקאניים, צרי עין ומסוכנים.

ההתנגדות העזה וההתערבות של שר התחבורה, ישראל כץ, היא לחלוטין מבורכת ושפויה ומשמעותה כפולה – שמירת הקשר העדין בין החילונים לדתיים מחד ושמירה על ערכיה היהודיים של מדינת ישראל מאידך, שהרי זו מדינה יהודית ודמוקרטית ולא רק דמוקרטית. ואת זה חשוב שנזכור, במיוחד בבואנו לדון בסוגיה כה עדינה ורגישה.

הכותב הוא פובליציסט, מפעיל וכותב הבלוג ״למה לא פוליטיקה עכשיו״, עורך וכותב באתר הספורט "השישית באירופה", כתב באתר ליכודניק, פעיל בתא לביא-אריאל ובצעירי הליכוד. סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.

ורטיגו - או, על ההזיות של הכתב המדיני ב"הארץ"

יש גם מדליה לאסונות טבע? יוסי ורטר לא במיטבו, בלשון המעטה.

 במערכת "הארץ", כהרגלם בקודש, שכחו, או יותר נכון - רצו לשכוח, לחייב את כתביהם לבדוק את אמיתות הדברים שמוציאים האחרונים ממקלדותיהם.

ואם כך הדבר הוא, נדמה שאין אפילו טעם לדון בהמלצה לשליחת אותם כתבים לקורסים מזורזים, לפי כל תחום של כתב ספציפי, ולו רק בכדי למנוע את מסכת ההתבזויות שעוברים אלו יום אחר יום.

האובייקט התורן הוא יוסי ורטר, הכתב המדיני של המערכת, שבמאמרו האחרון: "מי בעד תקיפה באיראן?", הציג שורה "מכובדת" של טעויות ובורות עמוקה, עד כי נדמה שהוא כתב את המאמר באמצע עוד אחד מהתקפי הזעם השגרתיים והבלי נשלטים שלו, כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון, ולא לאחר תחקיר בסיסי וגישה מקצועית שאינה משתמעת לשתי פנים.

הנה כי כן, השווה הכתב את אלפי ההרוגים של אסון אוסלו - אליבא דאדריכל השלום בדימוס ונשיא המדינה בפועל, שמעון פרס – להרוגי אסון הכרמל, שנספו ב"אשמתו" של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

וכי נתניהו אחראי גם להתחממות כדור הארץ? מה לאסון טבע אכזרי שבא במפתיע, לעומת הסדר מדיני בעל השלכות מרחיקות לכת שנידונו מראש, עם אחריות של יוזמיו ומנהיגי המדינה באותה עת?

לורטר התשובה.

ממשיך כותב המאמר ומוסיף:

"פרס גם תוהה, בינו לבין עצמו, אם הסכמי אוסלו כל כך נוראים, מדוע נתניהו, שמסיים כיום שש שנים וחצי מצטברות בראשות הממשלה, לא ביטל אותם".

בהחלט מעניין. נבדוק.

בספרה (?The Politics and Intelligence of the Oslo Peace Process Doomed to Failure) של אופירה סליקטר - פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת גראץ' קולג', שבפילדלפיה, המתמחה בהבנת כישלונות מודעיניים, שעליהם כתבה בין היתר תשעה ספרים ועשרות מאמרים – נכתב, כי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, התנגד אידאולוגית למהלך, אך הופעלו עלי, כדבריה, "לחצים אדירים שאף אדם לא יכל לעמוד בהם".

סליקטר מתכוונת כמובן ללחצים אמריקניים, אך גם ללחצים מבית. היא מצטטת מספרו של דניס רוס (שליח הממשל האמריקני למזרח התיכון בתקופת הנשיא קלינטון) וטוענת כי הדרג הצבאי הבכיר שהיה דאז במטכ"ל, איים בפוטש על ראש הממשלה הצעיר (מוכר לכם מהיום?) וגרם לו ללכת בכל זאת על אוסלו ב', כשהוא לא מסוגל לעמוד בלחצים החזקים מבית ומחוץ.

זאת ועוד. ורטר מתעלם מהעובדה הפשוטה, שכל מנהיג ישראלי שעולה לשלטון – לא משנה אם מימין או משמאל - מחויב לדאוג להשלים את התחייבויות תהליך המדיניות הקודם (קרי - הסכמים מדיניים) של השלטון המוחלף. זה דבר אשר ידוע לכל במערכת השלטון הישראלית.

אך ורטר לא עוצר פה.

"אם ההתנתקות מעזה היא כזו שגיאה איומה, מדוע נתניהו תמך במהלך ואף הצביע בעדו בממשלה ובכנסת, עד ששינה את דעתו בדקה התשעים, שבוע לפני הפינוי, והתפטר מממשלת שרון"?

גם בנושא זה, נדמה שורטר חייב לרענן את זכרונו. אלא אם כן הטעות לא נעשתה בתמימות.

רק לאחרונה, ערך נרי אבנרי, ארכיונר ותיק, המקדיש את כל כולו למחקר עיתונאי מהעבר, עבודה מרשימה הניתנת לצפייה בחינם אין כסף לעיני כל באתר "ליכודניק".

מסקנותיו ברורות ומובאות לצד סרטוני וידאו רבים שליקט – שבירת המיתוס שהתקשורת הזינה איתו מדינה שלמה. בנימין נתניהו היה נגד ההתנתקות ולא בעד.

"הסיפור של נתניהו בעד או נגד ההינתקות, מורכב", כותב אבנרי, "לא חשוב איך היה מצביע- התקשורת הייתה קורעת אותו".
ומפרט: "אילו הצביע נגד, כבר בהתחלה, שרון היה מפטר אותו - כמו שפיטר שרים אחרים שהתנגדו- ואז התקשורת הייתה משווקת את הצבעת הנגד שלו, כפחדנות ובריחה מכישלון תוכניתו הכלכלית.
תזכורת: נתניהו קיבל כלכלה על סף קריסה, והניתוח שעשה - קיצוץ קצבאות - כאב לרבים. המונים, דאז, יצאו לרחובות, וזכו - כמה צפוי - לתהילת עולם (ויקי כנפו). "ביבי גיבור על חלשים" היה ה"צדק חברתי" דאז.

במצב כזה, לא ניתן היה לנטוש, בטרם רואים את הפירות הראשונים - שהגיעו בכמויות - של הניתוח הכואב.
אז מה עושים? הולכים בין הטיפות. מצביעים בעד, נגד, בעד, נגד- כדי למשוך זמן עד לסיום הניתוח הקשה בכלכלה.

בין לבין מזהירים. כי גם כשהצביע בעד, לפעיליו תמיד אמר שהוא נגד.
יריביו או משמיציו ידעו שהוא נגד. דוגמא - השר אולמרט, "שומר הסף"  של שרון, שטח תלונה באוזני אדונו, ש'נתניהו לא עוזר בשיווק ההינתקות'.
רק לאחר שסיים להכין את התקציב ואת הסדרה הראשונה של הרפורמות, הניח מכתב התפטרות על שולחנו של שרון.
לציבור הסביר את מה שרבים ידעו: אני נגד נסיגה חד-צדדית".

לא זו אף זו. אבנרי מציין ש ‎"היו שש הצבעות בנושא ההינתקות: שלוש בכנסת ושלוש בממשלה.
נתניהו הצביע פעמיים בעד וארבע פעמים נגד.
פעמיים בעד- בכנסת, תוך שהוא מציב שלושה תנאים, שאם לא ימולאו, הוא יצביע נגד בפעם המכריעה.
בממשלה הוא הצביע נגד.
בהצבעה האחרונה בכנסת - להלן ההצבעה הקובעת - הוא הצביע נגד והתפטר.
במסיבת העיתונאים הוא הסביר את התנגדותו במילים: 'עזה תהפוך לחמאסטן'. "

לא נגמר.

"המעשה החריג הזה (התבטאותו של פרס בנוגע לאי צורך בתקיפה ישראלית באיראן, ע.ד) ממחיש את מידת הדאגה והחרדה שלו. הוא לא חיפש לתקוע לביבי".

פתאום ורטר דואג ל"ביבי". מחמם את הלב. אלא שגם כאן, ורטר מחטיא את המטרה.

ההתנגדות העזה לדבריו של פרס, לא באה כקונטרה לעלבון ומשחקי אגו זניחים, בין שני יריבים ותיקים, אלא למטרה נעלה יותר, והיא הדאגה לדמוקרטיה.

כי בזמן שורטר מתעלם במאמרו, בגסות, מההתערבות של נשיא המדינה, שהוא בסה"כ בעל תפקיד ייצוגי בלבד, בהחלטות מדיניות-ביטחוניות, של ראש ממשלה מכהן, כל תלמיד שנה א' למדע המדינה, מבין שהדבר מכרסם במהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית ובשלטון החוק, באופן חמור ביותר.

אינני מדבר כאן על הפגיעה בביטחון המדינה, שאמירה כמו שהוציא כבוד הנשיא, יכולה לחולל. מדובר כאן על עיקרון הדמוקרטיה והכרעת הרוב.

מי שנבחר לשלוט ולקבל החלטות, במשטר פרלמנטרי, הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מי שנבחר לארח ילדים במשכנו ולשוחח איתם על שלום, הוא שמעון פרס.

בדמוקרטיה פרלמנטרית מתוקנת, ראש הממשלה צריך להחליט מה טוב ומה לא טוב, במיוחד בנוגע לשיקול מדיניות וביטחון והנשיא צריך להסתפק באגדות עם ילדים.

וכך זה צריך להישאר. אלא שנראה ש"עיתונאים" מסוגו של ורטר, לא מסוגלים להתעלות מעל האג'נדה שלהם. וגם כשזו צפה מעל פני המים בתדירות רבה, נדמה כי אפילו את האג'נדה הם לא מכבדים. פעם הדמוקרטיה מתאימה למחנה של ורטר ופעם לא. תלוי מי מרוויח ומי מפסיד.

ההתקוממות בסוריה – מה עדיף לישראל?

איראן עושה בסוריה כבשלה. אסד בפגישה עם האמדיניז'ד.

 בינואר 2011, נכנסה סוריה לרשימת המדינות שנדבקו ב"אביב הערבי". מאז ועד היום, עולים דיונים רבים במערכת הביטחון וכן בבמה הציבורית, מה עדיף לה, לישראל, בכל הקשור לסכסוך הדמים בסוריה?

מצד אחד, משטרו של בשאר אל-אסד. משטר שאמנם מדבר הרבה, אך עושה כלום ושום דבר. השקט הגבול עם סוריה לא היה שקט יותר בעבר. אך, אותו המשטר של אסד הוא חלק מציר הרשע, הכולל את איראן וצפון קוריאה ויש המשרבבים לאותו ציר גם את רוסיה (וסין), הנמצאת ביחסים אסטרטגיים וביטחוניים עם סוריה ואיראן.

מאידך, ישנה האופוזיציה בסוריה, שרוצה להשיג דמוקרטיה לעם ולהעניש את רוצח ההמונים, אסד, על פשעיו נגד האנושות. אותה אופוזיציה, ככל הנראה, תנתק את קשריה עם איראן ורוסיה, אותן מדינות שתומכות עד היום במשטרו של בשאר אל-אסד, מה שיביא לפירוק הציר ולהחלשת איראן.

ברם, חלק מהאופוזיציה, את זה אנחנו כבר יודעים, מקורו בקבוצות וארגוני טרור עולמיים, כמו אל-קאעידה והאחים המוסלמים בסוריה. נפילת המשטר של אסד יכולה להביא להתפרקות מדינת הלאום של סוריה והתפצלות לשבטים, מה שיביא למתיחות בגבול מול ישראל.

כשבאים לברר שאלה זו, ראשית עלינו לקחת בחשבון את האינטרס הישראלי העליון. ואותו אינטרס עליון של מדינת ישראל, הוא להפיל את משטר האייתולות באיראן, שמאיים עליה בהשמדה המונית.
אך לא רק. איראן היא הזרוע הראשית של הטרור הגלובאלי. איראן היא האחראית - לא רק לפיגועים עולמיים מטעם כח אל קודס של משמורת המהפכה, לא רק לגרורה שלה בדרום (חיזבאללה) על שלל פיגועיה וחטיפות החיילים הישראליים על-ידה, לא רק לחימוש וחיזוק משטר אסד (שמצידו מתערב בבוטות בלבנון) - אלא היא גם ובעיקר מאמנת ומחמשת ערבים פלשתינים, הן בגדה (אפילו תנועה חילונית מוחלטת, כמו התנזים, בעבר) והן ברצועת עזה, כמו גם ארגוני וקיני טרור בסיני.
איראן המממנת הראשית, העיקרית והמונופוליסטית כמעט, בכל הקשור לטרור עולמי ובישראל יודיעם זאת היטב. לפיכך, איראן (יותר נכון, המשטר באיראן) היא גם המטרה הראשונה.

בשביל לעצור את פרויקט הגרעין האיראני, ישראל, כמובן, תעשה הכל - כולל פעולה צבאית. אך זו האופציה האחרונה בסדר העדיפויות, הן של הדרג המדיני והן של הדרג הצבאי-ביטחוני.
תקיפה באיראן, לפי כל ההערכות - הן ישראליות והן אמריקניות - רק תדחה את הפרויקט ולא תחסל אותו סופית. ההבדלים בגישות בין שתי המדינות, הם אך ורק בשאלה - לכמה זמן יידחה הפרויקט. האמריקנים אומרים פחות, ישראל יותר.
בכל מקרה, לא רלוונטי. הדגש פה הוא על הימנעות ממלחמה, מכיוון שהפרויקט לא יחוסל סופית ותקיפה באיראן תשרת את האיראנים, משתי סיבות:
.1. לאחר התקיפה, יהיה לאיראנים לגיטימציה מהעולם כן להשיג נשק גרעיני, בכדי להתגונן ממתקפות דומות בעתיד.
.2. האיראנים ישיגו לגיטימציה מבפנים, מהעם, לאחר שהוא יתקפד לתוכו ויתאחד סביב המדינה.

בשל כך, ישראל מעדיפה את הפלת המשטר, שיביא כמובן להפסקת הפרויקט הגרעיני, בלי שום ביזבוז משאבים וחיי אדם וכמובן, מבלי לפגוע באופן אנוש בכלכלה, שגם כך נמצאת במצב לא הכי מזהיר לאור המשבר שמתחולל בעולם.

בכדי להימנע ממלחמה מיותרת, על-פי פרסומים זרים, ישראל, ביחד עם סוכנויות ביון נוספות מהמערב, פועלת בכל מיני חזיתות- כולל בחישה בתוך הרחוב בטהראן - כדי להביא להפלת המשטר.
הפלת משטר אסד, שנותן לאיראנים במה חסרת תקדים בגבול ישראל ומאפשר לה לעשות בסוריה כבשלה, יזרז ויקל את הפלת המשטר באיראן ו/או את עצירת פרויקט הגרעין, לאין ערוך. בנוסף, כמות הטרור העולמי תרד משמעותית, כאשר אנו יודעים שאיראן היא הצינור המרכזי של רוב ארגוני הטרור בעולם – גם כאלו שאינם שיעיים וגם כאלה שאינם נחשבים לדתיים.

בנוסף, על פי פרסומים במערב, המורדים בסוריה נתונים למרותם של האמריקנים, הסעודים והקאטרים (סונים) שמממנים, מחמשים ומאמנים אותם.
איראן, כידוע, היא מדינה שיעית, המקורבת למשטר העלוואי (העלוואים קרובים יותר לשיעה מאשר לסונה) ולמשטר בלבנון, שמנוהל נכון להיום, על-ידי ראש ממשלת לבנון, נג'יב מיקאתי, שהוא נציג חיזבאללה, שהיא גרורה שיעית של איראן בתוך לבנון.

לישראל, לאמריקנים, לערב הסעודית ולנסיכויות, ישנו אינטרס משותף - עצירת ההגמוניה האיראנית. ועל כן, ברגע שהאיראנים יפסיקו לבחוש בסוריה וברגע שאסד יפסיק לטבוח בסונים, למדינות ערב המתונות לא יהיה שום סיבה להמשיך ולהפעיל את ארגוני הטרור הפועלים מטעמם בסוריה. כך שהסיכוי שהנשק הזה יופנה כלפיי ישראל (מהגבול של סוריה), הוא נמוך. אך כמובן קיים וישראל חייבת להיערך לו.
ועדיין, התרומה שבהפלת משטרו של אסד, אל מול הסיכון שהמורדים החמושים ישתלטו על סוריה, היא גדולה בהרבה ולכן, העדיפות של ישראל היא לראות את אסד נופל ואיתו את איראן מתפוררת.

יחד עם זאת, יש לדאוג שהמעבר למשטר אחר בסוריה, לא ייעשה בחדות ובמהירות. כמו כן, על ישראל לדרוש מהמערב לדאוג ליד אחת בכל הקשור לאופוזיציה (האמריקנים כבר דואגים לכך בדמות פגישות של מזכירת המדינה עם האופוזיציה בגולה).
על המערב לדחוף את סוריה למשטר חזק ודומיננטי, כזה שיבטיח יציבות והשתתפות לכל המגזרים במדינה וכידוע - סוריה עשויה מסונים (רוב), שיעים, עלוואים, נוצרים וכורדים. מספיק שמגזר אחד לא ירגיש חלק מהתהליך וסוריה תתדרדר שוב למלחמת כל בכל.

אין עשן בלי אש

משה סלימן, בזמן ההצתה. רק חיכה לגפרור שידליק.

כולנו כבר ראינו ושמענו את החדשות האחרונות מבית המחאה החברתית.

כה חברתית היא, המחאה, עד שאדם מסכן, בעל הפרעות אישיות ושטוף מח מרוב תעמולה, הצית את עצמו וקירב אותנו צעד נוסף לכיכר תחריר'.

כאילו לא די בעבריינות מול שוטרים, חסימת כבישים והפרעה לאורח חיים שלווים בקרב אזרחי המדינה, שבירה וניפוצן של שמשות בנקים ופריצה לתוכם, אזי שכעת אנו מעבירים הילוך ומשתאים, אפעס, לנוכח פולחן משיחי פונדמנטליסטי ש - מזל טוב - הכניס גם אותנו לרשימת המדינית הלא יוקרתית, המתכבדות במעשים ברבריים ומשולחי רסן, משל היינו מדינה ענייה, נחשלת, לא מפותחת וחסרת כל עתיד. 

אך לא על המסכן שהצית עצמו הנני מלין. הרי הבנאדם היה באמת ובתמים מעורער נפשית (ולא כפי שאחותו טוענת שצריך לראותו - כשפוי). אדם שנכשל בעסקיו, נקלע לחובות כבדים, אדם שלא היה מסוגל לנהל מערכת יחסים עם נשים מכיוון שהיה יותר מדיי קנאי להן. אדם שניסה להתאבד כבר בעבר - ללא הצלחה (בהכל אשם ״ביבי״ אגב. מעניין באמת לדעת מי עזר לו לכתוב את מכתב ההתאבדות, אך זה כבר עניין אחר). כך לפי דו״ח פסיכיאטרי של אותו אדם, בכל אופן.

וממילא, גם כך אנשים קצת יותר שפויים מ״השרוף״ כבר פותו להאמין לחבורת רוטשילד ולהישאב לעולם שכולו סיסמאות הירואיות ושלטים רומנטיים. שלא נדבר על שטיפת המח של התקשורת.

לכן, מה למשה סלימן שילין? פחית הבנזין כבר הייתה מוכנה. רק חיכו לגפרור שיצית.
זו הייתה רק שאלה של זמן עד שאדם בעל אופי חלש ונפש מעורערת, ייקח את העניינים לידיים וינסה לבצע מעשה קיצוני. אלא שרק עכשיו, כמובן, כל חסידי אומות העולם נזכרים להתעסק ולפשפש בעברו הבעייתי של אותו אדם ואגב כך, לצקצק בלשונם.

מאידך, כן שווה להתמקד בכת ההזויים שאימצה את המקרה העצוב, הקשה והסכיזופרני הזה, והפכה אדם חלש, בעל בעיות נפשיות וכלכליות קשות, לסמל, למנהיג, לדמות נערצת ומודל לחיקוי.

כך למשל, הגדיל לעשות כתב ״הארץ״, אור קשתי, שכתב שמדובר ב"אחד ההישגים הגדולים של המחאה". גם סתיו שפיר, כמובן, לא טמנה ידה בצלחת: "מכתב ההתאבדות ההמוני של סילמן הוא ה'אני מאשים' שלו לכל הגורמים שהפקירו אותו - מרה"מ ועד שר האוצר". שלי יחימוביץ' הוסיפה מצידה: "משה סילמן לא לבד, אנשים מיואשים".

בד בבד, אחרים כבר מנכסים לעצמם את המקרה האובדני ומייחסים לו את אשמתה של הממשלה ומצבה ״הקשה״ של המדינה .(כפי שעולה מדבריה של יחימוביץ') - לא פחות. הלא חברי "המחאה החברתית" כבר מדברים על ״משמרת מחאה", והפגנת ("כולנו משה סילמן") זעם המוני כנגד הממשלה, בעקבות המקרה, כאילו האחרונה אחראית על כשליו העסקיים של אותו אדם, או על בריאותו הנפשית הרופפת והמנותקת ממציאות.

לכל בר-דעת שפוי הרי ברור, בהיר ונהיר, שמדובר במקרה המבטא זילות בערך האדם וציניות פסיכופטית ברמות קשות.

פורנוגרפיה מרקסיסטית של דמות הקורבן התמידי, שהמערכת, אבוי, ״דפקה״ אותו. 

וזה באמת מה שהדהים אותי פחות מהמקרה האכזרי הזה - עדת הכסילים המוחלטים, שבאיוולותם כי רבה עוד מעזים להאשים את המדינה והעומדים בראשה במעשה טירפון של אותו משוגע אקראי.

ומה מחר? נאשים את ״ביבי״ כי דנית ממחלקה 4 באברבנל חתכה לעצמה ורידים? הכל יכול להיות. רק תציבו אותה במוקד המחאה ונדאג לכל.

בחברה אזרחית שבה אדם חולה נפש מצית את עצמו ובתגובה, אנשים מהללים את המקרה ומנכסים אותו - באופן מחליא ומעורר קבס - לטובת האג׳נדה האישית שלהם, תהא אשר תהא, לא ניתן שלא לתהות, מי כאן לעזאזל החולי נפש האמיתיים?

ישראל כמדינה מטורפת - הכנה לקראת עימות אפשרי בלבנון

הפצצת חיל האוויר בביירות, בזמן מלחמת לבנון 2. ישראל כמדינה מטורפת.

 הדרך של ישראל להרתיע שחקן תת-מדינתי, כמו חיזבאללה, היא אחת - ליצור זהות של "מדינה מטורפת", כהגדרתו של פרופסור יחזקאל דרור, אשר תבע את המונח בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

חיזבאללה הוא ארגון טרור לכל דבר ועניין, וככזה, הוא כבר פעל וסביר להניח כי ימשיך לפעול, מתוך אוכלוסיות אזרחיות וכפרים - בדיוק כפי שעשה במלחמה הקודמת ובדיוק כפי שעשה חמאס במבצע "עופרת יצוקה".

זאת ועוד, החיזבאללה, כאירגון טרור שיעי, רואה את ההרוגים כשאהידים, כקדושים, ולכן אין לו שום בעיה, או סנטימנטים מיותרים, בכדי להביא את הסכנה עד לפתחת ביתם ולרמת האזרחים הלבנוניים.

בשל כך, ישראל חייבת להציג תדמית של "מדינה מטורפת", וזאת על מנת ליצור לחץ כבד, בעיקר על האוכלוסייה השיעית בלבנון ועל אוכלוסיות נוספות, בכדי שאלו מצידן, יפעילו לחץ חוזר כנגד חיזבאללה, שלא לבצע טעות.

איום ישראלי בדמות הפצצה מאסיבית של שכונות בלבנון ואי-הרתעה מכוונתו של חיזבאללה לפעול מתוך המרחב האזרחי (ישראל כבר הצהירה כמה וכמה פעמים על כך שאם חיזבאללה ייצור פרובוקציה, לאחר תקיפה באיראן, אם וכאשר, או לפניה - כדי להסיט את תשומת הלב העולמית מאסד לגזרה אחרת - ישראל תגיב ב"כל הכח" ו"בעוצמה הרבה יותר חזקה ממלחמת לבנון 2"), כמוהם כאזהרות חוזרות ונשנות - הן כלפיי חיזבאללה, הן כלפיי האזרחים הלבנוניים והן כלפיי הקהילייה הבינלאומית, שלא תוכל לבוא בטענות לצד הישראלי, לאחר תגובה חזקה וכואבת של צה"ל.

לצד זאת, בל נשכח שחיזבאללה עובר תהליך מסוים ויחסי של פוליטיזציה בשנים האחרונות וכך, למשל, הוא הכניס נציגים שלו לפרלמנט הלבנוני והצליח לדחוף את נציגו, נג'יב מיקאתי, לתפקיד ראש ממשלת לבנון.
משמעותה של הבחירה במיקאתי לראשות ממשלת לבנון היא ברורה – האחריות של לבנון כולה נופלת על הכתפיים של חיזבאללה. מה שאומר, שכל פעולה של חיזבאללה, מעניקה הכשר לישראל לראות בלבנון כמדינה אשר יזמה תקיפה.
צה"ל לא יילחם רק כנגד חיזבאללה, כשחקן תת-מדינתי, אלא בלבנון, כשחקן מדינתי. המשמעות הנגזרת מכך היא, שצה"ל יוכל להגיב בעוצמה הרבה יותר גדולה וכואבת מזו שהגיב בה במלחמות האחרונות בלבנון.

הפוליטיזציה של חיזבאללה יכולה גם למתן את הארגון. חיזבאללה כעת, כגוף החזק והדומיננטי בלבנון, הוא הכתובת המרכזית לכל בעיות החיים של האזרחים המקומיים (השיעים בעיקר). חיזבאללה מעוניין להמשיך ולהעמיק את אחיזתו בזירה הפוליטית והבינלאומית, ובשל כך, כל פגיעה באזרחים ובתשתיות בלבנון, תגרום, בהתאמה, לפגיעה בתדמיתו של הארגון. דבר שנסראללה לא מעוניין בו, בעיקר כשהוא שואף לעצמאות רבה יותר ולשחרור, יחסי, מכבלי המשטר באיראן.

באותה נשימה, יש לציין שללבנון יש עדיין צבא עצמאי, אשר מנותק – לא באופן מושלם – מהכח הצבאי של חיזבאללה, שהוא כמובן הכח המוביל והחזק במדינה.
לכן, צה"ל כבר הודיע, כי כל עוד הצבא הלבנוני לא יתערב, אזי שלא נשקפת לו סכנה.
ועדיין, כאמור, צה"ל ישמור לעצמו את הזכות להגיב בכל הכח הנדרש, כתוצאה מפעולה פרובוקטיבית של חיזבאללה, וזאת על מנת להרחיק כמה שיותר את הפגיעה בעורף הישראלי משיגורי טילים מהצפון.

המטרה של צה"ל במלחמה הבאה בלבנון (וזה רק עניין של זמן, אלא אם כן חיזבאללה יתפרק מנשקו, מה שלא סביר שיקרה בעתיד הקרוב), היא להשתיק כמה שיותר מהר את ירי הטילים מכיוון צפון, שמאיים על האוכלוסייה האזרחית בישראל כולה. פעולה זו תצריך מאמץ גדול מאוד ופגיעה רבה מאוד, גם במרחב האזרחי של לבנון, שם כבר הוטמעו קיני הטרור החדשים של חיזבאללה.

על כן, ישראל חייבת להמשיך ולהציג תדמית של "מדינה מטורפת". כך היא עשתה בעיקר בשנות ה-50 וה-60 וכך היא פועלת כעת מול שחקן תת-מדינתי כמו חיזבאללה ומול שחקן מדינתי, כמו איראן.
טוב עושה ישראל, כאשר מודיעה מראש, שכל פגיעה בה, בכל דרך שהיא, תוביל לעימות אלים, מאסיבי וכואב בלבנון. הנפגעים העיקריים מפעולה כזו, יהיו אזרחי לבנון והתשתיות במדינה, אשר זה מכבר חודשו, כתוצאה מפעולות צה"ל (מטוסי חיל האוויר בעיקר) בסבב האחרון בלבנון.

על ההבדלים בין לבנון ומצרים, בעניין הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם

פטרול אווירי של הכח הרב לאומי בסיני. ההבדלים בין לבנון ומצרים הם גם מדינתיים וגם פוליטיים.

רבות דובר ומוזכר בעניין אכיפת השלום והביטחון בגבולות הבינלאומיים של מדינת ישראל ומדינות ערב - בעיתות "האביב הערבי" והתהפוכות בעולם הערבי - על ידי הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם . בפרט עולה לאחרונה השוואה בין הגבול הלבנוני, שם מוצב כח יוניפי"ל של האו"ם, לבין הגבול הדרומי - שגועש ורוחש לאחרונה, בעקבות התרופפות המשילות המצרית בחצי האי סיני - MFO.

ההשוואה מדברת על כך, שבדומה לכך שהגבול הצפוני לא נאכף על-ידי הכח הבינלאומי - שאכן לא מצליח והצליח לעצור את התחמשות חיזבאללה ותוקפנותה בגבול - כך יהיה עתידו  וגורלו של הגבול המצרי, נוכח ההתפתחויות האיזוריות והמקומיות במצרים, לאחרונה.אך כשבאים להשוות בין שני המקרים, יש לזכור דבר אחד. בעוד שבלבנון אין שום משילות עצמאית ובפועל, מי ששולט במדינה הוא ארגון החיזבאללה (רש הממשלה הלבנוני, מיקאתי, הוא נציגו ומועמדו של החיזבאללה) - שהוא, כאמור, סניף של משמרות המהפכה האיראניים וכח אל-קודס - במצרים יש אכן משילות, ועוד משילות ביטחונית-צבאית (המועצה הצבאית העליונה).

אמת היא שמוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, שזה עתה נבחר לנשיאות מצרים, הוא גם כן נציגו של ארגון מוסלמי קיצוני. אך כוחו מוגבל כמעט במלואו ומי שאחראי ליחסי חוץ וביטחון - לעת עתה - הוא אך ורק הצבא המצרי.יש לקוות ולהערכתי הדבר אכן יישאר על כנו, כי החוקה החדשה תמשיך את ההגבלות על מורסי בענייני חוץ וביטחון ותעניק לו במקום סמכויות פנים נרחבות.

בעוד שלבנון, דה-יורה, היא שחקן מדינתי, דה-פקטו - היא למעשה שחקן בין מדינתי. לבנון היא מדינה הנשלטת בידי ארגון טרור ועל כן, היא מרשה לעצמה , וסביר להניח שתרשה לעצמה (אם כי לא בעת הנראת לעין, בשל אינטרסים כאלו ואחרים שאותם לא אפרט במאמר זה) להפר הסכמים בינלאומיים וליזום תוקפנות בגבול ובשטח הבינלאומי.מצרים, מנגד, ולמרות שינוי אופי המשטר לאסלאמי הדוק, היא עדיין מדינה ריבונית.וחשוב להזכיר את ההבדלים.
מכיוון שלבנון היא לא ריבונית כלל. מדינה שלא מסוגלות להפעיל סמכות עליונה ומתפקדת כבובה איראנית-סורית, היא לא ריבונית ולא יעזור שום ייצוגיות פסבדו-שלטונית.מצרים היא כן ריבונית וככזאת, היא מחוייבת להיטיב עם אזרחיה ולכבד הסכמים בינלאומיים ובריתות - כחלק מהרצון שלה לשפר את תדמיתה בעולם ואגב כך, לקבל הלוואות לשיפור המדינה מגורמים מערביים ואסלאמיים מתונים (עדיפות לקבל הלוואות והטבות מערב הסעודית הסונית ולא מאיראן השיעית, המאיימת על ההגמוניה האיזורית).

בנוסף, יש להזכיר את המודל הירדני ואת תיאומי הביטחון השוטפים בין כוחות הביטחון הירדניים לבין כוחות הביטחון הישראליים - לאורך שנים, בעניינים אסטרטגיים וטקטיים. זאת, כמובן, למרות האיבה שהרחוב הירדני רוחש לישראל.כך גם לגבי מצרים - ישנו שיתוף פעולה פורה מאוד ולאורך שנים, בין מערכת הביטחון של ישראל ושל המצרים.כך שאל לנו להמר כל כך בקלות על פריצת המסגרות הבינלאומיות והפקרת שיתופי הפעולה הביטחוניים בין המדינות.


בל נשכח שגם מצרים נלחמת באסלאם הפונדמנטליסטי, בסיני, מול אל-קעאידה וגורמי טרור עוינים אחרים, שפוגעים בריבונות, בתיירות ובכלכלה המצרית.על כן, לעניות דעתי, שימוש ציני על-ידי המצרים, בגבולות ובשטח הבינלאומי, אינו עולה בקנדה אחד, הן עם המדיניות-השלטונית המצרית לעתיד הקרוב, והן מבחינה מבנית-פוליטית (מדינה בעלת סמכות ביטחונית-מדינית, בניגוד למדינה ללא סמכות ביטחונית-מדינית).

כן - בהחלט שיש לתגבר את האיזור הדרומי, הן במשאבים כספיים והן אנושיים.יש גם להתכונן למצב בו החמאס יהווה מיליציה חמושה של האחים המוסלמים, כמו של המודל האיראני וכח אל-קודס וחיזבאללה, ששולטים בלבנון. יש להתכונן לתרחיש של מלחמה בעלת שתי חזיתות - הן מצד סוריה המעורערת והן מצד מצרים, במקרה שהצבא לא יצליח להמשיך ולהגביל את מורסי בעזרת החוקה. יש אפילו להתכונן לתרחיש אפשרי של ניתוק היחסים בין מצרים וישראל, וזאת על רקע תקיפה אפשרית של ישראל באיראן.


לכל אלו ישראל חייבת, כמובן, להתייחס ולהתכונן. אך מצד שני, יש לעשות הכל על מנת לשמר את ההסכם בין ישראל למצרים.מחוות בסגנון שחרור אסירים מצריים, החזרת המצרים כגוף מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי ושיתופי פעולה מודעיניים כבר נעשים על-ידי הממשלה הנוכחית וטוב שכך.הדבר יתרום לברית האסטרטגית-ביטחונית בין מצרים וישראל ויוסיף מוטיבציה לצד המצרי, לשמור על ההסכם (לפחות בפן הביטחוני, ואולי כתוצאה מכך, ישוב ויעלה קרנו של הפן הכלכלי, כבעבר, לכשהרחוב המצרי יירגע).

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

מועד קבלת ההחלטה בדבר הפכיתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה קרב ובא, ואיתו, כצפוי - שלל התנגדויות, קריאות לחרמות וזעקות יגון ותחינות רבות שעולות לפתחו של ראש הממשלה בצורך לסרב למהלך המתכונן, באמתלה שאין צורך בהקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, משיקולי תקציב. לא פוליטיקה, חלילה, המתנגדים טוענים.

התנגדותם של פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות מסוימות, כגון נשיא מכון וייצמן, פרופסור דנאיל זייפמן, כאמור, מתייחסת - לדבריהם - רק לפן הכלכלי.
ובכן, אם זו אכן הבעיה, אזי שתנוח דעתם של אותם פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות קיימות. לפני כחודשיים הבטיח שר האוצר, יובל שטייניץ, להנהלת המוסד באריאל, כי בקיץ הקרוב יוכרז המרכז כאוניברסיטה חדשה בישראל. בנוסף, הבטיח שר האוצר - כמו קודמו בתפקיד בעבר - אהוד אולמרט, כי תקצוב האוניברסיטה באריאל לא יבוא על חשבון האוניברסיטאות הקיימות כיום, אלא יימצא לו מקור תקציבי אחר. היש יותר ברור מכך?

יתרה מזאת, הקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, תשרת גם ובעיקר כמות נכבדת למדי של אזרחים צעירים - אשר שירתו/ משרתים בצה"ל ומשלמים מיסים כדת וכדין - וככאלו הנאלצים להוציא סכומי כסף גבוהים בהרבה, במכללות, מחבריהם הלומדים באוניברסיטאות, דבר אשר לא שוויוני בעליל ופוגע במה שחלק ניכר מאותם פרופסורים ואנשי רוח תומכים ומכנים "צדק חברתי".
אוניברסיטה נוספת תכניס תחרות אקדמית בריאה מול אוניברסיטאות נוספות בארץ וסטודנטים שלא יתקבלו למוסד מסוים, לא יצטרכו לשבור תכניות חיסכון או לרושש את הוריהם בכדי ללמוד במכללה יקרה. גם המכללות עצמן ייאלצו להפחית את שכר הלימוד והתחרות תגענה גם עליהן.

אך האם הסיבה של אותם מתנגדים היא אכן סיבה כלכלית גרידא, כפי שאלו טוענים?

אם הסיבה היחידה להתנגדות, הייתה כלכלית בלבד, מדוע חתמו אך לא מזמן 150 אנשי אקדמיה, על עצומה הקוראת "לא לקחת חלק בפעילות אקדמית המתבצעת באריאל ובמקומות נוספים מעבר לקו הירוק"? הרי בעצומה לא הוזכרה שום מילה אודות תהליך הפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה - תהליך שהחל כבר בשנת 2005.

"אריאל היא התנחלות בלתי חוקית וההתיישבות בה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולאמנת ז'נבה, שמדינת ישראל חתומה עליה", נכתב בעצומה, "היא הוקמה על שטח כבוש, כשבמרחק קילומטרים ספורים מתגוררים פלסטינים בכפרים ובמחנות פליטים, כאשר לא רק שהם אינם זוכים לנגישות להשכלה גבוהה, חלקם אף אינם זוכים למים זורמים. אלו שתי מציאויות שונות שיוצרות מדיניות אפרטהייד".

מבלי להתייחס לטעות המביכה שבהגדרת אריאל, ובכלל יו"ש, כשטח כבוש (דווקא סעיף 49 באמנת ז'נבה, קובעת בפירוש, שכיבוש חל רק אם המדינה הכובשת - במקרה של ישראל, משחררת - מעבירה את אזרחיה בכפייה לשטח הכבוש, מה שכמובן לא קרה מעולם), אין בעצומה, כמובן, שום מילה על הדו-קיום הנפלא השורר במרכז ועל ההרמוניה שמסתובבת לה במסדרונות הקמפוס, בין יהודים (בינהם רבים מן העדה האתיופית), ערבים, דתיים וחילוניים.

שנית, נדמה כי יוזמי העצומה וחותמיה, שכחו כנראה את הצהרות כל ראשי המדינה בעשורים האחרונים, על כך שאריאל היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, וככזאת, היא תישאר, באופן חד משמעי, בריבוונת ישראלית (לצד גושי התתיישבויות), בכל הסדר שבוא יבוא.

ומדוע, בעצומה שונה, עליה חתמו כאלף אנשי אקדמיה, חתני וחתנות פרסי ישראל, כנגד הפיכת המרכז לאוניברסיטה, לא הוזכר העניין הכלכלי המדאיג כל כך? באותה עצומה נכתב: "האקדמיה הישראלית שגשגה עד היום בזכות היותה חלק מחברה חופשית במדינה דמוקרטית. עירוב האקדמיה הישראלית באידיאולוגיה של כיבוש מערער את הקשר הזה ומאיים לפגוע ביכולת התפקוד של האקדמיה הישראלית".

פרופסור ניר גוב, ממכון ויצמן למדע - אותו מכון שלא מתנגד מסיבה פוליטית, כמובן - הוא זה שהפיץ את העצומה עליה חתמו כ-150 אנשי אקדמיה, לפני כשנתיים, וזאת כניצול המומנטום בעקבות חרם האמנים על היכל התרבות באריאל (ואולי גם חרם זה לא היה פוליטי?).
בראיון ל-mynet, גוב טען כי אינו יכול להתעלם גם מהנסיבות הפוליטיות: "המכללה באריאל הוקמה בשטחים כבושים", טען. "מדיניות זו שוללת את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ומובילה בהכרח לדיכוי אלים של האוכלוסייה הפלסטינית".

אמת, יוזמתו של פרופסור ניר גוב ממכון וייצמן, אין בה בכדי לשקף את המוסד עצמו, בכך אין ספק. אלא שהן יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, אלישע האס, והן שר המדע והטכנולוגיה, דניאל הרשקוביץ', קראו בזה אחר זה, לנשיא מכון ויצמן, פרופסור דניאל זייפמן, לקרוא את יוזמי החרם לסדר. שניהם, כמובן, נענו בשתיקה רועמת. ושתיקה, כידוע, כמוה כהודאה.

לאחר כ-5 שנים של עשייה אקדמית רבת מימדים ולאחר שנקבע על ידי ועדת הבדיקה של המל"ג, באופן חד משמעי, כי המרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון עמד בכל היעדים שהוצבו לו, ואף למעלה מכך, הגיעה העת לעשות צדק ולהפוך את המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה לכל דבר ועניין. למעשה, כל מי שלמד או לומד במוסד, יכול להעיד שהמרכז כבר שנים מתפקד כאוניברסיטה דה-פקטו. כעת, נותר רק להפוך את העניין לפורמלי. בואו נקווה שהפוליטיקה תישאר בצד - והפעם באמת.

הצחקתם את קלאודיוס

 לפני כשבועיים, החליטו בדנמרק ובדרום אפריקה, בהתאמה, ובהחלטה שרירותית, להטיל חרם על מוצרים מההתיישבויות ביהודה ושומרון ולמעשה לסמן מוצרים אלו. הסיבה לכך, לפחות על-פי דרום אפריקה היא ש"ממשלת דרום אפריקה מכירה במדינת ישראל רק בגבולות שסומנו על ידי האו"ם ב-1948".

החרם, אם כן, מגיע בכדי לנסות ולפגוע במדיניות "הכיבוש" הישראלית ולהפסיק את הפגיעה בערבים הפלשתינים שבשטחים אלו.

אלא שטענות לחוד ומציאות לחוד. הן ממשלת אפריקה והן ממשלת דנמרק היו צריכות לעשות שיעורי בית לפני שהכריזו בביטחון רב, הגובל ברברבנות, כי ישראל פוגעת באוכלוסייה "הכבושה" ביהודה ושומרון.
ההיפך המוחלט – מי שפוגע באותה אוכלוסייה חלשה ביהודה ושומרון, הן אותן מדינות בעלות מוסר כפול, שמבצעות חרמות, בחסות ארגון ה-BDS העולמי, שמנסה לפגוע בכלכלה הישראלית ולהוציא דיבתה רעה של ישראל בכל הזדמנות ו"תחת כל עץ רענן".

הנפגעים העיקריים ממהלכי החרמות הללו, הם כאמור, לא פחות מאותם אנשים, שעליהם, כביכול, המדינות "הנאורות" כגון דנמרק ודרום אפריקה מנסות להגן וללטף בכפפות של משי.

על-פי מועצת יש"ע, "באזור יהודה ושומרון ישנם 14 אזורי תעשייה ומפעלי חקלאות, הכוללים כ-800 מפעלים ועסקים. למעלה מ-17 אלף בני אדם מועסקים במגוון תחומים, כאשר כ-11 אלף מהם – ערבים תושבי יו"ש".

זאת ועוד, "על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, עובדים אלה משתכרים בסכום הגבוה פי שניים או שלושה מהמשכורת הממוצעת בשוק התעסוקה הפלסטיני וזוכים, בהתאם לחוקי מדינת ישראל, לתנאים סוציאליים מלאים. מעסיקים שניסו בעבר להתחמק ממתן תנאים אלה לעובדיהם הערבים, הועמדו לדין בבתי משפט ישראליים וחויבו לשלם כחוק".

ביש"ע מוסיפים, כי "בהתחשב במבנה החברה הערבית, המבוסס על משפחות רחבות ('חמולות'), ניתן להניח כי כל עובד שכזה מפרנס סדר גודל של שלוש משפחות הקרובות לו. בהתחשב בגודל המשפחה הממוצעת, ניתן לשער כי סביב הערבים פועלי התעשיות ביו"ש מרוכזים מעל ל-100,000 איש התלויים בהם מבחינה כלכלית.
מלבד זאת, סביב אזורי תעשייה אלו פורחת תעשייה משנית של הסעות, הובלה, אספקה, ציוד ושירותים המהווה מעגל שני של אוכלוסייה רחבה מאוד המתפרנסת משירותים אלה".

עייניכם הרואות. חרמות של מדינות ושלל פעולות אזרחיות נוספות ומגוונות "למען העם הפלסטיני הכבוש והנגזל", רק יעצימו את העוני, הדוחק והסבל הערבי, ויפגעו בדו-הקיום האמיתי ששורר בין החברות מבחינה כלכלית ומדינית.

הבעיה היא, שמדינות – בעיקר מאירופה - המושפעות מארגונים כגון ה-BDS  והקרן לישראל חדשה, אינן מתעניינות באמת ובתמים, כהוא זה, בזכויות האדם של הערבים ביהודה ושומרון.
חרמות הרי, הם רק טקטיקה ולא האסטרטגיה. המדינות הללו יעשו הכל בכדי לגרום נזק ולהביך את מדינת ישראל ואגב כך, לכרסם במעמדה בעולם.

אין ספק שחדשות אבסורדיות מעין אלו, מגמדות כמעט לחלוטין את הסיפור על קלאודיוס היפה, שבראותו כי התרנגולות הקדושות מסרבות לאכול, השליך אותן הימה וקרא: ״אם כן, שיישתו!״.
הקורבן לא באמת חשוב, גם אם, בשיא הצביעות, אותן מדינות פועלות למעשה בשבילו.

על המדינות המחשיבות עצמן כ"נאורות" להסיר לאלתר את החרמות למינהם ולאפשר לערבים-פלשתינים להתפרנס בכבוד ולקיים קשרים ידידותיים עם המתיישבים היהודיים ביהודה ושומרון. כל פעולה אחרת תקרין צביעות ועוול המשוועים לתיקון מוסרי.