ישחקו הנערים לפניו – על התרגיל המבריק של נתניהו

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באחד המהלכים המבריקים שנראו במחוזותינו.

 ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוכיח אמש, בעזרת אחד התרגילים המבריקים ביותר שנראו במערכת הפוליטית לדורותיה, שהוא למד-גם למד מהקדנציה הקודמת שלו וכעת, אין לאף אחד שום ספק בדבר יכולותיו הפוליטיות. בשל יותר, בוגר יותר וחד יותר. כמו שועל וותיק, שרובץ בצד ונהנה לראות כיצד הצעירים מסביבו מנסים לצוד בשיא האדרנלין ובהצהרות יהירות, אך חוזרים בידיים ריקות, כך ישב ראש הממשלה במשרדו וגיחך לעצמו בזמן שקרא, הבוקר, את הכותרת של "ידיעות אחרונות": 'נתניהו במלכוד'.

ומה קרה בפועל? נתניהו, השועל הוותיק, פשוט נכנס ללול, לקח כמה תרנגולות שרצה ויצא חיש מהר, אגב קורס מזורז לצעירים שהביטו בעיניים משתאות.

רק שלשום בערב, עמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על הבמה בגני יהושוע, בכנס של ועידת הליכוד, והצהיר בביטחון ש"יש לגשת לבחירות בהקדם האפשרי". עיתוני סוף השבוע כבר הכינו כתבות עומק על היועצים האסטרטגיים שהולכים לתת את הטון בבחירות הקרובות ועל איך כל העסק בכלל עובד, הלוביסטים כבר נכנסו לכוננות וחברי הכנסת עצמם הסתובבו באווירת אס"ק (אווירת סוף קורס) ונפרדו אחד מהשני במסדרונות הכנסת. ח"כ שאמה הכהן, לדוגמא, מיהר לפרסם הצעת עבודה קולקטיבית בפייסבוק, והציע 1500 ש"ח למי שיציע לו את הסיסמא הטובה ביותר לקראת הפריימריז בליכוד.


נתניהו אינו האדריכל היחיד של "התרגיל המבריק"

כל זה קרה, בזמן משא ומתן חשאי, שהיה גלוי רק למעטים בלבד. נתניהו לא פעל לבד. האדריכל לצידו היה – איך לא, אהוד ברק.
השניים, צמד BB, התקרבו אחד לשני בצורה חסרת תקדים בשנים האחרונות. אולי זו האחווה של סיירת מטכ"ל, אולי זה הפיקוד של ברק על נתניהו שעדיין מהלך קסמים על ראש הממשלה, ואולי, אולי זה בגלל מטרה משותפת וגדולה. מטרה כל כך גדולה, שניתן יהיה להשאיר בצד את כל האידאולוגיות ולדבוק לאיש אחד.
נתניהו וברק מעריכים אחד את השני, מאוד. אין זה סוד שראש הממשלה היה רוצה לראות את אהוד ברק כשר ביטחון, גם לאחר הבחירות שהיו צריכות להיערך. לשניים תפישות ביטחון ומדיניות חוץ דומות מאוד. שניהם בעלי שכל חד וחריף, אסטרטגיים מהמעלה הראשונה. אך נתניהו, לדאבון ליבו, נבלם בועידת הליכוד ביום ראשון ולא קיבל את מה שרצה (הצבעה גלויה). יכול להיות שזה הקש ששבר את גב הגמל עבור ראש הממשלה ובאופן אבסורדי, הביא להמשך כהונתו של ברק כשר ביטחון על אפם וחמתם של רוב חברי המרכז.
אמת, רוב חברי המרכז לא רצו את ברק כשר ביטחון אחרי הבחירות. כעת הם קיבלו אותו בתור שר ביטחון בלי בחירות.

הנהנים העיקריים מ"התרגיל המבריק" – מופז בפנים

שר הביטחון, אהוד ברק, הוא ללא ספק אחד מהנהנים העיקריים של ממשלת האחדות.
מבחינת ברק ומפלגתו, “העצמאות”, מדובר בהסכם קואליציוני שמשאיר את שר הביטחון בעניינים, עוד קצת זמן מעל המים – וכך, כמובן, גם את המפלגה עצמה.
מפלגת "העצמאות", ככל הנראה, לא הייתה עוברת את אחוז החסימה וכנראה גם לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות בעוד שנה וחצי. עבורה, זה עוד קצת זמן מסך ותו לא. ברק, מבחינתו, יכול לנסות ולגבש מעכשיו תכנית לחבירה לליכוד, או אפילו לפתוח דף חדש ב"יש עתיד" של יאיר לפיד וכך לנסות ולהמשיך בתור שר ביטחון גם בקדנציה הבאה (לפיד כבר עושה סימנים של כניסה לממשלה הבאה).

נהנה נוסף מהתרגיל המבריק של בנימין נתניהו ואהוד ברק, הוא אלי ישי, שהאוויר החם של אריה דרעי נושף בעורפו. כניסתו של דרעי בחזרה לחיים הפוליטיים, איימה להסיר מש"ס כמה וכמה מנדטים ואולי אפילו להדיח אותו מכס השלטון למטרת חזרתו של דרעי ליו"ר התנועה.
כך או כך, ההסכם מעניק לאלי ישי זמן התארגנות פוליטית וניסיון לגבש את הזהות החרדית-מזרחית של ש"ס ובד בבד, לפזול לחרדים-האשכנזים.

בניגוד למה שנראה, דווקא שאול מופז נכלל ברשימת המרוויחים של התרגיל המבריק.
נכון, מופז אמנם עשה מעצמו צחוק קבל עם ועדה ו"נחבט" בשעות האחרונות (וכך יישאר בזמן הקרוב) מכל כיוון תקשורתי ואזרחי, אך בסופו של דבר, יו"ר האופוזיציה שלא הספיק לתת נאום אופוזיציוני בודד, ביצע החלטה שקולה, אחראית ורציונלית מבחינתו.
מופז הבין היטב, שנתניהו למעשה חישק אותו ולא הותיר לו שום ברירה.
מצד אחד, הוא קרא וראה את הסקרים האחרונים, שניבאו למפלגת "קדימה" בין 9-11 מנדטים ומשמעות הדבר הייתה ברורה – התרסקות מוחלטת וטוטלית, שאולי תאיים על המשך קיומה של המפלגה. מצד שני, מופז ידע שנתניהו לא השאיר לו יותר מדיי זמן פנוי לשקם את המפלגה ההרוסה והמפורקת ולנסות להבריא אותה לקראת בחירות מסודרות.
בנוסף, אם ייכנס לממשלה יעשה מעצמו צחוק, בעיקר לאחר שהצהיר בביטחון וביומרה, על כוונתו להחליף את ראש הממשלה, נתניהו.

ובכל זאת, בעוד שבאפשרות הראשונה, סביר להניח שעתידה של קדימה לא היה מובטח, לאחר הבחירות, באפשרות השנייה מופז מעניק למפלגת קדימה שנה וחצי של אוויר ובכך מחייה אותה. הוא מעניק שנה וחצי של ניקיון וסדר במפלגה, שנה וחצי של ניסיון להגיע שוב ללב הבוחר ולהחזיר את קדימה למצב של מעבר לגסיסה.
ופה שוב, נכנס הפרדוקס – כי מי ייבחר במופז לאחר שזיגזג בצורה כל כך גסה ופראית והוכיח שמילה שלו, זה לא מילה? אך מצד שני – קדימה כנראה לא הייתה שורדת מעבר לבחירות שהיו אמורות להיערך. החלטה קשה, אין ספק. לא היינו רוצים להתחלף היום עם שאול מופז, זה בטוח.

ומה השיג ראש הממשלה מהסיפור?

וכמובן, אחרון (יותר נכון, ראשון) המרוויחים, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו.
נתניהו מבחינתו ביצע תרגיל פוליטי מדהים. אפשר להגיד, בנקל, כי נתניהו המציא אמש את הפוליטיקה מחדש. כפסל מיומן, נתניהו משתמש בפוליטיקה הישראלית כחומר גלם ומעצב אותה כרצונו. חלק עיקרי מכך, נובע בין היתר בעקבות מה שנכתב כבר מעלה – הניסיון, החוש והוותק הפוליטיים, שנוספו לו בקדנציה הנוכחית. במצב דומה, בקדנציה הקודמת, נתניהו לא היה מסוגל לבצע מהלך כזה ואולי אפילו לא היה ניגש לבחירות במקום, ומפספס אלקטורט רב ומשובח.

בקדנציה הזו – הכל שונה. נתניהו אינו נלחץ מהתקשורת הכל כך עוינת אותו, הוא גם לא נלחץ מאובמה. הכל ענייני, שקול, אחראי. לא לחינם סיגל לעצמו תכונות ושיווה את עצמו כמבוגר האחראי (לצד ברק).

והנה כי כן, הרצון ליציבות שלטונית מבחינת נתניהו גבר על היצר לממש את האלקטורט הרב שחיכה לו. נתניהו מבין, בשכלתנות ובראייה אסטרטגית, שאחרי שיצרף את מופז (שמצידו הצהיר שוב ושוב כי לא ייכנס לממשלה וכינה את ראש הממשלה "שקרן"), הוא למעשה ישאיר בבחירות הבאות את הזירה רק לעצמו.
בהתחשב בכך שיחימוביץ' מזוהה רק כדמות חברתית גרידא – מה שלא הוכיח את עצמו בבחירות בישראל מאז ומעולם – ובכך שהיא גם איננה מצליחה למתג את עצמה כמנהיגה, ובהתחשב שהסיכול הממוקד שנעשה וייעשה למופז – וספק אם יישכח – ימחק אותו סופית בתור אלטרנטיבה, נתניהו, למעשה, משאיר את עצמו כאופציה למנהיג האמיתי, היחיד, הוותיק ובעל הניסיון, שמתמחה בכלכלה, ביטחון, מדיניות חוץ וגם ברווחה (אי אפשר להתכחש להישגי הממשלה החברתיים שנעשו עד כה).

מעבר ליציבות השלטונית – לאורך זמן – ראש הממשלה הצליח לגבש ממשלת אחדות, תמורת כמעט שום דבר. מופז קיבל בהסכם את ועדת החוץ והביטחון (שכבר הייתה בידו), ועדת הכלכלה (ובכך, למעשה, נתניהו מעביר את תפוח האדמה הלוהט של "הצדק החברתי" לידי קדימה. כאילו שלא חסרות לה גם כך צרות) ועוד שתי ועדות מסוימות. בנוסף, מופז ימונה למשנה לראש הממשלה ולחבר בקבינט המדיני-ביטחוני (היתרון האמיתי היחידי מבחינה אישית).

הדבר יעניק לממשלה אפשרות של התנהלות עצמאית, חסרת עכבות ופניות, וכזו המתעסקת בנושאים המרכזיים והגדולים, מבלי להיכנע לסחטנות של מפלגות סקטוריאליות, כדוגמת ש"ס. כך ניתן לפעול בחופשיות, ללא חשש ולממש את היכולות האמיתיות של הממשלה.

כמובן, שיש גם את הנושא האיראני. ראש הממשלה, בהסכם האחרון, הבטיח לעצמו חלון הזדמנויות חשוב ביותר, ללא לחץ של זמן או לחץ אלקטורלי-פוליטי, על מנת שישראל – והיה ותצטרך – תבצע תקיפה צבאית באיראן.
לישראל, כאמור, יש תקופת זמן מסוימת, שבה ניתן יהיה לבצע תקיפה בצורה ובזמן האופטימליים. הזמן המקורי היה אמור להיות מאוקטובר(אחרי הבחירות) ועד נובמבר (זמן בחירת הנשיאות בארה"ב). כעת, נתניהו הרוויח עוד ארבעה חודשים, שבהם המערכת יכולה להתכונן טוב יותר, לכל תרחיש אפשרי.

ויש גם מפסידים

המפסידה העיקרית היא ללא ספק יו"ר מפלגת "העבודה”, שלי יחימוביץ', שלא תצליח לממש את האלקטורט שכנראה היה מובטח לה, על-פי הסקרים האחרונים.
העבודה הייתה אמורה לגדול לכד-15 מנדטים, לפחות. כעת, משלא מומשו האלקטורלים, יחימוביץ' תצטרך להזיע באופוזיציה בכדי לשמור את המצביעים הפוטנציאליים על אש קטנה. אך כידוע, בפוליטיקה, כמו בספורט – למומנטום יש תפקיד מכריע וקריטי. יחימוביץ' תצטרך לעבוד קשה, ממש קשה, בכדי להישאר בתודעה הציבורית וגם אז, מאוד יכול להיות שמופז ישפר וישקם את עצמו ואת מפלגת "קדימה" ובתסריט כזה, “העבודה" תאבד מכוחה הפוטנציאלי. ובכלל, מספיק שמופז יירד מ-29 מנדטים, ל-12-13 מנדטים – אפילו יהיו 11 מנדטים – מפלגת "העבודה" לא תרוויח כמעט דבר מההסכם, בסופו של דבר.

לצידה של יחימוביץ', נמצא כמובן גם יאיר לפיד ומפלגתו "יש עתיד". הסקרים מראים בבירור שלפיד נשחק בכמות המנדטים מסקר לסקר.
אם בתחילה קיבל 20 מנדטים (סקר שנערך בינואר, על-ידי "פאנלס"), בסקר האחרון שנערך על-ידי מינה צמח, לפיד קיבל כבר 12 מנדטים.

אין ספק שלפיד ייצג עם כניסתו יותר גל של פופוליזם מאשר רצינות ומקצועיות ולאט לאט הדבר נחשף לציבור הרחב. תוצאות הסקרים בהתאם.
לפיד, שכבר תיכנן להיכנס לממשלה, יצטרך לסגל לעצמו טונות של סבלנות לקראת הבחירות הבאות ויצטרך, גם, לעבוד שעות נוספות – ולא דרך הפייסבוק – בכדי לנסות ולשמר כמה שיותר מנדטים.

אם ימשיך בהתנהלותו המרשימה, ובעזרת הקמת ממשלת האחדות, ראש הממשלה צפוי לקבל תמיכה רחבה הרבה יותר בקרב העם – שמבין היטב שנתניהו הוא היחיד שיכול להנהיג ברצינות ובאחריות את המדינה, בימים כה קריטיים לביטחון ולכלכלה, מה שיכול להיות ויעביר מנדטים נוספים מ"יש עתיד" למפלגת השלטון, “הליכוד".

לא מספיק לזכור

  היום, ערב יום השואה לשנת 2012, ומחר, יעמוד עם ישראל ואיתו היהודים בשאר התפוצות, ויחזור על הביטוי השגור בפי כל: "לזכור ולא לשכוח".

אלא שביטוי זה, החוזר על עצמו פעם אחת בשנה, אין לו את הפריבילגיה להמשיך ולנטוע את האדישות המדינית - ביטחונית של מדינת ישראל בפרט – לאורך העשורים האחרונים -  ושל הנורמות בקרב אוכלוסיית היהודים בכלל. עלינו לנדור נדר זה בכל יום ויום.
את השואה יש לזכור, ללמוד ולקחת אותה עימנו לכל מקום, בכל זמן ולכל החלטה גורלית שנקרית בפני העם היושב בציון ובכלל, לעם היהודי בתפוצות.
השואה אמורה להוות נר בוער שעוזר לנו בכל פעם שאנו נכנסים למערה חשוכה ולא יודעים להיכן לפנות.

העולם לא למד דבר

ואולם, נדמה שהעולם הגדול, ברובו, לא למד דבר וחצי דבר מן האסון האנושי ביותר מכל הזמנים - בשום היסטוריה של עם אחר, לא היה זכר לרצח על סמך גזע מסוים. רק את היהודים רצחו משום עצם היותם, אבוי, יהודים.

יותר מ-60 שנה אחרי, ועדיין, העולם כמנהגו נוהג. הדבר האלמנטרי ביותר – ביטחון מדינת ישראל ושמירה על אזרחיה – מוגבל בידי העולם, שנדמה כי לא הפנים את גורלו של העם היהודי – "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".

למשל, מועצת זכויות האדם, שהיא ללא ספק ההוכחה הטובה ביותר לצביעותו של העולם המודרני ושומרי הסף של התקינות הפוליטית. מועצה זו, היא הוכחה ברורה וחותכת לכך שהועלם, שישים שנה אחרי, לא מתיר ליהודים (במקרה זה, מדינת היהודים) לשמור על עצמה מפני הכחדה ואיומים של מדינות אחרות, אשר מצידן, משתמשות בארגוני וסייעני טרור כגרורות.

עד היום, קיבלה המועצה לזכויות אדם של האו"ם 91 החלטות. מתוכן 39 עסקו בישראל. לצורך ההשוואה - רק שלוש החלטות עסקו בסוריה, שהציגה לעולם טבח נוראי בשלטונו של חאפז אסד וכעת בגרסה המודרנית של בנו, בשאר. החלטה אחת בלבד עסקה באיראן, ארץ אפשרויות הדיכוי הבלתי נגמרות.

ואם באיראן עסקינן,  נדמה שהעולם מראה את חוסר ידיעת ההיסטוריה, גם במדיניות הטיפול בפרויקט הגרעין של הרפובליקה האסלאמית הגדולה.
משיכות זמן, סנקציות חסרות שיניים רק בכדי לצאת ידיי חובה, שיתופי פעולה כלכליים מתחת לשולחן – כל אלו הם מנת חלקן של מדינות רבות, שמעדיפות נפט זול וזמין, על פני פירוק פרויקט הגרעין האיראני, המאיים בהשמדת מדינה (גם נושא זה הוא תקדים, שהרי אין שום מדינה בעולם שמצהירה על כוונתה להשמיד מדינה אחרת, מלבד הצהרות איראן כנגד ישראל).

ומה בדבר ה"אנטישמיות החדשה"? זו השמה דגש על הפריזמה האנטי-ציונית, רק בתור אצטלה ובמסווה נוח. אישים בכירים, אנשי רוח ועיתונאים, כדוגמת גינתר גראס והלן תומאס, שמוציאים דיבתה רעה של ישראל בעולם, בתואנות שווא לא מבוססות על "אפרטהייד" ו"פשעי מלחמה". אלו אותם אנשים שרק מחכים למעידה קטנה מצד ישראל ומשתמשים בכל במה, "תחת כל עץ רענן", בכדי לנגח כמעט כל פעולה.

וישנה גם האוטו-אנטישמיות. נועם פינקלשטיין, ריצ'רד גולדסטון ועוד "רבים וטובים". תופעה מדאיגה ביותר, שהולכת ומתרחבת, בעיקר בשיח הפוסט-מודרני.

גם ישראל עצמה אינה חפה מטעויות

אך בבואנו לבקר את העולם הנאור על כך שלא למד דבר וחצי דבר, אל לנו להתעלם גם מהבעיות שלנו פנימה. הבעיות המקומיות, אשר לא פחות – ולפעמים אף יותר – קריטיות לזיכרון ועשייה של "לזכור ולעולם לא לשכוח".

לאורך שנים, ישראל איננה נשארה נאמנה לעיקרון "קביעת עובדות בשטח", של ראש ממשלתה הראשון, דוד בן-גוריון. אותו בן-גוריון ידע כבר אז, מראשית הקמת המדינה, כי מדינת ישראל חייבת לקבוע עובדות בשטח (הווה אומר – התיישבות) בכדי לסגל ולגבש לעצמה גבולות ברי הגנה. ואכן, זו הייתה הדרך, עד שנות התשעים, לערך. מאז, מדינת ישראל הפסיקה את מפעל ההתיישבות וחשפה ולו זו אף זו – ויתרה על שטחים חשובים ביותר להמשך קיומה.
כך, ביד אחת מנפנפת המדינה שהיא "לא תשכח" את מעשי הזוועה ולא תחשוף יהודים שוב לטבח, וביד השניה, ממשיכה זה עשורים לסכן את אזרחי מדינת ישראל, עם גבולות שאינם ברי הגנה והקמת מובלעת ערבית נוספת למובלעת שיש בעזה.

כאמור, לא רק שהמדינה לא המשיכה "לקבוע עובדות בשטח" ואגב כך להרחיב את ביטחון אזרחיה, היא ויתרה על יישובים וביצעה את תכנית הגירוש, המכונה "התנתקות". שיא השפל המוסרי שהמדינה הגיעה אליו מאז ועד היום.

הנה כי כן, רק לאחרונה יצא לנו לראות הכיצד זה מדינת ישראל מיישרת קו עם המועצה לזכויות האדם באו"ם וזאת על רקע הביקורת שישראל מטיחה בפני מועצה זו. ישראל, הטוענת לקיפוח מצד מועצת זכויות האדם באו"ם (בצדק רב), יוצאת בפומבי כנגד חייליה שלה ומפקירה אותם לבית דין שדה.
היחס לחיילים, שטועים לעיתים (אין ספק שסא"ל שלום אייזנר הגיב בצורה לא ראויה, גם אם הכה בו האנרכיסט תחילה וגם אם לאו), הוא ללא ספק יחס מנוכר ומרחיק. מובן שכלפי חוץ, יש צורך להיות דיפלומטים. אך היחס לו זוכים החיילים מצה"ל עצמו ומהמדינה, הוא יחס מחפיר ויש לגדוע נורמה זו בהקדם. חייל צריך גיבוי  מהמדינה – גם במקרה בו טעה.

גם היחס הציני מבית, של כל מיני פרשנים וכתבים בעלי אג'נדה ואינטרסים, לדבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כשהוא מדבר על "לעולם לא עוד", הוא יחס מזלזל ולא רציני, הפוגע במעמדה של ישראל בעולם ובמאמציה למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. אותם פרשנים טוענים כי ראש הממשלה משתמש בזילות שואה ומנצל אותה ככלי ציני, בכדי לצאת לתקיפה באיראן.

גם אם אכן איראן איננה מעוניינת, באמת ובתמים, להשמיד את מדינת ישראל, עצם ההתבטאויות של המדינה, הצהרות מנהיגיה, גרורותיה המטילות על ישראל טרור בגבולות וחריטת שמה של ישראל על הטילים האיראניים – הללו מספיקים דיים בכדי לקחת ברצינות את מטרותיה, הרציניות או הפופוליסטיות, של איראן, ביתר שאת.
לישראל, כמדינת העם היהודי, אין שום פריבילגיה לקחת את איומיה של איראן, שלא ברצינות ולהתנהל כברבות הימים.

על ישראל לנהוג כלפיי בית וכלפיי חוץ, כמדינה הזוכרת את השואה האכזרית והמזוויעה, שנעשתה לעם היהודי רק בשל היותו יהודי, יום-יום ולא רק שנה-שנה.
על ישראל מוטלת החובה לעשות הכל בכדי שאופציה, כמו זו שהייתה בידי הנאצים הארורים, לא תחזור ותהא ריאלית גם בעידן שלנו – על אפם וחמתם של העולם, הציניקנים, האוטו-אנטישמיים והניאו-אנטישמיים, מבית ומחוץ.

הסבב המחודש בין ישראל לחמאס - מי ימצמץ ראשון?

חשיבה רציונלית ומושכלת תוך החזקת המקל משני קצותיו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, רומז לעם ישראל להישאר סבלניים.

בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.


 ושוב, כמיטב המסורת וכהרגלם בקודש - בימים טרופים וקשים מאין אלו - זועקים רוב אזרחי המדינה הכעוסים, הרושפים שנאה והששים אלי-קרב, מתוך תחושת הנקם ומתוך חשיבה א-רציונלית (ובצדק מבחינתו. לאף אחד לא צריך להיות בכך ספק) ולא מהראש ואגב כך, דרושים פעולה נרחבת יותר ברצועת עזה ותגובות חזקות הרבה יותר.

זעקות היסטריה נשמעו אפילו מפי פוליטיקאים (אופוזיציונרים בפרט) וביטויים כגון: "יש לרסק את החמאס", "הממשלה הפקירה תושבי הדרום" ועוד כהנה וכהנה "לחמי חוקה" ופניני תבונה, הועלו כאוויר חם השמיימה.

נתחיל עם השורה האחרונה - בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.

ישראל אינה מעוניינת בהסלמה מצד גורמי הטרור ברצועת עזה וזה אינו האינטרס שלה, נכון לשנים האחרונות ואף לפחות לשנתיים הבאות. ישראל לא תצא למבצע ניקוי אורוות בעזה, או בשם המתבקש - "ביעור חמץ" (בכל זאת, אנחנו קרבים לפסח), עד שהיא לא תשאיר מאחוריה שולחן נקי, בכל הקשור לאיום האיראני.
וכשאומרים "שולחן נקי", לאו דווקא מתכוונים לתקיפה ישראלית. ישנן אפשרויות נוספות שבאות בחשבון ואשר יוכלו לספק לישראל מרחב זמן סביר לניקוי השטח ברצועה.

כל זאת, כמובן, בתנאי שאכן מבצע קרקעי רחב היקף נלקח בחשבון בפריזמה המדינית-ביטחונית. מצד שני, יכול מאוד להיות שגורמי הביטחון במדינה, בכלל לא מעוניינים בהפלת שלטון חמאס ברצועה וזאת מכמה סיבות מרכזיות:

.1. ניתוק כל קשר בין החמאס ובין המשטר הסורי של אסד והוצאת הלשכה המדינית של הארגון מתוך דמשק.
.2. התקרבות מצד חמאס, בחודשים האחרונים, לשלטון המתון והפרגמטי של ירדן. שלטון זה יכול להשפיע על הארגון בצורה משמעותית.
.3. החמאס, במתכונתו הנוכחית, מסוכסך עם המשטר בטהראן. יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, מצד אחד, התקרב מאוד למשטר בירדן. מצד שני, ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמעיל הנייה, עדיין מעוניין לשמור על הקשר והמזומנים מאיראן.
.4. חמאס, בשנים האחרונות התפתח משמעותית מבחינה דיפלומטית ומדינית ומעוניין למתג את עצמו בעולם כגוף פרגמטי ומדיני יותר.
.5. החמאס שולט בעזה ביד רמה ובמקרה של התמוטטות, הדבר יאפשר עליית גורמים קיצונים אפילו יותר (אל-קעידה), כאלו שלא יאפשרו רגיעה עם ישראל בשום אופן, כפי שהייתה עד כה וכפי שתהא גם לאחר שסבב האלימות הנוכחי יסתיים.

אמת, החמאס לא זנח את מטרתו הראשית (חיסול מדינת ישראל), ספק אם הוא גם יזנח את זו בעתיד, אבל הדבר לא נוגד כהוא זה את התמתנותו ואת המהלכים הדיפלומטיים שהוא צועד לקראתם.
יש לזכור שגם  אמנת הפת"ח (מי שייקרא אותה, לא יידע לומר מה ההבדל בינה ובין אמנת החמאס, מבחינת המטרה הראשית) לא השתנתה, אך מדיניות הארגון השתנתה גם השתנתה. יש שקט תעשייתי בגדה, הכלכלה פורחת והיציבות נשמרת. זו עובדה מוגמרת ואין על כך עוררין.
אכן, מדובר בעובדה מוגמרת במיוחד תודות לכוחות הביטחון הישראליים, אך גם תודות לשת"פ מרשים עם השוטרים הפלסטינאים.

מדינת ישראל מודעת לרצונות ולמטרות, הן של החמאס והן של הפת"ח. החוכמה היא, לדעת לשחק בין קצוות המקל. מצד אחד, להתרחק ככל האפשר מגינויים ודיונים באו"ם ובעולם בכל הקשור למדיניות הביטחון הלאומי של ישראל (שיקזזו את המשאבים של העולם מהטיפול בגרעין האיראני וימקדו דווקא את אור הזרקורים בבמה שולית וזניחה) והקצה השני הוא, שמירה על ביטחונה הלאומי של ישראל ועל שלום, רווחת וחיי אזרחיה.

חמאס מסוכסך עם המשטר בטהראן ומנותק מהמשטר מאסד וכל זאת לצד התקרבות משמעותית לירדן, שיכולה להשפיע עליו, בתחומי הביטחון בעיקר. מנגד, ישנם ארגוני טרור אחרים בעזה, שנמצאים עדיין בקשרים הדוקים עם איראן.
אין אהבה גדולה בין חמאס לארגונים האחרים, בלשון המעטה. לא פעם, החמאס משתמש בכוח הזרוע בכדי למנוע שיגורים מצד ארגונים אחרים. לא חלילה מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן. 
ועדיין, אם תכליל ישראל, בטיפשותה כי רבה, את חמאס, עם שאר הארגונים, אזי שהיא למעשה תשחק את המשחק על פי הכללים של איראן – היא תקרב את החמאס שוב למשטר בטהראן ותאחד ותמקד את הרחוב העזתי והעם הפלסטינאי כנגדה עצמה, כולם ביחד.

עימות כולל עם החמאס בוא יבוא. בכך אין ספק. יחד עם זאת וזו הנקודה החשובה שצריך להבין - ישראל היא זו שבוחרת מתי לממש את העימות.
ישראל אינה נגררת אחרי אף אחד ומי שנגרר הוא זה המאבד את כוח ההרתעה שלו בסופו של דבר.
מלחמת לבנון ה-2 הייתה, לדוגמא, מלחמה שהגיעה כתוצאה מהיגררות של מדינת ישראל שנפלה כפרי בשל לידי חיזבאללה. את סופה ותוצאותיה של המלחמה, כולנו מכירים - איבוד כוח הרתעה חשוב מול חיזבאללה בצפון ומול חמאס בדרום (עד מבצע "עופרת יצוקה").

חמאס הוא הריבון ברצועת עזה וככזה, הוא בהחלט יכול לעצור את הירי. כאמור, לפרקים מסוימים הוא אפילו מגיב בעצמו בכוח הזרוע מול ארגוני טרור כמו ועדת ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי (שני השחקנים הלא מדינתיים שישראל עורכת מולם את עימות הנוכחי). אבל ומצד שני, לחמאס בהחלט גם נוח להשתמש באותם ארגונים כמובילים ויוזמים. גם זה נכון.
ופה נכנס לדיון עיקרון האי-היגררות. ישראל לא יכולה לשחק את המשחק של חמאס ולהיכנס לעימות מתי שנוח לארגון הטרור.

יהיה עימות, מתי שישראל תראה לנכון לצאת לעימות. נכון להיום, אין לישראל אינטרס לעימות בעזה, כפי שלא היה לה בשנים האחרונות ולא יהיה לה בשנתיים הבאות לפחות (עד שהאיום האיראני יוסר בחלקו(.

עדיף לה, למדינת ישראל, לעשות ולא לדבר. בכדי לשמור את החמאס מחוץ למשחק (וזה הוא כאמור האינטרס בישראל), צה״ל חייב להגיב נקודתית, בצורה כירורגית. וזה בדיוק מה שהוא עושה. לתפארת מדינת ישראל.
צריך ללכת בין הטיפות. להיזהר שלא לגרום לחמאס להיכנס גם כן למערך הירי ומצד שני, להגיב ישירות ובחוזקה מול המשגרים והגורמים המעורבים מוועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי.
פעולות לא מרוסנות יובילו בהכרח לתגובה מצד חמאס - וזו תהא תגובה קשה עשרות מונים מהתגובה שאנו רואים ביומיים האחרונים מצד שני הארגונים החזקים פחות בעזה - מה שיוביל ככל הנראה להתערבות ישראלית מעמיקה בעזה ואולי למבצע צבאי. וזה, שוב, לא אינטרס ישראלי.

צה"ל צריך לדעת מול מי להגיב בכדי לא להיגרר לפעולה צבאית מיותרת שתעלה המון כסף שאין כרגע (במיוחד בזמן משבר עולמי), תבזבז משאבים רבים (בזמן שיש לשמור על משאבים לקראת, אולי, עימות מול איראן או בכלל, עימות כולל) ותסיט את כל מה שראש הממשלה השיג מול העולם בהקשר לגרעין האיראני, היישר לדיווחים – שכנראה יהיו שגויים מיסודם – על "טבח שעושה ישראל בעזה".
כך, במקום שהעולם יתעסק מול איראן, הוא יתעסק בלגנות את ישראל.

כל זאת, מבלי להתחשב בעובדה שפעולה צבאית בעזה, שתביא להתמוטטות חמאס, תיצור בהכרח מצב שצה"ל ישלוט בעזה ויצטרך לדאוג לאזרחיה ע"פ החוק הבינלאומי. מה שאומר, שימוש ובזבוז כמעט כל משאב אפשרי, מה שיוציא מהממשלה סכומי כסף עצומים.

תירוצים כמו "חכו שהטילים יגיעו לתל-אביב ותדברו אחרת" אינם במקומם וגם אינם רלוונטיים. טילים בגוש דן היו עוד לפני שנחתו על הדרום (מלחמת המפרץ). גם אז, ישראל הבליגה ונמנעה מלהגיב, הפעם לבקשת ארה"ב והקואליציה של נאט"ו וכמובן, לצורך הביטחון הלאומי שלה עצמה (לישראל היה אינטרס עליון במלחמה הזו).


ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטות בשום שכל, בקור רוח וברציונליות. אי אפשר להקשיב להמון הזועם, בשל שני דברים מרכזיים:
 .1.ההמון אינו בקיא ברזי הנושאים הרגישים - בפרט הנושאים הביטחוניים ותמונת המודיעין המלאה של השטח, כמו גם ביחסים המדיניים והבין מדינתיים בין כל הארגונים בעזה למדינות נוספות בעלות השפעה איזורית.
.2. ההמון מדבר מהבטן, מלחץ, היסטריה ורצון בוער לנקמה וזאת מבלי שום יכולת לחשוב לטווח קצת יותר מקצר.

על הממשלה להבין לליבם של אזרחי המדינה, לדאוג לספק לכל יישוב הגנה מתאימה ולהראות הזדהות כלל ארצית עם תושבי הדרום (לספק כל תמיכה אפשרית).
מעבר לכך, הממשלה חייבת לקבל את החלטותיה הקריטיות והחשובות בחדר סגור, בצורה מושכלת, רציונלית ובלתי תלויה, אשר יתאימו לצרכי הביטחון הלאומי של ישראל, הן לטווח הקרוב והן ובעיקר לטווח הרחוק ולאתגרים עצומים, הניצבים בפניה.

קווים לדמותו של העימות בין ישראל לאיראן

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הרטמכ"ל, בני גנץ והמזכ"צ, יוחנן לוקר, מסתודדים בגפם. האופציות רבות, הזמן דווקא לא.

 האם לאיראן יש סיבה אחת, יחידה ובודדה להשיג נשק גרעיני? אם נשאל את העיתונות הישראלית, התשובה תהא, כן מוחלט. איראן, כך יאמרו, מעוניינת להשיג נשק גרעיני למטרה אחת, השמדת מדינת ישראל.

אך בניגוד לפשטות הקונפורמית ולפסימיות של המדיה בישראל, שומה עלינו לשאול שאלות נוספות, נוקבות יותר ולהבין את המדיניות האסטרטגית האיראנית, בצורה הרבה יותר מעמיקה, על מנת שנוכל להבין את תהליך קבלת ההחלטות שעומד בפני הממשל הישראלי. האם זו אכן המטרה האמיתית של איראן? האם התקפה ישראלית באיראן היא-היא האופציה היחידה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני? ואולי השאלה החשובה יותר, נוגעת בהסכמה הרחבה שיש באיראן, בנוגע לגרעין האיראני. מדוע, אם כן, יש קונצנזוס כל כך רחב באיראן, בעניין הגרעין?

רקע מעשי – מה באמת רוצים בטהראן?

אם נתייחס קודם לכן, לשאלה השנייה, אזי שנוכל לחלק את התשובה לשלוש בחינות:

מבחינה גיאו-אסטרטגית – איראן היא מדינה שמוקפת על ידי מדינות גרעיניות ומרגישה חלשה ומאוימת עקב כך.
מבחינה הרתעתית – תראו מה קרה לקדאפי וסדאם חוסיין, זועקים באיראן. להם, לא היה נשק גרעיני (קדאפי הסכים להתפרק מנשקו). ואם היה, מאוד סביר להניח שאותם מנהיגים היו עדיין בשלטון.
מבחינה תרבותית –  נשק גרעיני יעניק לאיראן מעמד של מעצמה איזורית ויחזיר מעט מן הזוהר של האימפריה הפרסית.

בראש ובראשונה, איראן מעוניינת להחזיר לעצמה את המוניטין כמעצמה ולייצא לכל עבר את המהפכה האסלאמית, תוך כיבוש המזרח התיכון – אולי לא דה-יורה, כי אם דה פקטו.

פרויקט הגרעין, אפוא, הוא רק אחת מהדרכים שבהן איראן פועלת בכדי להשיג משימה זו.

לצד השאיפה לגרעין איראני - שלהשגתו תהא משמעות אסטרטגית-דתית, בכך שאיראן תצבור השפעה שיעית רבה על הזרם הסוני ותנסה להעביר כמה שיותר מדינות אל המחנה השיעי שלה עצמה – איראן משתמשת גם בשלוחותיה ובגרורותיה במדינות אחרות, כגון החיזבאללה בלבנון, יועצים של משמרות המהפכה וכוח אל-קודס בסוריה, החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה (החמאס נמצא בימים אלו בצומת דרכים לגבי התמיכה או לא באיראן) ואפילו מיליציות טרור חמושות בקווקז, סמוך לרוסיה.
תמיכתה של איראן בארגונים סוניים, כדוגמת החמאס והג'יהאד האסלאמי, יכולה להעיד על השיקול הקר והרציונלי של האיראנים, בנוגע לשאיפות האימפריאליסטיות-שיעיות של המשטר בטהראן. גרורות איראניות ברחבי המזרח התיכון, מהוות גורם מאזן ומייצב מבחינתם. לצורך כך, המשטר באיראן משתמש בארגוני הטרור שאותם הוא מממן כבתוך שלו ובשל כך, הוא יכול לקבוע מתי להוציא לפועל פיגועי טרור, מתי להרגיע את השטח, מתי להפעיל לחץ על ההנהגה המקומית ומתי לרדת מתחת לרדאר.

למעשה, בשליטתה בשחקנים לא מדינתיים בתוך מדינות ריבוניות, איראן שולטת ומשפיעה על האיזור וכתוצאה מכך, מעלה את קרנה כמעצמה איזורית שעל פיה יישק דבר.

בנוסף, איראן פועלת גם עם שחקנים מדינתיים, כמו למשל עם סוריה ותורכיה (עד לא מזמן). בסוריה יש משטר עלוואי, חילוני, אשר כל קשר בינו לבין המשטר הדתי-שיעי באיראן הוא מקרי בהחלט. אך גם במקרה זה, כמו במקרה של השחקנים הלא מדינתיים, לאיראן יש שיקולים רציונליים ואינטרסנטיים בנוגע לשאיפותיה.
הברית עם סוריה מקבעת ומחזקת את מעמדה של איראן, את השפעותיה באיזור ואת חופש הפעולה שלה ושל גרורותיה.

אם כן, אין ספק שאיראן התנהלה ומתנהלת ברציונליות עד כה. האם משהו יכול להשתנות? סביר להניח שלא.
איראן אמנם מתנהלת דרך המדיה כמדינה מטורפת אשר אין לה גבולות, אך מעשיה מוכחים אחרת. גרעין איראני לא ישנה מבחינה זו.

תקיפה באיראן – צעד הגיוני והכרחי?

השמדת ישראל, אם כן, היא לא האופציה הראשונה במעלה בהשגת נשק גרעיני איראני, גם לא השנייה או השלישית. ספק, אפוא, אם אופציה זו קיימת כלל.
הספק הזה נובע, בין היתר, גם בשל - או בזכות - ההרתעה הישראלית.

לרשות ישראל, על פי מקורות זרים, עומד ארסנל גרעיני מהמפותחים בעולם כולו, שבנוי על "השילוש הקלאסי" – מפציצים, טילי קרקע-קרקע וצוללות גרעיניות. המשולש הזה יכול וצריך להרתיע כל מדינה על הפלנטה, כולל איראן.

ישראל, כתגובה להפצצה גרעינית של איראן, יכולה להשמיד את איראן, לא פעם אחת וגם לא פעמיים.
עד היום, איראן הוכיחה את עצמה כמדינה רציונלית, למרות המיתוג שהמנהיגים האיראנים שיוו לעצמם.

ועדיין, כעם שעבר כבר שואה ופוגרומים רבים וקשים מנשוא, למדינת ישראל אסור, בתכלית האיסור, לקחת את האיומים האיראניים כזחיחות או כדבר מובן מאליו.
אמנם איראן מתנהלת דה-פקטו כרציונלית, אך אנו עדיין עדים תופעה של חריטת שמותיהן של ישראל וארצות הברית על טילי שיאהב, אנו שומעים יומם וליל הצהרות בדבר הצורך בהשמדת מדינת ישראל ואנו מכירים היטב את השריעה האסלאמית באיראן, שמקדשת את השאהידים יותר מהכל (ולכן, כל מי שרואה את ה"פלסטינים" כסוג של "ביטוח חיים", טועה ומטעה. האיראנים לא יהססו פעמיים לפני שילחצו על הכפתור האדום. מבחינתם, הם מקדשים את ה"פלסטינאים" בכך ששולחים אותם השמיימה).
משטר האייתולות באיראן מחכה בקוצר רוח למאהדי (המשיח) שעוד לא הגיע. והם יודעים שהוא יגיע. בוודאות מוחלטת. כשבטהרן ובקום, בנו לפני כמה שנים עשרות אלפי חדרי מלון שעומדים ריקים ונעולים. הנשיא, המאדיניג'ד הסביר שכשיבוא המאהדי, האיראנים ישכנו את כל האנשים באותם חדרים.

על כן, אסור לה, לישראל, לנוח על זרי הדפנה ולקחת את הסיכון – מינורי ככל שיהיה – להתקפת פתע איראנית בנשק גרעיני.

וכאן אנו מגיעים לתהליכי קבלת ההחלטות ולניתוח הנסיבות – האם ישראל צריכה לתקוף באיראן והאם תקיפה באיראן ריאלית מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית?

ראש הממשלה בנימין נתניהו, חצוי. מצד אחד, מדובר אדם ששייך לאסכולה הליברלית-כלכלית וככזה, הוא חושש מכל דבר היכול לפגוע בכלכלה הישראלית ולהחזיר אותה כמה שנים אחורה. כל מה שבנה כשר אוצר ובשנים האחרונות כ"שר על" של האוצר, יאבד אם תפרוץ מלחמה, מול מעצמה כדוגמת איראן.

מאידך, ראש הממשלה מדבר על האיום האיראני שנים על גבי שנים ורואה זאת כפרויקט חייו. נתניהו משווה את האיום הנוכחי כ"ערב שואה".
שני המאפיינים הללו, הופכים את ראש הממשלה הישראלי ללא צפוי ומעניקים לו עוצמה הרתעתית, הן באיראן והן בעולם בכלל. לא לחינם נוחתות בישראל שיירות של משלחות מכל העולם, בפרט זו של ארצות הברית, שעוקבת בדריכות אחר כל מילה ומילה שיוצאת מפיו.

מבחינת יכולת, אזי שלישראל יש את היכולת לתקוף באיראן, שכידוע, פרשה את מתקניה על מספר לא מבוטל של מקומות.

ישראל מודעת לכך, שתצטרך לפעול, כנראה בתריסר מקומות שונים.

לחיל האוויר הישראלי יש גם יש את היכולת לתדלק באוויר במרחק המדובר. לפני פחות משלוש שנים, ביצע חיל האוויר תרגיל  מוצלח, שכלל תדלוק אווירי, בגובה רב במיוחד סמוך לגיברלטר.

ישראל גם תקפה מטרות אמיתיות בסודן, במרחק של 1750 מייל למטרה ובחזרה. המרחק לנתנז, לדוגמא, הוא 1800 מייל הגעה וחזרה.

מבחינת המרחב האווירי, לישראל יש ארבע אופציות לטיסה המיועדת:
.1. טיסה דרך ירדן ועיראק שנמצאת בכאוס שלטוני וחסרת כל הגנה אווירית משמעותית.
.2. טיסה דרך ערב הסעודית ודרך עיראק.
.3. טיסה דרך ערב הסעודית בלבד.

.4. טיסה דרך תורכיה (לא ריאלי, נכון לימים אלו).

חשוב להבין, כמובן, שערב הסעודית (לצד ירדן הסונית), בתור מדינה סונית גדולה וכזאת אשר שומרת בקרבה כמה מהמקומות הקדושים ביותר לאסלאם כולו, היא המדינה הראשונה שרוצה בחיסול פרויקט הגרעין האיראני, שמאיים עליה יותר מכל ואין ספק שתתיר כניסה של חיל האוויר הישראלי לשמיים הרשמיים שלה, אם כי סביר גם להניח שיום לאחר התקיפה, אותה ערב הסעודית תהא הראשונה להשתלח במדינת ישראל ובצורה הכי קשה.

בנוסף, לישראל אופציה להשתמש במה שמכונה על פי מקורות זרים, טילי יריחו ובכך לבצע מתקפה משולבת. טיל יריחו מהדגם החדש ביותר, כך לפי מקורות זרים, יכול להגיע עד לטווח של 7000 קילומטר (מסוגל להגיע הן לרוסיה והן לסין).

היכולת ישנה, כך גם הרצון. המימוש, עדיין לוט בערפל וזו הנוסחה שיוצרת מתח בכל העולם כולו. תקיפה ישראלית באיראן עלולה להביא למלחמה רחבת היקף, שאליה יכנסו כנראה ארצות הברית, סוריה ואולי רוסיה.
מבחינת ישראל, זה אומר מאות ואולי אלפי טילים ביום, ללב האוכלוסייה, מעזה, מלבנון ומאיראן. הערכה הזו לא כוללת התערבות סורית שאולי תגיעה גם כן.

לכלכלה, זו תהיה מכה אנושה, בפרט לארצות הברית ולנשיא ברק אובמה, שנמצא בשנת בחירות. העלאת מחיר של חבית הנפט (המחיר כרגע עומד על 100 דולר לחבית) כמוה כסיבוב הסכין בליבו של הנשיא האמריקני, שמבחינתו יעשה הכל על מנת למנוע יוזמה ישראלית.
הכל, זה אומר גם לפתות את ראש ממשלת ישראל בתקיפה אמריקנית ואולי בהספקת פצצות חודרות בונקרים (לאיראן יש מתקנים שנחצבו מתחת להרים).

אובמה, כרגע, מעדיף לתת הזדמנות לסנקציות הנשכניות שהאו"ם וארצות הברית הטילו על הנפט האיראני ועל שחורה של בנקים איראנים. הוא מנסה לשכנע את בנימין נתניהו בכל ליבו, שארצות הברית תפעל אם הסנקציות לא יעבדו.
נתניהו, כבר אמרנו, בתחושה של ערב שואה. האיבה בינו לבין הנשיא האמריקני ידועה לכל. הוא לא סומך עליו כהוא זה ורואה בו גורם מפריע לחיסול הפרויקט האיראני. לפחות כך הוא מציג זאת. לנתניהו יש סיבות טובות לחשוש. אמנם אובמה מפזר הצהרות בדבר "כל האופציות על השולחן", אך בשיחות סגורות, ראש הממשלה עדיין לא קיבל תשובה לגבי השאלה, מה הוא הקו האדום מבחינתה של ארצות הברית. מתי זו תאמר – "עד כאן".

נתניהו, ניתן לומר כבר עתה, השיג את שלו. הוא הצליח להוריד את הנושא הפלסטינאי מסדר היום ולהעלים אותו לגמרי. הנושא החם בעולם זה איראן וההישג הזה רשום על שמו של ראש הממשלה. כעת, כשכל הלחץ על איראן וכשהמשטר בטהראן מבודד יותר מאיי פעם, עני, מוכה וחבול מהסנקציות של העולם, השעון מתקתק במהירות מירבית ומתקרב לשעת השיא.

ב-1 ביולי, צפוי להיכנס לתוקפו אמברגו הנפט על איראן. האיראנים כבר הצהירו שיגיבו דרך סגירת מצרי הורמוז – דבר שלא מתקבל על הדעת בכל העולם, בעיקר בארצות הברית (כ-20% מתפוקת הנפט העולמית עוברים דרך מצרי הורמוז, המקשרים בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן שבאוקיאנוס ההודי(.
אם אכן הדבר יקרה ואיראן אכן תעשה את הטעות הזו, בישראל יוכלו לנשום לרווחה. סגירת מצרים כמוה כקזוס בלי עבור ארצות הברית, שלא תהסס לפתוח את המצרים בכוח הזרוע. ולא רק ארצות הברית בכוננות. בחודש האחרון התבשרנו שבריטניה שלחה תגבור לאיזור המפרץ הפרסי ומדינות רבות לא יאהבו את הפגיעה האנושה בכלכלתן, שתיגרם כתוצאה מעליית מחירי הנפט העולמיים.

בישראל, כאמור, יקווו לסגירת המצרים ולתקיפה אמריקנית, שתעשה בשבילם את העבודה הקשה. במקרה הזה, העולם לא יתנגד לתקיפה וישראל תצא נשכרת מכל הכיוונים.

לכן, לא יהיה זה חכם מבחינת ישראל לתקוף באיראן, לפחות לא עד חודש יוני הקרוב.
בנובמבר ייערכו בחירות בארצות הברית. בישראל יבחנו היטב האם השינויים של אמברגו הנפט על איראן יהיו משמעותיים דיים בכדי לדחות תקיפה לאורך זמן. אם לאו, עומד בפני ישראל חלון הזדמנויות של כארבעה חודשים (יולי – אוקטובר) לתקיפה באיראן, חלון אשר יחשק את הנשיא האמריקני, שלא יוכל להתנגד באותו הזמן לתקיפה ישראלית, מחשש לאיבוד הלובי היהודי בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

נכון, מלחמה עם איראן היא אכן דבר גרוע, אך האופציה של איראן גרעינית יכולה להיות גרועה בהרבה.
האיראנים, גם אם לא יממשו את הצהרותיהם להשמדת ישראל, יחזקו את המזרח התיכון כבן ערובה, יתערבו במדיניות הפנים של מדינות אחרות, יגבירו את החימוש בקרב גרורותיהם, ישלטו בכלכלה הערבית ויתגרו בכלכלה העולמית.

ההשלכות של תקיפה ישראלית באיראן

עוד משהו אחד שכדאי לקחת בחשבון. כאמור, תקיפה ישראלית רק תדחה את פרויקט הגרעין האיראני ולא תעלים אותו. המטרה האמיתית של ישראל היא הפלת משטר האייתולות.
תקיפה ישראלית באיראן יכולה דווקא לשחק לטובת המשטר בטהראן , לאחד את השורות בקרב האזרחים האיראנים ובכך לחזק את המשטר.
זהו מהלך משמעותי מאוד שיכול להביא לקץ החלום על מהפכה אזרחית באיראן, שרוב אזרחיה הגדול נחשף בשנים האחרונות לתרבות ולדמוקרטיה המערבית דרך האינטרנט.

על פי "מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה", שמסתמך בעצמו על תחקיר של הסוציולוג האיראני הידוע, פרויז פיראן, מאוניברסיטת "אעלמה' טאבאטאבאי" ונכון ליוני 2010:

6% מכלל האוכלוסייה בעולם, משתמשים באינטרנט במזרח התיכון.
28.8% מכלל המשתמשים באינטרנט במזרח התיכון, הם מאיראן. שנייה רק לתורכיה (30.3%).

לפי פיראן, הצעירים באיראן, בדומה לצעירים בחבורת אחרות ברחבי העולם, לא מהווים קבוצה הומוגנית ולכן כל הכללה בעניינים, אינה יכולה להיות חד משמעית. מעבר לכך, צעירים באיראן.

במחקרו, מדבר פארין, בנוסף, על פעילותם של גורמים אופוזיציוניים שונים שיש להם השפעה על האקלים הציבורי של צעירים במדינה. לא פחות חזקה, היא האופוזיציה שפועלת מחוץ לאיראן, שמשחקת גם כן תפקיד חשוב, בהבניית התדמית של המדינה בזירה הביתית והבינלאומית ולעיתים אף משחקת תפקיד בעיצוב המדיניות כלפיה.

שילוב של פתיחות בקרב הצעירים האיראנים, לחץ מקרב האופוזיציה וסנקציות שיחנקו את הכלכלה האיראנית, יכול בהחלט להוביל ל"פיצוץ אזרחי" ולמהפכה.

לזאת, יש להוסיף, את התגובה המצרית שיכולה להגיע לאחר התקיפה, בדמות נסיגה מהסכם השלום. ישראל חייבת להערך גם לתגובה כזאת ואולי אף לתגובה יותר קיצונית מצד האחים המוסלמים והסליפים במצרים.

נוסף על כל אלו, ישראל עדיין אינה מוכנה בשום פנים ואופן למלחמה, מבחינת העורף הישראלי. יהיה זה חסר אחריות בצורה קיצנית, אם ישראל תיזום תקיפה, כשלחצי מהאוכלוסייה במדינת ישראל אין מסיכות ורבים מתגוררים במקומות חסרי הגנה בסיסית.

אחרית דבר

בהתחשב בכל הנסיבות שמנינו, לא בטוח כלל אם תקיפה ישראלית באיראן - בטח בתקופה בה הסנקציות נכנסות לקצב גבוה יותר על ידי העולם - תשרת את האינטרס הישראלי הרחב, שהוא כאמור, הפלת משטר האייתולות.

בסופו של יום, ישראל חייבת לשקלל ולאזן את כל המידע, האופציות והאפשרויות שיש על השולחן ולבחור את האופציה הכי פחות גרועה. זו משימה קריטית, קשה מנשוא, שגורמת לנו לא לקנא לראש הממשלה ולקבינט המדיני-בטחוני שיצטרך לקבל או לאו, את ההחלטה.

לסיכומו של דבר ולאור הממצאים שבשטח, טוב תעשה ישראל אם תמתין עם התקיפה, אך תמשיך להחריף את הטון המאיים ובד בבד תקדם כמה מטרות:
.1. דרישת קו אדום וערבויות ביטחוניות מהנשיא אובמה לתקיפה איראנית ובו בזמן דרישה לקבלת פצצות חודרות בונקרים כתמורה לדחיית התקיפה.
.2. דרישת סנקציות קשות וחריפות יותר על ידי האו"ם והאמריקנים.

.3. המשך הפעילות החשאית – מימון אופוזיציה אזרחית, פיצוצים מסתוריים במתקני גרעין, וירוסים בסרכזות וחיסולים הממוקדים - שמיוחסת, על פי מקורות זרים, למוסד הישראלי ולמחתרת הכורדית באיראן.

מה רוצים מג'ובראן?

את גולת הכותרת בטקס החלפת נשיא בית המשפט העליון לא תפס הנשיא הנכנס, אשר גרוניס, אלא שופט בית משפט עליון אחר. סלים ג'ובראן שמו.

ג'ובראן, כך מסתבר, נתפס (רחמנא ליצלן) עומד דום זקוף ומתוח בזמן שירת "התקווה", אך אבוי - פיו אינו זע ולא נד.

תיכף ומיד קמה זעקה ציבורית גדולה ואל הוואקום נכנסו חיש-מהר חברי כנסת התרים אחר כל דקה פרסום ותהילה וכאלו המנסים בכח, ביודעין או שלאו,  לשוות לכנסת מצג שווא של סהרוריות, קיצוניות וביזוי.

הגדיל לעשות ח"כ בן-ארי (שלצד פעולות אחרות מבורכות שלו, נדמה כי לאחרונה נטרפה עליו דעתו) שאף הציע את "חוק ג'ובראן". על פי ההצעה, שופט שלא שירת בצבא או השלים שירות לאומי, לא יוכל לכהן כשופט בבית המשפט העליון. במידה ואותו שופט כבר מונה לבית המשפט העליון, הרי שאותו שופט לא יוכל לכהן כנשיא או משנה לנשיא אלא אם כן השלים את שירותו הצבאי או הלאומי.

מדובר, כמובן, בחוק אנטי-דמוקרטי מובהק ומסוכן. הרי ברור לכל בר-דעת שבהצעתו, בן-ארי מכוון ישירות לפסילת אדם מבחינה מקצועית, על רקע מגזרי והדבר חמור ביותר ולא חוקתי בעליל.
לא זאת אף זאת, הכיצד ג'ובראן וחבריו במגזר הערבי יציגו שירות צבאי או אזרחי, אם אין הם מחויבים לשרת במדינה ונהנים מפטור קבוע שניתן על ידי משרד הביטחון בעצמו, ומחודש בכל שנה?

כמו כן, מה יעשה אותו בן-ארי במקרה שדרוזי או בדואי שכן שרתו בצה"ל וחרפו את נפשם למען המדינה (אותם מגזרים שלא שרים בטקסים צה"ליים את ההמנון, אבל כמובן מכבדים אותו) יגיעו לבית המשפט העליון ועדיין לא ישירו את ההמנון?

נדמה כי יש בהצעת החוק של בן-ארי, מעבר לגזענות חריפה, כשל לוגי מסוים וראוי שיפתור אותה לפני שיגיש אותה לשולחנו של יו"ר הכנסת.

ובכלל, מה הוא בדיוק חטאו של סאלים ג'ובראן - שאינו מזדהה עם המילים "נפש יהודי הומיה"? או עם "עין לציון צופיה"? אולי עם "ארץ ציון ירושלים"?
אנו תמיד מצפים מערביי ישראל לנהוג כפי שאנחנו רוצים שינהגו, אך שוכחים שגם לצד השני יש מסורת, תרבות ואג'נדה. כן, גם לאלו אשר גרים בקרבנו.
את הסכסוך הישראלי-ערבי לא ניתן למחוק בהינף יד או בהצעת חוק מביכה של ח"כ מסוים. יש לים לב שמרקם החיים העדין בין האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, לבין היהודים, לא תיפגע ולעשות הכל על מנת לשמר ולטפח אותה.

כל עוד נציג מהמגזר, שמשרת את המדינה, לא פוגע בשלטון החוק בצורה זו או אחרת, אין שום סיבה שנשפוך עליו קיתונות של ביקורת על שאינו מזדהה עם הנרטיב הציוני-יהודי. הדבר לא מתיישב עם המציאות ונוגד כל היגיון בריא.

את המנון "התקווה" הישראלי-יהודי, ראוי שישירו אנשים שמזדהים איתו, מתרגשים איתו ומרגישים צמרמורת בכל שורה ולא כאלה שישירו אותו רק כדי לצאת ידי חובה.
השאירו למגזר הערבי את זכותם הטבעית שלא לשיר את ההמנון שלא נוגע להם, כהוא זה – וזאת, כל עוד הם אכן יכבדו את ההמנון ולא יבוזו לו (כמו ההתנהגות הנלוזה והמכוערת של אוהדי סכנין במשחקה של הקבוצה מול בית"ר י"ם באצטדיון טדי). ג'ובראן, מצידו, אמנם לא שר את "התקווה", אך עמד זקוף ליד כולם כשווה בין שווים וכיבד בצורה יוצאת מן הכלל את ההמנון.

הכנסת הנוכחית תורמת המון בחקיקותיה עבור אזרחי המדינה (לפחות לרובם, אשר עד עתה היו כבולים בידי חקיקה אליטיסטית מן הצד השני של המפה הפוליטית), אם זה בחוק "שינוי הרכב הועדה למינוי שופטים", אם זה ב"חוק החרם" המצוין שמונע אפליה כנגד המתיישבים ביהודה ושומרון ואם זה בחוק "העמותות" המתגבש, שיעשה סוף לבחישות המדינות הזרות בפוליטיקה הישראלית. אך מצד שני, הצעות חוק בסגנון בן-ארי הן-הן אותן הצעות חוק, שחלקן פוגע באופן מהותי בדמוקרטיה הישראלית והמביאות את הציבור הישראלי לכדי תחושה של ניכור ומיאוס מול הכנסת.

למה לא אוגנדה?

 הקמפיינים האנטי דתיים המתוזמנים היטב של תנועות שמאל אזרחיות, הסיקור התקשורתי הדמוני והמגמתי, כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה במסגרת מצע "איפה הכסף" כנגד המגזר החרדי והיוזמה של עיריית ת"א להפעיל תחבורה ציבורית בשבת – הללו מעלים את השאלה הטבעית, האם מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית הולכת להישאר רק דמוקרטית?

נתחיל בעובדה - הקולוניאליזם החילוני מאיים להשתלט על המדינה. אין ספק בעניין, זה קורה בחסות קמפיינים מתוזמנים של תנועות שמאל אזרחיות עם כסף ערבי, בעזרת סיקור תקשורתי אנטי דתי וחרדי, בתעוזת ליבה של מדינת ת״א וכן, הרבה תודות גם יאיר לפיד, שממשיך את הקו הריקני, החלול ומלא השנאה של אביו.

שיח האנטי הנוכחי החל, אם כן, בקמפיין מתוזמן היטב שנפתח בקיץ האחרון, מבית הקרן לישראל חדשה (גוף שמאל אזרחי אנטי דתי) שאותו כולם בוודאי כבר מכירים בשם הבמה: ״מחאת האוהלים״, או ״המחאה חברתית״.
השיח הזה נמשך עם קמפיינים נוספים וממש לא אקראיים, מכוערים ובעלי דמוניזציה בכל הקשור לדת, בפרט לחרדים (בעיקר פרובוקציות שהביאו עלינו משום מקום את נושא הדרת הנשים, היריקות וכו').
בנוסף, ישנו גם הסיקור התקשורתי הדמוני והנרחב בתקשורת (ערוץ , YNET ,2הארץ, ערוץ 10 (.
נקודת השיא, איפוא, היא כמובן פרישתו של ״המנהיג״ וראש מחנה האנטי, יאיר לפיד, וריצתו לכנסת במצע שכולו  אנטי חרדים אחד גדול ותו לא.

הנה כי כן, מי שמכניסה ראשה לקלחת הבוערת היא, איך לא, מדינת ת"א, אשר הצהירה אמש כי היא מתכננת להשליט תחבורה ציבורית בשבת. בשל כך, עולות כמה שאלות מהותיות.

ראשית, מדוע עד עתה, אותה עירייה לא יזמה תחבורה ציבורית בשבת וחיכתה עשורים על גבי עשורים בכדי לקבוע עובדה זו בשטח?
ובכן, התשובה לשאלה הזו ברורה לכל בר-דעת – ברגע שיש מסע הסתה כנגד מגזר שלם וברגע שמשתמשים בהמוני ישראל שיצאו בתמימותם לרחובות בתקווה להשיג שיפור כלכלי ככלי ציני לניגוח החרדים וברגע שהתקשורת משתפת פעולה ומעלה על נס את הסיקור האנטי דתי וברגע שהקמפיינים של התנועות האזרחיות יוצאות לפעולה ובדיוק כשמתרחשת נקודת השיא (כניסתו של לפיד לפוליטיקה במצע האנטי הריקני), או אז, אין זמן מתאים יותר מאשר כעת, בכדי לשלוף את הארנב מהכובע ולהכות על הברזל בעודו חם.
שהרי, המוני ישראל לא יודעים לעשות דבר טוב יותר, מאשר ללכת כעדר לצלילי החליל של ה"המלינים".

ומה בדבר הסכם הסטטוס קוו? מבחינת מדינת ת"א, הסכם זה, מסתבר, לא קיים כלל, בבחינת אני ואפסי עוד. הקולוניאליסטים החילונים מרגישים ש"תפסו להם את המדינה", "מנצלים אותם" ועוד כהנה וכהנה מושגים דומים. אך אל נא נאשים אותם, כי את התקשורת שמזינה את ראשם יומם וליל בשטנה, במקום בטיפוח דו-קיום והידברות.

ועדיין, שומה על ראש עיריית ת"א לשכוח את עיקרון הממלכתיות? אותו עיקרון שמכבד הן את החילונים השפויים והן את הדתיים/ חרדים ובכך, שומר על מרקם החיים העדין לכשעצמו? אותו העיקרון, היה עד כה פיתרון מתאים הן לחילונים והן לדתיים והרי, אם זה לא שבור, למה לתקן?
התשובה, כאמור, ברורה ומתובלת בהרבה פופוליזם.

לנשוא עצמו ספציפית - אגד ודן הן חברות שמקבלות תקצוב מהמדינה. צעד אנטי דתי שלהן הוא לא כצעד של חברה פרטית אחרת ויש לקחת זאת בחשבון.

בעוד שחברות פרטיות מפעילות תחבורה בשבת מכל מקום (מוניות שירות) ובכך לא מפלות את הציבור החילוני, חברות אוטובוסים ציבוריות אינן יכולות לעשות כבתוך שלהן וכפופות לעיקרון הממלכתיות של מדינת ישראל הדורש מהן לשמור על הצביון היהודי במדינה ולהתחשב במגזר הדתי ובמוסדותיו. כך יוצא, ששני הצדדים מרוויחים ואף אחד לא נפגע. כך זה התנהל על מי מנוחות ובצורה הטובה ביותר, עד כה לפחות.
בל נשכח שמדינת ישראל עצמה כפופה לרוח מגילת העצמאות שממתגת את מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ולא רק מדינה דמוקרטית. אך ראו זה פלא – בעוד שבג"ץ אישר עד כה, במשך כל שנות קיומה של המדינה, עתירות בשם "המדינה הדמוקרטית", לא התקבלה שום עתירה עד היום בשם "המדינה היהודית". ועל שום מה יביאו בטענות הקולוניאליסטים החילונים?
תחבורה ציבורית בשבת תשמוט את רגלינו מעל הצביון היהודי ותוביל אותנו למדינה דמוקרטית בלבד, ללא שום סנטימנטים וערכים בסיסיים של הדת.

בנוסף, צריך לזכור שהסטטוס קוו ועיקרון הממלכתיות, הם - הם שמונעים הקצנה חרדית נוספת. החלטות שייעשו באופן חד-צדדי על ידי החילונים, ידחקו את החרדים עוד יותר לשוליים לעבר הקיצוניים שבחברה החרדית ויגרמו לעוד עשרות אלפים לשיר את המנון נטורי-קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים".

החברה החרדית נמצאת בתהליך של היטמעות בחברה האזרחית-ישראלית. יותר ויותר חרדים יוצאים לשוק מעגל העבודה (בעיקר בהייטק), יותר ויותר חרדים מתגייסים בשנים האחרונות ומשלימים את לימודי הליבה.

הדבר יוצר אבסורד לגבי הקולוניאליסטים החילונים שרוצים מדינה אזרחית, אך בפעולותיהם, דוחקים את הציבור החרדי עוד יותר הצידה, לקהילותיהם.

גם אמתלת הקולוניאליסטים החילונים בדבר "צמצום תאונות הדרכים" היא תואנה פופוליסטית, לא מדויקת ולא אחראית.
בשנים האחרונות, חל שיפור רציני במערך התחבורה הציבורית, נוספו קווים נוספים ואף בוצעה רפורמה מקיפה ועדיין, לא רק שמספר התאונות לא פחת, הוא אף עלה.

ובכלל, אולי מדינת ת"א והקולוניאליסטים החילונים צריכים להיזכר בשני אישים חשובים, אשר נהנו מתמיכה חוצה מגזרים ואשר שימשו כמובילי דעת קהל.

ראש הטופסממכתבו (שהוסתר במשך שנים)  של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, למזכיר הקיבוץ:
"ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב , וכל עמלכם יהיה לתוהו.
עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי,
אלה גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש 
אילו היתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.
כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה,
והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם.
השבת, ולא התרבות של תפוחי –הזהב או תפוחי –האדמה,
היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו.
ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?"

גם מאיר דיזנגוף (מייסדה של תל אביב וראש העיר הראשון שלה) השכיל להבין : ''אין כאן שאלה של דת בלבד אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים - השומרת עליו. זהו צביונו של עם הנותן לו קיום. אוי לו ליחיד ואוי לו לקיבוץ שייבדל מתוך עמו, ועלינו להישמר מחילול שבת בפרהסיה, שלא להעמידנו מחוץ למחנה, ובעיר העברית הראשונה יותר מאשר בעיר של עכו''ם (עבודת כוכבים ומזלות = גויים ונכרים עובדי אלילים, ע.ד) זקוקה היא העיר לחותם יהודי מיוחד.'' 

שני האישים החשובים האלו, כל אחד לעצמו, מתעסק בפגיעה בכבוד השבת ובמרקם החיים היהודי במדינה, בפן שונה. בעוד שדיזנגוף מדבר על "שאלה ציבורית ולאומית" - עליה הרחבנו בתחילה -  ביאליק מתרכז בדת היהודית עצמה ("שמירה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו"),

ואכן, אי אפשר שלא להיכנס לנבכי היהדות וגם בנושא הזה, להעלות שאלות מהותיות.

האם ליהודים בכלל ולציונים בפרט היה מה לחפש בארץ ישראל, אלמלא הדת עצמה? מה נותן ליהודים את ה"קושאן" על הארץ? מה נתן ליהודים הכשר מלכתחילה (מאומות העולם) להגיע דווקא לארץ המובטחת?

ולמה, למה באמת לא אוגנדה?

והתשובה, רבותיי, ברורה מאליה. אפילו אומות העולם השכילו להבין זאת, אזי שאנחנו לא נבין? בלעדיי הדת, בין היהודים ובין הערבים לא היה ולא יהיה שום הבדל לאומי. אותם ערביי אוכלוסיית ארץ ישראל היו פה, כשם שהגרעין החרדי היה פה, הרבה הרבה לפני שבן-גוריון החל למלא מטוסים בעולים חדשים.
אין לנו שום זכות על הארץ הזאת, אם אנחנו, בעצמינו, לא מכבדים, מכירים ומוקירים את אותה הליבה, המסורת, התורה, היהדות – שהביאו אותנו לפה מארצות הגולה.
באיזו חוצפה אנו מתווכחים ונלחמים עם הערבים על המדינה הזו, אם לא בשל שורשיה העתיקים והמסורת של הדת היהודית והעם היהודי בארץ ישראל?

בבואנו לדון בשאלות דמוקרטיות מהותיות, אל לנו לזנוח את הנושא הדתי-יהודי, אל לנו לשכוח אותו, אל לנו לבטלו – בדיוק כשם שעל לנו לזנוח, לשכוח ולבטל את השאלה הדמוקרטיות.
ובשל כך, בדיוק בשל כך, קרם עור וגידים עיקרון הממלכתיות והסטטוס קוו.
אם חפצים אנו במדינה אחת, מתוקנת, דמוקרטית, ליברלית ומערבית ומצד שני, בכזו השומרת על ערכיה, מסורתיה ועקרונותיה היהודיים, עלינו לשמור על המצב העדין הזה, כמות שהוא ולא לנסות לפרום אותו בכוח.

פה קבור הכלב

  אמש, נחצה בתחום העיתונות קו גבול אדום, בוהק ומהבהב, שכמותו לא נחצה המון זמן. וכל זאת, נעשה ברגל גסה ואכזרית.

היה זה ניסיון ברוטלי, אלים, שקרי ומכוער לעוד סבב של דמוניזציה כלפיי סקטור ההתיישבות והדבר הגיע לאחר חודש שלם של רדיפת חרדים, שהגיע לאחר רדיפת ההתיישבות וחוזר חלילה כמעין מעגל קסמים.

המנה, הפעם, הוגשה בעמוד הפייסבוק של "חדשות 2".
תחת הכותרת: "מאבק הימין הקיצוני בצה"ל: כלב במדי קצין", הופיעה תמונה של כלב, שכוב על מיטה, לבוש במדי קצין של צה"ל ולעייניו משקפי שמש. לרגליו נעליים צבאיות.
המסר היה ברור לכל בר דעת – ביזוי צה"ל, סמלו, קציניו וערכיו, על ידי אישים ממה שמכונה בתקשורת בלי הינד עפעף ואפשרות של סינון, "הימין הקיצוני". ואיזה תזמון טוב יותר מאשר בימים אלו, כאשר סערת זריקת האבן לעבר סמח"ט חטיבת אפרים שכחה וירדה מסדר היום התקשורתי והחברתי?
הרי ראש הממשלה לא עושה טעויות, התקריות עם החרדים התגלו – כמה מפתיע – כמפוקפקות ברובן (ונחזור לכך בהמשך), הארץ שקטה ושלווה. והנה כי כן - זה הוא בדיוק הזמן לשפוך קצת בנזין ולזרוק גפרור בכדי להרוויח קצת לייקים בפייסבוק ולהרוויח חומר חדשה למהדורה.

התמונה הזו, של הכלב במדי קצין, שודרה גם, ואף לפני שפורסמה בפייסבוק, במהדורה המרכזית של הערוץ השני, כמובן בכותרת ראשית והצהרה "חגיגית" של המגישה (ללא משוא פנים), יונית לוי.
כתב השטחים, אוהד חמו, שכנראה לא מצא אייטם מספיק אטרקטיבי בכדי להכניסו למהדורה, הודיע כי המאבק של "הימין הקיצוני" בצה"ל נמשך על ידי "קבוצה סהרורית", לדבריו, שטוענת ש"יש להיכנס איתו לעימות".
לאחר שסיים את המנה הראשונה והשאיר אותנו במתח שיא (מי היא אותה "קבוצה סהרורית"? חזקה עליו לפחות להביא הוכחה קלושה לקיומה או לתכנונה), הגיש חמו את המנה העיקרית וגילה יכולות עיתונאות מרשימות: "לא ידוע לנו מתי התמונה הזו צולמה", טען ללא בושה, "אך היא מופצת לאחרונה", המשיך בנחרצות מרשימה ובקור רוח מקפיא.
עוד אנחנו מתפעמים מהמקצועיות, הציג חמו לראווה את התמונה על גבי המרקע והחל לנתח אותה כאוצר במוזיאון הלובר הפורט לנו את נימיו של דה-וינצ'י בכבודו ובעצמו.
חדי העין ביננו יכלו להבחין בחלק העליון של המסך בכיתוב קטנטן ולא רלוונטי - לפחות זו התחושה שנתנו לנו בערוץ - המעיד שהתמונה נלקחה "מתוך פורום המזוהה עם הימין".
גם בעניין זה, במערכת החדשות, כנראה, החליטו לשמור על סודיות ולא לשתף אותנו במידע המסווג.

וכעת למציאות. ויש כזאת, למי שהספיק לשכוח.

מדובר, כמובן, בשקר גס, מבחיל, מעוות, מניפולטיבי ומלא שטנה ודמוניזציה – כמו שרק ערוץ 2 יודע ורגיל לעשות.
בשביל לעזור לאוהד חמו המבולבל, אסביר מתי פורסמה התמונה ועל ידי מי.
התמונה הזו הועלתה במקור על ידי חייל, בקטע הומוריסטי גרידא, לכבוד חג הפורים, בפורום האינטרנט של אתר "פרש" בתת הפורום: "חיילים, צבא וביטחון", ותחת הכותרת: "למה התחפשתם?".
התמונה הזו נמצאת שם ממרץ 2009. הכל מוכח, מתועד, מצולם והופץ בפייסבוק ובאתרים אחרים ברשת.

עכשיו, בואו נניח לרגע שאני הפרט, האזרח הממוצע, הניזון בעיקר וכמעט בכל זמן נתון מהתקשורת הבסיסית (נאמר - אינטרנט ברמה בסיסית, טלוויזיה ורדיו).
בתור צופה תמים, שלא גולש על גלי הפייסבוק הענקיים ושאינו מתמצא ברשת העצומה, אין לי שום סיכוי לחקור את טיבה של התמונה – למרות כל הסימנים המוזרים והשאלות הקשות שעולות מן הקטע ששודר בטלוויזיה.
אין לי שום דרך לדעת האם מה שראיתי הוא אמת או בדיה. לחדשות ערוץ 22, כך מסתבר, לא אכפת כלל. שם קודם כל יורים את החץ ורק אחר כך מסמנים את המטרה.

**************

סיקורים שטחיים ודמגוגיים הם ממש לא מנת חלקם הבלעדית של המתיישבים, או "הימין הקיצוני", כמו שהם מכונים בהכללה בערוץ השני.
מי שסבל בחודש האחרון מהתקפי הזעם הבלתי נשלטים של אדוני התקשורת בערוץ (ולא רק, גם 'וואי-נט' וכמובן, איך לא – 'הארץ', היו שותפים לחגיגה), הם כמובן החרדים, כמו שראה ויודע כל מי שפתח טלוויזיה בחודש האחרון.
בתפריט: השמטת פרטים מעניינים מאוד המחייבים בדיקה מקיפה. אם בעניין טניה רוזנבליט או אם מדובר בחיילת, דורון מטלון.

נתחיל ברוזנבליט ונשלים פרטים מעניינים ביותר שהתקשורת השמיטה.
תמונה שלה, של אותה טניה רוזנבליט -שסבלה מ"נחת זרועם" של החרדים - התפרסמה בפייסבוק והופצה בכל הרשת המקוונת. בתמונה נראת רוזנבליט (שגם תוייגה בתמונה עצמה, בפייסבוק) לצד עמי איילון (דעותיו ידועות וגלויות לכל) בכנס של ארגון "קול אחד".
( http://rotter.net/forum/scoops1/20079.shtml )

אותו ארגון מופעל על ידי ארגון אחר – "שתיל" שמו (על פעילותיו אין צורך לפרט. שמו של הארגון נודע ברבים) שבעצמו משוייך ל"קרן לישראל חדשה".
מי שממן, בין היתר, את ארגון "קול אחד", היא לא אחרת מ"קרן פורד" - כך על פי פרסום של הבלוג "מאפיהו". מבלי להתייחס למי שייסד את הקרן הזו (הנרי פורד, גדול האנטשימיים שקמו), הקרן הזו הייתה האחראית הבלעדית להקמת ועידת דרבן האנטי-ציונית והאנטישמית בשנת 2001 ולקמפיינים דמונים כנגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל (שכללו הכפשות כמו משטר אפרטהייד, השוואת חיילי צה"ל לנאצים וכו') במשך עשרות שנים.

מה כל זה אומר? תלוי מאיזה צד מסתכלים על הדברים. מאוד יכול להיות שכלום. אך מצד שני, להתעלם ממצאים כאלה משמעותיים, בנוגע לאופי האדם שעלה לכותרות וזעק את זעקת "הקוזאק הנגזל", זה לא בדיוק שיא העבודה העיתונאית, בלשון המעטה כמובן וזה לא ממש חכם מבחינתינו.

החרה החזיקה אחריה, מי שעלתה לכותרות, החיילת דורון מטלון, שהצהירה "תחת כל עץ רענן" ובכל ערוץ תקשורת אפשרי, שהיא "הותקפה מילולית" לדבריה (החרדי שהסתבך איתה הואשם בהטרדה מינית, לא פחות).
הדבר, כמובן, יצר באז רציני ונרחב. אך כמו במקרים אחרים, שבחלקם נגענו היום, גם במקרה זה ערוץ 2 ואיתו יתר העדר, לא פירסמו את כל המקרה לעומקו.

נתעלם מהעובדה שגם במקרה זה, היה מדובר בקו מהדרין. יום לפני ש"הותקפה מילולית", כך התפרסם באתר "חדרי חרדים", העלתה החיילת לעמוד הפייסבוק שלה (שבנתיים הספיק להיעלם חיש מהר) תמונה מגזיר עיתון ובו מפורטת כתבה על אודות חיילת שאיימה להתפשט ולהראות את איבריה הצנועים לעייני חרדים. אותה חיילת תמימה לא הסתפקה בגזיר העיתון והגיבה לתמונה שהעלתה במילים: "חחחח.. זה היה רעיון שלי".
יום לאחר מכן, היא התלוננה שהותקפה בקו מהדרין.
( http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=36136 )

מה זה אומר? שוב, יכול להיות שכלום. מצד שני, לאדם סקרן, שאוהב לחקור ולהעלות שאלות ולא להתספק בדבריי סיקורים שטחיים שמסתירים מאיתנו עובדות מאוד משמעותיות, זה בהחלט יכול להיראות כפרובוקציה זולה בשני המקרים.


**************

למען הסר ספק – גם אם אכן מדובר בפרובוקציה, ונצא מנקודת הנחה שהנכם מספיק חכמים בכדי לעשות פעולה פשוטה של 1+1, הדבר אינו מכשיר שום פעולה אלימה פיזית או מילולית. במעשיהם, אותם אבריכם נפלו בדיוק במלכודת ששתי הנשים טמנו להם. בין אם מדובר במלכודת מתוכננת ויזומה ובין אם לאו.

כמו כן, מיותר לציין שיש להפריד בין חרדים שמשתייכים לזרם החסידי של נטורי קרתא, תולדות אהרון (שאף בין שתי חסידויות אלו יש ריב עקוב מדם ואלים בצורה חסרת תקדים על אחת החצרות) וסאטמר, שהם זרמים אנטי-ציוניים לחלוטין, לבין זרמים אחרים בקרב החרדים, שדווקא נפתחים בשנים האחרונות, מנסים לצאת לשוק העבודה ומנסים להשתלב בצה"ל או בשירות הלאומי. וכן, הם הרוב המכריע.

התקשורת בישראל, בחודשים האחרונים בפרט ובשנים האחרונות בכלל, אימצה את רשימת המועדפים והמאותרגים שלה ומנגד הוציאה לאור את הרשימה השחורה שלה ב"חוצות העיר". במעשיה המוחצנים והיהירם, חוטאת התקשורת בתפקידה באופן יומיומי ומזה שנים על גבי שנים.
נכון, אין חדשות מבלי מניפולציות קטנות, עריכות ומחיקת קצוות. אך דבר אחר הוא לשקר במצח נחושה, להחסיר פרטים משמעותיים ולצאת למסע הסתה דמוני-בריוני וחסר תקדים, שאינו שווה כוחות, נגד מגזרים שלמים.

הוכחות יש למכביר, כמעט בכל יום. החודש, זה כבר עבר כל גבול אפשרי וצף על פני המים.

התקשורת אמורה להוות כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". היא אמורה לספק כלים ביקורתיים שנותנים לאזרחים אפשרויות של העלאת שאלות, חשיבה ביקורתית, קבלת מידע אמין, חינוך, ערכים ותרבות.
אם היא תמשיך להיכשל, פעם אחר פעם, יום אחרי יום, בתפקידיה החשובים, אזי שנותרה השאלה הגדולה: מי אמור להגן על האזרח מול הממשל וכן לספק לו את השירותים החשובים הללו?