זהויות כמעצבי מדיניות: ניאו-ציונות ופוסט-ציונות בישראל החדשה

 קודם שניגש לדון במרכיב הזהויות הלאומיות והתת-לאומיות במדינת ישראל, ראוי להגדיר מה היא מדינת ישראל "החדשה", בהקשר שבו נכתב המאמר. כשמה כן-היא, משמעות המונח "חדשה" באשר למדינת ישראל, היא בוותק שצברה כמדינה לאומית חדישה, עצמאית וריבונית, במהלך שישים ושמונה השנים שחלפו מיום הקמתה. משמעות נוספת נעוצה במאורעות שהספיקה המדינה לחוות במהלך צבירת הוותק, הכוללים מספר רב של מלחמות צבאיות ביחס למדינה דמוקרטית צעירה, תמורות פוליטיות וכלכליות פנימיות, שינויים גאו-פוליטיים ומדיניים, קליטת עלייה, התערות וחילופי תרבות, ואירועים חברתיים מכוננים שזעזעו את הסדר החברתי. כל אלו ועוד השאירו "צלקות" וגם חותם חיובי, על מדינת ישראל, עיצבו אותה שיוו לה את המראה ומרקם הזהויות הנוכחיים.

במדינת ישראל החדשה מגוון התנגשויות ומאבקים זהותיים. חרף הצלקות והחותמות הרבים, טרם התגבשו זהויות מרכזיות וריכוזיות שיצמצמו מתחים חברתיים ופוליטיים. בין אם מדובר במאבק על צביונה הדתי של מדינת ישראל, על הזהות הלאומית-רפובליקנית מול הזהות והשסע העדתיים, זהות ישראלית כוללת מול זהות ערבית נפרדת, ועוד. גם ברמת המשטר הכלכלי, ישראל עדיין מתנדנדת, בין השיטה הסוציאליסטית והשיטה הקפיטליסטית, כשנבחרי הציבור שבה נעים עם הרוח כמטוטלת.

ובכל זאת, במאמר זה אתרכז בזהות הלאומית, או, אם לדייק יותר, בתת-הזהות הלאומית של אזרחי מדינת ישראל, ואבחן את הביטויים החדשים של התפישה הציונית, בעיקר הקשר בין הציונות ליהדות כמבטא את תפקידה ומהותה של הציונות. ובקצרה – הציונות, לאן?

אני אטען כי הזהות התת-לאומית, קרי, הזהות הציונית, שיא חלק מהזהות הלאומית-הישראלית, מחולקת לשני מחנות – ניאו-ציונים ופוסט-ציונים. הניאו-ציונים משתייכים ברובם למחנה הימין הפוליטי והאקדמי, והם מדגישים את הפן הלאומי-יהודי בכל התחומים, בדגש על ההתיישבות ביהודה-ושומרון כהמשך וכהשלמה של ההתיישבות הציונית בתקופת היישוב הישן ובתקופת בינוי המדינה ואיחוי האומה הישראלית. הפוסט-ציונות מבטאת אוניברסליות ופתיחות גלובלית. לתפישתה, הציונות השלימה את עבודתה ומיצתה את עצמה וכעת יכולה לפנות את מקומה לאידאל נאור ונאצל, המשויך והמזוהה עם תרבות המערב הליברלית-פרוגרסיבית.

פיצול ציוני ותת-לאומי דיכוטומי זה, מוביל בהכרח גם לפיצול לאומי-רעיוני. הניאו-ציונות כשומרת על הלאומיות של העם היהודי במדינת ישראל, והפוסט-ציונות כמקדמת מדינה רב-לאומית, בדגש על ערכים אוניברסליים. עמדות אלו אינן משפיעות רק על רבדי העומק בחברה היהודית בישראל, אלא גם על יסודות המשטר במדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעוד העמדה הנאו-ציונית מטרתה לשמר ואף לחדש את הפן הלאומי המאפיין את המשטר הישראלי, ולאזן את העקרונות הדמוקרטיים עם העקרונות היהודיים-לאומיים – לאחר שאלו התערערו בעקבות "המהפכה החוקתית" – הרי שהעמדה הפוסט-ציונית מטרתה להדגיש ולחזק את המשטר הדמוקרטי, על חשבון המאפיינים היהודיים-לאומיים של המשטר, ובכך להמשיך את המסורת שהנחילה "החקיקה השיפוטית".

האידאולוגיה של האחרונים מתבטאת באג'נדות חברתיות ופוליטיות שונות. כך למשל, אג'נדה הפועלת למען זכויות האדם, על חשבון זכויות האזרח, כסוג של הפיכה דמוקרטית. כדוגמה לכך, ניתן להציג את התמיכה ואת העידוד שהפוסט-ציונים מעניקים למסתננים הלא-חוקיים שמגיעים למדינת ישראל, חרף העובדה כי השתקעותם של האחרונים והמשך הגירתם הלא-חוקית, מהווים איום זהותי דמוגרפי, תרבותי, כלכלי ופוליטי. שינויים זהותיים אלו יש בהם כדי להביא בעתיד – גם אם לא הנראה לעין – לשינוי פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על-ידי טשטוש היסוד היהודי עד כדי מחיקתו, ומתן בלעדיות למרכיב הדמוקרטי של המדינה.

אג'נדה נוספת היא התנגדותם של הפוסט-ציונים להגדרתה של מדינת ישראל, בחוק יסוד, כמדינת הלאום של העם היהודי (מה שמכונה כעת, "חוק הלאום"). אף על-פי שמדינת ישראל מאופיינת כמדינת כל אזרחיה – מדינה יהודית שכל אזרחיה, על כל מיעוטיה, שווים בחוקיה החברתיים והאזרחיים – מעוניינים הפוסט-ציונים לשנות גם את מהות המדינה וזהותה היהודית-שורשית, הבאים לידי ביטוי בחוק השבות ובסמלים והסממנים היהודיים. לפי תפישה זו, כל זהות יהודית שהיא בלעדית במדינה, כמוה כגזענות ואפליה נגד מיעוטים, וזאת מבלי להתחשב בהכרחיות שבמרכיב הלאומי, עבור מדינת ישראל, כמו עבור מדינות לאום אחרות.

אג'נדה שלישית מתבטאת בהתנגדות להתיישבויות ביהודה-ושומרון, אל מול הניאו-ציונים, הרואים בהתיישבויות ביהודה-ושומרון את המשך העשייה של התנועה הציונית החלוצית, מתוך תפישה כי זו טרם סיימה את דרכה. עבור הפוסט-ציונים, התיישבות זו היא פוליטית בעיקרה, מקורה ביחסים שבין המגזריות והשלטון, היא מאופיינת בלהט משיחי-דתי, ותקציביה מועברים בהכרח על חשבון התיישבויות בנגב ובצפון הארץ. הבדל נוסף בין המחנות, נובע מכך שהניאו-ציונים, בניגוד לפוסט-ציונים, מדגישים - מלבד הזיקה הדתית-רוחנית - את הזיקה התנכ"ית-לאומית של אדמות יהודה-ושומרון, לארץ ישראל ומכך למדינת ישראל. בהתאם לכך, הם מדגישים גם את הממד ההיסטורי-משפטי של שטחים אלו. זאת בעוד הפוסט-ציונים מדגישים קודם כל את המדד של זכויות האדם של ערביי יהודה-ושומרון, כחלק מהממד האוניברסלי הכולל של ליברליזם ועמדה אנטי-פרטיקולרית.

הציונות לאן? חוזה הציונות, בנימין-זאב הרצל, על-רקע דגלי מדינת ישראל החדשה.

התמונה העולה מהכיוון שאליו מנסים לקחת כל אחד מהמחנות, היא די ברורה. הניאו-ציונים מעוניינים במדינה לאומית בעל ערכים יהודיים יצוקים ושמירה על מסורת ודת ישראל כבסיס למדינה היהודית הדמוקרטית, בה ניתנים זכויות ראשוניות קודם כל לאזרחי המדינה, שכן אלו זכויות שמעניקה מדינה לאזרח, בניגוד לזכויות אדם, שצידוקן המוסרי מעומעם ולא ברור. וממילא, זכויות אדם ניתנות כחלק ממכלול זכויות האזרח במדינה דמוקרטית זו או אחרת.

בניגוד לכך, מעוניינים הפוסט-ציונים במדינה גלובלית, רב-לאומית, המקדשת את זכויות האדם באשר הוא אדם, ואין זה משנה האם מדובר באזרח ישראלי או אריתראי, שכן "אזרח" הוא מונח בעל ממד גזעני ומפלה. במדינת הפוסט-ציונים לא תהא חשיבות לזהות הדתית-לאומית היהודית, שכן אלו גורמים מפלגים ומפרידים, בעל סמנים פאשיסטיים.

אכן, יש בדיכוטומיה זו כדי להכליל ויש שיוסיפו ויטענו להשטחת ורידוד הדיון בנוגע לזהויות ותתי-זהויות, בפרט בנוגע לדרכה של התנועה הציונית, אולם אני סבור כי פיצול המחנה לשני קטבים נפרדים הנו כלי חשוב, בונה ועוזר, בהגדרת הזהות העצמית של הישראלי החדש – וייקח הוא חלק במי מין שני המחנות. גם אם יכולים להיות ערבובים שונים בין המחנות, הרי שאלו ערבובים מינוריים וסביר שהישראלי החדש יימצא עצמו במהרה, באופן טבעי לחלוטין, מבין שני הקטבים השונים, לכשיגבש את זהויותיו לעומק.

מחשבות על "המזרח התיכון החדש"

בספרו[1], מתייחס פרס לכדאיות שבמהלך המדיני של "כינון שלום בין ישראל ושכנותיה". לטענתו, לא ניתן להגיע לפתרון מדיני ולפתור את בעיות האזור בעזרת יחסים בי-לטרליים ובמסגרת הלאומית של כל מדינה, על-ידי "התארגנות אזורית" בלבד.[2]  התארגנות אזורית זו משמעותה מסגרת אזורית, שתהווה יישות פוליטית-כלכלית על-לאומית, במודל האיחוד האירופי.

במובן זה, מציג פרס תפישה פוסט-מודרנית ורב-לאומית, ששורשיה במרקסיזם - הרואה בזהויות בכלל ובזהות הלאומית דבר ממוצא ומלאכותי. הוא אינו מסתפק בלאום היהודי הייחודי, ובמימושו כמדינה ריבונית יהודית המקבלת החלטות בעצמה, למען עצמה, אלא הוא חותר להקמת גוף רב-לאומי שיכרסם בריבונות המדינה העצמאית, בתמורה למה שהוא מאמין כי יביא שלום וייצוב אזורי, לצד פריחה ושגשוג כלכליים.[3]

הגותו של פרס, אפוא, מבוססת על מונחים מערביים וליברליים, כגון "דמוקרטיזציה", "פיתוח כלכלי" ו"רווחת הפרט".[4] בהתאם לכך, פרס מציג דוגמאות היסטוריות מעמי אירופה המערביים[5], אשר יוצאות מנקודת המוצא המערבית-ליברלית. ואולם, יש לתהות האם ערכים מערביים אלו הם-הם הכלים המתאימים לבחינת וניתוח המציאות במזרח-התיכון, אשר מדינותיו, תרבותו ודתו, שונים בתכלית מהתפישות המערביות? לא לחינם מעניק פרס דוגמה ליישות מדינתית על-לאומית, אך ורק מיבשת אירופה.[6] הוא עושה זאת בשל העובדה שקשה לו לנתח את האזור והבעיות שבו, מנקודת מבט אסלאמית ולא-מערבית, וכן בעיקר בשל העובדה שרק באירופה הצליחה ומצליחה – בקושי רב – מערכת כזו להתקיים.

כך למשל, מתייחס פרס לרצון ב"השלמה (של מדינות ערב, ע.ד) עם ישראל וקבלתה כמדינה שוות זכויות וחובות באזור" ולשינוי "מפת התודעה של עמי המזרח-התיכון".[7] בעשותו כך, פרס פורס בפני הקורא את תפישתו הפרוגרסיבית-מערבית, המתעלמת מהאחר ומנסה לכפות עליו את ערכי המערב שאותם הוא רואה כערכים נאורים. ההתעלמות - או חוסר המודעות והידע -  למהותו של האסלאם, אינה יכולה שלא לצרום לעין כל.

מזרח-תיכון חדש? לא בבית-ספרינו. לוחם מיליציה על רקע ההריסות והחורבן בסוריה.

חוסר ההתייחסות לזווית האסלאם, באה לידי ביטוי בעיקר כשפרס מדבר על "קנאים פונדמנטליסטיים"[8], כאילו היה זה דבר כללי שנפוץ באותה כמות ו"איכות" גם ביבשת אירופה הנוצרית ואפילו ביבשות אחרות המאופיינות בתרבויות ודתות שונות. "מסגרת מערכתית אזורית", ממשיך וכותב פרס, "תוכל להוות מוקדש חדש, מייצב, באור, שתזרים תקוות אמיתיות, כלכליות וחברתיות, כדי לכבות את אש הקנאות הדתית ולצנן את הלהט המהפכני שלה".[9] הוא אף מקשר בין מצב כלכלי ובין קיצוניות וטוען "העוני הוא אבי הפונדמנטליזם, המאיים על הקדמה".[10]

אלא שהאסלאם היא דת שונה בתכלית מהדתות והתרבויות האחרות, ובייחוד מהנצרות והיהדות. כפי שכותב שרון[11], בעיה כזאת (פונדמנטליזם, ע.ד) כלל אינה מוכרת לאסלאם [...] האסלאם היא שיטת משפט, ולא דת המבוססת על עיקרי אמונה. המוסלמי אינו 'נגאל' משום שהוא מאמין בדבר-מה, אולם נאמנותו הדתית מוגדרת על-פי דבקותו במצוות המעשיות של האסלאם, ואפילו רק מתוך עצם התייחסותו לאסלאם כאל מוקד זהותו ונאמנותו [...] האסלאם אינו מבדיל בין העולם הקדוש לעולם החילוני, בין פוליטיקה לדת, בין כנסייה למדינה. כל המושגים הללו, הבסיסיים כל-כך להלך-המחשבה המערבי, והמייצגים, בסופו של דבר, ניגודים שאי-אפשר לגשר עליהם, הם מושג אחד ואחיד באסלאם".

האסלאם, אם-כן, היא לא רק דת המהוה חוויה פנימית רוחנית של האדם, אלא מערכת תרבותית מסודרת, לצד פסיקות הלכה ויסודות אמונה שגובשו במהלך הדורות בצורה מפורטת. מטרת האסלאם היא קבלת עול מוחלטת של האדם הפרטי בפני הרצון האלוהי. לעומת-זאת, שונה הדבר בתכלית מאלמנט מסירות הנפש ביהדות, המגיעה יחד עם הרצון למלא את דבר הבורא. בניגוד לאסלאם - הנעדר בחירה חופשית (אין להתבלבל עם אשליה של בחירה) - מסירות הנפש ביהדות אינה מבטלת את האחריות האישית ואת השיפוט המוסרי של האדם, והוא נותר תמיד בעל בחירה חופשית ורצונית.

---

[1] פרס, ש. (1993). המזרח התיכון החדש. בני-ברק: סטימצקי. עמ' 72-61.

[2] שם, עמ' 61.

[3] שם, עמ' 63.

[4] שם, עמ' 61.

[5] שם, עמ' 63, 66, 69.

[6] שם, עמ' 69-68.

[7] שם, עמ' 61.

[8] שם, עמ' 61.

[9] שם, עמ' 67.

[10] שם, עמ' 70.

[11] שרון, מ. (1991). הגורם האיסלאמי בפוליטיקה של המזרח התיכון. נציב (25). עמ' 15.

מבצע "צוק איתן": ניתוח טנטטיבי לאחר הסכם הפסקת האש

התנהלות אחראית ושקולה . בנימין נתניהו. צילום: gettyimages

 מבצע "צוק איתן" אמנם טרם הסתיים והוא כעת נכנס לשלב הראשוני מבין שניים, במסגרתו ינסו ישראל וארגון "חמאס" להגיע להסכם סופי בחסות המצרים והרשות הפלסטינית, אך התגובה הפבלובית וחסרת הפרופורציות ברחוב הישראלי להסכם הפסקת האש הקבועה עם הארגון, בהחלט מצריכה זריקת הרגעה וניסיון לנתח את המערכה באופן שונה מהשיח הנפסד המתנהל כעת בעיקר ברשתות החברתיות.

כשבוחנים את המבצע עד כה, בשיקול קר ורציונלי ולא מתוך תחושות בטן ומאזן ספורטיבי רדוד ושטחי של "הפסדנו", "ניצחנו" או "תיקו", אזי שניתן לראות, בנקל, כי בשלב זה, ידיה של מדינת ישראל על העליונה ובפער עצום ומשמעותי.

״חמאס״ נמצא היום באותה נקודה בדיוק שבה היה נתון יום לפני המבצע. רק בהבדל קטן - רצועת עזה חזרה לימי הביניים, התשתיות הצבאיות והמדיניות של הארגון לא קיימות, לא בעזה ולא ביו״ש (מבצע ״שובו אחים״) - כולל הנשק האסטרטגי החשוב ביותר של חמאס בשנים האחרונות שבו השקיע הארגון את הכל, המנהרות - ומערך ההנהגה של הזרוע הצבאית נפגע דרסטית (מכה מוראלית עצומה). גם מחסני הנשק של הארגון הצטמצמו משמעותית (לא ניתן להריקם לחלוטין), במיוחד זה האמל״ח האסטרטגי בדמות רקטות ארוכות טווח.

עוצמת הפגיעה -עד כה - הן בחמאס והן ברצועת עזה עצמה, במבצע ״צוק איתן״ כמוה כעוצמת הפגיעה של שני המבצעים הקודמים ברצועת עזה (״עופרת יצוקה״, ״עמוד ענן״), ביחד. כך שקשה מאוד לאזרח ישראלי לתפוש את ממדי ההרס והחורבן האמיתיים, בעין בלתי-מזוינת.

מציאות זו גורסת כי הארגון גרם לאלפי הרוגים ופצועים, להרס מוחלט של עזה ומחיקת כלכלתה, וכל זאת בעבור דבר וחצי דבר, המתבטא באפס הישגים. תוצאה זו מבודדת את הארגון מבחינה מדינית ומוציאה לו תדמית של התנהלות שרירותית ואף מבישה אל מול העולם הערבי המתון - וחמאס הרי משווע להכרה איזורית, יותר מכל דבר אחר. למעט קטאר, טורקיה ואיראן, אף מדינה לא לוקחת ברצינות את הפרופגנדה של חמאס. לא בעולם המערבי ולא בעולם הערבי והמוסלמי.

יתרה מזאת, העובדה שחמאס הסכים להפסקת אש קבועה, לפי תנאי ישראל וחרף העובדה כי הארגון אינו הגיע אף לא להישג אחד, צבאי כמו מדיני, מעידה עשרות מונים על מצב הארגון, מבחינה פיננסית, פוליטית וצבאית

בניגוד לרוח הפופוליסטית שנשבה מן העם, ניהלו ראש הממשלה ושר הביטחון את המבצע, עד כה, בשיקול דעת, באחריות ולאור מטרות ברורות שהוצבו מראש ולא מתוך התלהמות, דאגה לסקרים או רחשי לב הציבור.

ניהול זה, לצד האסטרטגיה שהוטמעה מראש, הביאו את מדינת ישראל למצב שהיא מצליחה לנהל מבצע צבאי במשך 50 יום, עם לגיטימציה עולמית שלא זכורה בישראל וללא החלטה הקוראת לסיום המבצע מצד מועצת הביטחון של האו"ם. מצב שהוא ללא ספק חסר תקדים בכל הנוגע למערכה צבאית של מדינת ישראל.

השאלה הנשאלת כעת היא, מה מדינת ישראל תעשה עם המציאות שיצרה ברצועת עזה והאם תצליח לתרגם את ההישגים הצבאיים להישג מדיני שיכלול ערבויות מצד מדינות סוניות מתונות כדוגמת סעודיה ומצרים?

הדבר המשמעותי ביותר שיקבע האם מבצע ״צוק איתן״ אכן יצליח להביא שינוי מסוים, הוא בשאלת פירוז הרצועה - שעליה תדון מדינת ישראל מעתה במטרה לסיים את המבצע הצבאי באופן סופי. פירוז זה אמנם לא יכול להבטיח מצב של שקט תמידי או אפילו אי-התחמשות מוחלטת מצד חמאס, אך הוא בהחלט מהווה ערובה ללגיטימציה בינלאומית חזקה – הן מצד הקהילה הבינלאומית והן מצד מדינות משפיעות באיזור, בכל הקשור לתגובה ישראלית באשר להפרה של ההבנות מצד חמאס.

נכון הוא שמדינת ישראל הגיעה להבנות מסוימות עם מצרים לאחר מבצע "עמוד ענן", אך הדבר היה שונה לחלוטין מההסכם הסופי המתגבש בקהיר, בעיקר מבחינה גיאו-פוליטית. ראשית, במבצע הקודם עמד בראש מצרים נשיא מבית "האחים המוסלמים" - תנועת האם של חמאס - זאת לעומת הנשיא הנוכחי, שיחסו לתנועת האם והבת כאחד הוא יחס עוין וקשוח, בלשון המעטה. שנית, ההבנות בין ישראל ומצרים דאז אינן עסקו בפירוז, אלא ביצירת ניסיון לתקופה של שקט יחסי מרצועת עזה, בניגוד, כאמור, לדרישות ישראל בסבב זה.

ראוי, אם כן, לבחון את המבצע הצבאי, עד כה, בפרספקטיבה רחבה וכוללת ולא למהר ולהגיע למסקנות שחלקן מצויות בתפר שבין המגוחך להזוי ("חמאס ניצח"). מה גם האש עוד יכולה להתחדש ולהתפשט במהרה, אגב גרירת ישראל לסבב נוסף.

מי רוצה להיות יותר מתלהם

התנהלות המזכירה טוקבקיסטים מתלהמים וחמומי מח. קרדיט לתמונה: Reuters.

 מסיבת העיתונאים שערכו אמש ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, משה בוגי יעלו, הייתה חסרת תקדים ולא פחות ממדהימה. לא זכור ראש ממשלה במדינת ישראל שיצא כנגד שרים בכירים מהקבינט שלו באופן פומבי ועוד בזמן שהמדינה מנהלת מבצע צבאי.

בעשותו כך, רמז ראש הממשלה כי למעשה, לא נותרה לו כל ברירה, אלא לצאת בהתקפה חזיתית מול הציבור, מתוך תקווה שזה יהיה הדבר היחידי שיעזור לנהל את המבצע בשקט תעשייתי. הניסיונות החוזרים והנשנים להרגיע שרים בכירים, בתוך החדרים הסגורים ובקבינט , שליהגו את עצמם לדעת ואשר יצאו כנגד הקו הממשלתי הברור שהציבו ראש הממשלה ושר הביטחון, לא נחלו הצלחה.

התנהלות השרים עד כה – בייחוד שניים מהם – הייתה שערורייתית בכל אמת מידה מוסרית ומקצועית. במקום לשתף פעולה עם ראש הממשלה ושר הביטחון להצלחת המבצע הצבאי ולטובת מדינת ישראל, בחרו השרים לצאת שוב ושוב לתקשורת עם מידע סותר את המדיניות ולהציע כל אחד מצע סדור משלו, בבחינת תכנית ריאלטי בסגון "מי רוצה להיות יותר מתלהם".

שר בקבינט בהחלט יכול שלא להסכים עם ראש הממשלה או עם שר הביטחון, במסגרת מדינה דמוקרטית מערבית ומתוקנת. אך עליו להתנגד, להציע תכנית או להעלות את הנושאים שאינם נראים לו לנכון, בתוך החדרים הסגורים ובישיבות הקבינט ולא מעל דפי העיתון ומול מיקרופון באחד מערוצי הטלוויזיה.

נדמה, אפוא, כי חלק משרי הקבינט העדיפו להתנהל מול קהל בוחרים פוטנציאלי ולהרוויח הון פוליטי, מאשר להתנהל באופן מקצועי וממלכתי. שכן אם טובת המדינה הייתה עומדת לנגד עיניהם ואלו באמת ובמתים היו חושבים שהתכניות שבראשם בהחלט אמורות לתרום ולעזור במבצע הצבאי המתנהל כעת, היה עליהם להציג זאת לראש הממשלה ולשר הביטחון בארבע עיניים. אם תכניותיהם נפסלו בקבינט המדיני-בטחוני, היו חייבים ליישר קו עם התוצאה ולהמשיך לתכנית אחרת או לחלופין, לתמוך בממשלה בכל זאת.

לא ייתכן כי שרים ישראליים ומנהיגי מפלגות, אשר המליצו לאחר הבחירות על ראש הממשלה לנשיא המדינה והביעו בו אמון כמי שאמור להתוות את המדיניות האסטרטגית ואת הדרך בכל הרמות הקיימות, יחלו לצאת נגדו ולנצל שעת כושר אלקטורלית בכדי לטפס על גבו. באם שר מסוים אינו מסכים עם מדיניות הממשלה, יארוז נא את חפציו ויתפטר מהממשלה.

כל עוד אותם שרים מעדיפים להישאר בחיק החם של הממשלה ולהנות מהבורקסים והכיבודים הנלווים, חובה עליהם ליישר קו עם מדיניות הממשלה ולחדול מהברברת הבלתי-נלאית שכל מטרתה לגנוב ולאגור עוד קצת קולות ממחנה אלקטורלי חמום מח העובר מצד לצד כשבשבת ולפי רוח הזמן.

מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נבעה ממצוקה אמיתית של מי שמפריעים לו לנהל מדינה. לא רק בנימין נתניהו ויעלון צריכים להיות מודאגים מהמצב החריג, כי אם אזרחי ישראל עצמם, שכן במצב מתוח, מורכב ורגיש, בו כל שר מרשה לעצמו לקחת את המושכות לכיוונו ואינו מאפשר לראש הממשלה לנווט, תוך הפרעה וסיכול מתמידים – כולל הדלפות מתוך ישיבות הקבינט – קשה מאוד להצליח לנהל ולהתנהל ברצינות ובמקצועיות והדבר, כמובן, יכול לחלחל בנקל לפגיעה ישירה או עקיפה באזרחי המדינה.

בחמאס צדקו - שערי הגיהנום אכן נפתחו

עזה בוערת ומתפוררת. קרדיט צילום: http://www.laproximaguerra.com/

ב"חמאס" צדקו עד כה בדבר אחד - "שערי הגיהנום" אכן נפתחו ושיירת הבכירים שמגיעה מכיוון הארגון נמשכת לעבר הכבשנים, עמודי האש והיצור האדום והמפחיד עם הקרניים.

ובכל זאת, הארגון עודנו עומד על תילו, חרף העובדה שבאופן כללי הוא מוכה היום, כפי שלא היה מוכה מעולם.
אם כך, תשאלו ובצדק, הכיצד זה שהארגון עדיין "עומד על הרגליים"?

בכדי לענות על השאלה הזו צריך להכיר את המבנה של "חמאס". ארגון "חמאס" בנוי היום משלוש זרועות: זרוע מדינית בעזה, זרוע מדינית חוץ וזרוע צבאית.

עד לפני יומיים, מי שנפגע הכי הרבה מהפעולה הישראלית, זו הזרוע המדינית בעזה, המנוהלת על-ידי אסמעיל הנייה, שאם הדבר היה תלוי בו, היה חותם כבר אחרי יומיים על הפסקת אש, אם בכלל היה יוצא למבצע הזה.

הזרוע המדינית המקומית לא רק נפגעה בעזה, אלא נפגעה באופן קשה ביותר גם ביהודה ושומרון במבצע "שובו אחים". רוב התשתיות של הארגון (דעוה, מפקדות, משרדיי הנהלה, מסגדים) מרוסקות היום, הן ביו"ש ובן בעזה. מכה עצומה.

עזה עצמה נראית היום כמו "שלוש פעמים דאחיה", על-פי הפרסומים המגיעים מכל כתב - הן ישראלי והן בינלאומי - שראה את המראות. מי שאמונה על הקשר עם אזרחי עזה, היא אותה הזרוע המדינית המקומית והיא זו שצריכה להתמודד עם המרמור, הכעס, השיקום והטיפול הלא נעים באזרחים ש"עוברים את הגבול" (מה שמביא לירידה נוספת בכוחו של הארגון, הן בזירה הפנימית והן בזירה האיזורית הערבית).

בניגוד לזרוע המדינית, הזרוע הצבאית דוחפת להמשך הלחימה בשל העובדה הפשוטה, שעד כה לא השיג הארגון אף הישג אחד, שזה דבר שהוא לא נתפש לאור כמות ואיכות ניסיונות התקיפה.
הפלישות מהקרקע, מהים ומהאוויר סוכלו באבחה אחת, חטיפת חייל לא צלחה והשיגורים ממשיכים להיות מיורטים מעל שמי הארץ. הארגון מתוסכל ובצדק ולכן דוחף להמשך הלחימה.

מצד שלישי, ישנה הזרוע המדינית חוץ של חמאס, בהובלת חאלד משעל. משעל הוא האיש שנתון יותר מכל ללחצים הבינלאומיים בארגון "חמאס". הוא למעשה אחראי על הקשר של חמאס עם מדינות באיזור ובעולם. במיוחד מושפע משעל, מקטאר, בשל העובדה שהוא שוהה בשטחה ונהנה ממנעמיה.

מדינת ישראל, במקרה זה, נתקעה באמצע עימות בין שתי מדינות איזוריות - מצרים וקטאר (האחת מעצמה, השנייה מתיימרת להיות מעצמה) שכל אחת נלחמת בשיניים בכדי להביא הישגים ולשפר את מעמדה האיזורי.

קטאר עושה הכל בכדי שחמאס לא יחתום על הסכם עם מצרים (כולל איומים לגרש את משעל משטחה – ולמשעל, הרי, אין כבר לאן ללכת אחרי שכבר גורש מסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה) ואילו מצרים מעוניינת שהצדדים יגיעו להסכם על-פי המתווה שלה, בכדי להעלות את קרנה בעולם הערבי, במיוחד כאשר יש בה משטר חדש.

כך נוצר מצב, ש"חמאס" הוא ארגון מוכה ומוחלש, הנתון בצומת קריטי עבורו. מצד אחד, משעל אינו יכול לאשר הסכם עם המצרים כשקטאר אינה מסכימה לכך – הדבר מסכן הן את עצמו והן את המקורות הכספיים שהארגון כולו בנוי עליהם (קטאר הרי, היא המממנת העיקרית ואולי היחידה של חמאס היום), מצד שני, החמאס ממשיך לספוג אבידות כבדות, הן בנפש (בכירים בזרוע הצבאית) והן במתקנים פיזיים אסטרטגיים (מנהרות, מפקדות, מרכזי שליטה ובקרה, מחסני אמל"ח) והזרוע המדינית בעזה – שרואה את כל המתרחש - לוחצת לסיים כבר את הסבב. ומצד שלישי, הזרוע הצבאית של חמאס משוועת להישג מסוים שיוריד אותה מהעץ.

כך, ארגון "חמאס" בכללותו אינו יכול להגיע להסכם משפיל מבחינתו, שאינו נותן מענה אמיתי לצרכים שעל פיהם פתח הארגון במתקפת טרור על מדינת ישראל. הסכם כזה לא יתקבל הן ברחוב העזתי והן ברחוב הערבי בכלל. לא ייתכן, הרי, מצב שחמאס ספג מכות כואבות וקשות ובסוף ייצא ללא הישג אחד עבורו, לא מדיני ולא צבאי. זה לא יעבור.

לעומת זאת, אם ימשיך בלחימה מול ישראל בכדי לנסות ולהחליש את העורף הישראלי - ובכך לקוות שישראל תחתום על הסכם רע עבורה וטוב לארגון - ובכדי להביא הישג צבאי, יסתכן הארגון בפגיעה בו שתהא אף יותר קשה ושאולי תביא למיטוטו (או למיטוט אחת הזרועות).

במצב עניינים זה, ישראל חייבת להמשיך ולהתנהל בתבונה. מצד אחד להיענות לשיחות בקהיר (באם "חמאס" אינו תוקף את ישראל, כמובן) ומצד שני לשחק על הסירוב של קטאר בכדי לפגוע בגורמים צבאיים של חמאס, כפי שעשתה ביומיים האחרונים, על מנת להמשיך ולשחוק את היכולת הצבאית של חמאס.

למדינת ישראל אורך רוח ומשאבים ולאזרחיה חוסן לאומי מפעים. ל"חמאס" אין לא את זה ולא את זה.

האירועים באוקראינה הוכיחו – המלחמה הקרה מעולם לא הסתיימה

המרדף אחר דמוקרטיה. מפגין אוקראיני

 בחודשים האחרונים אנו עדים למחאות רבות מצד הרחוב האוקראיני, בדרישתו להפלת הממשל הנוכחי, הפרו-רוסי ולעידוד תהליך הדמוקרטיזציה והמערביזציה.
אלא שדמוקרטיה היא החולשה של האוקראינים כבר מראשית דרכה העצמאית של המדינה, בשבתה כ"רפובליקה העממית של אוקראינה".
הנטינגטון (The Third Wave: Democratization in the Late Twentieth Century), למשל, טען כי הסיבה שאוקראינה לא עברה תהליך דמוקרטיזציה לאחר התפרקות בריה"מ (בניגוד למדינות פוסט-סובייטיות אחרות), הייתה שאוקראינה רחוקה פיזית מהמערב, בעוד המדינות הפוסט-סובייטיות האחרות, הקרובות למערב, הושפעו מהגל הדמוקרטי שהגיע ממערב אירופה.

אך התיאוריה של הנטינגטון לא מספיק מדויקת, מכיוון שלטביה היא מקרה דומה לשכנתה, אוקראינה. כמו אוקראינה, גם לטביה גובלת ברוסיה, הייתה חלק מהאיחוד הסובייטיבי ונשלטה על-ידי הרוסים קרוב ל-170 שנה בתקופת האימפריה הרוסית. ובכל זאת, לטביה היום נחשבת לדמוקרטיה ליברלית לכל דבר.
הטעות הראשונה של אוקראינה הייתה בכך שתמכה בבולשביקים בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, בשנת 1917. תמיכה נאיבית זו הובילה להפלת ממשלת המעבר ברוסיה (שהתנהלה ברפיסות ומתוך פחד להשליט סמכותנות ארעית עד לייצוב המדינה ובכך להשתית את הדמוקרטיה בכח על רוסיה - תארו לכם באיזה עולם היינו חיים היום, אלמלא ידם של הבולשביקים הייתה על העליונה) והזמינה הצבא האדום להיכנס לאוקראינה ולהכריז על "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה".

בצר להם, פנו האוקראינים לעזרה מהקיסרות הגרמנית וזו הצליחה להדוף את הבולשביקים. אך, כמובן, התמורה של הגרמנים הייתה בדמות שליטה דה-פקטו של הקיסרות על אוקראינה בראשות הגנרל לשעבר, פבלו סקורופדסקי. הסוציאליסטים באוקראינה, שלא אהבו את המדיניות האוליגרכית והאליטיסטית של הממשל השמרני (הממשלה מסרה אדמות איכרים שהולאמו, לבעלי נכסים עשירים), הכריזו על ממשלה מהפכנית חדשה בשם ה"דירקטורט". ממשלה זו קיבלה תמיכה עצומה מהרחוב ואף מצד כמה יחידות מצבאו של סקורופדסקי. כתוצאה מזאת, צבא המרד כיתר את קייב והגרמנים התפנו, יחד עם סקורופדסקי.

לאחר שלוש שנים של כאוס פוליטי ומדיני, החלקים הגדולים  במרכז אוקראינה וחלקה המזרחי הפכו לחלק מברית המועצות כ"רפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה". זו פורקה ב-1991 לאחר התפרקות בריה"מ ועברה למתכונת כביכול דמוקרטית, תוך שהיא נשארת בעלת אופי אוטוריטרי סוציאליסטי.

התקווה האוקראינית הגיעה בשנת 2004, אז התרחשה "המהפכה הכתומה" (זו פרצה לאחר טענות על זיופים בתוצאות הבחירות), שהביאה להפלת הממשלה של ליאוניד קוצ'מה (פרו-רוסי) והעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו, בעלי נטיות פרו-מערביות, שתמכו בדמוקרטיזציה ובהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו. יושצ'נקו - שבמהלך מערכת הבחירות הוחדר למזונו רעל מסוג דיאוקסין (כנראה על-ידי סוכנים רוסים) וכתוצאה מכך פניו הושחתו - הצליח לחזק את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט בתקופת שלטונו, כמו את הקשרים התרבותיים והכלכליים עם האיחוד האירופי ובמיוחד עם פולין.

אלא שאוקראינה חזרה ל"מוטב" ובבחירות לנשיאות בשנת 2010, ניצח הנשיא הנוכחי, ויקטור ינוקוביץ', הפרו-רוסי. כך, במקום להמשיך בתהליך הדמוקרטיזציה, ינוקוביץ' ביצע "פניית פרסה" והתקרב לרוסיה של פוטין. הרחוב האוקראיני, שכבר החל להרגיש מערבי, התנגד לקרבה בין שתי המדינות והשיא הגיע לאחר שינוקוביץ' החליט לחתום על הסכם הגז עם רוסיה, במקום הסכמים כלכליים עם האיחוד האירופי. וכך הגענו להתפרעויות ולמחאות דהיום, של אזרחי אוקראינה, הצמאים לדמוקרטיה ומערביזציה.

האירועים של השנים האחרונות באוקראינה מעידים על דבר נוסף - בניגוד לתזה של פרנסיס פוקיאמה (The End of History and the Last Man), המלחמה הקרה מעולם לא הסתיימה והיא חיה ונושמת. הדב הרוסי נאלץ להרכין את ראשו וללכת כמה צעדים אחורה, לצורך ייצוב וארגון מחדש, אך כעת בשנים האחרונות - בעיקר עקב חולשתו הבולטת של נשיא ארה"ב, ברק אובמה - הוא שב לשאוג ולתופף בחוזקה על חזהו כמאיים על הכל.

מקרה הבוחן של אוקראינה, מספק לנו הצצה מרהיבה למלחמת הכוחות בין המערב בראשות ארה"ב - המאמצת בשנים האחרונות מדיניות בדלנית - ובין רוסיה האוטוריטרית של פוטין, שבעזרת ייצוא הגז והכורים האטומיים המפתים, נוגסת בעוד ועוד חלקים נרחבים מהעולם - זאת על אף שעצימות המאבק בין השתיים פחתה משמעותית, בשל אינטרסים גיאו-פוליטיים שונים ומציאות דינמית.

ניתן לראות באירועים באוקראינה כהמשך לאירועים אחרים, שהתרחשו באוקראינה עצמה, כגון "המהפכה הכתומה", שעודדה על-ידי ארה"ב ולבסוף יצאה כשידה על העליונה עם בחירתו של יושצ'נקו; או כהמשך ל"מהפכת הורדים" בגיאורגיה, שלאחריה נבחר מנהיג פרו-מערבי (מיכאיל סאקשווילי) שהצעיד את גיאורגיה לעבר דמוקרטיזציה. יש לציין כי בגיאורגיה עצמה מתחולל כעת שינוי, כאשר בבחירות האחרונות במדינה, הפסיד סאקשווילי ועלה לשלטון מועמד פרו רוסי (בידזינה איוואנישווילי).

כך שהמציאות מראה לנו, שגם לאחר התפרקות בריה"מ, הן ארה"ב והאיחוד האירופי והן רוסיה, ממשיכות במאבקן הבלתי נלאה להשגת שליטה ודומיננטיות במזרח אירופה ובמקומות נוספים בעולם, על מנת להעצים את כוחן. המחאות האחרונות באוקראינה הן עוד בורג קטן במערכת המשומנת היטב של המאבק האימפריאלי העוצמתי, שאחריתו מי ישורונו.

סוריה איננה קוסובו

הפצצת נאט"ו במבצע "כח מאוחד" בקוסובו. הפעם זה לא יהיה דומה.

הצהרתו החד-משמעית של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, בדבר השימוש בנשק הכימי בסוריה וקריאתו לקואליציה עולמית שתביא לסוף מלחמת האזרחים ולטבח שמבצע הנשיא, בשאר-אל אסד, הנה בבחינת הדלקת גפרור בעוד האוויר מלא בהדי דלק.

לאחר שכבל עצמו הנשיא האמריקני, ברק אובמה, כשסימן קו אדום בכל הנוגע לשימוש בנשק כימי בסוריה, לממשל האמריקני לא נותרה ברירה, אלא לצאת ולהתערב בנעשה במלחמת האזרחים העקובה מדם. הפעם, העדויות מהימנות מדי והלחץ העולמי נותן את אותותיו. לנשיא האמריקני, אפוא, כבר לא נותר היכן להסתתר.

מדינות המערב - בריטניה וצרפת - ומדינת ישראל, קבעו באופן נחרץ כי על בסיס מידע מודיעיני, משטר אסד הוא האחראי הבלעדי לשימוש בנשק הכימי. למחרת הצטרף לקביעה זו גם סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן ובכך הפך את ההשערה האמריקנית לפורמלית.

סביר להניח שהמידע המודיעיני המתאים עשה את דרכו לשולחנו של נשיא ארה"ב ועל כן הלה הורה להכין את "תיק ההאשמה" בכל הנוגע לאסד ולהביאו לציבור בימים הקרובים. במקרה כזה, פעולה צבאית בסוריה היא עניין של זמן והכנות בלבד. הפור כבר נפל והאמריקנים חצו את הרוביקון. אספקת נשק ועזרה לוגיסטית למורדים לא יספקו וארה"ב תצטרך לגבש קואליציה מתאימה, על מנת לפעול צבאית.

ככל הנראה, הן בשל העובדה שהנשיא אובמה אינו מעוניין לשקוע בבוץ של המזרח התיכון (במיוחד לאחר שהורה לצמצם את כוחותיו באיזור למינימום) והן בשל העובדה שנגרר לפעולה הזו בשל טעות של טירון, ניכר כי המערכה הצבאית תהא מערכה כירורגית, עם תקיפת יעדים מסוימים ומצומצמים, כגון: מתקני וסמלי המשטר, מתקנים צבאיים - כולל כני שיגור, מחסני אמל"ח, שיירות צבאיות, בסיסי צבא אסטרטגיים, ומתקנים אזרחיים - שדות תעופה, גשרים, נתיבי תחבורה מרכזיים.

אך דווקא הכרזה על מבצע צבאי בסוריה, עלולה לסכן את תדמיתה של ארה"ב בעולם ולהפחית מכוחו של האו"ם (שאותו היא יזמה והקימה), שגם כך סובל מחולשה ומחוסר פרקטיות תמידיים.
הסיבה היא, שפעולה כזו מנוגדת לחוק הבינלאומי, כל עוד לא התקבלה החלטה אופרטיבית במועצת הביטחון של האו"ם. ובשל העובדה שרוסיה וסין הן חברות קבועות במועצה ולהן זכות וטו, הסיכוי שהחלטה על מבצע צבאי בסוריה תתקבל, שואפת לאפס.

רוסיה הרי כבר חוותה את התרגיל הזה, בזמן מלחמת האזרחים בלוב, כשלא הטילה וטו על ההצעה לקבוע "איזור ללא טיסה" בשמי לוב. ארה"ב, צרפת ובריטניה, ניצלו את הפרצה הזו בכדי להאשים את לוב שהפרה את החלטת מועצת הביטחון והחלו במבצע צבאי להפלת משטרו של קדאפי (מבצע "שחר האודיסאה"). סביר להניח שהרוסים לא יחזרו על הטעות הזו.

וכך, בהיעדר הסכמה וקונצנזוס בינלאומיים, המגובים בהחלטת מועצת הביטחון, תיאלץ ארה"ב להתבסס על "תקדים קוסובו". במלחמת האזרחים בקוסובו, לא קיבלו ארה"ב ומדינות המערב אישור להתערב צבאית בנעשה בבלקן וזאת גם כן בשל וטו רוסי.
באופן חריג ובניגוד לחוק הבינלאומי, החליטו בכל זאת ארה"ב ובנות בריתה לפתוח במבצע צבאי ("מבצע כח מאוחד") בקוסובו. הקואליציה הסבירה את פתיחת המערכה בהאשמת המשטר היוגוסלבי בפשעים נגד האנושות ובטיהור אתני.

אלא שגם אם הממשל בוושינגטון ייפסע בדרך זו לא חוקית זו, סביר להניח שהפעם התגובה הרוסית - שהסתפקה בזמן המערכה בקוסובו בסיוע לוגיסטי וצבאי לממשל היוגוסלבי - תהא חזקה ומשמעותית יותר.
סוריה איננה קוסובו. בסוריה מקבלים הרוסים נוכחות צבאית מתמדת (לצד יחסי קרבה עם איראן), כך שנוצר איזון ביחסי הכוחות עם האמריקנים, שלהם נוכחות בערב הסעודית, ישראל, ירדן ומצרים.

בנוסף, הרוסים זוכים להיאחזות ימית בעזרת שני נמלים העומדים לרשותם בחופי הים-התיכון (טרטוס ולטקיה). מדובר בנכס אסטרטגי עליון של רוסיה, שכן זו הנוכחות הימית היחידה של הצי הרוסי באיזור.

בשל עובדות אלו ובשל ההצהרות הלוחמניות המגיעות ממוסקבה, טהראן ומדמשק עצמה, ניכר כי המערכה הצבאית בסוריה - אם וכשר תצא לדרך - צפויה להיות מסועפת ומורכבת במיוחד ועלולה, בקונסטלציה מסוימת, לגרור את כל האיזור לכאוס רבתי ולמלחמה אחת גדולה. התוצאה צפויה לפגוע תדמיתית בארה"ב בכלל ובנשיא האמריקני בפרט ולייתר את פרס נובל השלום שקיבל עם תחילת כהונתו. פעולה זו גם תעלה את השאלה בדבר הצורך של העולם במוסד האומות המאוחדת, האמור לתפקד כ "שוטר של העולם", שכן שוב נחצה קו אדום ומעצמות מתעלמות לחלוטין מהחוק הבינלאומי וגבולותיו.

סביר, אפוא, להניח שאם אובמה היה יכול להחזיר את הזמן לאחור, הוא היה עושה זאת בחפץ לב, מצנזר את צמד המילים, "קו אדום", בהתייחסותו לסוריה ומונע מעצמו את המבוכה העתידית. אלא שכרגע, במצב הנתון, נראה כי לממשל בוושינגטון אין דרך להתחמק מהמלכודת שטמן לעצמו ולהתערב בנעשה בסוריה - גם אם הדבר יתבצע תוך פגיעה בחוק הבינלאומי, החלשת מעמד האו"ם וסיכון המדינות הידידותיות לארה"ב במזרח התיכון.

ואולם, עושה רושם כי ארה"ב בכל זאת מנסה לרבע את המעגל.  דובר הבית הלבן, ג׳יי קרני, שלח מסר מרגיע לאסד, באומרו כי ״לארה״ב אין כוונה לשנות את המשטר בסוריה בכח הזרוע״.

ייתכן כי ארה״ב מנסה לצנן את הרוחות ולהוריד את הנשיא הסורי מהעץ הגבוה שעליו טיפס, לאחר שבכירים במפלגת הבעת׳ הצהירו כי כל פעולה צבאית בסוריה, תתקבל בתגובה חריפה לצד הישראלי. לאמריקנים, כאמור, אין שום כוונה לגרור את האיזור לעימות נרחב וכן עולה החשש שאסד, כשגבו לקיר, יפעל באופן לא רציונלי.
אך זריקת ההרגעה הזו מכוונת בראש ובראשונה למוסקבה, שם המתיחות נמצאת בשיא. סביר כי אם האמריקנים יודיעו מראש שהתגובה הצפויה תהא כירורגית ותתמקד במתקנים צבאיים ובכני שיגור, יירגעו הרוחות ורוסיה תוכל לערוב להישרדותו של משטר אסד, לפחות עד אשר יחלו השיחות הדיפלומטיות לגבי הפיתרון הפוליטי האפשרי.