יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

בחמאס צדקו - שערי הגיהנום אכן נפתחו

עזה בוערת ומתפוררת. קרדיט צילום: http://www.laproximaguerra.com/

ב"חמאס" צדקו עד כה בדבר אחד - "שערי הגיהנום" אכן נפתחו ושיירת הבכירים שמגיעה מכיוון הארגון נמשכת לעבר הכבשנים, עמודי האש והיצור האדום והמפחיד עם הקרניים.

ובכל זאת, הארגון עודנו עומד על תילו, חרף העובדה שבאופן כללי הוא מוכה היום, כפי שלא היה מוכה מעולם.
אם כך, תשאלו ובצדק, הכיצד זה שהארגון עדיין "עומד על הרגליים"?

בכדי לענות על השאלה הזו צריך להכיר את המבנה של "חמאס". ארגון "חמאס" בנוי היום משלוש זרועות: זרוע מדינית בעזה, זרוע מדינית חוץ וזרוע צבאית.

עד לפני יומיים, מי שנפגע הכי הרבה מהפעולה הישראלית, זו הזרוע המדינית בעזה, המנוהלת על-ידי אסמעיל הנייה, שאם הדבר היה תלוי בו, היה חותם כבר אחרי יומיים על הפסקת אש, אם בכלל היה יוצא למבצע הזה.

הזרוע המדינית המקומית לא רק נפגעה בעזה, אלא נפגעה באופן קשה ביותר גם ביהודה ושומרון במבצע "שובו אחים". רוב התשתיות של הארגון (דעוה, מפקדות, משרדיי הנהלה, מסגדים) מרוסקות היום, הן ביו"ש ובן בעזה. מכה עצומה.

עזה עצמה נראית היום כמו "שלוש פעמים דאחיה", על-פי הפרסומים המגיעים מכל כתב - הן ישראלי והן בינלאומי - שראה את המראות. מי שאמונה על הקשר עם אזרחי עזה, היא אותה הזרוע המדינית המקומית והיא זו שצריכה להתמודד עם המרמור, הכעס, השיקום והטיפול הלא נעים באזרחים ש"עוברים את הגבול" (מה שמביא לירידה נוספת בכוחו של הארגון, הן בזירה הפנימית והן בזירה האיזורית הערבית).

בניגוד לזרוע המדינית, הזרוע הצבאית דוחפת להמשך הלחימה בשל העובדה הפשוטה, שעד כה לא השיג הארגון אף הישג אחד, שזה דבר שהוא לא נתפש לאור כמות ואיכות ניסיונות התקיפה.
הפלישות מהקרקע, מהים ומהאוויר סוכלו באבחה אחת, חטיפת חייל לא צלחה והשיגורים ממשיכים להיות מיורטים מעל שמי הארץ. הארגון מתוסכל ובצדק ולכן דוחף להמשך הלחימה.

מצד שלישי, ישנה הזרוע המדינית חוץ של חמאס, בהובלת חאלד משעל. משעל הוא האיש שנתון יותר מכל ללחצים הבינלאומיים בארגון "חמאס". הוא למעשה אחראי על הקשר של חמאס עם מדינות באיזור ובעולם. במיוחד מושפע משעל, מקטאר, בשל העובדה שהוא שוהה בשטחה ונהנה ממנעמיה.

מדינת ישראל, במקרה זה, נתקעה באמצע עימות בין שתי מדינות איזוריות - מצרים וקטאר (האחת מעצמה, השנייה מתיימרת להיות מעצמה) שכל אחת נלחמת בשיניים בכדי להביא הישגים ולשפר את מעמדה האיזורי.

קטאר עושה הכל בכדי שחמאס לא יחתום על הסכם עם מצרים (כולל איומים לגרש את משעל משטחה – ולמשעל, הרי, אין כבר לאן ללכת אחרי שכבר גורש מסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה) ואילו מצרים מעוניינת שהצדדים יגיעו להסכם על-פי המתווה שלה, בכדי להעלות את קרנה בעולם הערבי, במיוחד כאשר יש בה משטר חדש.

כך נוצר מצב, ש"חמאס" הוא ארגון מוכה ומוחלש, הנתון בצומת קריטי עבורו. מצד אחד, משעל אינו יכול לאשר הסכם עם המצרים כשקטאר אינה מסכימה לכך – הדבר מסכן הן את עצמו והן את המקורות הכספיים שהארגון כולו בנוי עליהם (קטאר הרי, היא המממנת העיקרית ואולי היחידה של חמאס היום), מצד שני, החמאס ממשיך לספוג אבידות כבדות, הן בנפש (בכירים בזרוע הצבאית) והן במתקנים פיזיים אסטרטגיים (מנהרות, מפקדות, מרכזי שליטה ובקרה, מחסני אמל"ח) והזרוע המדינית בעזה – שרואה את כל המתרחש - לוחצת לסיים כבר את הסבב. ומצד שלישי, הזרוע הצבאית של חמאס משוועת להישג מסוים שיוריד אותה מהעץ.

כך, ארגון "חמאס" בכללותו אינו יכול להגיע להסכם משפיל מבחינתו, שאינו נותן מענה אמיתי לצרכים שעל פיהם פתח הארגון במתקפת טרור על מדינת ישראל. הסכם כזה לא יתקבל הן ברחוב העזתי והן ברחוב הערבי בכלל. לא ייתכן, הרי, מצב שחמאס ספג מכות כואבות וקשות ובסוף ייצא ללא הישג אחד עבורו, לא מדיני ולא צבאי. זה לא יעבור.

לעומת זאת, אם ימשיך בלחימה מול ישראל בכדי לנסות ולהחליש את העורף הישראלי - ובכך לקוות שישראל תחתום על הסכם רע עבורה וטוב לארגון - ובכדי להביא הישג צבאי, יסתכן הארגון בפגיעה בו שתהא אף יותר קשה ושאולי תביא למיטוטו (או למיטוט אחת הזרועות).

במצב עניינים זה, ישראל חייבת להמשיך ולהתנהל בתבונה. מצד אחד להיענות לשיחות בקהיר (באם "חמאס" אינו תוקף את ישראל, כמובן) ומצד שני לשחק על הסירוב של קטאר בכדי לפגוע בגורמים צבאיים של חמאס, כפי שעשתה ביומיים האחרונים, על מנת להמשיך ולשחוק את היכולת הצבאית של חמאס.

למדינת ישראל אורך רוח ומשאבים ולאזרחיה חוסן לאומי מפעים. ל"חמאס" אין לא את זה ולא את זה.

אין תגובות:

פרסום תגובה