יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

מבצע "צוק איתן": ניתוח טנטטיבי לאחר הסכם הפסקת האש

התנהלות אחראית ושקולה . בנימין נתניהו. צילום: gettyimages

 מבצע "צוק איתן" אמנם טרם הסתיים והוא כעת נכנס לשלב הראשוני מבין שניים, במסגרתו ינסו ישראל וארגון "חמאס" להגיע להסכם סופי בחסות המצרים והרשות הפלסטינית, אך התגובה הפבלובית וחסרת הפרופורציות ברחוב הישראלי להסכם הפסקת האש הקבועה עם הארגון, בהחלט מצריכה זריקת הרגעה וניסיון לנתח את המערכה באופן שונה מהשיח הנפסד המתנהל כעת בעיקר ברשתות החברתיות.

כשבוחנים את המבצע עד כה, בשיקול קר ורציונלי ולא מתוך תחושות בטן ומאזן ספורטיבי רדוד ושטחי של "הפסדנו", "ניצחנו" או "תיקו", אזי שניתן לראות, בנקל, כי בשלב זה, ידיה של מדינת ישראל על העליונה ובפער עצום ומשמעותי.

״חמאס״ נמצא היום באותה נקודה בדיוק שבה היה נתון יום לפני המבצע. רק בהבדל קטן - רצועת עזה חזרה לימי הביניים, התשתיות הצבאיות והמדיניות של הארגון לא קיימות, לא בעזה ולא ביו״ש (מבצע ״שובו אחים״) - כולל הנשק האסטרטגי החשוב ביותר של חמאס בשנים האחרונות שבו השקיע הארגון את הכל, המנהרות - ומערך ההנהגה של הזרוע הצבאית נפגע דרסטית (מכה מוראלית עצומה). גם מחסני הנשק של הארגון הצטמצמו משמעותית (לא ניתן להריקם לחלוטין), במיוחד זה האמל״ח האסטרטגי בדמות רקטות ארוכות טווח.
עוצמת הפגיעה -עד כה - הן בחמאס והן ברצועת עזה עצמה, במבצע ״צוק איתן״ כמוה כעוצמת הפגיעה של שני המבצעים הקודמים ברצועת עזה (״עופרת יצוקה״, ״עמוד ענן״), ביחד. כך שקשה מאוד לאזרח ישראלי לתפוש את ממדי ההרס והחורבן האמיתיים, בעין בלתי-מזוינת.

מציאות זו גורסת כי הארגון גרם לאלפי הרוגים ופצועים, להרס מוחלט של עזה ומחיקת כלכלתה, וכל זאת בעבור דבר וחצי דבר, המתבטא באפס הישגים. תוצאה זו מבודדת את הארגון מבחינה מדינית ומוציאה לו תדמית של התנהלות שרירותית ואף מבישה אל מול העולם הערבי המתון - וחמאס הרי משווע להכרה איזורית, יותר מכל דבר אחר. למעט קטאר, טורקיה ואיראן, אף מדינה לא לוקחת ברצינות את הפרופגנדה של חמאס. לא בעולם המערבי ולא בעולם הערבי והמוסלמי.

יתרה מזאת, העובדה שחמאס הסכים להפסקת אש קבועה, לפי תנאי ישראל וחרף העובדה כי הארגון אינו הגיע אף לא להישג אחד, צבאי כמו מדיני, מעידה עשרות מונים על מצב הארגון, מבחינה פיננסית, פוליטית וצבאית
בניגוד לרוח הפופוליסטית שנשבה מן העם, ניהלו ראש הממשלה ושר הביטחון את המבצע, עד כה, בשיקול דעת, באחריות ולאור מטרות ברורות שהוצבו מראש ולא מתוך התלהמות, דאגה לסקרים או רחשי לב הציבור.

ניהול זה, לצד האסטרטגיה שהוטמעה מראש, הביאו את מדינת ישראל למצב שהיא מצליחה לנהל מבצע צבאי במשך 50 יום, עם לגיטימציה עולמית שלא זכורה בישראל וללא החלטה הקוראת לסיום המבצע מצד מועצת הביטחון של האו"ם. מצב שהוא ללא ספק חסר תקדים בכל הנוגע למערכה צבאית של מדינת ישראל.

השאלה הנשאלת כעת היא, מה מדינת ישראל תעשה עם המציאות שיצרה ברצועת עזה והאם תצליח לתרגם את ההישגים הצבאיים להישג מדיני שיכלול ערבויות מצד מדינות סוניות מתונות כדוגמת סעודיה ומצרים?
הדבר המשמעותי ביותר שיקבע האם מבצע ״צוק איתן״ אכן יצליח להביא שינוי מסוים, הוא בשאלת פירוז הרצועה - שעליה תדון מדינת ישראל מעתה במטרה לסיים את המבצע הצבאי באופן סופי. פירוז זה אמנם לא יכול להבטיח מצב של שקט תמידי או אפילו אי-התחמשות מוחלטת מצד חמאס, אך הוא בהחלט מהווה ערובה ללגיטימציה בינלאומית חזקה – הן מצד הקהילה הבינלאומית והן מצד מדינות משפיעות באיזור, בכל הקשור לתגובה ישראלית באשר להפרה של ההבנות מצד חמאס.

נכון הוא שמדינת ישראל הגיעה להבנות מסוימות עם מצרים לאחר מבצע "עמוד ענן", אך הדבר היה שונה לחלוטין מההסכם הסופי המתגבש בקהיר, בעיקר מבחינה גיאו-פוליטית. ראשית, במבצע הקודם עמד בראש מצרים נשיא מבית "האחים המוסלמים" - תנועת האם של חמאס - זאת לעומת הנשיא הנוכחי, שיחסו לתנועת האם והבת כאחד הוא יחס עוין וקשוח, בלשון המעטה. שנית, ההבנות בין ישראל ומצרים דאז אינן עסקו בפירוז, אלא ביצירת ניסיון לתקופה של שקט יחסי מרצועת עזה, בניגוד, כאמור, לדרישות ישראל בסבב זה.


ראוי, אם כן, לבחון את המבצע הצבאי, עד כה, בפרספקטיבה רחבה וכוללת ולא למהר ולהגיע למסקנות שחלקן מצויות בתפר שבין המגוחך להזוי ("חמאס ניצח"). מה גם האש עוד יכולה להתחדש ולהתפשט במהרה, אגב גרירת ישראל לסבב נוסף.


אין תגובות:

פרסום תגובה