יום רביעי, 19 בפברואר 2014

האירועים באוקראינה הוכיחו – המלחמה הקרה מעולם לא הסתיימה

המרדף אחר דמוקרטיה. מפגין אוקראיני

 בחודשים האחרונים אנו עדים למחאות רבות מצד הרחוב האוקראיני, בדרישתו להפלת הממשל הנוכחי, הפרו-רוסי ולעידוד תהליך הדמוקרטיזציה והמערביזציה.
אלא שדמוקרטיה היא החולשה של האוקראינים כבר מראשית דרכה העצמאית של המדינה, בשבתה כ"רפובליקה העממית של אוקראינה".
הנטינגטון (The Third Wave: Democratization in the Late Twentieth Century), למשל, טען כי הסיבה שאוקראינה לא עברה תהליך דמוקרטיזציה לאחר התפרקות בריה"מ (בניגוד למדינות פוסט-סובייטיות אחרות), הייתה שאוקראינה רחוקה פיזית מהמערב, בעוד המדינות הפוסט-סובייטיות האחרות, הקרובות למערב, הושפעו מהגל הדמוקרטי שהגיע ממערב אירופה.

אך התיאוריה של הנטינגטון לא מספיק מדויקת, מכיוון שלטביה היא מקרה דומה לשכנתה, אוקראינה. כמו אוקראינה, גם לטביה גובלת ברוסיה, הייתה חלק מהאיחוד הסובייטיבי ונשלטה על-ידי הרוסים קרוב ל-170 שנה בתקופת האימפריה הרוסית. ובכל זאת, לטביה היום נחשבת לדמוקרטיה ליברלית לכל דבר.
הטעות הראשונה של אוקראינה הייתה בכך שתמכה בבולשביקים בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, בשנת 1917. תמיכה נאיבית זו הובילה להפלת ממשלת המעבר ברוסיה (שהתנהלה ברפיסות ומתוך פחד להשליט סמכותנות ארעית עד לייצוב המדינה ובכך להשתית את הדמוקרטיה בכח על רוסיה - תארו לכם באיזה עולם היינו חיים היום, אלמלא ידם של הבולשביקים הייתה על העליונה) והזמינה הצבא האדום להיכנס לאוקראינה ולהכריז על "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה".

בצר להם, פנו האוקראינים לעזרה מהקיסרות הגרמנית וזו הצליחה להדוף את הבולשביקים. אך, כמובן, התמורה של הגרמנים הייתה בדמות שליטה דה-פקטו של הקיסרות על אוקראינה בראשות הגנרל לשעבר, פבלו סקורופדסקי. הסוציאליסטים באוקראינה, שלא אהבו את המדיניות האוליגרכית והאליטיסטית של הממשל השמרני (הממשלה מסרה אדמות איכרים שהולאמו, לבעלי נכסים עשירים), הכריזו על ממשלה מהפכנית חדשה בשם ה"דירקטורט". ממשלה זו קיבלה תמיכה עצומה מהרחוב ואף מצד כמה יחידות מצבאו של סקורופדסקי. כתוצאה מזאת, צבא המרד כיתר את קייב והגרמנים התפנו, יחד עם סקורופדסקי.

לאחר שלוש שנים של כאוס פוליטי ומדיני, החלקים הגדולים  במרכז אוקראינה וחלקה המזרחי הפכו לחלק מברית המועצות כ"רפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה". זו פורקה ב-1991 לאחר התפרקות בריה"מ ועברה למתכונת כביכול דמוקרטית, תוך שהיא נשארת בעלת אופי אוטוריטרי סוציאליסטי.

התקווה האוקראינית הגיעה בשנת 2004, אז התרחשה "המהפכה הכתומה" (זו פרצה לאחר טענות על זיופים בתוצאות הבחירות), שהביאה להפלת הממשלה של ליאוניד קוצ'מה (פרו-רוסי) והעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו, בעלי נטיות פרו-מערביות, שתמכו בדמוקרטיזציה ובהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו. יושצ'נקו - שבמהלך מערכת הבחירות הוחדר למזונו רעל מסוג דיאוקסין (כנראה על-ידי סוכנים רוסים) וכתוצאה מכך פניו הושחתו - הצליח לחזק את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט בתקופת שלטונו, כמו את הקשרים התרבותיים והכלכליים עם האיחוד האירופי ובמיוחד עם פולין.

אלא שאוקראינה חזרה ל"מוטב" ובבחירות לנשיאות בשנת 2010, ניצח הנשיא הנוכחי, ויקטור ינוקוביץ', הפרו-רוסי. כך, במקום להמשיך בתהליך הדמוקרטיזציה, ינוקוביץ' ביצע "פניית פרסה" והתקרב לרוסיה של פוטין. הרחוב האוקראיני, שכבר החל להרגיש מערבי, התנגד לקרבה בין שתי המדינות והשיא הגיע לאחר שינוקוביץ' החליט לחתום על הסכם הגז עם רוסיה, במקום הסכמים כלכליים עם האיחוד האירופי. וכך הגענו להתפרעויות ולמחאות דהיום, של אזרחי אוקראינה, הצמאים לדמוקרטיה ומערביזציה.

האירועים של השנים האחרונות באוקראינה מעידים על דבר נוסף - בניגוד לתזה של פרנסיס פוקיאמה (The End of History and the Last Man), המלחמה הקרה מעולם לא הסתיימה והיא חיה ונושמת. הדב הרוסי נאלץ להרכין את ראשו וללכת כמה צעדים אחורה, לצורך ייצוב וארגון מחדש, אך כעת בשנים האחרונות - בעיקר עקב חולשתו הבולטת של נשיא ארה"ב, ברק אובמה - הוא שב לשאוג ולתופף בחוזקה על חזהו כמאיים על הכל.

מקרה הבוחן של אוקראינה, מספק לנו הצצה מרהיבה למלחמת הכוחות בין המערב בראשות ארה"ב - המאמצת בשנים האחרונות מדיניות בדלנית - ובין רוסיה האוטוריטרית של פוטין, שבעזרת ייצוא הגז והכורים האטומיים המפתים, נוגסת בעוד ועוד חלקים נרחבים מהעולם - זאת על אף שעצימות המאבק בין השתיים פחתה משמעותית, בשל אינטרסים גיאו-פוליטיים שונים ומציאות דינמית.

ניתן לראות באירועים באוקראינה כהמשך לאירועים אחרים, שהתרחשו באוקראינה עצמה, כגון "המהפכה הכתומה", שעודדה על-ידי ארה"ב ולבסוף יצאה כשידה על העליונה עם בחירתו של יושצ'נקו; או כהמשך ל"מהפכת הורדים" בגיאורגיה, שלאחריה נבחר מנהיג פרו-מערבי (מיכאיל סאקשווילי) שהצעיד את גיאורגיה לעבר דמוקרטיזציה. יש לציין כי בגיאורגיה עצמה מתחולל כעת שינוי, כאשר בבחירות האחרונות במדינה, הפסיד סאקשווילי ועלה לשלטון מועמד פרו רוסי (בידזינה איוואנישווילי).

כך שהמציאות מראה לנו, שגם לאחר התפרקות בריה"מ, הן ארה"ב והאיחוד האירופי והן רוסיה, ממשיכות במאבקן הבלתי נלאה להשגת שליטה ודומיננטיות במזרח אירופה ובמקומות נוספים בעולם, על מנת להעצים את כוחן. המחאות האחרונות באוקראינה הן עוד בורג קטן במערכת המשומנת היטב של המאבק האימפריאלי העוצמתי, שאחריתו מי ישורונו.

אין תגובות:

פרסום תגובה