בית הספר למדיניות ותקשורת, על שם בנימין נתניהו

נאומו הפנומנלי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השבוע, מול שני בתי הנבחרים, הוכיח חד משמעית - עיסוק התקשורת הישראלית בדבר בידודה של מדינת ישראל בעולם, רחוק מלהיות נכון ולא פחות ממגוחך

דקות ארוכות עמדו סנאטורים וחברי קונגרס באולם המליאה האמריקני והריעו למי שנכנס, כמעט בהילוך איטי. מחיאות כף סוערות, חיוכים מפוזרים והושטת ידיים נלהבות, משל היה כוכב רוק שזה עתה עלה לבמה לקול תשואות הקהל. היה זה ראש ממשלה של מדינה קטנה, איי שם במזרח התיכון. היה זה לא אחר מבנימין נתניהו, ראש הממשלה הישראלי.
אם זו לא הייתה סצינה אמיתית, ודאי היינו רואים זאת באחד מסרטיו של קוונטין טרנטינו.

בנימין נתניהו אשף תקשורת - זה לא סוד, הדבר ידוע לכל. רטוריקה היא שמו האמצעי. אחד מהאנשים שנכחו באירוע הרשה לעצמו להתבדח ואמר שאובמה צריך להגיד תודה שלנתניהו אין אזרחות אמריקנית (רמז לכך שהיה מנצח אותו בבחירות לנשיאות).

העמידה הבטוחה, הקשיחות לצד הרכות, תנועות הידיים מתי שצריך. החיוך שנשלח לסגן הנשיא, ביידן והעקיצה ששלח לעברו ("זוכר את הימים ששנינו היינו חסרי ניסיון?") בכדי להציג אותו כאחד משלהם; כשווה בן שווים. החיוכים, הארשת הרצינית, המודאגת. יכולת האילתור המשובחת, לאחר שנאומו הופרע על ידי פרובוקטורית פרו-פלסטינאית. כל אלו מתת אל ותו לא. חשבתם שהשיא היה בנאומו של ברק אובמה? ובכן, נבחרי הציבור האמריקני לא בדיוק חשבו כך.

כמויות הרוק שנזלו וניכרו מלסתותיהם של כלי התקשורת הישראלים, לאחר נאומו של הנשיא האמריקני, יכלו לשים קץ למשבר המים בישראל. יותר משזה היה מגוחך ופתטי, הדבר היה שקוף. ובשל כך התקשורת הישראלית נראתה עלובה יותר מתמיד. המגמתיות נשפכה מכל כיוון אפשרי.

בערוץ 2, יונית לוי החליטה לשנות את המציאות הישראלית בשידור חי. בו בזמן שנאם ראש הממשלה והצהיר על כך שמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שמספקת לאזרחיה (ולא אזרחיה) הערבים דמוקרטיה אמיתית וכנה (צריך להיות מטורף בכדי לטעון אחרת), החליטה הגברת הראשונה של ערוץ 2 להציג "ממצאים" מדאיגים אודות האזרחים הערביים במדינת ישראל. תוך כדי תרגומו של ראש הממשלה, היא שירבבה פרשנות מדינית-כלכלית-חברתית רחבת אופקים באומרה ש"ראש הממשלה מתעלם מהאפליה של הערבים אזרחי המדינה".

אודה ואתוודה. לקח לי, אישית, כמה שניות להבין ולקלוט את גודל הביזיון והשערורייה שייצרה אותה יונית לוי. נצא מנקודת הנחה, רק לצורך הנושא, שאכן מתקיימת אפליה לגבי התושבים הערבים-ישראלים במדינה. האם זה לא מקום לפרשנויות? האם לא לשם כך מביאים פרשנים לאולפן? על מתבססת יונית לוי באומרה דברים אלו? אם אמת הם - נשמח לדעת ולראות את העובדות. אם שקר הם - מדוע יצאו מפיה?

עיקום פרצוף, הרכנת ראש של הזדהות וצקצוק לשוני הם אמנם מנת חלקה של אותה מגישת חדשות ערוץ 2 וחלק בלתי נפרד ממנה - בעיקר לאחר כתבות על מתיישבים, פגיעה, כביכול, בערבים ע"י מתיישבים, או פיזור הפגנת שמאל ע"י שוטרים -אך בעוד אלו נסבלים, בשידור השבוע נחצה קו אדום ובל יעבור. בלתי נסבל.

לא ייתכן שמגישת חדשות, שאמורה להגיש חדשות בצורה אובייקטיבית ולתרגם מילה במילה את נאומו של ראש הממשלה, תספק פרשנות משלה - מוטעה או שלא - בשידור חי.
בערוץ המסחרי חייבים לתת על כך את הדין. משום מה, יש לי תחושה משונה שלא ייעשה שום דבר בעיניין.
יש מישהו שחושב אחרת?

ולגבי תוכן דבריה של אותה מגישת חדשות - מדוע רוב ערביי מזרח ירושלים מעוניינים להישאר תחת ריבונות ישראלית, אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית?
והאם אותה מגישת חדשות שכחה שרק 18.6% בסקטור הערבי, משלמים מסים, לעומת 53.7% בסקטור היהודי?

מדוע רוב ערביי ישראל אינם שירתו ומשרתים בשירות לאומי? את צה"ל אני כלל לא מזכיר.
יש שופטים ערבים, יש עורכי דין ערבים, יש רופאים ערבים, יש רוקחים ערבים. יש ח"כים ערבים. היה שר ערבי ראשון. כל מי שלא מתעסק בשנאת יהודים והתחברות לנרטיב הפלסטינאי השקרי, מצליח ומתקדם בתחומו. מי ששונא את מדינת ישראל ומחכה ל"פלסטין הגדולה ונקייה מיהודים", ימשיך "לסבול מאפליה".

נראה שהאמריקנים בטוחים שבנימין נתניהו הוא הנשיא שלהם ולא ראש הממשלה שלנו.
כמות האהבה שהרעיפו עליו, הסטנדינג אוביישן והכבוד העצום שחילקו לו ולמדינת ישראל, הם חסרי תקדים בהיקפם. זה פשוט מדהים. האמריקנים אותתו לאובמה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים - ישר קו עם מדינת ישראל ובנימין נתניהו או שנדאג שתשלם בבחירות.
לפי מה שראינו היום, הייתי ממליץ לו לאמץ את המלצתם בחום.

כלי התקשורת בארץ, בראשות ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" (ועוד קצת בן כספית מ"מעריב") לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הלא הבטיחו לנו בידוד. צעקו חרם, הפחידו אותנו עם איומים בנוסח צפון קוריאה ואיראן. איפה הבידוד בדיוק? חיפוש רחב ומקיף בין מפגן תמיכה אבסולוטי למשנהו, לא הניב תוצאות. גם התמיכה הבלתי מתפשרת של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, כנגד הצהרה על מדינה פלסטינאית באו"ם והוטו שהנשיא האמריקני הבטיח, לא בדיוק מעידים על הדרך שלנו לשמש כתאומים של קים ג'ונג-איל.

התוצאות מביכות. מי שקרא את הכותרת, של "ידיעות אחרונות" בעיתון ועל דפי האינטרנט , לאחר נאומו של ראש הממשלה, הרגיש לא נעים בשביל המערכת של ידיעות.
אותו הדבר לגבי הטור הקבוע של בן כספית ופרשני הערוץ השני שניסו לטשטש את גמגומיהם תחת מעטה של פרשנות פחות "נושכת" ותקיפה כלפי בנימין נתניהו. מעודדת ותומכת? לא במחוזותינו.

בנאומו, ראש הממשלה למעשה העביר את הכדור לידיים הפלסטיניות. עוד לפני שזה בוצע, עלו לשידור בכירי הפת"ח בכלי התקשורת השונים והציגו את בנימין נתניהו כסרבן שלום.

בכיר הפת"ח, נביל שעת'ף אמר לרשת הטלוויזיה הפלסטינית לאחר הנאום כי תכניתו של נתניהו לפתרון הסכסוך היא "שלום של כניעה, שלום של כיבוש ושלום של מלחמה".
סאיב עריקת טען באזני כתבי רשת "אל ג'זירה" כי נאומו של נתניהו על גבעת הקפיטול מוכיח "שאין לנו פרטנר אמיתי לשלום בישראל" ואף האשים את נתניהו בכך שהוא מסלף את ההיסטוריה (!).
דוברו של יו"ר הרשות הפלסטינית, נביל אבו-רודינה, מיהר גם הוא למסור את תגובתו וטען כי הנאום מציב מכשולים רציניים לתהליך השלום.

כמובן שאף אחד לא ציפה לחיבוק מהצד הפלסטינאי. למעשה, זה בדיוק מה שרצו לשמוע במשרד ראש הממשלה - סירוב תקיף ונחרץ לא רק להסכם השלום, כי אם לשבת למשא ומתן מדיני.

חלק חשוב בנאומו של ראש הממשלה, הייתה התייחסותו לירושלים וליהודה ושומרון.
העקשנות והדבקות של נתניהו בעקרונותיו ובעיקרון הרוב השפוי במדינת ישראל סחט תמיכה אדירה שהדיה נשמעו עד ירושלים עצמה. לא זאת אף זאת, לאחר שהכריז כי ירושלים תישאר בירת ישראל לנצח, הוא הצהיר באופן חסר תקדים כי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. שיעור ההיסטוריה הזה (הגיע הזמן שמנהיג ישראלי יספר את האמת לאמיתה) "הקפיץ" את אולם המליאה השמיימה עד כי אפשר היה לחשוב שנבחרי הציבור האמריקני צפו בזה הרגע בהנחתה מדהימה של שחקן הכדורסל, דווין וייד.

לנתניהו יש תמיכה אדירה בקרב העם. האזרחים יודעים היטב מה יש להם ביד והדבר האחרון שהם רוצים, זה להחליף את הנכס הזה בציפי לבני שמביכה עצמה לדעת או בפטפטן הבלתי נלאה, שאול מופז.

והוא יכול להיות שקט, נתניהו. עם תמיכה גורפת הן מהדמוקרטים והרפובליקנים בארה"ב (בל נשכח שמדובר בנבחרי הציבור האמריקני שמשקפים את דעת הקהל והציבור האמריקני), מהלובי היהודי בעל הכוח העצום ומהרוב הגדול בישראל - ראש הממשלה יכול להמשיך ולשחק במשחקי מוחות מול הצד הפלסטינאי ולהוכיח פעם אחר פעם מי הוא הסרבן האמיתי. מי רוצה שלום ומי רוצה מלחמת שמד. מי אוהב ומי שונא. מי הכובש האמיתי ומי מספק מטריה בטחונית-חברתית-כלכלית לתושביו?

וכן, גם מהתקשורת נתניהו יכול להירגע. העם כבר הבין עם מי ועם מה יש לו עסק.
סיקור מגמתי, סובייקטיבי, נטוף שנאה (בין היתר, עצמית) ורודף אינטרסים מצד אחד בלבד של המפה הפוליטית.
האם אנחנו מפספסים משהו? האם זו התקשורת הישראלית שהיינו רוצים לראות ולשמוע? אף אחד לא רוצה לשמוע רק צד אחד - לא ימין בלבד ולא שמאל. אנחנו רוצים איזון, ולצערינו, אנחנו לא מקבלים את התמורה הזו, אף על פי שאיזון הוא מהות הדמוקרטיה, הלא כן? הדמוקרטיה שהשמאל כל כך אוהב לקדש. מסתבר שבמקרים מסוימים מקדשים ובמקרים אחרים מחריבים.

ישנו קוריוז שמספר על צעיר ישראלי-יהודי שמטייל בפריז. במהלך טיולו בעיר, הוא רואה ילדה קטנה ובוכייה שמתגוננת מפני כלב גדול אשר תוקף אותה.
מיד הפשיל שרוולים אותו ישראלי והחל להתערב במאורע. לבסוף, הצליח הישראלי להציל את הילדה הקטנה מפני הכלב.
הנה באו-רצו-עטו כתבי חדשות והחלו מצלמים ומתעדים את הגיבור שהציל את הילדה הקנטנה.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר פריזאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני לא פריזאי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר צרפתי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
"אבל אני גם לא צרפתי", הודה הצעיר הישראלי.
ובכן, הבטיחו לו הכתבים, מחר בבוקר תפתח את העיתון ותראה כותרת גדולה ובה נכתב: "צעיר אירופאי הציל ילדה קטנה מכלב תוקפן".
לישראלי כבר לא היה נעים. בחיוך מתנצל הודה שהוא גם לא אירופאי.
"אז מה אתה כן?" שאלו אותו.
"אני? אני ישראלי", אמר בחיוך.

למחרת התפרסמו כותרות העיתונים: "צעיר ישראלי הרג כלב וגרם לילדה קטנה לבכות".

פסטיבל שליט

יואל שליט, אחיו של החייל החטוף גלעד שליט, וחברתו, יערה וינקלר, חשבו שהם עושים את המעשה הכי נכון, הכי צודק והכי מוסרי. אומרים: "אין שופטים אדם בשעת כעסו". אומרים וצודקים.

קטונתי מלבקר את משפחת שליט, משפחה אשר במשך חמש שנים הציגה איפוק מרשים שמהווה דוגמה ומופת לעם הישראלי, תוך כדי "מלחמה שקטה" ודיפלומטית במסגרת האפשר והקיים.

ובכל זאת, כאשר מדובר בפגיעה בממלכתיות – קודש הקודשים של המדינה והחברה הישראלית, קצת קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, שלא להתגונן – כן, גם מול משפחת שליט.
סוגיית החייל החטוף הפכה לפסטיבל בחסות התקשורת ואי אפשר שלא להבחין בכך: מי שלא מניף דגל ישראל כשצדודיתו של גלעד שליט מופיעה בתוכו, לא חושב על גלעד שליט. כל מי שלא יוצא להפגנות הענק ברחובות ולצעדות המחאה, לא תורם להחזרתו של החייל השבוי. אבוי לאדם שלא מודבק על גבי מכוניתו סטיקר של "אל תתנו לאדישות להרוג אותו" ושאר סיסמאות שספק אם תורמות דבר וחצי דבר למאבק להחזרת גלעד שליט משבי ארגון הטרור הרצחני, החמאס.

נקודת השיא הייתה לפני כמה ימים, בטקס סגירת יום הזיכרון ופתיחת חגיגות העצמאות ה-63 של מדינת ישראל. כאמור, יואל שליט, התפרץ לרחבת הטקס, ביחד עם חברתו ושימו לב – גם לצד דפנה ליאל, כתבת ערוץ 2 שלא הפסיקה לנסות ולטחוב את המיקרופון לפיהם של הצמד, בין שלל המאבטחים, ולדאוג שקולם יישמע.

אותה דפנה ליאל (בתה של מנכ"לית הקרן החדשה, אותה קרן הידועה לשמצה באנטי ציוניות הנוטף ממנה) אף פירסמה יום למחרת צילומים ובהם ההכנות לפריצה המתכוננת ו"הספונטנית".
מלבד זילות טקס העצמאות, ביזוי מעמד מדינת ישראל ואף הורדה מכבוד משפחת שליט, לא תרמה התפרצות זו לדבר (ההיפך).

מה שיותר עצוב, זו העובדה שהתקשורת נתנה לכל זה לקרות במעמד מחייב שכזה. חבל מאוד שמסוגייה כל כך חשובה, התקשורת הופכת את העיניין לפסטיבל של לעג וציניות כנגד הממשלה ובתווך היא מבזה את מדינת ישראל ואת משפחת שליט.
התפרצות משפחת שליט באמצע הטקס והדלקת המשואות, אינה תורמת דבר גם מבחינת השיקול הקר, הפחות רגשי של הסוגייה הכואבת להחריד.

כל שבר של המשפחה, כל הגברת עוצמה במחאה של העם, כל התבטאות שאינה במקומה, הופכת את עסקת שליט לעוד יותר קשה ומורכבת. אין פה עיניין של שחור ולבן. יש באמצע הרבה אפור שראוי להתייחסות.
זה לא נכון לומר (כמו יוזמי הקמפיינים למינהם) – או שתשחררו את גלעד שליט תמורת מה שהחמאס מבקש, או שראש הממשלה, בנימין נתניהו, "יגלה מנהיגות" ויודיע למשפחת שליט שעסקה כזו לא תצא לפועל.

פסטיבל שליט מקנה נקודות זכות רבות לארגון הטרור של החמאס. בתמיכת הפסטיבל, משפחת שליט נותנת ידה למען העלאת דרישות החמאס והיא מפעילה לחצים רגשיים על הממשלה.

אם מישהו חושב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא חושב איך לשחרר את החייל השבוי, יומם וליל, אזי שאותו אחד נתון בחלומות באספמיה. זה טירוף לחשוב כך. הזוי. ממש כך.
אם נעזוב לרגע את הצד הרגשי וגל התחושות והסימפטיה האדירה לכשישוחרר החייל החטוף, שכוללים בין היתר את העלאת המוראל ותחושת החגיגיות שתהא בעם לאחר שחרורו - אפילו אם נתמקד בצד הקר של הנושא, בצד הפוליטי, כל בר-דעת מבין ששחרור גלעד שליט מהווה נקודות זכות אדירות לראש הממשלה וחגיגה בסקרים. אולי אפילו הבטחה לכהונה נוספת.

אז כיצד יכולים במשפחת שליט להאשים את ראש הממשלה וממשלתו בסחבת, באדישות ובחוסר רצון? זה פשוט עוול נורא וחסר טעם. האשמות הללו הן חסרות שחר, לא מבוססות ואינן תורמות לדבר, זולת, כאמור, עידוד החמאס להחזיק בחייל השבוי תמורת כמה שיותר מרצחים ובד בבד, העלאת המוטיבציה לחטוף חיילים נוספים.

---

הבוקר, בתכנית "מה בוער", בגלי צה"ל, בהנחיית רינו צרור, עלתה לשידור כתבת חדשות הפנים של הרשת, טלילה נשר.
האייטם – הקמפיין החדש של "אם תרצו": "נכבה – חרטא".
הנה החלה טלילה לספר על הקמפיין: "מדובר בניסיון מחודש, לצייר את ההיסטוריה "הנכונה", מהזווית היהודית, כביכול".

ובכן, לטלילה, כך נראה, יש היסטוריה משלה. הקמפיין של "אם תרצו" הוא נכון, צודק ובעל מטרה נעלה, גם אם חלק מהעלונים שחבריהם מחלקים, כתוב בצורה ילדותית וקלילה מדי. זה לא הופך את העובדות לפחות מדויקות.

לא ייתכן שמיום הקמת המדינה, הממשלה, בעצמה, לא תעשה סוף לנרטיב הפלסטינאי שבסיסו שקר גמור ומוחלט. די לקרוא בכמה ספרים זמינים של היסטוריונים, שאינם נמנים על אחד מצדדי המפה או הקשת הפוליטית (1948, של בני מוריס, מומלץ בחום), בכדי להיווכח שהפלסטינאים המציאו את עצמם לאחר מלחמת העצמאות.
דווקא "אם תרצו" הרימו את הכפפה ועל כך, בהחלט יש לשבח אותם.

עם עובדות אי אפשר להתווכח. הנכבה הוכחה פעם אחר פעם כשקר גדול, ע"י מיטב ההיסטוריונים. ניפוח של סיפור מרגש ונוגע ללב. אבל בסופו של דבר מדובר רק בסיפור יפה ותו לא.
ובכן, לא אם תשאלו את טלילה, שכנראה אצלה הכל אפשרי, בתור כתבת שלא נותנת לעובדות לבלבל אותה. היא החליטה, על דעת עצמה כמובן, שמי שמנסה לצייר את ההיסטוריה מחדש, הם דווקא חברי "אם תרצו".

בהחלט מסקנה מעניינת. "אם תרצו" פירסמו בקמפיין שלהם, בשיתוף עם אראל סג"ל, עובדות חד משמעיות בנוגע לשאלת שקר הנכבה. ומה עם טלילה? היא הסתפקה בזריקת אמירה פוליטית מובהקת (כתב לא אמור להיות אובייקטיבי? מי ייתן על כך את הדין? ניחוש שלי – אף אחד) והזויה לחלל האוויר ומייד המשיכה הלאה, כלאחר יד.
קול קורא במדבר. אין תשובות מדוע, אין סיבות למה, אין עובדות שמבססות את טענתה – הכיצד זה "אם תרצו" מציירים מחדש את ההיסטוריה?
מעניין כמה זמן נחכה לתשובה.

מיד לאחר מכן, המשיך צרור לראיין את ארז תדמור, הדובר של "אם תרצו" (יש המון מקום לשיפור) בעיניין האייטם. צרור, מצידו, פשוט השתעשע בחוסר הניסיון ובצעירותו של תדמור וניסה להוציאו משיווי משקלו בשאלות חוזרות ונשנות, תוך הדגשת עליונותו והתנשאותו.
תדמור, מצידו, נפל היישר למלכודת והחל להתלהם ולאבד את מטרתו, תוך שהוא חוזר על עצמו מוכנית, בנאום שכנראה עבר עליו היטב לפני שעלה לשידור.
חבל, הקמפיין של "אם תרצו" מבורך וחשוב. עלייתו לשידור של ארז תדמור, אפשר לומר, אפילו הזיקה, יותר מאשר הועילה.

עם זאת, יש לזכור שרינו צרור לא התייחס לנושא ברצינות, זלזל ושאל שאלות לא רלוונטיות במקום להתרכז בעיקר, מה שהוציא את תדמור משלוותו.

לעומת הניסיון לראיון של ארז תדמור, על שלל הפרעותיו של צרור, עלה לקו, מצד שני, ד"ר מוסטפא כהבא, שדיבר בחופשיות, ללא הפרעה ונשאל רק שתי שאלות קלילות להפליא.

המגמתיות בהחלט ברורה ושקופה לכל אדם בר-דעת. וזה, יש לזכור, מתחנת רדיו שמשולמת מכספי משלם המיסים.

לא, אף אחד לא ביקש ליצור תעמולה, שיתוף חד צדדי עם קמפיין "אם תרצו" או יישור קו עם דעות ימניות, אך מצד שני – קצת כבוד לא יזיק, במיוחד כאשר ישנן עובדות מוצקות ומבוססות. וכן, גם קצת אובייקטיביות. טיפת כבוד למקצוע. אם נשאר בכלל כבוד.

הצביעות חוגגת

כאילו לא די לנו בפסטיבל "בן לאדן - כבר לא" הלעוס והמצועצע של האמריקנים אחוזי התזזית ונוטפי הזיעה והאקסטזה, שחוגגים ב"טיימס- סקוור", "גרנד זירו" ומול הבית הלבן, משל היה מבצע חיסולו של הארכי-טרוריסט אקט מוצלח וכביר ולא כישלון קולוסאלי מהדהד ורב שנים, רבים בארץ אינם שמו לב לתופעת הצביעות העולמית שנתגלה מול עיינינו, לפחות בכל הקשור ללוחמה בטרור.

בעולם - וכמה אירוני, בעיקר בישראל - כבר עשו הכל, מלבד לנשק את רגליו של הנשיא האמריקני. חגיגות ספונטניות, אלבומי תמונות של מיטת הטרוריסט המנוח מגואלת בדם, מהדורות מיוחדות, פרשנויות למכביר, ניתוח החיסול "צעד אחר צעד" ושלל "מיוחדים" ו-"בלעדיים".

גם התגובות בעולם לא איחרו לבוא, כמקובל.

"בן-לאדן היה סמל", אמר הנשיא האמריקני, ברק חוסיין אובמה, "מותו הוא ההישג גדול".

קודמו של הנשיא הנוכחי, ג'ורג' בוש, כינה את החיסול בפקיסטן "הישג אדיר". בוש אף חזר על דבריו של חוסיין אובמה ואמר כי "נעשה צדק". "המלחמה נגד הטרור ממשיכה, אבל הלילה אמריקה שלחה מסר שאין לטעות בו - לא משנה כמה זמן זה יימשך, ייעשה צדק".

גם מזכ"ל נאט"ו, אנדרס רסמוסן, לא טמן ידו בצלחת וטען כי "מותו של בן לאדן הוא הצלחה משמעותית עבור הביטחון של המדינות החברות בנאט"ו וכל האומות, שחברו יחד במאמץ להילחם בייסורים של הטרור העולמי ולהפוך את העולם למקום בטוח יותר עבור כולנו".

מבלי להיכנס לתוככי מסע הצלב כנגד אוסאמה בן-לאדן, שנמשך עשר שנים (בהחלט "הישג אדיר") כושלות, קשות, מביכות ובעיקר עצובות, על העולם וגם על ישראל עצמה יש להיזכר בקיתונות הביקורות הרבות והקשות; ובגינויים הלא אובייקטיביים בעליל (והיום ההוכחה הניצחת לכך), שהגיחו מהעולם על ראשינו, לאחר חיסולים ממוקדים שצה"ל ביצע ברצועת עזה.
אחרי כל חיסול של טרוריסט, שביצע פשע נגד האנושות, או שעמד לבצע רצח נתעב (גם בתקופתינו אנו), קפצו במסדרונות האו"ם ובעולם ושיגרו תגובות נזעמות, רושפות רשפי אש ושנאה.
היום, מתברר, מותר, כנראה, רק לארה"ב, לפעול כנגד מחבלים ולמגר את הטרור.וכיצד זה, רבותיי, לא שמנו לב לבלעדיות האמריקנית? מי נרדם בשמירה?

22.03.2004, הבית הלבן: "ארה"ב מוטרדת מאוד מחיסולו של יאסין".
כן, עיינכם הרואות, אתם לא טועים - אותה ארה"ב, שבה נמשכות חגיגות "החיסול" עד שעה זו ולבטח ימשיכו כל השבוע, הוציאה הודעת גינוי ואף הודיעה כי היא "מוטרדת מאוד מחיסולו של מנהיג החמאס, השיח' אחמד יאסין והדבר מגביר את המתיחות במזרח התיכון".חיסולו של אחמד יאסין זכה לגינוי נרחב בעולם ולתמיכה "מסויגת" בלבד של ארצות הברית ואוסטרליה. לא זאת אף זאת - למועצת הביטחון של האו"ם הוגשה הצעת החלטה לגנות את ישראל על פעולה זו.

לקרוא ולא להאמין לחגיגת הצביעות האמריקנית.נגמר פה? לא ולא.

18.04.2004, דובר הבית הלבן, סקוט מקללן, בתגובה להתנקשות ישראל במנהיג החמאס, עבד אל-עזיז רנטיסי: "ארצות הברית מודאגת מאוד מההתפתחויות האחרונות ומהשפעתן האפשרית על השלום והיציבות באיזור."

מזכ"ל האו"ם, דאז, קופי אנאן, גינה את החיסול ואמר: "הריגות ללא משפט הן הפרה של החוק הבינלאומי. על ממשלת ישראל לשים קץ באופן מיידי למדיניות זו. פעולה כזו תוביל להתדרדרות נוספת של המצב העדין ממילא".

שר החוץ הבריטי לשעבר, ג'ק סטרו, גינה את ההתנקשות ואמר כי היא "פעולה בלתי חוקית ופרובוקטית". לדבריו, "הממשלה הבריטית הבהירה פעם אחר פעם כי חיסולים ממוקדים מסוג זה אינם חוקיים ובלתי מוצדקים" (מעניין מה השתנה במשלה הבריטית, בעיקר מפני שהיום הם שלחו ברכות לאמריקנים וטענו שמדובר ב"הישג אדיר לאובמה ולעולם").

הנה גם טעימה משר החוץ הצרפתי לשעבר: "צרפת מצהירה שוב שההוצאות להורג ללא משפט מנוגדות לחוק הבינלאומי ואינן מקובלות".

שר החוץ לשעבר של אוסטרליה, אלכסנדר דאונר, אמר: "בסופו של היום אין זה חכם להתנקש בהצלחה במנהיג החמאס. סביר שפעולה כזו תלבה את התגובה הפלסטינית.

והרשימה עוד ארוכה ורחוקה מלהסתיים רק בחיסולם של שני הארכי-טרוריסטים, יאסין ורנטיסי.לא מהדורות חדשות עם פרצופים מחייכים ברחבי העולם, שום "הישג אדיר", אין "העולם כעת מקום טוב יותר ללא.." ושאר משפטי פרופגנדה זולים וצביעות פומפוזית.

ישנן המון שאלות שיכולות להישאל מהעובדות המביכות והכואבות הללו:
האם הדם של האמריקנים יקר יותר מדם הישראלים?
מדוע דינו של ארכי טרוריסט אחד הוא גזר דין מוות ודינו של האחר הוא "משפט בינלאומי"?
ומעל הכל והכי חשוב - עד לאן יכולים להגיע גלי הצביעות העולמית שרק גואה וגואה משנה לשנה, בעיקר כשזה נוגע תמיד למדינת ישראל ולמלחמתה בטרור?

לא חיסולו של בן-לאדן הוא הסימבולי ביום השואה, כי אם דווקא הצורך והחיוניות להבין שמדינת ישראל חייבת לסמוך על עצמה - ורק על עצמה, בכל הנוגע לביטחון המדינה ולמלחמתה בטרור האיסלאמי.

הסכם הפיוס בן פת"ח לחמאס: ניתוח ותרחישים

הסכם הפיוס שנחתם אמש בין הפת"ח לארגון החמאס מצביע על דבר אחד בלבד – הפלסטינאים אותם פלסטינאים והים אותו ים.

מי שחשב שה"יונים" מבית פת"ח כבר מתכננים פרויקטים משותפים עם ישראל בתחומי הכלכלה והתשתיות לקראת הקמת מדינה פלסטינאית, שחיה בשלום לצד ישראל התבדה.

שוב, התבדה, יש לתקן.

שנים שמנסים למכור לנו בתקשורת על כך שהפת"ח שולט בגדה ביד רמה, מרבים לפרסם את שיתופי הפעולה של צה"ל ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים בגדה, מספרים לנו בשקיקה כמה רמאללה מודרנית וכפסע בינה ובין פריז!
ובכן, מה לא מספרים לנו בתקשורת?
הרשימה ארוכה לעילא ולעילא. הנה "טעימות":

לפני חודשיים הגיע למחסום בקעות מחבל כ

שמטען חבלה על גופו, קרא "אללה אכבר" ונורה על ידי החיילים, רגע לפני שהגיע אליהם. שבועיים אחר כך הגיע מושל מחוז ג'נין של הרשות הפלשתינית אל בני משפחתו של המחבל והעניק להם 2000 דולר בשמו של הנשיא אבו מאזן.

אף אחד לא מספר לנו שיועצו של אבו מאזן, קורא כמעט בכל נאום, לזנוח את חילוקי הדעות הפנימיים ו"להפנות את הנשק אל האויב המרכזי". הוא גם קרא באחד מהנאומים להעצים את יום השנה לזכרה של המחבלת דלאל מוגרבי, מי שאחראית לפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף.
בכלל, מוגרבי היא מחבלת אהודה במיוחד על בכירי "הפרטנרים". על שמה של מוגרבי נקראים תחרויות כדורגל ברשות הפלסטינית, מרכזי נוער ולהקות מחול.
תאופיק טיראווי, עוד חבר בכיר בפת"ח, כיבד בנוכחותו אירוע זיכרון לרוצחת הזו, כשמעליו מתנוסס השלט "אנו מחדשים את ההתחייבות והשבועה: לא נסור מדרך השהידים".

פחות משבוע לפני הפיגוע באיתמר הודיע יומון הרשות הפלשתינית על טורניר כדורגל לצעירים שיישא את שמה של וופא אידריס, המחבלת המתאבדת הראשונה, שהתפוצצה לפני 9 שנים ברחוב יפו בבירה ורצחה יהודי.

יומיים קודם לכן הנציח הפת"ח, בתהלוכה שקיים במחנה הפליטים דהיישה, את הטרוריסט שאחראי לטבח 11 בני אדם, בהם ילדים ותינוקות, בשכונת בית ישראל בירושלים.

באותו שבוע ממש, בעצרת שנערכה באזור ג'נין לרגל ציון יום השנה ה- 46 להקמת הפת"ח, צפה חבר

הוועד הפועל של הארגון, שהגיע כ"נציגו של הנשיא אבו מאזן", בהצגת תכלית של פיצוץ דגמי בניינים בהתנחלויות.

עוד? נביל שעת, עוד אחד מהפלסטינים "הטובים", הצהיר רק לפני 9 חודשים ש"אנחנו גאים בשהידים...זכותנו לשוב למאבק המזוין". אחריו דיבר חבר שלנו, מיודעינו, ג'יבריל רג'וב, בזכות המאבק המזוין.

בקיץ שעבר, העניק שר האסירים ברשות הפלשתינית את "מגן העמידה והנתינה" לאם שארבעת בניה המחבלים כלואים בישראל ומרצים יחד 18 מאסרי עולם. "היא ראויה שנקוד בפניה בהצדעה ובכבוד", הכריז.

ומה בדבר שיתוף הפעולה של צה"ל עם מנגנוני הביטחון הפלסטינאים? נו, את שיתוף הפעולה "המצוין" ראיתם כולכם השבוע, במרחץ הדמים שהתבצע בקבר יוסף, כאשר שוטרים פלסטינאים רצחו בדם חם ופצעו יהודים, שכל רצונם היה להתפלל.

אל הרשימה המכובדת הזאת, שמהווה רק "טעימה", מצטרפת גולת הכותרת – הסירוב של הפת"ח , בראשות "הפרטנר", אבו-מאזן, להכיר בזכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל.
השמאל והתקשורת, שמהווים למעשה גוף אחד וגדול ששולט כמיעוט ברוב הגדול והשפוי במדינה, נותן ל

נו תקוות שווא, מסמא את עיינינו ומסמם אותנו בטפטופי הסכמי שלום כוזבים שרק יחמירו את מצבינו.
זה הרי ברור ושקוף לכל – ההבדל בין הפת"ח לחמאס מתבטא בשינוי אחד קטן: החמאס אומר את מה שהוא חושב בקול, הפת"ח אומר את מה שהוא חושב בלב. בשני המקרים, המחשבות הללו כוללות רצח אזרחים חפים מפשע, סיום "הכיבוש" בכל דרך אפשרית והסתה אנטי ישראלית ואנטי יהודית בקרב פעיליהם, אזרחיהם ותלמידיהם. החינוך לשנאת ישראל מתחיל בגיך הרך, נמשך בשטיפות מוח בבתי הספר (כן, גם בגדה "המודרנית") ומלווה את הפלסטינאי הממוצע לכל אורך חייו. לך תעשה איתו שלום אחרי כל זה.
אם פניה של הנהגת פת"ח הייתה לשלום, סביר היה שהם יסרבו בתוקף לחתום על הסכם פיוס הזוי עם כנופיית טרוריסטים, שעד לפני כמה שנים טבחה בהם ללא רחם, כאילו לא היה כל קשר לאומי בין הארגונים הללו.

ומה נגיד על החמאס? האם לאחר ההסכם, נחזה בקסמים? היהפוך כושי עורו ונמר וחברבורותיו? רק היום הודיעו בחמאס שהם לא יכירו במדינת ישראל לעולם ושמבחינתם לא היה ואין גם היום משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינאית ושלום בר-קיימא עם מדינת ישראל. על אמנת החמאס כלל לא צריך להרחיב.

הסכם הפיוס בין הפת"ח לחאמס מביא עימו דאגות ביטחוניות. הרי היו כבר כמה וכמה ניסיונות להסכם פיוס בתיווך מצרי, אך הן עלו על שרטון. אז מה באמת קרה? מדוע החמאס הסכים סוף סוף לחתום על ההסכם המיוחל מצד העם הפלסטינאי?
אמש, לצערינו הרב, הבנו היטב מדוע חמאס מיהר להסכים ולחתום על ההסכם - שר החוץ המצרי הודיע כי בתוך כשבוע ייפתח מעבר רפיח באופן מוחלט.
"בתוך ימים תחול התפתחות דרמטית, כדי להקל על הסבל של תושבי עזה", אמר.
לפי ההערכות מודיעיניות, לאחר חתימת ההסכם, תבצע מצרים צעדים נוספים, שיבטלו למעשה את המצור הישראלי על רצועת עזה. הדבר מצטרף להצהרתם של המצרים כי יחדשו את היחסים הדיפלומטיים והמדיניים עם איראן.

מדובר בצעדים קיצוניים ומסוכנים, שמדינת ישראל לא תוכל להרשות לעצמה והיא גם בוודאי תפעיל את מלוא כובד משקלה על ההנהגה בוושינגטון לצורך הפעלת מכבש לחצים, למנוע מהמצרים את פתיחת המעבר ואת נרמול היחסים עם איראן.

ממשלת ישראל ,מבחינתה, חייבת לנצל את הסכם הפיוס ולהשתמש בו כנגד הפלסטינאים ברמה המדינית וההסברתית.
נגמרו המשחקים. אין יותר השוטר הטוב (פת"ח) והשוטר הרע (חמאס). מעכשיו, כל התגרות מצד חמאס מרצועת עזה, תענה בתגובה קשה ועוצמתית יותר. האו"ם לא יוכל יותר להסתתר תחת אצטלה ואמתלה של "זה רק החמאס, הפת"ח לא עושה דבר".
ממשלת ישראל תהא חייבת להסביר לעולם שנוחתים קאסמים ע"י היישות הפלסטינאית ולא ע"י חמאס, שלא היה לו לגיטמיות בעולם.

עוד יתרון שממשלת ישראל תוכל להפיק מהסכם הפיוס, הוא קידום שחרורו של גלעד שליט. לאחר ההצלחה בהסכם הפיוס, המצרים ייהנו ממומנטום חיובי וינסו לקדם את מעמדם באיזור עוד יותר דרך השלמת עסקת החלפת שבויים.
אבו-מאזן, מצידו, יהיה חייב להביא "קבלות" ולהשמיע טון אחר לאחר ההסכם עם חמאס, שבוודאי לא עלה יפה בעיניי האמריקנים והעולם. החזרת החייל החטוף תהווה בשבילו תמורה נאה כנגד הסכם הפיוס ו"אוויר לנשימה" לקראת ספטמבר.

מבחינה מדינית, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מקבל רוח גבית מהסכם הפיוס. הדבר מעניק לראש הממשלה פתח מילוט מהמצוקה שליה נקלע, בדמות היוזמה המדינית המתגבשת של אובמה, בשל הקיפאון המדיני.
זה בדיוק מה שהיה דרוש לבנימין נתניהו בכדי ללכד את הציבור הישראלי מאחוריו ולהדוף את הלחץ הבינלאומי לנסיגה ופינוי התיישבויות ביהודה ושומרון.
הסכם הפיוס הערבי, למעשה מצדיק את טענותיו ואזהרותיו של ראש הממשלה, שהחמאס ישתלט על יהודה ושומרון. לדידו, כל שטח שמדינת ישראל תפנה, ייפול לידי החמאס וייהפך לבסיס טרור איראני בלב המדינה.
במצב כזה, נותרו למדינת ישראל שתי ברירות: או כניעה להחלטה הצפויה בספטמבר, באו"ם, על עצמאות מדינה פלסטינאית והסכמה לסגת אל קווי 67, או התבצרות בעמדות הקיימות באווירת "כל הועלם נגדינו".
נתניהו, כצפוי, ייבחר בדרך השניה כשהוא מסביר לעולם שישראל מותקפת בקאסמים וגראדים על ערי אשדוד, אשקלון, שדרות וב"ש, כאשר בתווך החמאס תוקף אוטובוס עמוס בילדים בטילי נ"ט. כל שינוי מדיני לטובת החמאס יהווה סכנה קיומית על מדינת ישראל.

כמו כן, בזירה הפוליטית, הלחץ על מפלגת "קדימה" צריך להיות עצום. יו"ר האופוזיציה לא תוכל לטעון עוד כי יש פרטנר לתהליך השלום. על ממשלה שבה תשב החמאס, שבאמנה שלה מופיעות קריאות שטנה ונאצה נגד קיומה של מדינת ישראל ודרישה להשמדתה, לא ניתן יהיה לבנות למשא ומתן.
בליכוד יידרשו ממשלת אחדות. נראה את ציפי לבני עומדת בלחץ הזה, כאשר אין שום חלופה מדינית.

שפל ביחסים? לא אם תשאלו את הסנאט האמריקאי

בתקופת כהונתה הנוכחית של ממשלת הימין הגדולה, בראשות בנימין נתניהו, מרבים כתבי חצר בטלויזיה ובעיתונים להסביר ולפרט לציבור הרחב, להמונים, מדוע מצבה של ישראל כל כך גרוע בעולם.

בין שלל ההבלים - התדרדרות חסרת תקדים ושיא שלילי של כל הזמנים ביחסי ישראל - ארה"ב, מדינת ישראל הפכה נטל עבור העם האמריקאי שמאס בה, מדינת ישראל מבודדת מהעולם - משל הייתה איראן או צפון קוריאה, אביגדור ליברמן, כשר חוץ, מוביל את מדינת ישראל לתהומות הסברתיים שלא נראו ושאר ירקות.
הכצעקתה?

מסתבר שלא. השבוע נחתם ונקבע תקציבה של ארה"ב, שהעביר בית הנבחרים. התקציב, שימו לב, קוצץ בכ-38.5 מיליארד דולר. סכום חסר תקדים בהיקפו - ובכל זאת, במסגרת התקציב החדש, אחד מסעיפי התקציב מורה על

הגדלה של הסיוע הביטחוני המוענק לישראל וכולל העברת 205 מיליון דולר לצורך המשך פיתוחה של מערכת "כיפת ברזל".
ניתן בהחלט להסיק מכך שאנו מהווים נטל על ההנהגה האמריקאית ובד בבד, על מערכת היחסים "העכורה" ביננו לאמריקאים.

בארה"ב כבר הבינו שמדינת ישראל היא פרח בשדה קוצים. אי של יציבות, דמוקרטיה וכלכלה חזקה בין שלל עיי חורבות במזרח התיכון.
לחוסיין אובאמה לקח זמן להתעשת. הרבה זמן - לא בטוח שהוא מבין את גודל הטעויות שלו גם עתה, אך בית הנבחרים, בחסות הרפובליקנים, שניצחו בבחירות האחרונות, מבהירים לו זאת היטב.
אם האמריקאים רוצים אחיזה במזרח התיכון, הם יודעים היטב שעדיף להיאחז בגזע העץ ולא בענף.

לא זאת אף זאת - עוד התבשרנו השבוע, על כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוזמן לנאום בקונגרס האמריקני, ע"י יו"ר בית הנבחרים האמריקני, ג'ון ביינר.
לכך תוסיפו את דרישת הסנאט - חסרת התקדים - ממועצת זכויות האדם של האו"ם (גוף פשוט מביך ומבזה את המוסד הנ"ל) לבטל לאלתר את דו"ח גולדסטון, כך על פי החלטת הסנאט בוושינגטון, ברוב קולות, ותיווכחו שאכן, צודקים אותם עיתונאי חצר. מצבינו בכי רע.
ממליץ אני בשבילכם, בפסח הזה, לאכול הרבה מרור.

ובכל הקשור למדיניות החוץ - התקשורת יכולה לצייר את ליברמן כמות שהיא רוצה.מבחינת העם, ליברמן הוא מנהיג שמדבר אמת ויורה הכל בפרצוף.
ליברמן מנהיג חזק, ציוני, שהחזיר את כח ההרתעה למדינת ישראל. קשה לזכור שר חוץ שה

יה כה אגרסיבי ותקיף כלפיי מדיניות חוץ אחרות של מדינות בעולם, שמא נאמר חלילה - דה לגיטימציה.
קחו למשל את העיניין הטורקי - איזה שר חוץ היה מעז להתעמת עם הטורקים בחזרה? בממשלות השמאל, העיניין היה נגמר ב"נשיקת רגליהם" של הטורקים וסולחה ישראלית וכל זאת לאחר ששלחו ספינת טרור למדינתינו והציגו את חיילי צה"ל בסדרות טורקיות כנאצים, אנסי ילדות ורוצחי תינוקות. רפיסות זולה לכל דבר.
וכך היה שנים. ליברמן היחיד שמעז לקום מול מדינות אחרות ולהגן על האינטרסים של מדינת ישראל. והציבור לא מטומטם. הוא מכיר ומוקיר לו. עם העיתונים בסופו של יום משתמשים לעטוף דגים. פעולו של ליברמן נשאר ועודנו חזק.

לפני כחצי שנה, אף התראיין ליברמן בעיניין "המשברים עם מדינות העולם ובידודה של מדינת ישראל":
"רק השבוע, ביום אחד, נפגשתי עם שר החוץ של גרמניה, שר החוץ של אנגליה, של הולנד, של פינלנד, של ליטא ושל מלטה בפרלמנט האירופי בבריסל. לפעמים ניהלנו שיחות קשות ולפעמים הפלגנו לכל מיני דיונים פילוסופיים, אבל הם כולם מעריכים אותי כי הם יודעים שאני לא מוכר לוקשים.
כשאני מסתכל על ההצבעות האחרונות שהיו באו"ם על דוח גולדסטון אני רואה שהגענו למצב שבו בפעם הראשונה 18 מדינות הצביעו ביחד איתנו. פעם היינו רגילים שבאו"ם, לצד ישראל, ישנן רק ארצות הברית ומיקרונזיה. היום יש לא מעט מדינות אירופיות שמתייצבות לימיננו .
רק בתקופתי מגיע שר חוץ ישראלי בפעם הראשונה לאפריקה. הייתי אצל נשיא אוגנדה. התנצלתי בפניו שלא ביקרנו שם 40 שנה. והוא עושה לי עם היד ככה, לא נכון מיסטר, לא הייתם פה 45 שנה. גולדה מאיר ביקרה אצלנו ב ,'64- וחוץ מזה היה לכם עוד ביקור, אבל הוא לא נחשב.
יש הרבה אנשים שלא אוהבים אותי, אבל כולם מתייחסים אליי ברצינות. אני חושב שהתקדמנו עם נורווגיה ובלגיה. אני מדבר עם שרי החוץ שלהם בטלפון פעמים רבות. השבוע הנורווגים הוציאו הודעה שלא יתמכו בהצבעה על דוח גולדסטון. הם גם דחו את כל הניסיונות לחרם אקדמי על ישראל ."

אביגדור ליברמן הוא שר חוץ מצוין, כן, אמיתי ישר. שר חוץ שלא מתרפס בפני העולם, שר חוץ שמשדר עוצמה, ביטחון עצמי וממתג את המדינה כחזקה ודרוכה - אלו דברים שהיו כל כך חסרים למדינת ישראל בעבר הלא רחוק.

והתקשורת? תמשיך בשלה עם תסריטי האימה והבידוד, כנגד ממשלתו הימנית, הממשלה שהעם בחר, של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ שלו, אביגדור ליברמן.
כולי תקווה שלקראת הפסח הנוכחי, דעתם של עם ישראל תהיה חופשית ובת חורין, לפחות דיה, על מנת לדחוק את המגמתיות ותסריטי ההבלים של התקשורת בארץ.

סיכול ממוקד

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הותקף השבוע מכל עבר. על מה ולמה? לאיש אין תשובות מספקות. כל טוקבקיסט נהיה פרשן וכל פרשן פולט שטות אחרת, כשהוא לא טורח לבדוק את העובדות או האם יש אג'נדה מסוימת מאחורי ה"תחקיר" – אם אפשר לקרוא לו כך, שפורסם השבוע, העוסק בנהנתנות של ראש הממשלה.

בכדי להבין את שורש בעייתיות "התחקיר", יש לחזור שנים אחורה, אל אותו אולפן שהתארח בו רביב דרוקר, מי שאחראי לגיבוב השטויות ששטפו את המרקע של ערוץ 10 (רק עצם עובדה זו מעלה חשד, בעיקר שנזכרים ב"טובי הכתבים" של הערוץ, בינהם ירון לונדון, אותו אחד שהסית לרצח "מתנחלים" ועופר שלח, מיודעינו וחברו הטוב של דרוקר, שאינו נמנה בדיוק עם המרכז וימינה מכך). באותו אולפן, הכריז דרוקר ש"בנימין נתניהו בתור ראש ממשלה הוא הסיוט הכי גדול של העיתונאים". האם משפט מדהים זה, לא ראוי, לבדו, לבטל כל אובייקטיביות מאותו תחקיר של דרוקר? איזו עוד הוכחה אנו צריכים בכדי להבין שיש כאן אינטרס ואג'נדה מצידו של "התחקירן"? ומדוע אין שום גוף תקשורתי שמדבר על כך? בהחלט תמוה ומוזר.

הגדילו לעשות ולחגוג, כמובן, העיתונים, שמיד יצאו בהכרזות ובכותרות מנופחות בסגנון "ביבי-טורס" , אך השיא היה הלינץ' שביצעו בגברת הראשונה, שרה נתניהו. אותה גברת שספגה עלבונות ושמועות זדוניות חדשות לבקרים במהלך כהונתו של בעלה בתור ראש ממשלה. אותה גברת שסובלת – כמו בעלה - שנים על גבי שנים, מכתבים מסוימים וקבועים שמנסים להכתיב למדינה איך וכיצד להתנהל. ההתנהגות הזו של התקשורת חצתה כל גבול אפשרי. השנאה לבנימין נתניהו כל כך שקופה, כל כך פתטית, שזה נהיה עלוב.

פעם היינו מצקצקים בלשוננו למראות הכותרות בעיתונים והניפוחים שהמדיה הכתובה והטלויזיונית ניסתה לצייר לנו, אך כאמור, היום כבר כולנו יודעים שמאחורי כל "תחקיר" - בייחוד של כתב, שמצהיר קבל עם ועדה, שבנימין נתניהו הוא הסיוט שלו – עומד במקרה הטוב ליצן תקשורתי שתפקידו להוסיף פלפל ואטרקטיביות לעיתון ולטלויזיה, בכדי למשוף פרסומות, במקרה הטוב, ובמקרה הרע – לגרום להדחתו של ראש ממשלה בישראל ולהנהיג משטר שאינו "פאשיסטי".

מדוע אף אחד לא מזכיר שחלק מנסיעותיו של בנימין נתניהו קרו כשהוא היה אזרח פרטי ולא מילא שום תפקיד ציבורי? האם גם בתור אזרח פרטי הוא חייב דין וחשבון לאזרחי המדינה?

מה לא תקין בעובדה שראש ממשלה ישן בסוויטה בבית מלון? האם מישהו חושב על כך ששמירה על ראש ממשלה מחייבת מערך ביטחוני מסוים, שבין היתר מחייב שמירה על חדר בתוך חדר, וסידור כזה יש רק בסוויטות?

מה לא בסדר בעובדה שראש ממשלה טס במחלקה ראשונה? מי מאיתנו לא היה טס במחלקה ראשונה אם היה יכול. מדוע כל פסטיבל הצביעות הזאת? אז תגידו שאני מפספס את המטרה ושמדובר במימון הטיסות, שכביכול, לפי מה שעולה מ"התחקיר" של דרוקר, מומנו ע"י מיליארדים מהעולם, חבריו של ראש הממשלה.

ראש הממשלה כבר התייחס לעניין באומרו שהכל קשקוש ושהוא כבר תבע את ערוץ 10 בעיניין. דרוקר, מצידו, לא הביא שום הוכחות פרקטיות ולא מסמכים קונקרטים. ובכלל, דרוקר הודה בסוף התכנית כי אחרי שנתיים של נבירה בכל החשבונות של נתניהו, תחקירני התכנית לא הצליחו למצוא עברות פליליות.

אז למי נאמין – לתחקירן שמדבר מן השפה אל החוץ ושהודה שנתניהו הוא הסיוט שלו; ושהוא וחבריו לתקשורת "תרמו רבות להעלאת השמאל לשלטון" ו"אתרגו את אריאל שרון בגלל ההתנתקות", או לראש הממשלה שכבר עבר מסעות הכפשות ושמועות רבות ויצא זכאי מהמסד עד הטפחות?

אבל מי שכן הפתיע, ולא לטובה, הוא מבקר המדינה, שהחליט לחקור את "הפרשה". דווקא מאדם בעל תפקיד אובייקטיבי, מכובד, שנהנה מתמיכה של העם ומאון הציבור, דווקא ממנו אנו מצפים למידה של התפכחות.

אם אדוני המבקר מעוניין לחקור את טיסותיו של ראש הממשלה – בכבוד - רק יועיל נא לבדוק את כל הרשימה המלאה של מי שטסו במחלקות ראשונות וישנו בסוויטות, מראשי ממשלה בעבר ועד ראשי אופוזיציה וכלה בנשיאים.

לא ייתכן שראש הממשלה יהיה קורבן של מדיניות ממשלתית רבת שנים. זה פשוט אבסורד.

יש פה חגיגה של צביעות שנשטפת מכל כיוון אפשרי. הצונאמי התקשורתי המבחיל פורץ מכל אתר, עיתון או ערוץ טלויזיה ומכל טוקבקיסט מושפע.

ובחגיגת הצביעות הזו יש אג'נדה מאוד רחבה (כבר ניחשתם מאיזה צד במפה הפוליטית?). אותה אג'נדה שאתרגה את אריאל שרון לפני ואחרי ההתנתקות (לגמרי במקרה, כנראה), נשאה על כפיה את אהוד ברק בקנדציה שלו כראש ממשלה (ואילו כעת, משהוא בממשלת נתניהו – הטרוניות והביקורות נשפכות החוצה. האם בממשלה של קדימה הוא כן חתר לשלום ובממשלה הנוכחית לא? הואילו להסביר לי את ההבדלים בבקשה) וביצעה לינץ' מתוכנן ומתוזמן ברעייתו של ראש הממשלה ובו עצמו בקדנציה הראשונה שלו בתור ראש ממשלה.

לא ייתכן שהתקשורת בישראל תקבע לעם מי ינהיג אותה ומי יוביל אותה בעתיד. אין לזה אח ורע בעולם. צריכה להיות ביקורת, אולי אפילו השפעה – אך קמפיין כל כך שלילי, כל כך מגמתי, לא נראה במחוזותינו שנים.

את פסטיבל "אנטי-ביבי" מובילים קבוצה של עיתונאים בכירים. עיתונאים שהוציאו לעצמם שם טוב – בזכות, יש להוסיף - עיתונאים רציניים. בראש הרשימה, כמובן, עומד בן כספית, שעט על "התחקיר" כמוצא שלל רב. חברים ברשימה שלו: נחום ברנע, סימה קדמון וכמובן רביב דרוקר וחברו "לספסל הלימודים", עופר שלח.

שלא יהיה לכם ספק – אותם עיתונאים עושים עבודה נהדרת (כשהם לא עסוקים בספירת מילקי בננה-שוקולד, שקונה רה"מ לביתו) ומביאים איתם למאמריהם סקופים, שמועות שהופכות נכונות ואת המהלכים הפוליטיים והבחישות מאחורי הקלעים. נכון, לא תמיד הם צודקים. לפעמים ישנם גורמים אינטרסנטים שלא מספקים להם סחורה אמיתית וכנה.

ובכל זאת, זה לא המקרה ב"פרשה" של ראש הממשלה. במקרה הנוכחי, ישנה שנאה טהורה. אפילו לא למדיניות ולמקצועיות שמנהיג אותו ראש ממשלה, אלא לאיש עצמו – שנאה לבנימין נתניהו. שנאה שמזכירה משטרים אפלים ודעות קדומות שהס מלהזכיר. לנהנתנות, לממון, ללבוש, להתנהגות. קראתי לפני שבוע מאמר של בן כספית על כך שבנימין נתניהו הגיע להצגת הנשק שנתפס על הספינה "ויקטוריה" כשהוא לא עוטה על עצמו משקפי שמש. אבוי!

האם למישהו מכם יש בכלל ספק שרה"מ צריך לחיות בתנאים יותר טובים מהממוצע? מדוע הקנאה? בנימין נתניהו הוא בוודאות המדינאי הישראלי ואולי אפילו היהודי, הכי מבוקש בעולם להרצאות, כנסים ואירועים. נתניהו הוא מהיחידים בתולדות המדינה שנהנו מתמיכה אבסולוטית ויוקרה כזו גם כשהם לא היו במעמד ראש ממשלה. בתקופת כהונתו כשר אוצר, הוא זכה לכניסת כבוד שזכו לו רק ראשי ממשלות, בזמן שביקר בפנטגון.

הצביעות הזו, רבותיי, הצביעות הזו של עיתונאים שמכתירים ומדיחים "מלכים" בהינף יד ובהינד עפעף, חייבת לעבור מן העולם. היא ולא הנהנתנות של ראש הממשלה. כל עוד לא מדובר בשחיתות וטובות הנאה, רה"מ רשאי לגור באחוזה ענקית ומבוצרת, על אי מלאכותי, שנבנה במיוחד בשבילו.

ומצביעותה של התקשורת, אנו עוברים במשדר מיוחד לצביעותה – סליחה להתחסדותה של האופוזיציה. זוכרים את מפלגת קדימה? נכון, אותה אחת שנתנה מפתחות למשרד האוצר לעבריין מורשע שיושב היום בכלא (הירשזון), אותה אחת שמי שעמד בראשה ובראש המדינה נחקר בכמעט כל פרשה אפשרית (אולמרט), אותה מפלגה שבה שר מנשק חיילות לדרישותיו (רמון), לא לשכוח את צחי הנגבי שהעיד עדות שקר ועוד שלל חצאי פרשיות. ומי לא זוכר את הדיון שהתנהל בממשלה ובין השאר קלל דו-שיח מרתק בין ראש הממשלה דאז, אולמרט, לשר הפנים בממשלת קדימה והיום ח"כ, אבי דיכטר, שאמר שקדימה מושחתת ואילו ראש הממשלה התנגח בו: "מי אתה שתגיד שקדימה מושחתת? יש לך נטיה לדבר שטויות כשאתה מגזים".

ומה בדבר ח"כ מטעם קדימה עצמה, שטרית, שהתעקש שהדברים הספציפיים שאמר יודפסו בשמו – און דה רקורד: "קדימה קדימה היא היום המפלגה הכי מושחתת מבין המפלגות הגדולות"
והנה אותה מפלגה מושחתת מהיסוד, מהבסיס, קמה וזועקת. מי שלקח מנהיגות הוא, איך לא, ח"כ ומי שעומד בראשות הועדה לביקורת המדינה, יואל חסון. מה שהספיקו כבר לכנות בשם "המחטף".
קיום ישיבת הועדה העניקה סמכויות של ועדת חקירה לעוזרו של מבקר המדינה, נחום לוי, בחקירת ה"פרשה".

בכנסת טענו כי הזימון לישיבה המיוחדת של הוועדה נשלח לחבריה 20 דקות בלבד לפני הישיבה שהתקיימה בשעה 14:15. למרות הנוהג הקיים ליידע את התקשורת בישיבות ועדה, כתבי הכנסת כלל לא קיבלו הודעה בנושא. בסופו של דבר השתתפו בוועדה מלבד חסון, שני חברי כנסת נוספים בלבד - שלמה מולה ומרינה סולודקין, שניהם חברי קדימה. מולה, אגב, אינו חבר קבוע בוועדה והחליף את ח"כ עתניאל שנלר (שבעצמו זעם אחר כך על כך שלא ידע שהחליפו אותו כלל) בישיבה.

חברי כנסת מ'קדימה' שמקבלים טלפון בהול מהיו"ר, וכל השאר מקבלים מכתב 20 דקות לפני ישיבה של 10 דקות. אם זה לא מחטף – מה כן?

אך גם זה לא יעזור להפיל את ראש הממשלה מכיסאו. לא התקשורת שברובה מורכבת מאנשי שמאל וגם לא המאבק שמנהלת קדימה כדי להביא לחקירת התנהלותו של ראש הממשלה, שכלל הגשת תלונה למשטרה, תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ופנייה למבקר המדינה. אם זה לא היה עצוב, הייתי צוחק צחוק מתגלגל.

כל אלו לא מיתרגמים לכוח פוליטי. לפי סקר שנערך ברשת ב': לו היו בחירות לכנסת נערכות היום, נראה שהליכוד היה מקבל יותר מנדטים מ"קדימה", שבעצמה רושמת ירידה קלה של מנדט בודד וזוכה ל-27 מנדטים.

אז האליטה יכולה לצעוק, לצרוח, להכפיש ולנסות לכפות על ההמונים את שרוצה, אך העם לא טיפש ויודע לקרוא היטב בין השורות. יש פה קמפיין מגמתי, מכוער, דורסני, שבכוונתו לפגוע בראש ממשלת ישראל. אולי הראש הממשלה הכי אינטיליגנטי, רהוט, מקצועי ובעל השפעה בעולם מזה שנים רבות. נכון, הוא לא תמיד עושה עבודה מושלמת – עדיין ישנו בקרבו פחד מפני האליטה השלטת והוא מפחד ללכת קדימה עם האידיאולוגיה האמיתית שלו, למרות שיש מאחורי מחנה ימין גדול וגב רחב. הוא גם לפעמים טועה, כמו כל בנאדם, אך בסה"כ מדובר בראש ממשלה משכיל, חד, חזק, דומיננטי, "חיה" פוליטית, אמין (עד כמה שקשה להאמין לתקשורת) ובעל כוח הרתעה לאויבינו.

עיתונאי חצר או סתם ליצן - תבחרו אתם

"שבוע האפרטהייד הישראלי" התקיים השבוע. נחשו מי הגיע לחזק?

נכון, מי שנקרא "עיתונאי ישראלי" בעיתון "הארץ" (מפתיע, נכון?) אבל למעשה דווקא נדמה שמשמש בפועל כדובר של תנועת אז-אדין-אל קאסם.

כשלצידו מתנוסס דגל פלסטין, הצהיר העיתונאי גדעון לוי: המשטר הישראלי מושחת מכל בחינה מוסרית. הישראלים מנותקים מהמציאות ובדרך כלל אנשים שמנותקים מהמציאות מאושפזים".

"הישראלים מאמינים שהם העם הנבחר, בטוחים שהם יודעים מה טוב ולכן לא מוכנים לקבל דעות אחרות משלהם. מי שמעז לבקר את ישראל הוא אנטישמי.
צורת החשיבה של הישראלים מנותקת מהמציאות, ובדרך כלל אנשים שמנותקים מהמציאות מאושפזים. אבל האמריקאים מאפשרים לטירוף הישראלי להמשך כמו שראינו בווטו האמריקאי."

כך אמר לפני כמה ימים בהרצאה שנשא באירוע לרגל "שבוע האפרטהייד הישראלי", בטריניטי קולג', האוניברסיטה הוותיקה ביותר באירלנד. וזאת לפי דיווח ששלחה שגרירות ישראל בדבלין למשרד החוץ.

לוי (כמה אירוני שם משפחתו) היה המרצה המרכזי באירוע ונאם כשלצידו דגל אש"ף. הנה עוד מפנינו של גדעון לוי:

* הישראלים כובשים ללא נקיפות מצפון בגלל התקשורת הישראלית שעושה דה הומניזציה ודמוניזציה לפלסטינים. התקשורת הישראלית הציגה את "עופרת יצוקה" כמלחמה אף על פי שלא הייתה כמעט התנגדות פלסטינית. על כל הרוג ישראלי היו לפחות 100 הרוגים פלסטינים.

* המשט הטורקי הוכיח שישראל עושה כלל העולה על רוחה גם במים בינלאומיים וניסתה להציג את פעילי השלום על המרמרה כטרוריסטים. התקשורת בישראל דחפה את הצבא לפעול כנגד פלסטינים.

* מערכת התעמולה היהודית והישראלית עושה דה לגיטימציה לכל דעה נגד ישראל. בישראל ישנן קבוצות אמיצות שיוצאות נגד הכיבוש, מסרבות לשרת בצבא , מפגינות אבל עושים להן דה-לגיטימציה.

* מפעל ההתנחלויות הוא פשע. תהליך השלום מעולם לא נועד מבחינת ישראל להשיג שלום ולכן הוא תהליך השלום הארוך בהיסטוריה. ישראל תמיד מוצאת תירוצים ומטילה את האשם על הפרטנרים בצד השני, עראפאת אבו מאזן חמאס.

* דרישת ישראל שיכירו בה כמדינה יהודית היא מגוחכת. המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית, הכיבוש הישראלי הוא בבחינת התמכרות ולכן חברים טובים של ישראל צריכים לעזור לה להגמל מכך.

* האירועים בעולם הערבי מוכיחים שדינם של משטרים עריצים ליפול בסופו של דבר והכיבוש הישראלי הוא דוגמא למשטר כזה.

ל"קינוח", סיפר לוי על ילדה פלסטינית שנהרגה מטיל שנפל על ביתה בחאן יונס.

באמת שיש לי מה להגיב בפירוט על כל אחד מהסעיפים המתועבים, השקריים והכוזבים הללו. הרי מדובר בשק של שטויות, גיבוב של אפס אמיתות.
אנחנו מדברים כאן על אדם הזוי, בזוי, שהמציאות ממנו והלאה. כל מטרתו להשמיץ את המדינה היהודית.
מדובר באנשטישמי יהודי נטו.
בשנות הארבעים של המאה העשרים הוא לבטח היה מכונה "יודנראט".

כאמור, יש לי מה להגיב, אבל אעשה זאת בקצרה מכיוון שלא שווה לבזבז יותר מדיי אנרגיות על "ברון תעשיית השקרים", כפי שכינה אותו לפני בן דרור ימני.
למעשה, כולנו יכולים לפסול את הדוקטורינת גבלס 2 הזאת במחי יד ובהינד עפעף.

- הרי כתוב במפורש באמנת האו"ם שיו"ש היא לא שטח כבוש ומעולם לא היה. אין דבר כזה "כיבוש".

- הרי בדקה ועדת טירקל, שהייתה מגובה בשני משקיפים זרים (הראשון הוא הלורד ויליאם דיוויד טרימבל מצפון אירלנד, חתן פרס נובל לשלום, והשני הוא המשפטן הבינלאומי קן ווטקין, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי של קנדה) את המקרה של ספינת הטרור הטורקית ומצאה שצה"ל נקי לגמרי ושספינת הטרור חדרה בכוונה תחילה לגרום בעיות לצה"ל ולמדינת ישראל.
גם את הסיפור שצה"ל הציע לאחראים על הספינה לעגון בנמל אשדוד ולקחת את הציוד ההומניטרי לעזה כולם כבר שמעו. רק גדעון לוי לא. אל תפריעו לו לדבר על מים טריטורילים.

- הרי לעומת מה שמתחולל בעולם במשך עשרות ומאות שנים, הממשלות של ישראל לדורותיהם הם שה תמים בכל הקשור לשחיתויות. וכיצד זה קשור לכך שמדינת ישראל לא צריכה להיות מוכרת כמדינת היהודים?

- הרי כל העולם יודע שמדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ובין החזקות בעולם וזה רק בבנייה של עשרות שנים בודדות לעומת מאות שנים שלקח לארצות אירופה. הרי זה ברור ונעשו סקרים על כך שאם תקום מדינה פלסטינאית, אפילו ערביי מזרח ירושלים שרואים עצמם פלסטינאים, מעדיפים להישאר עם מדינת ישראל ולא לעבור.
כנראה מדובר במזוכיסטים שאוהבים דיקטטורה.

- הרי ברור כבר לכל העולם שעופרת יצוקה הייתה מבצע הגנה ולא תקיפה, שצה"ל התאפק שנים על גבי שנים ויצא למבצע הזה רק אחרי ש"הגיעו מים עד נפש". רק אחרי שכל שטחי הדרום סבלו 7 שנים ברציפות ממטחי טילים ומחיקות שלמות של משפחות יהודיות.

- הרי ברור לכולם וידוע לכולם שרבין, פרס, ברק ואולמרט הציעו לפלסטינאים כל מה שאפשר וכל מה שניתן והם סירבו. אין קשר להתיישבויות ביו"ש ובין ההתנגדות הפלסטינאית לשלום. הנרטיב הפלסטינאי תמיד יתנגד למדינה. כי זה לא מה שהם רוצים! כולנו יודעים טוב מאוד מה הפלסטינאים רוצים באמת.
לבוא בטענות שהטלנו את האשמה על ערפאת? באיזה עולם ה"עיתונאי" אדון לוי חי?
הוא טוען ש"סירבנו לפרטנרים"?
ובכן, בוא נציץ באמנה של הפרטנר שלנו, הפת"ח:
"המאבק המזוין הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה. המהפכה המזוינת של העם הערבי הפלסטיני היא גורם מכריע במערכה עד השחרור וחיסול הנוכחות הציונית.
מאבק זה לא יופסק אלא לאחר חיסול הישות הציונית ושחרור פלסטין".

- ובקשר ל"ילדה הפלסטינאית שהפגעה מטיל" - בן דרור ימני, בטורו במעריב, כבר חשף את פרצופו האמיתי של "ברון תעשיית השקרים" הזה וסיפור "עצוב" אחר שלו שכנראה בדה מדמיונו. שנאמין לו אחרי כל זה? ועוד בלי עובדות וממצאים?

שקר אחרי שקר, דברי הבל אחרי דברי הבל. עיתונאי חצר או סתם ליצן - תבחרו אתם.

המלחמה הפסיכולגית-דמוגראפית של הפלסטינאים

את יורם אטינגר פגשתי, השבוע, בהרצאה שהעביר בקורס "דיפלומטיה ציבורית", במרכז האוניברסיטאי באריאל.
אדם גבוה, חסון, ארשת של רצינות וחדות על פניו, שופע ביטחון עצמי. וגם ציניות כשצריך.
אטינגר הוא שגריר (בדימוס) לארה"ב, מומחה ליחסי ישראל - ארה"ב, פוליטיקה אמריקנית, המזרח התיכון והשקעות זרות בישראל. בנוסף, מייעץ לשרים וח"כים בישראל, ולמחוקקים בקונגרס האמריקני. מאמריו וראיונותיו הרבים מתפרסמים ומשודרים בישראל ובארה"ב. הוא היה ציר לענייני הקונגרס, קונסול כללי בטקסס ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית.

אבל אולי מה שמייצג אותו בשנים האחרונות יותר מהכל, היא העובדה שהוא חבר ב"צוות האמריקני - ישראלי למחקרים דמוגרפים".
המכון הזה, שבו שותף אטינגר, הוקם בכדי "לשבור" את הפאטליזם של הלמס"פ – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינאית, שתפקידה, כמובן, היא לבדוק כמה פלסטינאים ישנם בין הגדה לים.
המפקד הראשון שקיימו הפלסטינאים היה בשנת 1997. אז הציגו תוצאה של 2.78 מיליון.שנה קודם לכן, ב-1996 בוצע מפקד של הלמ"ס הישראלי. באותו מפקד הוצג פער של 30% פחות מהתוצאות של הלמס"פ (שבעצמו טעה בכמה וכמה תחזיות. הפירוט בהמשך הכתבה). תוצאה חסרת תקדים בהיקפה.
מוזר, מעורר חשד? את הלמ"ס הישראלי זה כנראה לא עיניין, שכן הוא לא ניסה לבדוק את הנושא.

וכאן נכנסו לתמונה יורם אטינגר וחבריו מהמחקר הדמוגראפי. הם בדקו וחקרו את העיניין לעומק. מחקריהם בודק את מרכיבי תחזית הלמס"פ מ-1997, לאור נתונים שפורסמו מדי שנה ע"י משרדי הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל.
המחקר הציג גילויים מדהימים שיכולים להאיר את עינינו (רצוי) בקשר למטרותיהם – ככל הנובע ממצאים אלו - של הפלסטינאים בגדה בכל הקשור למאבקים פסיכולוגיים – דמוגראפיים.

הלמס"פ, כאמור, הציג תוצאה של 2.78 מיליון פלסטינאים בין הגדה לים. בכדי להבין כיצד הם הגיעו לניפוח של 30% באוכלוסיה הערבית-פלסטינאית מספיק לצטט את חסן אבו-ליבדה - מי שהקים את הלמס"פ ועמד בראשותה עד שנת 2005 – במסיבת עיתונאים ב – באל בירה. ("הממצאים הראשוניים של הספירה" 26.2.1998): "הספירה כוללת 325,000 אנשים המתגוררים, יותר משנה, מחוץ לאדמות הפלסטיניות, אך נושאים תעודות זהות פלסטיניות, ויכולים לשוב בכל עת. המספר מינימלי ואינו מדויק, מכיוון שלא יכולנו להתקשר לכל המשפחות המתגוררות בחו"ל". מיותר לציין שלפי הסטנדרט הדמוגראפי הבינלאומי, יש לגרוע מהספירה הדמוגרפית כל תושב/ת השוהה למעלה משנה מחוץ למדינה. יתרה מזאת, יש לספור תושבים תושבים חוזרים רק 90 ימים לאחר שובם ארצה.כאמור - הלמס"פ אינו פועל לפי המקובל בעולם. אך מדובר רק בקצה הקרחון. העיוותים הפלסטינאיים ממשיכים ומרחיקים לכת.באתר של הלמס"פ עצמו, נכתב שהם "פועלים בשיטת הדה-פקטו, אך ישנם חריגים", כדוגמת סטודנטים שלומדים בחו"ל וכאלה שרואים בישראל את ביתם.
גם על נתוני הלידה הם לא פוסחים. נתוני הלמס"פ כוללים, משנת 2000, יותר מ - 40,000 לידות שנתיות בלתי מתועדות. חשוב לציין שקצבת הלידה של אונר"א - לכל תינוק שני – מעודדת תיעוד. מבחינת הפלסטינאים, ישנו תמריץ לתעד כמה שיותר על לידות ומבחינת אונר"א – הדבר מבורך גם כן – מכיוון שככל שישנן יותר לידות, אונר"א עצמה זקוקה ליותר כספים ותרומות על מנת להעביר לפלסטינאים.
כמו כן, יש לזכור שכ- 1,100,000 יציאות/ כניסות במעברים הבינלאומיים מדי שנה מחייבים תיעוד, בדומה לנוכחות צה"ל והשב"כ בכפרים, בערים ובדרכים ביו"ש והקשר השוטף של ערביי יו"ש עם ישראל (מחסומים, שרותי בריאות, תעסוקה, חינוך, עסקים, טיולים, נתב"ג) – כולם מחייבים תיעוד.
מבחינת ההגירה, הנחת הלמס"פ מניחה מאזן הגירה חיובי של 45,000 לשנה מ-2001. כל בדיקה – לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בסוף שנת 2000 – קובעת שהתחזית משוללת יסוד לחלוטין. אין דמוגראף ישראלי שהתריע על כך מעולם.
יתרה מזאת, לפי נתוני משטרת הגבולות – לא רק שלא נכנס ערבי אחד לשטחים, מ-1997 ישנה הגירה שלילית של יותר מ – 10,000 איש לשנה, בממוצע.

וזה הזמן להבהיר – עד 1967 אכן הייתה הגירה חיובית לשטחים של 1%, כל עוד ממשלת ירדן שלטה בשטח והזניחה אותו, אך ב-1967 ההגירה השלילית של ערביי השטחים נבלמה, ודווקא בגלל ממשלת ישראל עצמה שהשקיעה בתשתיות, רפואה ובתעסוקה ביהודה ושומרון. כמו כן, מה שעוד תרם להגירה חיובית לתוך הגדה, היה הסכם אוסלו.
עוד נתון שתרם ל"ניפוח" המפקד של הלמס"פ, היא העובדה שבין 1993 – 2003, 150,000 מערביי הרשות, קיבלו תעודת זהות ישראלית במסגרת איחוד משפחות. 105,000 מהם קיבלו אזרחות משנת 1997.אותם 105,000 איש נספרו פעמיים בלמס"פ, כמו גם 210,000 תושבי מזרח ירושלים.

משנת 1992 ישנה ירידה שיטתית בשיעור גידול האוכלוסין הפלסטינאי עקב חינוך, הגירה, תכנון משפחה, עיור, גידול בשיעור הפטירה, כרסום בשיעור הילודה, שיא בשיעורי גירושים ועלייה בגיל הנישואים.נתון חשוב נוסף הוא – שיעור הפריון ביו"ש מצטמצם (תופעה שמתרחבת בכל העולם הערבי בעקבות מודרניזציה) לכיוון 3 לידות לאישה.בשנת 1967, לצורך העיניין, היחס בין פריון האישה היהודייה לזו הערבייה עמד על פער של 6 לידות. ב-2009 היחס הצמטק ל – 0.6 לידות. הירידה הזו היא כאמור תוצר של אורבניזציה ומודרניזציה שהשפיעה יותר ביו"ש מאשר בתוככי הקו הירוק.התחזיות לגבי הדמוגרפיה בישראל מוטעות בשיטתיות. הן נוטות ליישם שיעורי פריון גבוהים של העבר בצפי עתידי, למרות ירידה מתמשכת וארוכת טווח בשיעור הפריון של ערביי ישראל. בשנת 2009, לדוגמה, שיעור הפריון הערבי, כאמור, יורד ל-3.5 לידות לאישה והיהודי (כולל "משתייכים") עולה ל-2.9.

לסיכום' ע"פ נתוני המחק, הלמס"פ הוסיף למפקדו 1.34 מיליון אנשים. והסיבות:33,00 פטירות נכללו, 238,000 לידות ע"פ משרד הבריאות הפלסטינאי, 70,000 תוספות לידה, 310,000 הגירה שלילית שנכללו, 105,000 הגירה לישראל, 210,000 ערביי מזרח ירושלים, 325,000 תושבים שגרים בחו"ל, 113,000 שונות ללא רישומים.
נתוני יו"ש ועזה "מנופחים" ב-50% (2.5 מיליון ולא 3.8 מיליון).נתוני יו"ש "מנופחים" ב-70% (1.4 מיליון ולא 2.4 מיליון).

חלוקת האוכלוסין בשנת 2009 קובעת בבירור: הקו הירוק + יו"ש + עזה = 58% יהודים.הקו הירוק + יו"ש = 66% יהודים.הקו הירוק = 81% יהודים.
כאמור, הרוב היהודי יציב וארוך טווח מאז שנות הששים.בשנות השישים עמד הרוב היהודי מול תחילת הנסיקה חסרת-התקדים בשיעור גידול האוכלוסין הערבי. היום עומד הרוב היהודי מול ירידה מתמשכת בשיעור גידול האוכלוסין הערבי, נהנה מרוח גבית (שיעור הפריון) ופוטנציאל עלייה (קריסה כלכלית, אנטישמיות, הסדר הגיור).

בסיכומו של דבר, הממצאים של המפקד הפלסטינאי, כנראה, נועדו להלחיץ את ההנהגה וכלל המדינה הישראלית ולנסות להיאבק במדינת ישראל באמצעות מלחמה פסיכולוגית. המחקר של יורם אטינגר ויתר קבוצתו מהווה גורם קריטי ביותר בהערכות האסטרטגית-דמוגראפית של הממשלה הישראלית למול האוכלוסיה וההנהגה הפלסטינאית ולהשפעה על מו"מ עתידי והסכם פוטנציאלי עם הרשות הפלסטינאית.

חלק ב':

גם בממצאים של הלמ"ס הישראלי, שאותו הקים פרופסור רוברטו באקי, נמצאו פגמים. פרופ' רוברטו באקי, ז"ל, אולי הדמוגרף המפורסם ביותר בעולם, בכל הקשור ליהודים, עד היום הזה, שהוא כאמור מקור ההשראה של הממסד הסטטיסטי והדמוגראפי בישראל, העביר לדוד בן גוריון, לוי אשכול ומנהיגים נוספים, מזכר "חשאי" ב-1944 – הכולל תחזיות עד שנת 2001 - שאפיין את תפישת עולמו הדמוגרפית.
התחזית הראשונה שלו גורסת שב-2001 יהוו היהודים מיעוט של 8.8% בארץ ישראל (563,000) לצד 5,871,000 ערבים לפי תרחיש פסימי, או מיעוט של 15.9% לפי תרחיש אופטימי. תרחישים אלו היו על יסוד ההשערה שמאזן ההגירה יהיה אפס. פרופ' באקי – איש האסכולה האירופאית המקטינה עד היום את השפעת גורם ההגירה - לא צפה עלייה מסיבית ושיטתית). מה שקרה בפועל, זה שבשנת 2008 היה רוב יהודי של 67% על 98.5% מהשטח מערבית לירדן ו-60% בכל השטח (כולל שטחים שמעבר לקו הירוק), בהשוואה ל-33% מיעוט בשנת 1947 ו-8% מיעוט בשנת 1900.חשוב מכל, המגמה הדמוגרפית היא יהודית.
הטעות של באקי, שהיה איש האסכולה האירופאית (המקטינה עד היום את השפעת גורם ההגירה) הייתה שהוא לא האמין בשום פנים ואופן שמדינת ישראל תוכל לקלוט אליה הרבה עולים, אם בכלל. באקי לא צפה עלייה מסיבית ושיטתית.בפועל, מדינת ישראל קלטה מיליון עולים.

בנוסף, באקי טען שיהודי המזרח לא יהוו חלק ניכר מכלל העלייה וששיעור הפריון של העולים יהיה שווה לפריון הנמוך בקרב יהודי ישראל.המציאות שהשתקפה בשנת 2008 הייתה שונה. גלי עלייה גדולים בהרבה מהתרחיש האופטימי - הנמשכים בשיטתיות מאז 1882 – משדרגים בהתמדה את המאזן הדמוגראפי של הרוב היהודי, היקף חסר-תקדים של חינוך יהודי/ ציוני בברה"מ לשעבר ובארה"ב בישר את בוא אביב העלייה ובנוסף, הגירה ערבית החוצה-נטו (רוב צעיר בגיל הפריון) מאפיינת את יו"ש ועזה משנת 1950.
באקי טען, אז, ששיעור הילודה בקרב ערביי ארץ ישראל הוא הגבוה בעולם. הסיכויים לצמצומו קלושים, ורק בקרב שכבות מעטות מאד.מה שקרה במציאות של 2008 – שיעור הילודה הערבי מתמערב במהירות, וירידתו חדה במיוחד בקרב הרוב המוסלמי.הירידה בפריון האישה הערבית ביו"ש היא כתוצאה של אורבניזציה שהשפיעה יותר באיו"ש מאשר בקו הירוק.באקי לא לקח זאת בחשבון, אלא סבר אחרת.

תחזית נוספת שחזה באקי היא, ששיעור הפריון בקרב יהודים יהיה 2 ילדים לאישה, לפי תרחיש פסימי ו-3 ילדים לפי תרחיש אופטימי. הוא סבר שהיהודים אירופאיים ולכן ימשיכו את הפריון דאז, 2 ילדים לאמא, גם אם יעלו לארץ עולים מאירופה.בנוסף, סבר ששיעור הפריון בקרב ערביי ארץ ישראל יהיה למעלה מ-7 ילדים לאישה לפי תרחיש פסימי ו-6 ילדים לפי תרחיש אופטימי. מה שקרה במציאות (2008) – שיעור הפריון היהודי זוחל מעלה, הוא איננו נורמטיבי-מערבי, והוא הגבוה ביותר בעולם המתועש.
ב-1969 היחס בין פריון של אישה יהודיה וערבייה עמד על פער של 6 לידות (בתוך הקו הירוק). ב-2009 הפער כבר הצטמק ל-0.6 לידות בין האישה היהודייה לערבייה.כמו כן, הכרסום בפריון המוסלמי – להוציא את אפגניסטן ותימן – הוא המהיר בעולם. הפריון בקרב ערביי יו"ש ועזה גולש ל-4 ילדים לאישה, ובקרב ערביי "הקו הירוק" ל- 3 ילדים לאישה, כתוצאה מתהליך מואץ של עיור והשתלבות בתשתיות החינוך, בריאות וכלכלה. התנפצות התחזיות הדמוגרפיות הקודרות – משמעון דובנוב ב-1898, דרך פרופ' באקי ועד תחזיות פרופ' דה-לה-פרגולה, פרופ' סופר והלמ"ס היום – נובעת מהתעלמות עקבית מעקרון המחזוריות הדמוגראפית.לדוגמה - זינוק דמוגראפי ביו"ש בין 1967 ל-1990 בישר ירידה מהותית מ-1990 ולא המשך הגידול ולא התייצבותו (עלייה לצורך ירידה – אפיון ידוע בדמוגרפיות), וזינוק דומה אצל ערביי ה"קו הירוק" בין 1949 ל-1969 בישר ירידה מהותית מ-1969. מכאן, הנטייה לתחזיות מוטעות של "מה שהיה הוא מה שיהיה" (כאמור – פאטליזם).

התחזיות אינן מעכלות את עוצמת ההשפעה על הדמוגרפיה הערבית, ע"י תהליכי ההגירה החוצה (המכרסמת גם בפריון העתידי), העיור, התרחבות מערכת החינוך, תכנון משפחה (במיוחד, הכרסום בהריון גיל הנעורים), הנישואים בגיל מאוחר יותר והגירושים.תחזיות המבוססות על אקסטרפולציה ליניארית נועדו לכישלון, המחמיר ככל שטווח התחזית ארוך יותר.
התחזיות נוטות להתייחס לדמוגרפיה היהודית במונחים נורמטיבים מערביים (התאמה בין רמת הכנסה והשכלה לבין רמת הפריון) שאינם רלבנטיים, בד"כ, לעם היהודי הבלתי-נורמטיבי.
כמו כן, התחזיות ממעיטות במשקל גורם העלייה ומתעלמות מתגובות דמוגרפיות שונות של יהודים וערבים לתהפוכות כלכליות וביטחוניות.

השיבה שופטינו כבראשונה

הניסיון הגרוטסקי של האלוף יואב גלנט, עד לא מזמן המיועד לתפקיד הרמטכ"ל, למנוע את מינויו של האלוף לשעבר, בני גנץ, לתפקיד הרמטכ"ל, כלל לא מובן.
כלום לא נמאס ליואב גלנט מהפרשה הזו? כלום לא עייף ומותש הוא מכל חיצי הביקורת, המתחים, הלחצים? בהחלט לא מובן. אוחז, האלוף יואב גלנט, בקרנות המזבח ולא מוכן להסיר את ידיו.טועה, גלנט, אם הוא חושב שעדיין נותר לו סיכוי לקבלת התפקיד. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הודיע כי המינוי לא היה ראוי והכה על חטא. גם אם "התיק" יעבור שוב לוועדת טירקל, לסגירת מעגל, ואותה וועדת טירקל תכשיר את המינוי - הממשלה כבר אמרה את דברה ויש להזכיר, כי יש מי ששכח - שהממשלה היא - היא זו שקובעת את זהות הרטמכ"ל ולא אחר. הוועדה היא גוף אשר מייצג בלבד. גם היועץ המשפטי לממשלה, משה לדור, התייחס לכך בתשובתו: "הממשלה קבעה שמינוי זה לא ראוי, ולכן אין הכרח שגם הוועדה תחווה את עמדתה".
ובכלל, זה אך מצחיק שהאלוף גלנט מעוניין "לחזור לחיקו" של השופט בדימוס, יעקב טירקל, שכבר הצהיר בכל כלי תקשורת אפשרי ו"תחת כל עץ רענן" ש"התקשורת התעללה בגלנט ועשה משפט פומבי". היש יותר אי-שקיפות מזו אם התיק יוחזר לוועדת טירקל? הלא הוועדה איבדה כל אמון וקורטוב אובייקטיביות שהיה לה בהקשר של גלנט. היא איבדה את המנדט בצורה בוטה ובזויה. לא זאת בלבד שהוועדה הכשירה את מינויו של גלנט ולא התייחסה לממצאים (טירקל מצידו טוען שלמבקר המדינה היו ממצאים שלא הראו בפניו הוא), טירקל עצמו ממשיך לפזר סיסמאות ריקות מתוכן ולתמוך בגלנט, שללא ספק דבר בו רבב במעשיו.
טועה גלנט, אם חושב שכך גם ינקה את שמו הטוב מכל הלכלוך שעטף אותו בשבועות האחרונים. המשך ההתעסקות בפרשה המביישת הזו לא רק שפוגעת, משפילה ומבזה את צה"ל בכל יום שעובר, היא גם משפיעה באותה צורה על יואב גלנט. הדבר משול להתעללות בגופה - לא פחות. ככל שמתעסקים בפרשה הזו יותר, כך נפגע שמו הטוב של גלנט והישגיו המרשימים והמפעימים בצה"ל מטישטשים והופכים דהויים. אי אפשר לקחת מגלנט את התרומה האדירה שלו למדינה ולצה"ל. זה בלתי ניתן לשינוי. ודווקא בשם כך, החזרה לוועדת טירקל באמתלה של "ניקוי שמו" היא לא יותר מפארסה שרק גורמת לגלנט מבוכה רבה יותר. טוב יעשה אם יקבל את גורלו ולהבא, יידע לפעול בשיקול דעת, בגרות, צניעות ומעל הכל - אמת מידה, יושרה וכנות. בסופו של יום, חשוב לזכור, יש רק אשם אחד בפרשת גלנט - וזה האלוף עצמו.



מצחיק היה לשמוע את הראיון של ענת קם היום, בהקשר לעסקת הטיעון אותה השיגו פרקליטיה עם המדינה. כששנאמר, לאותה ענת קם, ע"י אחת הכתבות: "את בטח יודעת שהעונש המירבי יכול להגיע לכדי 15 שנה בכלא", ענתה קם: "אני לא מתעסקת בעונשים ובחוקים. מה שבחוק זה מעליי". מעניין איפה התובנה הזו הייתה בזמן גניבת המסמכים הסודיים מהלשכה הצבאית ומסירתם לידיים אחרות כמטבע עובר לסוחר.
מצחיק יותר (כי נמאס לבכות) היה לקרוא היום על אותה עסקת הטיעון שענת קם זכתה בה - במלוא מובן המילה. כאמור, בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע הבוקר את החיילת שהואשמה תחילה בניסיון לפגיעה בביטחון המדינה, רק בעבירות של החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. על כך נאמר - "השיבה שופטינו כבראשונה". ביזיון בית המשפט, שבשבוע שעבר חשבנו שהגיע לשיאים חדשים לאחר שנחתמה עסקת טיעון עם אמיר מח'ול, סופר ישראלי, איש רוח נאור. הא, כן, וגם מרגל מטעם ארגון הטרור - החיזבאללה. אלא שבבתי המשפט בישראל התחרות קשה, מסתבר. הנה לכם "ענוש ראוי" לחיילת-כתבת שניצלה ניצול ציני את צבא ההגנה לישראל ופשוט גנבה מסמכים כל כך סודיים ורגישים לצורך קידום אינטרסים אישיים תוך רמיסת רגל גסה ועבה על ביטחון המדינה ותושביה וכנראה גם בשל טירוף האידיאולוגיה השמאלנית של מעסיקה, "העיתון", שמא נקרא לו - הסניף של אל-ג'זירה בארץ. (תרתי משמע..)

תחזיקו אצבעות למובארק

כולנו צופים בחדשות, כולנו מעודכנים, כולנו רואים היטב מה קורה אצל שכנתינו מדרום, מצרים.
נכון, ההפגנות והמהומות אטרקטיביות לאין שיעור. יש דם, יש המונים זועמים ברחובות, משאיות הפוכות על הכביש, צבא שמשתלט על הרחובות, טנקים על הכבישים ומסוקים חגים בשמיים. מזכיר סרטי אקשן מפורסמים בקולנוע או משחקי מחשב מפוצצים. לכאורה - אירוע תקשורתי עצום מימדים, חדשות לתפארת שמספקות את יצרנו ואת תאבונינו.

אך חשוב שנזכור דבר אחד. לצד האקשן על המרקע, החדשות הפומפוזיות ברדיו והתמונות המרוחות על גבי העיתונים, ישנה עננה כבדה שמרחפת מעל מדינת ישראל. שמה, כמובן - "האחים המוסלמים". לא מדובר בעוד ארגון טרור - כלל וכלל לא. מדובר בארגון שיודע להתברג ולהיטמע בפוליטיקה המקומית, לייצג את עצמו בצורה דיפלומטית ולשווק את עצמו. הארגון הזה עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של "מסיכות" במדינות בהן נמצא בפרמלנט ( כך למשל במצרים וגם בישראל, בה הם מיוצגים בכנסת ע"י רע"מ-תע"ל), אך פעיליו בארגון לא מסתירים את שאיפותיו של הארגון ואת האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית שלו בכל הקשור לאיסלם הרדיקלי. התנועה הזו דוגלת יותר בגישה מתונה לעומת ארגוני טרור כמו החמאס או הג'יאהד האיסלאמי. הדגש הוא על הכנה תרבותית וקריאה לחינוך האוכלוסייה על ברכי האסלאם בכדי להכין את הרקע לזמן בו יוכלו לתפוס את השלטון. הקריאה, ההטפה, התעמולה והטמעת המסר בהכרתם ובלבבותיהם של המאמינים נתפסת אצל "האחים המוסלמים" ככלי וכדרך הפעולה העיקרית במאבק באימפריאליזם התרבותי ולמען כינונה מחדש של החברה האסלאמית הנאותה. לרשותם עומדים אפיקים דמוקרטים שונים, אותם הם מנצלים היטב: במות המסגדים, הביטאונים, הספרים, הקלטות, מפגשי הלימוד וההרצאות וכן המעשים הוולונטריים. קשורים בה גם אנשים – מטיפים, הוגים ופעילים. אלה הם אמצעי החברות וסוכניה, המתווכים בין תת-החברה האסלאמיסטית לבין ציבור היעד המוטו של הארגון, למי שאינו בקיא, הוא: "אללה הוא מטרתנו. הנביא הוא מנהיגנו. קוראן הוא חוקנו. ג'יהאד הוא דרכנו. מוות בדרכו של אללה הוא הנעלה בתקוותינו".

ניסיון המהפכה מזכיר במקצת את המהפכה באיראן ונפילת השאה ב-1979. אמנם באותה מהפכה, האייתולה חומייני החל לזרוע הרס ולטפטף ארס שנה לפני המהפכה עצמה, אך כמו במצרים, השאה, פאלווי, היה מדושן עונג, אדיש ואנמי לנוכח מתנגיו מבית ומחוץ. ב-1979 היה זה חומייני שנאם בפני ההמונים על שחיתיות של השאה, על התפרסויות, על מחירי יקרים ואבטלה. חומייני כמעט ולא הזכיר את האידיאולוגיה שלו בנאומיו. הוא טען שכשאיראן תהיה בידיו, איש הישר בעיניו יעשה. והנה כי כן, אנחנו עדים לשידור חוזר, הפעם במצרים. בתחילה, "האחים המוסלמים" לא התערבו כלל בהפגנות ובמהומות. הדחיפה שלהם בעיקר הייתה מוראלית. חלק מההנהגה אף התראיין לכלי התקשורת והצהיר שהם לא מעוניינים להיכנס לעימותים עם המשטרה והצבא וכמו כן, אין להם שום אינטרס לשלוט במצרים (מזכיר גם את הנאום לאחרונה של נסראללה, לאחר ש"המליך" את מיקאתי לראשות הממשלה). אלא שככל שהזמן חלף, השפעתם על ההמון הלכה והתעצמה והארגון נטמע עמוק בתוך המהומות ואף אנשיו רצו להתראיין - הפעם, מן הסתם, עם המון זעם בעיניים וכיוון ברור. "מובארק הוא סוכן ציוני", אמרו. "ישראל היא זו ששולטת בארה"ב ובמצרים", "מובארק מונע מאיתנו להתנגד לציונות, הוא היחיד שעוצר אותנו מלשנוא את ישראל", "ישראל היא אויב", אלו הם רק חלק מהביטויים שנשמעים לאחרונה מאנשים בארגון, והרוח הזו, הרוח של שנאה, שטנה ואפילו אנטישמיות מהדהדת ברחובות קהיר ומתפשטת כמו גלים ברוח.

אם וכאשר מובארק אכן ייכנע להמונים - מי צפוי להחליפו? אם תשאלו את המצרים, הם יגידו לכם בעצמם שאינם יודעים. הם בסה"כ רוצים שינוי. אל-בארדעי מסתמן כיחיד שיכול לשוות לעצמו פאסון של מנהיג יריב למובארק, אלא שאל-בארדעי חלש מדיי, לא סוחף, לא משלהב את ההמונים, לא כריזמטי. אל-בארדעי לא מצליח לנצל את המומנטום שמוגש לו על מגש של זהב. על רקע עובדות אלו, קשה לראות בסופו של דבר את המהומות המצריות מסתיימות במהפכה של ממש - במקרה הטוב, כפי שכבר קעה, כינון ממשלה חדשה ושינוי מדיניות בכלכלה המצרית. כשאין קונצנזוס סביב מעומד מסוים שיכול לרשת את מקומו של מובארק ולהביא שינוי, זהו מתכון לאנרכיה ומלחמה פנימית וחיצונית ולא בטוח כלל שהמצרים מוכנים לכך - בעיקר לאחר יותר משבוע שבו המדינה הייתה משותקת והכלכלה קפאה.

ובכל זאת, אם אכן תהיה זו מהפכה, ואל-בארדעי יעלה לשלטון, מדובר בבשורה מרה עבור מדינת ישראל שכן הברית בינו לבין "האחים המוסלמים" תתחזק והם יזכו למקום של כבוד בפרמלנט הבא וזו מהסיבה הפשוטה - שלקחו חלק במהפיכה והעם ירצה את הצד המנצח כמוביל בממשלה. לא זאת בלבד, אל ברדעי זוכה לתמיכה גורפת מצד "האחים המוסלמים" שיודעים היטב את מי לחבק ומתי.

בסופו של יום, נפלית מובארק היא סכנה של ממש להסכם השלום על מצרים, לשיתוף הפעולה הכלכלי עימה ובהפיכת מצרים למדינה פונדמנטליסטת בסגנון לבנון שבו ארגון טרור חבר בפרלמנט וקובע סדר יום. ואילו בכל הקשור לחוסני מובארק - הוא כבר יודע היטב מי עומדת לצידו בזמנים הקשים ולא זונחת אותו. ארה"ב הראתה את פרצופה האמיתי כשתמכה בפומבי בהפגנות להדחתו. מנגד, מדינת ישראל שותקת ומובארק, אם יישאר בתפקידו, יידע היטב למי להודות ואיך וזו תהיה הזדמנות מצוינת להידוק הקשרים ולהקמת פרויקטים משותפים. על כן, רבותיי, נותר לנו רק דבר אחד- להחזיק אצבעות לחוסני מובארק.