יום שלישי, 12 בינואר 2010

מדיניות החוץ בתיק "טורקיה"

ההתרפסות הזולה בפני ממשלת טורקיה בהחלט לא מובנת לי. האם ההשוואות לנאצים, רוצחים, חוטפי תינוקות ושאר פרי דמיונם של אותה טורקיה "הטהורה" ו"הנאורה" לא מספקות רמז עבה דיו?
עוד בתקרית הראשונה שגרמה ל"התפוצצות" היחסים בין טורקיה לישראל באופן חצי פורמלי (הרי האנטישמיות של ארדואן וחבר מרעיו החלה עוד בתחילת כהונתו), כאשר הטורקים השוו את חיילי צה"ל לנאצים בעלי לב של קרח (הסצינה של חייל צה"ל יורה בילדה קטנה לאחר שזו מתחננת אליו לחוס על חייה בהחלט ריגשה רבים בעולם, אך לא אותנו), מיהרו "לוחמי החופש", שר הביטחון, אהוד ברק וחברו הטוב, פואד בן-אליעזר, לבצע גיחה קטנה לטורקיה על מנת להפשיר את היחסים.
ופה בדיוק נעוצה הבעיה - ממדוע ההפשרה?! מדוע אנחנו, הישראלים, סליחה - "הנאצים", צריכים לטוס עד לטורקיה ולנסות להגיע להסדר?! מדוע ההתרפסות הכל כך מוכרת שלנו?!
הדבר לא מובן בעליל.
הגיע הזמן לעשות סדר במדיניות החוץ של מדינת ישראל - ותאמינו או לא = טורקיה "משחקת לידיים שלנו". טורקיה היא זו שנותנת לנו אפשרות לחזק את כח ההרתעה שלנו בעולם. ובמקום למנף את ההזדמנות הזו ולהציג את המדינה כחזקה, לא מפחדת מדבר, מגינה על שמם הטוב של חייליה (הצבא המוסרי בעולם, בלי צל של ספק בכלל) ושומרת על האינטרסים שלה עצמה - קיבלנו סטירה בפרצוף מלא אחר - שר הביטחון שלנו, אנו.
ליברמן לא יכול לבד, זה בטוח. ראש הממשלה, בנימין נתניהו עוזר קצת, בצורה הכי דיפלומטית שאפשר, אך זה לא מספיק.

והנה השבוע, שוב סדרת "איכות" טורקית המעניקה הפעם את הכינוי "חוטפי תינוקות" לסוכנות הביון הישראלית, המוסד.
אך הפעם - ישראל "לא שקטה על השמרים".
היה זה סגן שר החוץ, דני איילון, שקרא מיד לשגריר הטורקי שנמצא בישראל, אחמט אוגוז צ'ליקול, למשרדו והטיח בו דברים קשים.
לא זאת בלבד! סגן שר החוץ, איילון, הושיב בכוונה את השגריר הטורקי על כיסא נמוך לעומת שלו, זה מול זה.
אם יש דבר שמשפיל את האומה המוסלמית, הרי שמדובר ביחס הגובה. האיסלאם, מבחינתו, מצווה תמיד על נתיניו לשבת הכי גבוה שאפשר, יותר מכולם. ההשפלה הכי גדולה שטורקיה יכלה לספוג, הגיעה אתמול היישר ממשרדו של סגן שר החוץ הישראלי.
הפעולה עצמה היא פעולה טובה. אפילו מצוינת. זה בדיוק מה שעם ישראל רוצה להרגיש - עליונות וחוזק. במיוחד על מדינה עוינת עושה השוואת קיצוניות ברמות שלא ניתן לתאר.

אך אליה וקוץ בה.
אמנם הפעולה הייתה חיונית והמסר הועבר בצורה הכי נכונה שיש, אך סגן השר עשה טעות קריטית אחת והיא - להודות בפרהסיה, קבל עם ועדה, על מעשיו.
זה משהו אחד לבצע את הפעולה ולרמוז בצורה ברורה בדרך הסיטואציה עצמה ומשהו אחר לגמרי - לתרגם את המהלך.
אני לא חושב שיש מישהו שלא הבין את גודל המהלך האסטרטגי הנ"ל, מסופקתני.
אותם העיתונאים שבאו לפגישה, ביקשו מהשניים ללחוץ ידיים, ואיילון סירב - טעות ראשונה.
"העיקר שיראו שהוא יושב נמוך ואנחנו גבוה ושיש פה רק דגל אחד, ואתה רואה שאנחנו לא מחייכים", סינן סגן השר בעברית, לעיניי המצלמות והמיקרופונים - טעות שניה.

ובכן, אנחנו בדרך הנכונה אם נמשיך כך. בדרך הנכונה להחזיר את כח ההרתעה למדינת ישראל ולהראות לעולם ש"בובת הסמרטוטים" שהייתה בעבר, הפכה לרובוטריק מסוכן ועצבני.
ישראל לא רגילה לבצע מהלכים אסטרטגיים של התקפה, לכן יהיו טעויות בדרך, בדיוק כמו של סגן שר החוץ, דני איילון. אך קו המחשבה, הוא - הוא הקו שללא ספק יועיל לנו בעתיד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה