על ההבדלים בין לבנון ומצרים, בעניין הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם

פטרול אווירי של הכח הרב לאומי בסיני. ההבדלים בין לבנון ומצרים הם גם מדינתיים וגם פוליטיים.

רבות דובר ומוזכר בעניין אכיפת השלום והביטחון בגבולות הבינלאומיים של מדינת ישראל ומדינות ערב - בעיתות "האביב הערבי" והתהפוכות בעולם הערבי - על ידי הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם . בפרט עולה לאחרונה השוואה בין הגבול הלבנוני, שם מוצב כח יוניפי"ל של האו"ם, לבין הגבול הדרומי - שגועש ורוחש לאחרונה, בעקבות התרופפות המשילות המצרית בחצי האי סיני - MFO.

ההשוואה מדברת על כך, שבדומה לכך שהגבול הצפוני לא נאכף על-ידי הכח הבינלאומי - שאכן לא מצליח והצליח לעצור את התחמשות חיזבאללה ותוקפנותה בגבול - כך יהיה עתידו  וגורלו של הגבול המצרי, נוכח ההתפתחויות האיזוריות והמקומיות במצרים, לאחרונה.אך כשבאים להשוות בין שני המקרים, יש לזכור דבר אחד. בעוד שבלבנון אין שום משילות עצמאית ובפועל, מי ששולט במדינה הוא ארגון החיזבאללה (רש הממשלה הלבנוני, מיקאתי, הוא נציגו ומועמדו של החיזבאללה) - שהוא, כאמור, סניף של משמרות המהפכה האיראניים וכח אל-קודס - במצרים יש אכן משילות, ועוד משילות ביטחונית-צבאית (המועצה הצבאית העליונה).

אמת היא שמוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, שזה עתה נבחר לנשיאות מצרים, הוא גם כן נציגו של ארגון מוסלמי קיצוני. אך כוחו מוגבל כמעט במלואו ומי שאחראי ליחסי חוץ וביטחון - לעת עתה - הוא אך ורק הצבא המצרי.יש לקוות ולהערכתי הדבר אכן יישאר על כנו, כי החוקה החדשה תמשיך את ההגבלות על מורסי בענייני חוץ וביטחון ותעניק לו במקום סמכויות פנים נרחבות.

בעוד שלבנון, דה-יורה, היא שחקן מדינתי, דה-פקטו - היא למעשה שחקן בין מדינתי. לבנון היא מדינה הנשלטת בידי ארגון טרור ועל כן, היא מרשה לעצמה , וסביר להניח שתרשה לעצמה (אם כי לא בעת הנראת לעין, בשל אינטרסים כאלו ואחרים שאותם לא אפרט במאמר זה) להפר הסכמים בינלאומיים וליזום תוקפנות בגבול ובשטח הבינלאומי.מצרים, מנגד, ולמרות שינוי אופי המשטר לאסלאמי הדוק, היא עדיין מדינה ריבונית.וחשוב להזכיר את ההבדלים.
מכיוון שלבנון היא לא ריבונית כלל. מדינה שלא מסוגלות להפעיל סמכות עליונה ומתפקדת כבובה איראנית-סורית, היא לא ריבונית ולא יעזור שום ייצוגיות פסבדו-שלטונית.מצרים היא כן ריבונית וככזאת, היא מחוייבת להיטיב עם אזרחיה ולכבד הסכמים בינלאומיים ובריתות - כחלק מהרצון שלה לשפר את תדמיתה בעולם ואגב כך, לקבל הלוואות לשיפור המדינה מגורמים מערביים ואסלאמיים מתונים (עדיפות לקבל הלוואות והטבות מערב הסעודית הסונית ולא מאיראן השיעית, המאיימת על ההגמוניה האיזורית).

בנוסף, יש להזכיר את המודל הירדני ואת תיאומי הביטחון השוטפים בין כוחות הביטחון הירדניים לבין כוחות הביטחון הישראליים - לאורך שנים, בעניינים אסטרטגיים וטקטיים. זאת, כמובן, למרות האיבה שהרחוב הירדני רוחש לישראל.כך גם לגבי מצרים - ישנו שיתוף פעולה פורה מאוד ולאורך שנים, בין מערכת הביטחון של ישראל ושל המצרים.כך שאל לנו להמר כל כך בקלות על פריצת המסגרות הבינלאומיות והפקרת שיתופי הפעולה הביטחוניים בין המדינות.


בל נשכח שגם מצרים נלחמת באסלאם הפונדמנטליסטי, בסיני, מול אל-קעאידה וגורמי טרור עוינים אחרים, שפוגעים בריבונות, בתיירות ובכלכלה המצרית.על כן, לעניות דעתי, שימוש ציני על-ידי המצרים, בגבולות ובשטח הבינלאומי, אינו עולה בקנדה אחד, הן עם המדיניות-השלטונית המצרית לעתיד הקרוב, והן מבחינה מבנית-פוליטית (מדינה בעלת סמכות ביטחונית-מדינית, בניגוד למדינה ללא סמכות ביטחונית-מדינית).

כן - בהחלט שיש לתגבר את האיזור הדרומי, הן במשאבים כספיים והן אנושיים.יש גם להתכונן למצב בו החמאס יהווה מיליציה חמושה של האחים המוסלמים, כמו של המודל האיראני וכח אל-קודס וחיזבאללה, ששולטים בלבנון. יש להתכונן לתרחיש של מלחמה בעלת שתי חזיתות - הן מצד סוריה המעורערת והן מצד מצרים, במקרה שהצבא לא יצליח להמשיך ולהגביל את מורסי בעזרת החוקה. יש אפילו להתכונן לתרחיש אפשרי של ניתוק היחסים בין מצרים וישראל, וזאת על רקע תקיפה אפשרית של ישראל באיראן.


לכל אלו ישראל חייבת, כמובן, להתייחס ולהתכונן. אך מצד שני, יש לעשות הכל על מנת לשמר את ההסכם בין ישראל למצרים.מחוות בסגנון שחרור אסירים מצריים, החזרת המצרים כגוף מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי ושיתופי פעולה מודעיניים כבר נעשים על-ידי הממשלה הנוכחית וטוב שכך.הדבר יתרום לברית האסטרטגית-ביטחונית בין מצרים וישראל ויוסיף מוטיבציה לצד המצרי, לשמור על ההסכם (לפחות בפן הביטחוני, ואולי כתוצאה מכך, ישוב ויעלה קרנו של הפן הכלכלי, כבעבר, לכשהרחוב המצרי יירגע).

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

מועד קבלת ההחלטה בדבר הפכיתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה קרב ובא, ואיתו, כצפוי - שלל התנגדויות, קריאות לחרמות וזעקות יגון ותחינות רבות שעולות לפתחו של ראש הממשלה בצורך לסרב למהלך המתכונן, באמתלה שאין צורך בהקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, משיקולי תקציב. לא פוליטיקה, חלילה, המתנגדים טוענים.

התנגדותם של פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות מסוימות, כגון נשיא מכון וייצמן, פרופסור דנאיל זייפמן, כאמור, מתייחסת - לדבריהם - רק לפן הכלכלי.
ובכן, אם זו אכן הבעיה, אזי שתנוח דעתם של אותם פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות קיימות. לפני כחודשיים הבטיח שר האוצר, יובל שטייניץ, להנהלת המוסד באריאל, כי בקיץ הקרוב יוכרז המרכז כאוניברסיטה חדשה בישראל. בנוסף, הבטיח שר האוצר - כמו קודמו בתפקיד בעבר - אהוד אולמרט, כי תקצוב האוניברסיטה באריאל לא יבוא על חשבון האוניברסיטאות הקיימות כיום, אלא יימצא לו מקור תקציבי אחר. היש יותר ברור מכך?

יתרה מזאת, הקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, תשרת גם ובעיקר כמות נכבדת למדי של אזרחים צעירים - אשר שירתו/ משרתים בצה"ל ומשלמים מיסים כדת וכדין - וככאלו הנאלצים להוציא סכומי כסף גבוהים בהרבה, במכללות, מחבריהם הלומדים באוניברסיטאות, דבר אשר לא שוויוני בעליל ופוגע במה שחלק ניכר מאותם פרופסורים ואנשי רוח תומכים ומכנים "צדק חברתי".
אוניברסיטה נוספת תכניס תחרות אקדמית בריאה מול אוניברסיטאות נוספות בארץ וסטודנטים שלא יתקבלו למוסד מסוים, לא יצטרכו לשבור תכניות חיסכון או לרושש את הוריהם בכדי ללמוד במכללה יקרה. גם המכללות עצמן ייאלצו להפחית את שכר הלימוד והתחרות תגענה גם עליהן.

אך האם הסיבה של אותם מתנגדים היא אכן סיבה כלכלית גרידא, כפי שאלו טוענים?

אם הסיבה היחידה להתנגדות, הייתה כלכלית בלבד, מדוע חתמו אך לא מזמן 150 אנשי אקדמיה, על עצומה הקוראת "לא לקחת חלק בפעילות אקדמית המתבצעת באריאל ובמקומות נוספים מעבר לקו הירוק"? הרי בעצומה לא הוזכרה שום מילה אודות תהליך הפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה - תהליך שהחל כבר בשנת 2005.

"אריאל היא התנחלות בלתי חוקית וההתיישבות בה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולאמנת ז'נבה, שמדינת ישראל חתומה עליה", נכתב בעצומה, "היא הוקמה על שטח כבוש, כשבמרחק קילומטרים ספורים מתגוררים פלסטינים בכפרים ובמחנות פליטים, כאשר לא רק שהם אינם זוכים לנגישות להשכלה גבוהה, חלקם אף אינם זוכים למים זורמים. אלו שתי מציאויות שונות שיוצרות מדיניות אפרטהייד".

מבלי להתייחס לטעות המביכה שבהגדרת אריאל, ובכלל יו"ש, כשטח כבוש (דווקא סעיף 49 באמנת ז'נבה, קובעת בפירוש, שכיבוש חל רק אם המדינה הכובשת - במקרה של ישראל, משחררת - מעבירה את אזרחיה בכפייה לשטח הכבוש, מה שכמובן לא קרה מעולם), אין בעצומה, כמובן, שום מילה על הדו-קיום הנפלא השורר במרכז ועל ההרמוניה שמסתובבת לה במסדרונות הקמפוס, בין יהודים (בינהם רבים מן העדה האתיופית), ערבים, דתיים וחילוניים.

שנית, נדמה כי יוזמי העצומה וחותמיה, שכחו כנראה את הצהרות כל ראשי המדינה בעשורים האחרונים, על כך שאריאל היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, וככזאת, היא תישאר, באופן חד משמעי, בריבוונת ישראלית (לצד גושי התתיישבויות), בכל הסדר שבוא יבוא.

ומדוע, בעצומה שונה, עליה חתמו כאלף אנשי אקדמיה, חתני וחתנות פרסי ישראל, כנגד הפיכת המרכז לאוניברסיטה, לא הוזכר העניין הכלכלי המדאיג כל כך? באותה עצומה נכתב: "האקדמיה הישראלית שגשגה עד היום בזכות היותה חלק מחברה חופשית במדינה דמוקרטית. עירוב האקדמיה הישראלית באידיאולוגיה של כיבוש מערער את הקשר הזה ומאיים לפגוע ביכולת התפקוד של האקדמיה הישראלית".

פרופסור ניר גוב, ממכון ויצמן למדע - אותו מכון שלא מתנגד מסיבה פוליטית, כמובן - הוא זה שהפיץ את העצומה עליה חתמו כ-150 אנשי אקדמיה, לפני כשנתיים, וזאת כניצול המומנטום בעקבות חרם האמנים על היכל התרבות באריאל (ואולי גם חרם זה לא היה פוליטי?).
בראיון ל-mynet, גוב טען כי אינו יכול להתעלם גם מהנסיבות הפוליטיות: "המכללה באריאל הוקמה בשטחים כבושים", טען. "מדיניות זו שוללת את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ומובילה בהכרח לדיכוי אלים של האוכלוסייה הפלסטינית".

אמת, יוזמתו של פרופסור ניר גוב ממכון וייצמן, אין בה בכדי לשקף את המוסד עצמו, בכך אין ספק. אלא שהן יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, אלישע האס, והן שר המדע והטכנולוגיה, דניאל הרשקוביץ', קראו בזה אחר זה, לנשיא מכון ויצמן, פרופסור דניאל זייפמן, לקרוא את יוזמי החרם לסדר. שניהם, כמובן, נענו בשתיקה רועמת. ושתיקה, כידוע, כמוה כהודאה.

לאחר כ-5 שנים של עשייה אקדמית רבת מימדים ולאחר שנקבע על ידי ועדת הבדיקה של המל"ג, באופן חד משמעי, כי המרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון עמד בכל היעדים שהוצבו לו, ואף למעלה מכך, הגיעה העת לעשות צדק ולהפוך את המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה לכל דבר ועניין. למעשה, כל מי שלמד או לומד במוסד, יכול להעיד שהמרכז כבר שנים מתפקד כאוניברסיטה דה-פקטו. כעת, נותר רק להפוך את העניין לפורמלי. בואו נקווה שהפוליטיקה תישאר בצד - והפעם באמת.

הצחקתם את קלאודיוס

 לפני כשבועיים, החליטו בדנמרק ובדרום אפריקה, בהתאמה, ובהחלטה שרירותית, להטיל חרם על מוצרים מההתיישבויות ביהודה ושומרון ולמעשה לסמן מוצרים אלו. הסיבה לכך, לפחות על-פי דרום אפריקה היא ש"ממשלת דרום אפריקה מכירה במדינת ישראל רק בגבולות שסומנו על ידי האו"ם ב-1948".

החרם, אם כן, מגיע בכדי לנסות ולפגוע במדיניות "הכיבוש" הישראלית ולהפסיק את הפגיעה בערבים הפלשתינים שבשטחים אלו.

אלא שטענות לחוד ומציאות לחוד. הן ממשלת אפריקה והן ממשלת דנמרק היו צריכות לעשות שיעורי בית לפני שהכריזו בביטחון רב, הגובל ברברבנות, כי ישראל פוגעת באוכלוסייה "הכבושה" ביהודה ושומרון.
ההיפך המוחלט – מי שפוגע באותה אוכלוסייה חלשה ביהודה ושומרון, הן אותן מדינות בעלות מוסר כפול, שמבצעות חרמות, בחסות ארגון ה-BDS העולמי, שמנסה לפגוע בכלכלה הישראלית ולהוציא דיבתה רעה של ישראל בכל הזדמנות ו"תחת כל עץ רענן".

הנפגעים העיקריים ממהלכי החרמות הללו, הם כאמור, לא פחות מאותם אנשים, שעליהם, כביכול, המדינות "הנאורות" כגון דנמרק ודרום אפריקה מנסות להגן וללטף בכפפות של משי.

על-פי מועצת יש"ע, "באזור יהודה ושומרון ישנם 14 אזורי תעשייה ומפעלי חקלאות, הכוללים כ-800 מפעלים ועסקים. למעלה מ-17 אלף בני אדם מועסקים במגוון תחומים, כאשר כ-11 אלף מהם – ערבים תושבי יו"ש".

זאת ועוד, "על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, עובדים אלה משתכרים בסכום הגבוה פי שניים או שלושה מהמשכורת הממוצעת בשוק התעסוקה הפלסטיני וזוכים, בהתאם לחוקי מדינת ישראל, לתנאים סוציאליים מלאים. מעסיקים שניסו בעבר להתחמק ממתן תנאים אלה לעובדיהם הערבים, הועמדו לדין בבתי משפט ישראליים וחויבו לשלם כחוק".

ביש"ע מוסיפים, כי "בהתחשב במבנה החברה הערבית, המבוסס על משפחות רחבות ('חמולות'), ניתן להניח כי כל עובד שכזה מפרנס סדר גודל של שלוש משפחות הקרובות לו. בהתחשב בגודל המשפחה הממוצעת, ניתן לשער כי סביב הערבים פועלי התעשיות ביו"ש מרוכזים מעל ל-100,000 איש התלויים בהם מבחינה כלכלית.
מלבד זאת, סביב אזורי תעשייה אלו פורחת תעשייה משנית של הסעות, הובלה, אספקה, ציוד ושירותים המהווה מעגל שני של אוכלוסייה רחבה מאוד המתפרנסת משירותים אלה".

עייניכם הרואות. חרמות של מדינות ושלל פעולות אזרחיות נוספות ומגוונות "למען העם הפלסטיני הכבוש והנגזל", רק יעצימו את העוני, הדוחק והסבל הערבי, ויפגעו בדו-הקיום האמיתי ששורר בין החברות מבחינה כלכלית ומדינית.

הבעיה היא, שמדינות – בעיקר מאירופה - המושפעות מארגונים כגון ה-BDS  והקרן לישראל חדשה, אינן מתעניינות באמת ובתמים, כהוא זה, בזכויות האדם של הערבים ביהודה ושומרון.
חרמות הרי, הם רק טקטיקה ולא האסטרטגיה. המדינות הללו יעשו הכל בכדי לגרום נזק ולהביך את מדינת ישראל ואגב כך, לכרסם במעמדה בעולם.

אין ספק שחדשות אבסורדיות מעין אלו, מגמדות כמעט לחלוטין את הסיפור על קלאודיוס היפה, שבראותו כי התרנגולות הקדושות מסרבות לאכול, השליך אותן הימה וקרא: ״אם כן, שיישתו!״.
הקורבן לא באמת חשוב, גם אם, בשיא הצביעות, אותן מדינות פועלות למעשה בשבילו.

על המדינות המחשיבות עצמן כ"נאורות" להסיר לאלתר את החרמות למינהם ולאפשר לערבים-פלשתינים להתפרנס בכבוד ולקיים קשרים ידידותיים עם המתיישבים היהודיים ביהודה ושומרון. כל פעולה אחרת תקרין צביעות ועוול המשוועים לתיקון מוסרי.

הפיתרון המושלם - לכולם

בשקט-בשקט ומבלי לעורר כל חשד קטן, ראש הממשלה גיבש פיתרון אסטרטגי, שמצד אחד יביא לפריחת היישוב בבית-אל ומצד שני, ירתיע את עמותות וארגוני השמאל, שמציפים זה מכבר את בג"ץ, בעתירות הנוגעות להתיישבויות ביו"ש. בכך, למעשה, ייתר את הצורך בחקיקת חוק שתוציא דיבתה של ישראל רעה בעולם ותציג אותה כמדינה לא-דמוקרטית.

 ראש הממשלה שוב עשה את זה. בשקט-בשקט ומבלי לעורר כל חשד קטן, בנימין נתניהו גיבש פיתרון אסטרטגי, שמצד אחד יביא לפריחת היישוב בבית-אל ומצד שני, ירתיע את עמותות וארגוני השמאל, שמציפים זה מכבר את בית המשפט הגבוה לצדק, בעתירות הנוגעות להתיישבויות ביהודה ושמרון. בכך, למעשה, ייתר את הצורך בחקיקת חוק שתוציא דיבתה של ישראל רעה בעולם ותציג אותה כמדינה לא-דמוקרטית.

אותם ארגונים ועמותות, כאמור, גורמים להצפה בבבג"ץ ומציגים עתירות שונות ומשונות בדבר קובלנות של בעלים ערבים, שטוענים לקרקע מסוימת, שעליה נבנות, או נבנים יחידות דיור בהתיישבויות של יהודה ושומרון.
למרות הקלחת הרותחת ש"נשפכת" על ראש הממשלה, לילות כימים – בייחוד בתקשורת הישראלית - נתניהו מציג שוב ושוב פתרונות הולמים שמאזנים בין כל הצדדים במשחק.
כך גם הפעם, בסוגיית גבעת האולפנה, ראש הממשלה הראה מנהיגות וקור רוח והוכיח שניתן למצוא פיתרון שיאזן בין שלטון החוק להתיישבות ביו"ש, בסוגיה שהיא כל כך רגישה מבחינה משפטית, מדינית וביטחונית.

נזכיר, כי היה זה שופט בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק,  שהרחיב את זכות העמידה כבר בתחילת שנות השמונים וקבע כי גם עמותות וארגוני זכויות למינהם, יוכלו לעתור לבג"ץ כנגד המדינה.
התוצאה הייתה ברורה וצפויה – ארגוני זכויות אדם ומיעוט, בעיקר מהשמאל, הציפו ומציפים את בג"ץ בעתירות כנגד בנייה בלתי חוקית של המדינה בחלק מההתיישבויות, בתואנה כי המבנים נבנו על קרקע פרטית של ערבים.

חשוב להדגיש, אפוא, כי חלק לא מבוטל מהעתירות מתבסס על נתונים בעייתיים, מכיוון שהחוק ברשות הערבית-פלשתינית אוסר על מכירה או תיווך של אזרח ערבי-פלשתיני ליהודים, מהארץ או מחוץ למדינת ישראל.
התוצאה – עסקאות שלמות שלא נכנסות לטאבו הישראלי, על מנת שהמוכרים הערבים לא ייתפסו ויישפטו לעונש מוות.

על כן, עסקאות שנידנות בעתירות בבג"ץ הן לפעמים מאוד בעייתיות ודא-עקא, גם הבג"ץ חשוף לטעויות.
כך למשל הוכח במגרון, לאחר שבג"ץ פסק על המדינה שיש לפנות את היישוב, אף על-פי שהעותרים לא מצאו בעצמם את הבעלים של אותה קרקע, כביכול, עד היום ולמרות שבדיון בסוגיית הפיצויים, בג"ץ דחה את העתירה של הארגונים, מאותה סיבה.

ובכל זאת, ישנן עתירות שבהחלט מוצדקות ועל בג"ץ למנוע את הפגיעה בחוק ולשמור על זכויות המיעוט.
גבעת האולפנה היא אחת מסוגיות אמיתיות, שבהחלט מציגה בעיה מוסרית וחוקית.
בניגוד למקרה של מגרון, שבו הודיעו ללא כחל וסרק כי הקרקע נקנתה כדת וכדין, הסוגיה בגבעת האולפנה שונה. על-פי פרסום ב"הארץ", "יזם שכונת האולפנה בבית אל, יואל צור ,הודה שידע כי מדובר בקרקע פרטית-ערבית" וכן, "זוג המתגורר בשכונת גבעת האולפנה טוען כי רכש את הדירה בתום לב".
על פניו, מדובר, אם כן, בהחלטה צודקת של בג"ץ, הפעם.

עקב כך, נדרש ראש הממשלה לטפל בסוגיה העדינה והמתוחה הזו, כאחד המזדהה עם אידאולוגיית ההתיישבות ביו"ש מחד וכאחד המכבד ודואג לשלטון החוק מאידך.
התעלמות מפסיקת בג"ץ, כמוה הייתה כהודאה אנטי-דמוקרטית מובהקת הנוגדת את שלטון החוק ומאירה את בית המשפט באור מגוחך ולמעשה, מייתרת את פסיקותיו.
כראש ממשלה, בנימין נתניהו מחויב לדאוג לפשר, למתן, להגיע לעמק השווה. לשלב בין הרשויות והמוסדות ולהיות המבוגר האחראי.

ואכן, ממשלת נתניהו קיבלה החלטה מוקדמת כבר בראשיתה – יורחבו ההתיישבויות, אך לא תהיה בנייה על קרקע ערבית-פרטית.
ובצדק. מי משעודד בנייה על קרקע פרטית של ערבים, מוציא שם רע להתיישבות. המתיישבים אינם פורעי חוק, אינם גזלנים ואינם "כובשים". הם אינם כפי שחלק מסוים מהאוכלוסייה – מימין ומשמאל - מנסים לתאר אותם.
אם יש עיוות, כפי שמצאה הפרקליטות וכפי שהודו בעצמם התושבים, יש לתקנו ולשפר את המצב.

ולכן, בהחלטתו של ראש הממשלה, להעתיק את הבתים ביישוב בית-אל למיקום סמוך, על אדמות מדינה, נתניהו למעשה שמר על כבודו של בית המשפט, על תדמיתו ועל שלטון החוק בכללותו.

בסיכומו של דבר, ואם אכן יחליט ראש הממשלה להעתיק את השכונה למקום סמוך ועל כל בית שיזוז, תקבל בית אל עשר דירות חדשות, המשמעות פשוטה - תוספת של יותר מאלף תושבים להתנחלות בית אל.
הפיתרון המוצע הוא האנושי ביותר, החוקי ביותר והרציונלי ביותר, המאפשר, מצד אחד שמירה על החוק הישראלי ומצד שני, שגשוג ופריחת היישוב בבית אל עשרות מונים.
הבתים יועתקו לקרקע של המדינה ובנוסף, ההתיישבות תורחב. כל הצדדים מרוויחים.

כשמסתכלים על החלטתו של ראש הממשלה, במבט כולל ורחב, ניתן להבחין כי היא לא טומנת בחובה רק שגשוג ופריחה להתיישבות בבית-אל, בטווח הארוך, אלא גם מכילה בתוכה הרתעה חסרת תקדים המכוונת לארגוני ועמותות השמאל.
אם ימשיכו לעתור, כך נתניהו, הם יקבלו יותר בנייה. הפוך על הפוך. על כל עתירה שתתקבל, ראש הממשלה יפצה בבנייה כפולה, במקרה הרע וביחס של בניין אחד לעשר דירות במקרה הטוב.
בדיווח שהתפרסם באתר "הארץ", ביום ראשון (3.6.2012), נכתב כי בישיבת הממשלה, נתניהו הודיע על מטרתו ל"גבש מנגנון שימנע תביעות עתידיות". מדובר במסר חסר תקדים של ראש ממשלה, שמוכן ללכת רחוק מאוד בשביל מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, וכל זאת, כמובן, בכפוף לחוק הישראלי.

לצד כל הטיעונים על שלטון החוק, בל נשכח, כמובן, שלהחלטת ראש הממשלה לקיים את הדין ולציית לבג"ץ (במקום לבצע חוק "עוקף בג"ץ"), יש השלכות גם בהיבט הביטחוני.
שיתוף פעולה עם העולם, ללא פגיעה באינטרס הישראלי ובהתיישבות ביו"ש, כפי שמשתקף מהפשרה שהציג ראש הממשלה, והימנעות מתסיסה מיותרת - בעיקר בתקופה בה מאמצי העולם מול איראן נחלשו לאין ערוך - היו רק מזיקים עוד יותר למאמץ הדיפלומטי והביטחוני אל מול פרויקט הגרעין האיראני.
ראש הממשלה חייב לצידו את כל מעצמות הועלם, ואלו לא רואים ויראו בעין יפה, את התנגדותו של נתניהו להחלטות בית המשפט הגבוה לצדק.

ראש הטופס

ישחקו הנערים לפניו – על התרגיל המבריק של נתניהו

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באחד המהלכים המבריקים שנראו במחוזותינו.

 ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוכיח אמש, בעזרת אחד התרגילים המבריקים ביותר שנראו במערכת הפוליטית לדורותיה, שהוא למד-גם למד מהקדנציה הקודמת שלו וכעת, אין לאף אחד שום ספק בדבר יכולותיו הפוליטיות. בשל יותר, בוגר יותר וחד יותר. כמו שועל וותיק, שרובץ בצד ונהנה לראות כיצד הצעירים מסביבו מנסים לצוד בשיא האדרנלין ובהצהרות יהירות, אך חוזרים בידיים ריקות, כך ישב ראש הממשלה במשרדו וגיחך לעצמו בזמן שקרא, הבוקר, את הכותרת של "ידיעות אחרונות": 'נתניהו במלכוד'.

ומה קרה בפועל? נתניהו, השועל הוותיק, פשוט נכנס ללול, לקח כמה תרנגולות שרצה ויצא חיש מהר, אגב קורס מזורז לצעירים שהביטו בעיניים משתאות.

רק שלשום בערב, עמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על הבמה בגני יהושוע, בכנס של ועידת הליכוד, והצהיר בביטחון ש"יש לגשת לבחירות בהקדם האפשרי". עיתוני סוף השבוע כבר הכינו כתבות עומק על היועצים האסטרטגיים שהולכים לתת את הטון בבחירות הקרובות ועל איך כל העסק בכלל עובד, הלוביסטים כבר נכנסו לכוננות וחברי הכנסת עצמם הסתובבו באווירת אס"ק (אווירת סוף קורס) ונפרדו אחד מהשני במסדרונות הכנסת. ח"כ שאמה הכהן, לדוגמא, מיהר לפרסם הצעת עבודה קולקטיבית בפייסבוק, והציע 1500 ש"ח למי שיציע לו את הסיסמא הטובה ביותר לקראת הפריימריז בליכוד.


נתניהו אינו האדריכל היחיד של "התרגיל המבריק"

כל זה קרה, בזמן משא ומתן חשאי, שהיה גלוי רק למעטים בלבד. נתניהו לא פעל לבד. האדריכל לצידו היה – איך לא, אהוד ברק.
השניים, צמד BB, התקרבו אחד לשני בצורה חסרת תקדים בשנים האחרונות. אולי זו האחווה של סיירת מטכ"ל, אולי זה הפיקוד של ברק על נתניהו שעדיין מהלך קסמים על ראש הממשלה, ואולי, אולי זה בגלל מטרה משותפת וגדולה. מטרה כל כך גדולה, שניתן יהיה להשאיר בצד את כל האידאולוגיות ולדבוק לאיש אחד.
נתניהו וברק מעריכים אחד את השני, מאוד. אין זה סוד שראש הממשלה היה רוצה לראות את אהוד ברק כשר ביטחון, גם לאחר הבחירות שהיו צריכות להיערך. לשניים תפישות ביטחון ומדיניות חוץ דומות מאוד. שניהם בעלי שכל חד וחריף, אסטרטגיים מהמעלה הראשונה. אך נתניהו, לדאבון ליבו, נבלם בועידת הליכוד ביום ראשון ולא קיבל את מה שרצה (הצבעה גלויה). יכול להיות שזה הקש ששבר את גב הגמל עבור ראש הממשלה ובאופן אבסורדי, הביא להמשך כהונתו של ברק כשר ביטחון על אפם וחמתם של רוב חברי המרכז.
אמת, רוב חברי המרכז לא רצו את ברק כשר ביטחון אחרי הבחירות. כעת הם קיבלו אותו בתור שר ביטחון בלי בחירות.

הנהנים העיקריים מ"התרגיל המבריק" – מופז בפנים

שר הביטחון, אהוד ברק, הוא ללא ספק אחד מהנהנים העיקריים של ממשלת האחדות.
מבחינת ברק ומפלגתו, “העצמאות”, מדובר בהסכם קואליציוני שמשאיר את שר הביטחון בעניינים, עוד קצת זמן מעל המים – וכך, כמובן, גם את המפלגה עצמה.
מפלגת "העצמאות", ככל הנראה, לא הייתה עוברת את אחוז החסימה וכנראה גם לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות בעוד שנה וחצי. עבורה, זה עוד קצת זמן מסך ותו לא. ברק, מבחינתו, יכול לנסות ולגבש מעכשיו תכנית לחבירה לליכוד, או אפילו לפתוח דף חדש ב"יש עתיד" של יאיר לפיד וכך לנסות ולהמשיך בתור שר ביטחון גם בקדנציה הבאה (לפיד כבר עושה סימנים של כניסה לממשלה הבאה).

נהנה נוסף מהתרגיל המבריק של בנימין נתניהו ואהוד ברק, הוא אלי ישי, שהאוויר החם של אריה דרעי נושף בעורפו. כניסתו של דרעי בחזרה לחיים הפוליטיים, איימה להסיר מש"ס כמה וכמה מנדטים ואולי אפילו להדיח אותו מכס השלטון למטרת חזרתו של דרעי ליו"ר התנועה.
כך או כך, ההסכם מעניק לאלי ישי זמן התארגנות פוליטית וניסיון לגבש את הזהות החרדית-מזרחית של ש"ס ובד בבד, לפזול לחרדים-האשכנזים.

בניגוד למה שנראה, דווקא שאול מופז נכלל ברשימת המרוויחים של התרגיל המבריק.
נכון, מופז אמנם עשה מעצמו צחוק קבל עם ועדה ו"נחבט" בשעות האחרונות (וכך יישאר בזמן הקרוב) מכל כיוון תקשורתי ואזרחי, אך בסופו של דבר, יו"ר האופוזיציה שלא הספיק לתת נאום אופוזיציוני בודד, ביצע החלטה שקולה, אחראית ורציונלית מבחינתו.
מופז הבין היטב, שנתניהו למעשה חישק אותו ולא הותיר לו שום ברירה.
מצד אחד, הוא קרא וראה את הסקרים האחרונים, שניבאו למפלגת "קדימה" בין 9-11 מנדטים ומשמעות הדבר הייתה ברורה – התרסקות מוחלטת וטוטלית, שאולי תאיים על המשך קיומה של המפלגה. מצד שני, מופז ידע שנתניהו לא השאיר לו יותר מדיי זמן פנוי לשקם את המפלגה ההרוסה והמפורקת ולנסות להבריא אותה לקראת בחירות מסודרות.
בנוסף, אם ייכנס לממשלה יעשה מעצמו צחוק, בעיקר לאחר שהצהיר בביטחון וביומרה, על כוונתו להחליף את ראש הממשלה, נתניהו.

ובכל זאת, בעוד שבאפשרות הראשונה, סביר להניח שעתידה של קדימה לא היה מובטח, לאחר הבחירות, באפשרות השנייה מופז מעניק למפלגת קדימה שנה וחצי של אוויר ובכך מחייה אותה. הוא מעניק שנה וחצי של ניקיון וסדר במפלגה, שנה וחצי של ניסיון להגיע שוב ללב הבוחר ולהחזיר את קדימה למצב של מעבר לגסיסה.
ופה שוב, נכנס הפרדוקס – כי מי ייבחר במופז לאחר שזיגזג בצורה כל כך גסה ופראית והוכיח שמילה שלו, זה לא מילה? אך מצד שני – קדימה כנראה לא הייתה שורדת מעבר לבחירות שהיו אמורות להיערך. החלטה קשה, אין ספק. לא היינו רוצים להתחלף היום עם שאול מופז, זה בטוח.

ומה השיג ראש הממשלה מהסיפור?

וכמובן, אחרון (יותר נכון, ראשון) המרוויחים, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו.
נתניהו מבחינתו ביצע תרגיל פוליטי מדהים. אפשר להגיד, בנקל, כי נתניהו המציא אמש את הפוליטיקה מחדש. כפסל מיומן, נתניהו משתמש בפוליטיקה הישראלית כחומר גלם ומעצב אותה כרצונו. חלק עיקרי מכך, נובע בין היתר בעקבות מה שנכתב כבר מעלה – הניסיון, החוש והוותק הפוליטיים, שנוספו לו בקדנציה הנוכחית. במצב דומה, בקדנציה הקודמת, נתניהו לא היה מסוגל לבצע מהלך כזה ואולי אפילו לא היה ניגש לבחירות במקום, ומפספס אלקטורט רב ומשובח.

בקדנציה הזו – הכל שונה. נתניהו אינו נלחץ מהתקשורת הכל כך עוינת אותו, הוא גם לא נלחץ מאובמה. הכל ענייני, שקול, אחראי. לא לחינם סיגל לעצמו תכונות ושיווה את עצמו כמבוגר האחראי (לצד ברק).

והנה כי כן, הרצון ליציבות שלטונית מבחינת נתניהו גבר על היצר לממש את האלקטורט הרב שחיכה לו. נתניהו מבין, בשכלתנות ובראייה אסטרטגית, שאחרי שיצרף את מופז (שמצידו הצהיר שוב ושוב כי לא ייכנס לממשלה וכינה את ראש הממשלה "שקרן"), הוא למעשה ישאיר בבחירות הבאות את הזירה רק לעצמו.
בהתחשב בכך שיחימוביץ' מזוהה רק כדמות חברתית גרידא – מה שלא הוכיח את עצמו בבחירות בישראל מאז ומעולם – ובכך שהיא גם איננה מצליחה למתג את עצמה כמנהיגה, ובהתחשב שהסיכול הממוקד שנעשה וייעשה למופז – וספק אם יישכח – ימחק אותו סופית בתור אלטרנטיבה, נתניהו, למעשה, משאיר את עצמו כאופציה למנהיג האמיתי, היחיד, הוותיק ובעל הניסיון, שמתמחה בכלכלה, ביטחון, מדיניות חוץ וגם ברווחה (אי אפשר להתכחש להישגי הממשלה החברתיים שנעשו עד כה).

מעבר ליציבות השלטונית – לאורך זמן – ראש הממשלה הצליח לגבש ממשלת אחדות, תמורת כמעט שום דבר. מופז קיבל בהסכם את ועדת החוץ והביטחון (שכבר הייתה בידו), ועדת הכלכלה (ובכך, למעשה, נתניהו מעביר את תפוח האדמה הלוהט של "הצדק החברתי" לידי קדימה. כאילו שלא חסרות לה גם כך צרות) ועוד שתי ועדות מסוימות. בנוסף, מופז ימונה למשנה לראש הממשלה ולחבר בקבינט המדיני-ביטחוני (היתרון האמיתי היחידי מבחינה אישית).

הדבר יעניק לממשלה אפשרות של התנהלות עצמאית, חסרת עכבות ופניות, וכזו המתעסקת בנושאים המרכזיים והגדולים, מבלי להיכנע לסחטנות של מפלגות סקטוריאליות, כדוגמת ש"ס. כך ניתן לפעול בחופשיות, ללא חשש ולממש את היכולות האמיתיות של הממשלה.

כמובן, שיש גם את הנושא האיראני. ראש הממשלה, בהסכם האחרון, הבטיח לעצמו חלון הזדמנויות חשוב ביותר, ללא לחץ של זמן או לחץ אלקטורלי-פוליטי, על מנת שישראל – והיה ותצטרך – תבצע תקיפה צבאית באיראן.
לישראל, כאמור, יש תקופת זמן מסוימת, שבה ניתן יהיה לבצע תקיפה בצורה ובזמן האופטימליים. הזמן המקורי היה אמור להיות מאוקטובר(אחרי הבחירות) ועד נובמבר (זמן בחירת הנשיאות בארה"ב). כעת, נתניהו הרוויח עוד ארבעה חודשים, שבהם המערכת יכולה להתכונן טוב יותר, לכל תרחיש אפשרי.

ויש גם מפסידים

המפסידה העיקרית היא ללא ספק יו"ר מפלגת "העבודה”, שלי יחימוביץ', שלא תצליח לממש את האלקטורט שכנראה היה מובטח לה, על-פי הסקרים האחרונים.
העבודה הייתה אמורה לגדול לכד-15 מנדטים, לפחות. כעת, משלא מומשו האלקטורלים, יחימוביץ' תצטרך להזיע באופוזיציה בכדי לשמור את המצביעים הפוטנציאליים על אש קטנה. אך כידוע, בפוליטיקה, כמו בספורט – למומנטום יש תפקיד מכריע וקריטי. יחימוביץ' תצטרך לעבוד קשה, ממש קשה, בכדי להישאר בתודעה הציבורית וגם אז, מאוד יכול להיות שמופז ישפר וישקם את עצמו ואת מפלגת "קדימה" ובתסריט כזה, “העבודה" תאבד מכוחה הפוטנציאלי. ובכלל, מספיק שמופז יירד מ-29 מנדטים, ל-12-13 מנדטים – אפילו יהיו 11 מנדטים – מפלגת "העבודה" לא תרוויח כמעט דבר מההסכם, בסופו של דבר.

לצידה של יחימוביץ', נמצא כמובן גם יאיר לפיד ומפלגתו "יש עתיד". הסקרים מראים בבירור שלפיד נשחק בכמות המנדטים מסקר לסקר.
אם בתחילה קיבל 20 מנדטים (סקר שנערך בינואר, על-ידי "פאנלס"), בסקר האחרון שנערך על-ידי מינה צמח, לפיד קיבל כבר 12 מנדטים.

אין ספק שלפיד ייצג עם כניסתו יותר גל של פופוליזם מאשר רצינות ומקצועיות ולאט לאט הדבר נחשף לציבור הרחב. תוצאות הסקרים בהתאם.
לפיד, שכבר תיכנן להיכנס לממשלה, יצטרך לסגל לעצמו טונות של סבלנות לקראת הבחירות הבאות ויצטרך, גם, לעבוד שעות נוספות – ולא דרך הפייסבוק – בכדי לנסות ולשמר כמה שיותר מנדטים.

אם ימשיך בהתנהלותו המרשימה, ובעזרת הקמת ממשלת האחדות, ראש הממשלה צפוי לקבל תמיכה רחבה הרבה יותר בקרב העם – שמבין היטב שנתניהו הוא היחיד שיכול להנהיג ברצינות ובאחריות את המדינה, בימים כה קריטיים לביטחון ולכלכלה, מה שיכול להיות ויעביר מנדטים נוספים מ"יש עתיד" למפלגת השלטון, “הליכוד".

לא מספיק לזכור

  היום, ערב יום השואה לשנת 2012, ומחר, יעמוד עם ישראל ואיתו היהודים בשאר התפוצות, ויחזור על הביטוי השגור בפי כל: "לזכור ולא לשכוח".

אלא שביטוי זה, החוזר על עצמו פעם אחת בשנה, אין לו את הפריבילגיה להמשיך ולנטוע את האדישות המדינית - ביטחונית של מדינת ישראל בפרט – לאורך העשורים האחרונים -  ושל הנורמות בקרב אוכלוסיית היהודים בכלל. עלינו לנדור נדר זה בכל יום ויום.
את השואה יש לזכור, ללמוד ולקחת אותה עימנו לכל מקום, בכל זמן ולכל החלטה גורלית שנקרית בפני העם היושב בציון ובכלל, לעם היהודי בתפוצות.
השואה אמורה להוות נר בוער שעוזר לנו בכל פעם שאנו נכנסים למערה חשוכה ולא יודעים להיכן לפנות.

העולם לא למד דבר

ואולם, נדמה שהעולם הגדול, ברובו, לא למד דבר וחצי דבר מן האסון האנושי ביותר מכל הזמנים - בשום היסטוריה של עם אחר, לא היה זכר לרצח על סמך גזע מסוים. רק את היהודים רצחו משום עצם היותם, אבוי, יהודים.

יותר מ-60 שנה אחרי, ועדיין, העולם כמנהגו נוהג. הדבר האלמנטרי ביותר – ביטחון מדינת ישראל ושמירה על אזרחיה – מוגבל בידי העולם, שנדמה כי לא הפנים את גורלו של העם היהודי – "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".

למשל, מועצת זכויות האדם, שהיא ללא ספק ההוכחה הטובה ביותר לצביעותו של העולם המודרני ושומרי הסף של התקינות הפוליטית. מועצה זו, היא הוכחה ברורה וחותכת לכך שהועלם, שישים שנה אחרי, לא מתיר ליהודים (במקרה זה, מדינת היהודים) לשמור על עצמה מפני הכחדה ואיומים של מדינות אחרות, אשר מצידן, משתמשות בארגוני וסייעני טרור כגרורות.

עד היום, קיבלה המועצה לזכויות אדם של האו"ם 91 החלטות. מתוכן 39 עסקו בישראל. לצורך ההשוואה - רק שלוש החלטות עסקו בסוריה, שהציגה לעולם טבח נוראי בשלטונו של חאפז אסד וכעת בגרסה המודרנית של בנו, בשאר. החלטה אחת בלבד עסקה באיראן, ארץ אפשרויות הדיכוי הבלתי נגמרות.

ואם באיראן עסקינן,  נדמה שהעולם מראה את חוסר ידיעת ההיסטוריה, גם במדיניות הטיפול בפרויקט הגרעין של הרפובליקה האסלאמית הגדולה.
משיכות זמן, סנקציות חסרות שיניים רק בכדי לצאת ידיי חובה, שיתופי פעולה כלכליים מתחת לשולחן – כל אלו הם מנת חלקן של מדינות רבות, שמעדיפות נפט זול וזמין, על פני פירוק פרויקט הגרעין האיראני, המאיים בהשמדת מדינה (גם נושא זה הוא תקדים, שהרי אין שום מדינה בעולם שמצהירה על כוונתה להשמיד מדינה אחרת, מלבד הצהרות איראן כנגד ישראל).

ומה בדבר ה"אנטישמיות החדשה"? זו השמה דגש על הפריזמה האנטי-ציונית, רק בתור אצטלה ובמסווה נוח. אישים בכירים, אנשי רוח ועיתונאים, כדוגמת גינתר גראס והלן תומאס, שמוציאים דיבתה רעה של ישראל בעולם, בתואנות שווא לא מבוססות על "אפרטהייד" ו"פשעי מלחמה". אלו אותם אנשים שרק מחכים למעידה קטנה מצד ישראל ומשתמשים בכל במה, "תחת כל עץ רענן", בכדי לנגח כמעט כל פעולה.

וישנה גם האוטו-אנטישמיות. נועם פינקלשטיין, ריצ'רד גולדסטון ועוד "רבים וטובים". תופעה מדאיגה ביותר, שהולכת ומתרחבת, בעיקר בשיח הפוסט-מודרני.

גם ישראל עצמה אינה חפה מטעויות

אך בבואנו לבקר את העולם הנאור על כך שלא למד דבר וחצי דבר, אל לנו להתעלם גם מהבעיות שלנו פנימה. הבעיות המקומיות, אשר לא פחות – ולפעמים אף יותר – קריטיות לזיכרון ועשייה של "לזכור ולעולם לא לשכוח".

לאורך שנים, ישראל איננה נשארה נאמנה לעיקרון "קביעת עובדות בשטח", של ראש ממשלתה הראשון, דוד בן-גוריון. אותו בן-גוריון ידע כבר אז, מראשית הקמת המדינה, כי מדינת ישראל חייבת לקבוע עובדות בשטח (הווה אומר – התיישבות) בכדי לסגל ולגבש לעצמה גבולות ברי הגנה. ואכן, זו הייתה הדרך, עד שנות התשעים, לערך. מאז, מדינת ישראל הפסיקה את מפעל ההתיישבות וחשפה ולו זו אף זו – ויתרה על שטחים חשובים ביותר להמשך קיומה.
כך, ביד אחת מנפנפת המדינה שהיא "לא תשכח" את מעשי הזוועה ולא תחשוף יהודים שוב לטבח, וביד השניה, ממשיכה זה עשורים לסכן את אזרחי מדינת ישראל, עם גבולות שאינם ברי הגנה והקמת מובלעת ערבית נוספת למובלעת שיש בעזה.

כאמור, לא רק שהמדינה לא המשיכה "לקבוע עובדות בשטח" ואגב כך להרחיב את ביטחון אזרחיה, היא ויתרה על יישובים וביצעה את תכנית הגירוש, המכונה "התנתקות". שיא השפל המוסרי שהמדינה הגיעה אליו מאז ועד היום.

הנה כי כן, רק לאחרונה יצא לנו לראות הכיצד זה מדינת ישראל מיישרת קו עם המועצה לזכויות האדם באו"ם וזאת על רקע הביקורת שישראל מטיחה בפני מועצה זו. ישראל, הטוענת לקיפוח מצד מועצת זכויות האדם באו"ם (בצדק רב), יוצאת בפומבי כנגד חייליה שלה ומפקירה אותם לבית דין שדה.
היחס לחיילים, שטועים לעיתים (אין ספק שסא"ל שלום אייזנר הגיב בצורה לא ראויה, גם אם הכה בו האנרכיסט תחילה וגם אם לאו), הוא ללא ספק יחס מנוכר ומרחיק. מובן שכלפי חוץ, יש צורך להיות דיפלומטים. אך היחס לו זוכים החיילים מצה"ל עצמו ומהמדינה, הוא יחס מחפיר ויש לגדוע נורמה זו בהקדם. חייל צריך גיבוי  מהמדינה – גם במקרה בו טעה.

גם היחס הציני מבית, של כל מיני פרשנים וכתבים בעלי אג'נדה ואינטרסים, לדבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כשהוא מדבר על "לעולם לא עוד", הוא יחס מזלזל ולא רציני, הפוגע במעמדה של ישראל בעולם ובמאמציה למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. אותם פרשנים טוענים כי ראש הממשלה משתמש בזילות שואה ומנצל אותה ככלי ציני, בכדי לצאת לתקיפה באיראן.

גם אם אכן איראן איננה מעוניינת, באמת ובתמים, להשמיד את מדינת ישראל, עצם ההתבטאויות של המדינה, הצהרות מנהיגיה, גרורותיה המטילות על ישראל טרור בגבולות וחריטת שמה של ישראל על הטילים האיראניים – הללו מספיקים דיים בכדי לקחת ברצינות את מטרותיה, הרציניות או הפופוליסטיות, של איראן, ביתר שאת.
לישראל, כמדינת העם היהודי, אין שום פריבילגיה לקחת את איומיה של איראן, שלא ברצינות ולהתנהל כברבות הימים.

על ישראל לנהוג כלפיי בית וכלפיי חוץ, כמדינה הזוכרת את השואה האכזרית והמזוויעה, שנעשתה לעם היהודי רק בשל היותו יהודי, יום-יום ולא רק שנה-שנה.
על ישראל מוטלת החובה לעשות הכל בכדי שאופציה, כמו זו שהייתה בידי הנאצים הארורים, לא תחזור ותהא ריאלית גם בעידן שלנו – על אפם וחמתם של העולם, הציניקנים, האוטו-אנטישמיים והניאו-אנטישמיים, מבית ומחוץ.

הסבב המחודש בין ישראל לחמאס - מי ימצמץ ראשון?

חשיבה רציונלית ומושכלת תוך החזקת המקל משני קצותיו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, רומז לעם ישראל להישאר סבלניים.

בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.


 ושוב, כמיטב המסורת וכהרגלם בקודש - בימים טרופים וקשים מאין אלו - זועקים רוב אזרחי המדינה הכעוסים, הרושפים שנאה והששים אלי-קרב, מתוך תחושת הנקם ומתוך חשיבה א-רציונלית (ובצדק מבחינתו. לאף אחד לא צריך להיות בכך ספק) ולא מהראש ואגב כך, דרושים פעולה נרחבת יותר ברצועת עזה ותגובות חזקות הרבה יותר.

זעקות היסטריה נשמעו אפילו מפי פוליטיקאים (אופוזיציונרים בפרט) וביטויים כגון: "יש לרסק את החמאס", "הממשלה הפקירה תושבי הדרום" ועוד כהנה וכהנה "לחמי חוקה" ופניני תבונה, הועלו כאוויר חם השמיימה.

נתחיל עם השורה האחרונה - בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.

ישראל אינה מעוניינת בהסלמה מצד גורמי הטרור ברצועת עזה וזה אינו האינטרס שלה, נכון לשנים האחרונות ואף לפחות לשנתיים הבאות. ישראל לא תצא למבצע ניקוי אורוות בעזה, או בשם המתבקש - "ביעור חמץ" (בכל זאת, אנחנו קרבים לפסח), עד שהיא לא תשאיר מאחוריה שולחן נקי, בכל הקשור לאיום האיראני.
וכשאומרים "שולחן נקי", לאו דווקא מתכוונים לתקיפה ישראלית. ישנן אפשרויות נוספות שבאות בחשבון ואשר יוכלו לספק לישראל מרחב זמן סביר לניקוי השטח ברצועה.

כל זאת, כמובן, בתנאי שאכן מבצע קרקעי רחב היקף נלקח בחשבון בפריזמה המדינית-ביטחונית. מצד שני, יכול מאוד להיות שגורמי הביטחון במדינה, בכלל לא מעוניינים בהפלת שלטון חמאס ברצועה וזאת מכמה סיבות מרכזיות:

.1. ניתוק כל קשר בין החמאס ובין המשטר הסורי של אסד והוצאת הלשכה המדינית של הארגון מתוך דמשק.
.2. התקרבות מצד חמאס, בחודשים האחרונים, לשלטון המתון והפרגמטי של ירדן. שלטון זה יכול להשפיע על הארגון בצורה משמעותית.
.3. החמאס, במתכונתו הנוכחית, מסוכסך עם המשטר בטהראן. יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, מצד אחד, התקרב מאוד למשטר בירדן. מצד שני, ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמעיל הנייה, עדיין מעוניין לשמור על הקשר והמזומנים מאיראן.
.4. חמאס, בשנים האחרונות התפתח משמעותית מבחינה דיפלומטית ומדינית ומעוניין למתג את עצמו בעולם כגוף פרגמטי ומדיני יותר.
.5. החמאס שולט בעזה ביד רמה ובמקרה של התמוטטות, הדבר יאפשר עליית גורמים קיצונים אפילו יותר (אל-קעידה), כאלו שלא יאפשרו רגיעה עם ישראל בשום אופן, כפי שהייתה עד כה וכפי שתהא גם לאחר שסבב האלימות הנוכחי יסתיים.

אמת, החמאס לא זנח את מטרתו הראשית (חיסול מדינת ישראל), ספק אם הוא גם יזנח את זו בעתיד, אבל הדבר לא נוגד כהוא זה את התמתנותו ואת המהלכים הדיפלומטיים שהוא צועד לקראתם.
יש לזכור שגם  אמנת הפת"ח (מי שייקרא אותה, לא יידע לומר מה ההבדל בינה ובין אמנת החמאס, מבחינת המטרה הראשית) לא השתנתה, אך מדיניות הארגון השתנתה גם השתנתה. יש שקט תעשייתי בגדה, הכלכלה פורחת והיציבות נשמרת. זו עובדה מוגמרת ואין על כך עוררין.
אכן, מדובר בעובדה מוגמרת במיוחד תודות לכוחות הביטחון הישראליים, אך גם תודות לשת"פ מרשים עם השוטרים הפלסטינאים.

מדינת ישראל מודעת לרצונות ולמטרות, הן של החמאס והן של הפת"ח. החוכמה היא, לדעת לשחק בין קצוות המקל. מצד אחד, להתרחק ככל האפשר מגינויים ודיונים באו"ם ובעולם בכל הקשור למדיניות הביטחון הלאומי של ישראל (שיקזזו את המשאבים של העולם מהטיפול בגרעין האיראני וימקדו דווקא את אור הזרקורים בבמה שולית וזניחה) והקצה השני הוא, שמירה על ביטחונה הלאומי של ישראל ועל שלום, רווחת וחיי אזרחיה.

חמאס מסוכסך עם המשטר בטהראן ומנותק מהמשטר מאסד וכל זאת לצד התקרבות משמעותית לירדן, שיכולה להשפיע עליו, בתחומי הביטחון בעיקר. מנגד, ישנם ארגוני טרור אחרים בעזה, שנמצאים עדיין בקשרים הדוקים עם איראן.
אין אהבה גדולה בין חמאס לארגונים האחרים, בלשון המעטה. לא פעם, החמאס משתמש בכוח הזרוע בכדי למנוע שיגורים מצד ארגונים אחרים. לא חלילה מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן. 
ועדיין, אם תכליל ישראל, בטיפשותה כי רבה, את חמאס, עם שאר הארגונים, אזי שהיא למעשה תשחק את המשחק על פי הכללים של איראן – היא תקרב את החמאס שוב למשטר בטהראן ותאחד ותמקד את הרחוב העזתי והעם הפלסטינאי כנגדה עצמה, כולם ביחד.

עימות כולל עם החמאס בוא יבוא. בכך אין ספק. יחד עם זאת וזו הנקודה החשובה שצריך להבין - ישראל היא זו שבוחרת מתי לממש את העימות.
ישראל אינה נגררת אחרי אף אחד ומי שנגרר הוא זה המאבד את כוח ההרתעה שלו בסופו של דבר.
מלחמת לבנון ה-2 הייתה, לדוגמא, מלחמה שהגיעה כתוצאה מהיגררות של מדינת ישראל שנפלה כפרי בשל לידי חיזבאללה. את סופה ותוצאותיה של המלחמה, כולנו מכירים - איבוד כוח הרתעה חשוב מול חיזבאללה בצפון ומול חמאס בדרום (עד מבצע "עופרת יצוקה").

חמאס הוא הריבון ברצועת עזה וככזה, הוא בהחלט יכול לעצור את הירי. כאמור, לפרקים מסוימים הוא אפילו מגיב בעצמו בכוח הזרוע מול ארגוני טרור כמו ועדת ההתנגדות העממית והג'יהאד האסלאמי (שני השחקנים הלא מדינתיים שישראל עורכת מולם את עימות הנוכחי). אבל ומצד שני, לחמאס בהחלט גם נוח להשתמש באותם ארגונים כמובילים ויוזמים. גם זה נכון.
ופה נכנס לדיון עיקרון האי-היגררות. ישראל לא יכולה לשחק את המשחק של חמאס ולהיכנס לעימות מתי שנוח לארגון הטרור.

יהיה עימות, מתי שישראל תראה לנכון לצאת לעימות. נכון להיום, אין לישראל אינטרס לעימות בעזה, כפי שלא היה לה בשנים האחרונות ולא יהיה לה בשנתיים הבאות לפחות (עד שהאיום האיראני יוסר בחלקו(.

עדיף לה, למדינת ישראל, לעשות ולא לדבר. בכדי לשמור את החמאס מחוץ למשחק (וזה הוא כאמור האינטרס בישראל), צה״ל חייב להגיב נקודתית, בצורה כירורגית. וזה בדיוק מה שהוא עושה. לתפארת מדינת ישראל.
צריך ללכת בין הטיפות. להיזהר שלא לגרום לחמאס להיכנס גם כן למערך הירי ומצד שני, להגיב ישירות ובחוזקה מול המשגרים והגורמים המעורבים מוועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי.
פעולות לא מרוסנות יובילו בהכרח לתגובה מצד חמאס - וזו תהא תגובה קשה עשרות מונים מהתגובה שאנו רואים ביומיים האחרונים מצד שני הארגונים החזקים פחות בעזה - מה שיוביל ככל הנראה להתערבות ישראלית מעמיקה בעזה ואולי למבצע צבאי. וזה, שוב, לא אינטרס ישראלי.

צה"ל צריך לדעת מול מי להגיב בכדי לא להיגרר לפעולה צבאית מיותרת שתעלה המון כסף שאין כרגע (במיוחד בזמן משבר עולמי), תבזבז משאבים רבים (בזמן שיש לשמור על משאבים לקראת, אולי, עימות מול איראן או בכלל, עימות כולל) ותסיט את כל מה שראש הממשלה השיג מול העולם בהקשר לגרעין האיראני, היישר לדיווחים – שכנראה יהיו שגויים מיסודם – על "טבח שעושה ישראל בעזה".
כך, במקום שהעולם יתעסק מול איראן, הוא יתעסק בלגנות את ישראל.

כל זאת, מבלי להתחשב בעובדה שפעולה צבאית בעזה, שתביא להתמוטטות חמאס, תיצור בהכרח מצב שצה"ל ישלוט בעזה ויצטרך לדאוג לאזרחיה ע"פ החוק הבינלאומי. מה שאומר, שימוש ובזבוז כמעט כל משאב אפשרי, מה שיוציא מהממשלה סכומי כסף עצומים.

תירוצים כמו "חכו שהטילים יגיעו לתל-אביב ותדברו אחרת" אינם במקומם וגם אינם רלוונטיים. טילים בגוש דן היו עוד לפני שנחתו על הדרום (מלחמת המפרץ). גם אז, ישראל הבליגה ונמנעה מלהגיב, הפעם לבקשת ארה"ב והקואליציה של נאט"ו וכמובן, לצורך הביטחון הלאומי שלה עצמה (לישראל היה אינטרס עליון במלחמה הזו).


ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטות בשום שכל, בקור רוח וברציונליות. אי אפשר להקשיב להמון הזועם, בשל שני דברים מרכזיים:
 .1.ההמון אינו בקיא ברזי הנושאים הרגישים - בפרט הנושאים הביטחוניים ותמונת המודיעין המלאה של השטח, כמו גם ביחסים המדיניים והבין מדינתיים בין כל הארגונים בעזה למדינות נוספות בעלות השפעה איזורית.
.2. ההמון מדבר מהבטן, מלחץ, היסטריה ורצון בוער לנקמה וזאת מבלי שום יכולת לחשוב לטווח קצת יותר מקצר.

על הממשלה להבין לליבם של אזרחי המדינה, לדאוג לספק לכל יישוב הגנה מתאימה ולהראות הזדהות כלל ארצית עם תושבי הדרום (לספק כל תמיכה אפשרית).
מעבר לכך, הממשלה חייבת לקבל את החלטותיה הקריטיות והחשובות בחדר סגור, בצורה מושכלת, רציונלית ובלתי תלויה, אשר יתאימו לצרכי הביטחון הלאומי של ישראל, הן לטווח הקרוב והן ובעיקר לטווח הרחוק ולאתגרים עצומים, הניצבים בפניה.

קווים לדמותו של העימות בין ישראל לאיראן

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הרטמכ"ל, בני גנץ והמזכ"צ, יוחנן לוקר, מסתודדים בגפם. האופציות רבות, הזמן דווקא לא.

 האם לאיראן יש סיבה אחת, יחידה ובודדה להשיג נשק גרעיני? אם נשאל את העיתונות הישראלית, התשובה תהא, כן מוחלט. איראן, כך יאמרו, מעוניינת להשיג נשק גרעיני למטרה אחת, השמדת מדינת ישראל.

אך בניגוד לפשטות הקונפורמית ולפסימיות של המדיה בישראל, שומה עלינו לשאול שאלות נוספות, נוקבות יותר ולהבין את המדיניות האסטרטגית האיראנית, בצורה הרבה יותר מעמיקה, על מנת שנוכל להבין את תהליך קבלת ההחלטות שעומד בפני הממשל הישראלי. האם זו אכן המטרה האמיתית של איראן? האם התקפה ישראלית באיראן היא-היא האופציה היחידה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני? ואולי השאלה החשובה יותר, נוגעת בהסכמה הרחבה שיש באיראן, בנוגע לגרעין האיראני. מדוע, אם כן, יש קונצנזוס כל כך רחב באיראן, בעניין הגרעין?

רקע מעשי – מה באמת רוצים בטהראן?

אם נתייחס קודם לכן, לשאלה השנייה, אזי שנוכל לחלק את התשובה לשלוש בחינות:

מבחינה גיאו-אסטרטגית – איראן היא מדינה שמוקפת על ידי מדינות גרעיניות ומרגישה חלשה ומאוימת עקב כך.
מבחינה הרתעתית – תראו מה קרה לקדאפי וסדאם חוסיין, זועקים באיראן. להם, לא היה נשק גרעיני (קדאפי הסכים להתפרק מנשקו). ואם היה, מאוד סביר להניח שאותם מנהיגים היו עדיין בשלטון.
מבחינה תרבותית –  נשק גרעיני יעניק לאיראן מעמד של מעצמה איזורית ויחזיר מעט מן הזוהר של האימפריה הפרסית.

בראש ובראשונה, איראן מעוניינת להחזיר לעצמה את המוניטין כמעצמה ולייצא לכל עבר את המהפכה האסלאמית, תוך כיבוש המזרח התיכון – אולי לא דה-יורה, כי אם דה פקטו.

פרויקט הגרעין, אפוא, הוא רק אחת מהדרכים שבהן איראן פועלת בכדי להשיג משימה זו.

לצד השאיפה לגרעין איראני - שלהשגתו תהא משמעות אסטרטגית-דתית, בכך שאיראן תצבור השפעה שיעית רבה על הזרם הסוני ותנסה להעביר כמה שיותר מדינות אל המחנה השיעי שלה עצמה – איראן משתמשת גם בשלוחותיה ובגרורותיה במדינות אחרות, כגון החיזבאללה בלבנון, יועצים של משמרות המהפכה וכוח אל-קודס בסוריה, החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה (החמאס נמצא בימים אלו בצומת דרכים לגבי התמיכה או לא באיראן) ואפילו מיליציות טרור חמושות בקווקז, סמוך לרוסיה.
תמיכתה של איראן בארגונים סוניים, כדוגמת החמאס והג'יהאד האסלאמי, יכולה להעיד על השיקול הקר והרציונלי של האיראנים, בנוגע לשאיפות האימפריאליסטיות-שיעיות של המשטר בטהראן. גרורות איראניות ברחבי המזרח התיכון, מהוות גורם מאזן ומייצב מבחינתם. לצורך כך, המשטר באיראן משתמש בארגוני הטרור שאותם הוא מממן כבתוך שלו ובשל כך, הוא יכול לקבוע מתי להוציא לפועל פיגועי טרור, מתי להרגיע את השטח, מתי להפעיל לחץ על ההנהגה המקומית ומתי לרדת מתחת לרדאר.

למעשה, בשליטתה בשחקנים לא מדינתיים בתוך מדינות ריבוניות, איראן שולטת ומשפיעה על האיזור וכתוצאה מכך, מעלה את קרנה כמעצמה איזורית שעל פיה יישק דבר.

בנוסף, איראן פועלת גם עם שחקנים מדינתיים, כמו למשל עם סוריה ותורכיה (עד לא מזמן). בסוריה יש משטר עלוואי, חילוני, אשר כל קשר בינו לבין המשטר הדתי-שיעי באיראן הוא מקרי בהחלט. אך גם במקרה זה, כמו במקרה של השחקנים הלא מדינתיים, לאיראן יש שיקולים רציונליים ואינטרסנטיים בנוגע לשאיפותיה.
הברית עם סוריה מקבעת ומחזקת את מעמדה של איראן, את השפעותיה באיזור ואת חופש הפעולה שלה ושל גרורותיה.

אם כן, אין ספק שאיראן התנהלה ומתנהלת ברציונליות עד כה. האם משהו יכול להשתנות? סביר להניח שלא.
איראן אמנם מתנהלת דרך המדיה כמדינה מטורפת אשר אין לה גבולות, אך מעשיה מוכחים אחרת. גרעין איראני לא ישנה מבחינה זו.

תקיפה באיראן – צעד הגיוני והכרחי?

השמדת ישראל, אם כן, היא לא האופציה הראשונה במעלה בהשגת נשק גרעיני איראני, גם לא השנייה או השלישית. ספק, אפוא, אם אופציה זו קיימת כלל.
הספק הזה נובע, בין היתר, גם בשל - או בזכות - ההרתעה הישראלית.

לרשות ישראל, על פי מקורות זרים, עומד ארסנל גרעיני מהמפותחים בעולם כולו, שבנוי על "השילוש הקלאסי" – מפציצים, טילי קרקע-קרקע וצוללות גרעיניות. המשולש הזה יכול וצריך להרתיע כל מדינה על הפלנטה, כולל איראן.

ישראל, כתגובה להפצצה גרעינית של איראן, יכולה להשמיד את איראן, לא פעם אחת וגם לא פעמיים.
עד היום, איראן הוכיחה את עצמה כמדינה רציונלית, למרות המיתוג שהמנהיגים האיראנים שיוו לעצמם.

ועדיין, כעם שעבר כבר שואה ופוגרומים רבים וקשים מנשוא, למדינת ישראל אסור, בתכלית האיסור, לקחת את האיומים האיראניים כזחיחות או כדבר מובן מאליו.
אמנם איראן מתנהלת דה-פקטו כרציונלית, אך אנו עדיין עדים תופעה של חריטת שמותיהן של ישראל וארצות הברית על טילי שיאהב, אנו שומעים יומם וליל הצהרות בדבר הצורך בהשמדת מדינת ישראל ואנו מכירים היטב את השריעה האסלאמית באיראן, שמקדשת את השאהידים יותר מהכל (ולכן, כל מי שרואה את ה"פלסטינים" כסוג של "ביטוח חיים", טועה ומטעה. האיראנים לא יהססו פעמיים לפני שילחצו על הכפתור האדום. מבחינתם, הם מקדשים את ה"פלסטינאים" בכך ששולחים אותם השמיימה).
משטר האייתולות באיראן מחכה בקוצר רוח למאהדי (המשיח) שעוד לא הגיע. והם יודעים שהוא יגיע. בוודאות מוחלטת. כשבטהרן ובקום, בנו לפני כמה שנים עשרות אלפי חדרי מלון שעומדים ריקים ונעולים. הנשיא, המאדיניג'ד הסביר שכשיבוא המאהדי, האיראנים ישכנו את כל האנשים באותם חדרים.

על כן, אסור לה, לישראל, לנוח על זרי הדפנה ולקחת את הסיכון – מינורי ככל שיהיה – להתקפת פתע איראנית בנשק גרעיני.

וכאן אנו מגיעים לתהליכי קבלת ההחלטות ולניתוח הנסיבות – האם ישראל צריכה לתקוף באיראן והאם תקיפה באיראן ריאלית מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית?

ראש הממשלה בנימין נתניהו, חצוי. מצד אחד, מדובר אדם ששייך לאסכולה הליברלית-כלכלית וככזה, הוא חושש מכל דבר היכול לפגוע בכלכלה הישראלית ולהחזיר אותה כמה שנים אחורה. כל מה שבנה כשר אוצר ובשנים האחרונות כ"שר על" של האוצר, יאבד אם תפרוץ מלחמה, מול מעצמה כדוגמת איראן.

מאידך, ראש הממשלה מדבר על האיום האיראני שנים על גבי שנים ורואה זאת כפרויקט חייו. נתניהו משווה את האיום הנוכחי כ"ערב שואה".
שני המאפיינים הללו, הופכים את ראש הממשלה הישראלי ללא צפוי ומעניקים לו עוצמה הרתעתית, הן באיראן והן בעולם בכלל. לא לחינם נוחתות בישראל שיירות של משלחות מכל העולם, בפרט זו של ארצות הברית, שעוקבת בדריכות אחר כל מילה ומילה שיוצאת מפיו.

מבחינת יכולת, אזי שלישראל יש את היכולת לתקוף באיראן, שכידוע, פרשה את מתקניה על מספר לא מבוטל של מקומות.

ישראל מודעת לכך, שתצטרך לפעול, כנראה בתריסר מקומות שונים.

לחיל האוויר הישראלי יש גם יש את היכולת לתדלק באוויר במרחק המדובר. לפני פחות משלוש שנים, ביצע חיל האוויר תרגיל  מוצלח, שכלל תדלוק אווירי, בגובה רב במיוחד סמוך לגיברלטר.

ישראל גם תקפה מטרות אמיתיות בסודן, במרחק של 1750 מייל למטרה ובחזרה. המרחק לנתנז, לדוגמא, הוא 1800 מייל הגעה וחזרה.

מבחינת המרחב האווירי, לישראל יש ארבע אופציות לטיסה המיועדת:
.1. טיסה דרך ירדן ועיראק שנמצאת בכאוס שלטוני וחסרת כל הגנה אווירית משמעותית.
.2. טיסה דרך ערב הסעודית ודרך עיראק.
.3. טיסה דרך ערב הסעודית בלבד.

.4. טיסה דרך תורכיה (לא ריאלי, נכון לימים אלו).

חשוב להבין, כמובן, שערב הסעודית (לצד ירדן הסונית), בתור מדינה סונית גדולה וכזאת אשר שומרת בקרבה כמה מהמקומות הקדושים ביותר לאסלאם כולו, היא המדינה הראשונה שרוצה בחיסול פרויקט הגרעין האיראני, שמאיים עליה יותר מכל ואין ספק שתתיר כניסה של חיל האוויר הישראלי לשמיים הרשמיים שלה, אם כי סביר גם להניח שיום לאחר התקיפה, אותה ערב הסעודית תהא הראשונה להשתלח במדינת ישראל ובצורה הכי קשה.

בנוסף, לישראל אופציה להשתמש במה שמכונה על פי מקורות זרים, טילי יריחו ובכך לבצע מתקפה משולבת. טיל יריחו מהדגם החדש ביותר, כך לפי מקורות זרים, יכול להגיע עד לטווח של 7000 קילומטר (מסוגל להגיע הן לרוסיה והן לסין).

היכולת ישנה, כך גם הרצון. המימוש, עדיין לוט בערפל וזו הנוסחה שיוצרת מתח בכל העולם כולו. תקיפה ישראלית באיראן עלולה להביא למלחמה רחבת היקף, שאליה יכנסו כנראה ארצות הברית, סוריה ואולי רוסיה.
מבחינת ישראל, זה אומר מאות ואולי אלפי טילים ביום, ללב האוכלוסייה, מעזה, מלבנון ומאיראן. הערכה הזו לא כוללת התערבות סורית שאולי תגיעה גם כן.

לכלכלה, זו תהיה מכה אנושה, בפרט לארצות הברית ולנשיא ברק אובמה, שנמצא בשנת בחירות. העלאת מחיר של חבית הנפט (המחיר כרגע עומד על 100 דולר לחבית) כמוה כסיבוב הסכין בליבו של הנשיא האמריקני, שמבחינתו יעשה הכל על מנת למנוע יוזמה ישראלית.
הכל, זה אומר גם לפתות את ראש ממשלת ישראל בתקיפה אמריקנית ואולי בהספקת פצצות חודרות בונקרים (לאיראן יש מתקנים שנחצבו מתחת להרים).

אובמה, כרגע, מעדיף לתת הזדמנות לסנקציות הנשכניות שהאו"ם וארצות הברית הטילו על הנפט האיראני ועל שחורה של בנקים איראנים. הוא מנסה לשכנע את בנימין נתניהו בכל ליבו, שארצות הברית תפעל אם הסנקציות לא יעבדו.
נתניהו, כבר אמרנו, בתחושה של ערב שואה. האיבה בינו לבין הנשיא האמריקני ידועה לכל. הוא לא סומך עליו כהוא זה ורואה בו גורם מפריע לחיסול הפרויקט האיראני. לפחות כך הוא מציג זאת. לנתניהו יש סיבות טובות לחשוש. אמנם אובמה מפזר הצהרות בדבר "כל האופציות על השולחן", אך בשיחות סגורות, ראש הממשלה עדיין לא קיבל תשובה לגבי השאלה, מה הוא הקו האדום מבחינתה של ארצות הברית. מתי זו תאמר – "עד כאן".

נתניהו, ניתן לומר כבר עתה, השיג את שלו. הוא הצליח להוריד את הנושא הפלסטינאי מסדר היום ולהעלים אותו לגמרי. הנושא החם בעולם זה איראן וההישג הזה רשום על שמו של ראש הממשלה. כעת, כשכל הלחץ על איראן וכשהמשטר בטהראן מבודד יותר מאיי פעם, עני, מוכה וחבול מהסנקציות של העולם, השעון מתקתק במהירות מירבית ומתקרב לשעת השיא.

ב-1 ביולי, צפוי להיכנס לתוקפו אמברגו הנפט על איראן. האיראנים כבר הצהירו שיגיבו דרך סגירת מצרי הורמוז – דבר שלא מתקבל על הדעת בכל העולם, בעיקר בארצות הברית (כ-20% מתפוקת הנפט העולמית עוברים דרך מצרי הורמוז, המקשרים בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן שבאוקיאנוס ההודי(.
אם אכן הדבר יקרה ואיראן אכן תעשה את הטעות הזו, בישראל יוכלו לנשום לרווחה. סגירת מצרים כמוה כקזוס בלי עבור ארצות הברית, שלא תהסס לפתוח את המצרים בכוח הזרוע. ולא רק ארצות הברית בכוננות. בחודש האחרון התבשרנו שבריטניה שלחה תגבור לאיזור המפרץ הפרסי ומדינות רבות לא יאהבו את הפגיעה האנושה בכלכלתן, שתיגרם כתוצאה מעליית מחירי הנפט העולמיים.

בישראל, כאמור, יקווו לסגירת המצרים ולתקיפה אמריקנית, שתעשה בשבילם את העבודה הקשה. במקרה הזה, העולם לא יתנגד לתקיפה וישראל תצא נשכרת מכל הכיוונים.

לכן, לא יהיה זה חכם מבחינת ישראל לתקוף באיראן, לפחות לא עד חודש יוני הקרוב.
בנובמבר ייערכו בחירות בארצות הברית. בישראל יבחנו היטב האם השינויים של אמברגו הנפט על איראן יהיו משמעותיים דיים בכדי לדחות תקיפה לאורך זמן. אם לאו, עומד בפני ישראל חלון הזדמנויות של כארבעה חודשים (יולי – אוקטובר) לתקיפה באיראן, חלון אשר יחשק את הנשיא האמריקני, שלא יוכל להתנגד באותו הזמן לתקיפה ישראלית, מחשש לאיבוד הלובי היהודי בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

נכון, מלחמה עם איראן היא אכן דבר גרוע, אך האופציה של איראן גרעינית יכולה להיות גרועה בהרבה.
האיראנים, גם אם לא יממשו את הצהרותיהם להשמדת ישראל, יחזקו את המזרח התיכון כבן ערובה, יתערבו במדיניות הפנים של מדינות אחרות, יגבירו את החימוש בקרב גרורותיהם, ישלטו בכלכלה הערבית ויתגרו בכלכלה העולמית.

ההשלכות של תקיפה ישראלית באיראן

עוד משהו אחד שכדאי לקחת בחשבון. כאמור, תקיפה ישראלית רק תדחה את פרויקט הגרעין האיראני ולא תעלים אותו. המטרה האמיתית של ישראל היא הפלת משטר האייתולות.
תקיפה ישראלית באיראן יכולה דווקא לשחק לטובת המשטר בטהראן , לאחד את השורות בקרב האזרחים האיראנים ובכך לחזק את המשטר.
זהו מהלך משמעותי מאוד שיכול להביא לקץ החלום על מהפכה אזרחית באיראן, שרוב אזרחיה הגדול נחשף בשנים האחרונות לתרבות ולדמוקרטיה המערבית דרך האינטרנט.

על פי "מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה", שמסתמך בעצמו על תחקיר של הסוציולוג האיראני הידוע, פרויז פיראן, מאוניברסיטת "אעלמה' טאבאטאבאי" ונכון ליוני 2010:

6% מכלל האוכלוסייה בעולם, משתמשים באינטרנט במזרח התיכון.
28.8% מכלל המשתמשים באינטרנט במזרח התיכון, הם מאיראן. שנייה רק לתורכיה (30.3%).

לפי פיראן, הצעירים באיראן, בדומה לצעירים בחבורת אחרות ברחבי העולם, לא מהווים קבוצה הומוגנית ולכן כל הכללה בעניינים, אינה יכולה להיות חד משמעית. מעבר לכך, צעירים באיראן.

במחקרו, מדבר פארין, בנוסף, על פעילותם של גורמים אופוזיציוניים שונים שיש להם השפעה על האקלים הציבורי של צעירים במדינה. לא פחות חזקה, היא האופוזיציה שפועלת מחוץ לאיראן, שמשחקת גם כן תפקיד חשוב, בהבניית התדמית של המדינה בזירה הביתית והבינלאומית ולעיתים אף משחקת תפקיד בעיצוב המדיניות כלפיה.

שילוב של פתיחות בקרב הצעירים האיראנים, לחץ מקרב האופוזיציה וסנקציות שיחנקו את הכלכלה האיראנית, יכול בהחלט להוביל ל"פיצוץ אזרחי" ולמהפכה.

לזאת, יש להוסיף, את התגובה המצרית שיכולה להגיע לאחר התקיפה, בדמות נסיגה מהסכם השלום. ישראל חייבת להערך גם לתגובה כזאת ואולי אף לתגובה יותר קיצונית מצד האחים המוסלמים והסליפים במצרים.

נוסף על כל אלו, ישראל עדיין אינה מוכנה בשום פנים ואופן למלחמה, מבחינת העורף הישראלי. יהיה זה חסר אחריות בצורה קיצנית, אם ישראל תיזום תקיפה, כשלחצי מהאוכלוסייה במדינת ישראל אין מסיכות ורבים מתגוררים במקומות חסרי הגנה בסיסית.

אחרית דבר

בהתחשב בכל הנסיבות שמנינו, לא בטוח כלל אם תקיפה ישראלית באיראן - בטח בתקופה בה הסנקציות נכנסות לקצב גבוה יותר על ידי העולם - תשרת את האינטרס הישראלי הרחב, שהוא כאמור, הפלת משטר האייתולות.

בסופו של יום, ישראל חייבת לשקלל ולאזן את כל המידע, האופציות והאפשרויות שיש על השולחן ולבחור את האופציה הכי פחות גרועה. זו משימה קריטית, קשה מנשוא, שגורמת לנו לא לקנא לראש הממשלה ולקבינט המדיני-בטחוני שיצטרך לקבל או לאו, את ההחלטה.

לסיכומו של דבר ולאור הממצאים שבשטח, טוב תעשה ישראל אם תמתין עם התקיפה, אך תמשיך להחריף את הטון המאיים ובד בבד תקדם כמה מטרות:
.1. דרישת קו אדום וערבויות ביטחוניות מהנשיא אובמה לתקיפה איראנית ובו בזמן דרישה לקבלת פצצות חודרות בונקרים כתמורה לדחיית התקיפה.
.2. דרישת סנקציות קשות וחריפות יותר על ידי האו"ם והאמריקנים.

.3. המשך הפעילות החשאית – מימון אופוזיציה אזרחית, פיצוצים מסתוריים במתקני גרעין, וירוסים בסרכזות וחיסולים הממוקדים - שמיוחסת, על פי מקורות זרים, למוסד הישראלי ולמחתרת הכורדית באיראן.